האם המדענים שחוקרים פסיכדלים צריכים להתנסות בהם בעצמם?

בעשורים האחרונים, אנו עדים לתחייה מדעית מפוארת, מעין "רנסנס פסיכדלי". לאחר שנים ארוכות שבהן נדחקו לשוליים ונחשבו לטאבו, חומרים משני תודעה כמו פסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה), LSD ו-MDMA, חוזרים אל מרכז הבמה המחקרית. ניסויים קליניים ברחבי העולם מצביעים על פוטנציאל טיפולי עצום בדיכאון, חרדה, התמכרויות והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). אך מתחת לפני השטח של ההתקדמות המדעית המרשימה, רוחשת שאלה רגישה, כמעט נפיצה, שאלה שלרוב נלחשת במסדרונות האקדמיה אך כמעט ולא נדונה בפומבי: מה לגבי המדענים עצמם? האם אותם חוקרים וחוקרות, המקדישים את חייהם לפענוח סודות התודעה באמצעות כלים אלו, מתנסים בהם בעצמם? וחשוב מכך, אם כן - האם הדבר הופך אותם לחוקרים טובים יותר, בעלי תובנה עמוקה יותר, או שמא הוא פוגע באובייקטיביות שלהם ומכניס הטיה מסוכנת למחקר?

מחקר חדש ויוצא דופן, שפורסם בכתב העת Journal of Psychopharmacology, החליט להדליק את האור בחדר ולהתמודד ישירות עם "הפיל שבמעבדה". צוות חוקרים ערך סקר אנונימי בקרב 111 מדענים העוסקים באופן פעיל במחקר פסיכדלי במוסדות אקדמיים. התוצאות, על אף שלא היו מפתיעות לחלוטין עבור המעורים בתחום, היו בכל זאת מטלטלות בעוצמתן: רוב מוחלט של 85% מהחוקרים דיווחו על התנסות אישית עם חומרים פסיכדליים קלאסיים. לפתע, מה שהיה בגדר שמועה או אנקדוטה הפך לעובדה סטטיסטית. קהילת המחקר הפסיכדלי אינה רק צופה מהצד; היא, במידה רבה, חלק מהתופעה שהיא חוקרת.

הגילוי הזה פותח תיבת פנדורה של שאלות מורכבות. מצד אחד, רבים יטענו כי ניסיון אישי הוא כלי חיוני להבנה עמוקה. כיצד יכול פסיכיאטר להבין באמת את החוויה העוצמתית ומשנת החיים של מטופל שעובר טיפול בפסילוסיבין אם הוא עצמו לא חווה משהו דומה? התנסות אישית יכולה לספק תובנות שלא ניתן לרכוש בשום דרך אחרת - הבנה של הניואנסים העדינים של החוויה, של הפוטנציאל שלה לריפוי, אך גם של הסיכונים והקשיים הכרוכים בה. החוקרים בסקר אכן דיווחו כי הם רואים בהתנסות האישית יתרון למחקר, כזה שמעניק להם הבנה אינטואיטיבית של התופעה. הם הרגישו שהדבר עוזר להם לנסח שאלות מחקר טובות יותר, לעצב ניסויים בצורה רגישה יותר, ואולי אף לתקשר טוב יותר עם המשתתפים במחקריהם.

אך כאן נכנס הצד השני של המטבע, צד שמדאיג רבים בקהילה המדעית. אבן היסוד של השיטה המדעית היא האובייקטיביות - היכולת של החוקר להתבונן בתופעה ללא דעה קדומה, לנתח נתונים באופן נקי, ולהגיע למסקנות המבוססות על ראיות בלבד. האם חוקר שחווה בעצמו חוויה מיסטית עמוקה תחת השפעת פסילוסיבין, חוויה ששינתה את תפיסת עולמו, יכול לחזור למעבדה ולנתח באופן אובייקטיבי את הדיווחים של המשתתפים בניסוי שלו? החשש הוא מהיווצרות של "התלהבות יתר", מצב שבו הרצון של החוקר להוכיח את יעילות הטיפול עלול להשפיע, גם באופן לא מודע, על האופן שבו הוא מפרש את התוצאות.

המחקר החדש מאשש את החשש הזה בצורה כמותית. החוקרים מצאו קשר ישיר וחזק בין התנסות אישית של מדען עם פסיכדלים לבין דעות חיוביות יותר לגבי הפוטנציאל שלהם. חוקרים שהתנסו נטו יותר להאמין ביכולתם של חומרים אלו לשפר את הרווחה הנפשית, לחולל שינוי חברתי, לפתור את המשבר האקולוגי ואף לענות על שאלות רוחניות עמוקות. הקשר הזה אינו מוכיח שהם טועים, אך הוא כן מצביע על קיומה של הטיה פוטנציאלית. ייתכן שההתנסות האישית היא זו שגרמה להם להחזיק בדעות אופטימיות אלו, מה שעלול להשפיע על האובייקטיביות שלהם.

הדיון הזה נוגע במושג חשוב בפילוסופיה של המדע המכונה "עמדתיות". הרעיון הוא שהזהות והחוויות האישיות של כל חוקר - הרקע התרבותי שלו, מינו, אמונותיו וניסיון חייו - משפיעים באופן בלתי נמנע על האופן שבו הוא רואה את העולם ומפרש אותו. במדעי החברה, הרעיון הזה מקובל ומדובר, וחוקרים נדרשים לעיתים קרובות להצהיר על עמדתם ולשקף אותה בעבודתם. במדעי הטבע והרפואה, לעומת זאת, שוררת עדיין אידיאולוגיה של אובייקטיביות טהורה, כאילו המדען הוא צופה ניטרלי לחלוטין. המחקר על פסיכדלים מערער את ההפרדה הזו. כאן, החוויה הסובייקטיבית היא לא רק נושא המחקר, אלא גם כלי אפשרי להבנתו, וגם מקור פוטנציאלי להטיה.

אחת הסוגיות המורכבות ביותר שעולות מהמחקר היא שאלת הגילוי הנאות. האם חוקרי פסיכדלים צריכים לחשוף בפומבי את העובדה שהתנסו בחומרים אלו? רוב המשיבים לסקר הסכימו שהצהרה כזו חשובה, ושיש צורך ברפלקציה עצמית מתמדת. אך באותה נשימה, הם הודו שהם מוצאים את הגילוי הזה למאתגר מאד בפועל. הסיבה לכך ברורה: למרות הרנסנס המדעי, השימוש בפסיכדלים עדיין אינו חוקי ברוב מדינות העולם, וקיים חשש אמיתי מסטיגמה חברתית, פגיעה בקריירה האקדמית, ואף השלכות משפטיות. נוצר מצב אבסורדי שבו הקהילה המדעית מכירה בחשיבות השקיפות, אך המציאות החוקית והחברתית הופכת אותה לכמעט בלתי אפשרית.

המחקר הנוכחי אינו מספק תשובות קלות, אך הוא עושה שירות חשוב בכך שהוא מציף את השאלות הללו אל פני השטח ומספק נתונים ראשוניים. הוא קורא לקהילת המחקר הפסיכדלי לקיים דיון פתוח וכנה על תפקידן של חוויות אישיות במדע. ייתכן שהפתרון אינו טמון בהסתרה או בהתעלמות, אלא דווקא באימוץ של שקיפות ורפלקסיביות. אולי בעתיד, מאמר מדעי על טיפול בפסילוסיבין יכלול, לצד התיאור הקר של המתודולוגיה והתוצאות, גם פסקה קצרה שבה החוקרים מצהירים על ניסיונם האישי (או היעדרו) ועל האופן שבו הוא עשוי להשפיע על פרשנותם. מהלך כזה לא יפגע באמינות המדע, אלא דווקא יחזק אותה, בכך שיכיר במורכבות האנושית של העוסקים בו. בסופו של דבר, המדע אינו נעשה על ידי רובוטים, אלא על ידי בני אדם - יצורים סקרנים, נלהבים, ולעיתים, גם מוטים. ההכרה בכך היא אולי הצעד הראשון בדרך למדע בוגר, שקוף ואמין יותר.

המחקר: Psychedelic researchers' own experiences of psychedelic substances, their link to opinions of psychedelics, and reflections on positionality