מאמר זה מרכז מידע בנושא הנחיתה על הירח. המידע מיועד למי שהנושא מעניין אותו ואולי עלו בו תהיות בעקבות הטענות והשאלות שמעלים אנשים שמכחישים את הנחיתה, שבחלקן שאלות לגיטימיות ומובנות ואכן דורשות תשובות.
אפולו 11 הייתה טיסת חלל שבמסגרתה נחתו לראשונה בני אדם על הירח. מפקד המשימה ניל ארמסטרונג והטייס באז אולדרין הנחיתו את רכב הנחיתה הירחי איגל על פני השטח של הירח ב־20 ביולי 1969, בשעה 20:17 לפי זמן אוניברסלי מתואם (UTC). 6 שעות ו־39 דקות מאוחר יותר ב־21 ביולי בשעה 02:56 UTC, ארמסטרונג עשה את הצעדים הראשונים של האדם על גרם שמיים אחר באמרו ”זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות”. באז אולדרין הצטרף אליו 19 דקות לאחר מכן. ביחד הם שהו כשעתיים ורבע מחוץ לחללית, ביצעו משימות מחקר ואספו 21.5 ק"ג של אדמה וסלעים מפני הירח. בעודם נמצאים על אדמת הירח, מייקל קולינס, טייס תא הפיקוד קולומביה, נשאר לבדו במסלול סביב הירח בתא הפיקוד של החללית אפולו. ארמסטרונג ואולדרין שהו 21 שעות ו־36 דקות על פני הירח באזור הנקרא "ים השלווה" ובסיומן המריאו מפני השטח וחברו עם קולינס ותאי הפיקוד/שירות של החללית אפולו במסלול סביב הירח.
אפולו 11 שוגרה ב־16 ביולי בשעה 13:32 UTC על ידי משגר הסטורן 5 ממרכז החלל קנדי, זו הייתה המשימה המאוישת השישית בתוכנית אפולו של נאס"א. חללית האפולו הייתה מורכבת משלושה חלקים: תא הפיקוד, בו שהו שלושה האסטרונאוטים במשך רוב המשימה וכן היה החלק היחיד שחזר לכדור הארץ; תא השירות אשר סיפק מערכת הנעה, חשמל, חמצן ומים עבור תא הפיקוד; ורכב הנחיתה הירחי אשר הורכב משני שלבים – שלב הנחיתה עבור נחיתה על פני השטח של הירח ושלב המראה המיועד לשגר את האסטרונאוטים בחזרה למסלול סביב הירח ולעגון עם תא הפיקוד.
לאחר שהשלב השלישי של משגר הסטורן 5 ביצע תמרון מעבר ירחי ושלח את חללית האפולו לכיוון הירח, החללית נפרדה מהמשגר ונעה במשך שלושה ימים עד אשר נכנסה למסלול סביב הירח. לאחר מכן ארמסטרונג ואולדרין עברו מתא הפיקוד אל רכב הנחיתה הירחי ונחתו בים השלווה ב־20 ביולי. בסיום שהותם על אדמת הירח, הם השתמשו בשלב ההמראה של רכב הנחיתה הירחי על מנת להיכנס למסלול סביב הירח ולעגון בחזרה אל תא הפיקוד בו שהה קולינס. לאחר עגינתם, הם נפרדו מרכב הנחיתה הירחי וביצעו מספר תמרונים אשר הוציאו אותם ממסלול סביב הירח ושלחו אותם לכיוון כדור הארץ. ב־24 ביולי תא הפיקוד ובו האסטרונאוטים, חדר לאטמוספירת כדור הארץ ונחת בצניחה אל מימי האוקיינוס השקט לאחר יותר משמונה ימים בחלל.
אפולו 11 נחשב על ידי רבים כהישג הבודד הגדול ביותר של האנושות. הצעד הראשון של ארמסטרונג על אדמת הירח שודר ישירות בטלוויזיה ברחבי העולם. אפולו 11 הביאה למעשה לסיום המרוץ לחלל והגשימה יעד לאומי משנת 1961 של הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי אשר הכריז על כוונתה של ארצות הברית: "להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום".
מה פשר הטענה שנאס"א איבדה את הטכנולוגיה להגיע לירח?
בתקופה האחרונה נזרק המשפט "נאס"א איבדה את הטכנולוגיה להגיע לירח" שוב ושוב כאחת הטענות לכך שהאדם מעולם לא הגיע לירח.
למה לוקח שלוש שנים לפתח מכונית חדשה, כשהיא חולקת 90% מה"דנ"א" שלה עם הדגם הקודם? מדוע לוקח שש שנים לפתח מטוס חדש כאשר הוא חולק 90% מהדנ"א שלו עם הדגם הקודם?
התשובה היא שהם מכשירים מורכבים. רכב שיגור ורכב חלל המיועדים להגיע לירח מורכבים הרבה יותר ופועלים בחזית התחום שבה יש מעט סובלנות לחוסר דיוק ולטעויות. כאשר פועלים בחזית התחום, אלפים על גבי אלפים של שעות מוקדשות לבדיקה ולתיקונים. צוותי הפיתוח והתפעול רוכשים מומחיות שאין לאף אחד אחר על פני כדור הארץ. לא ניתן לבנות או להפעיל את הרכב ללא המומחיות הזו. הפעלת משימת חלל כרוכה בערימות של ניירת הכוללת חוקי טיסה ונהלים מבצעיים. כללים ונהלים אלה מנוסחים לאורך אלפי שעות של בדיקות וסימולציות. כל שינוי קטן ברכב עשוי לשלוח אדוות של שינויים דרך כל אותם אלפי מסמכים.
לטיל סטורן 5 היו יותר משלושה מיליון חלקים. המודולים של הפיקוד והשירות ומודול הירח הורכבו ממיליוני חלקים נוספים. אדם יחיד אינו יכול אפילו לחשוב על כמות הפרטים הדרושים להרכבה ולתפעול של כלים אלה. אז, כאשר תוכנית אפולו הסתיימה, המפעלים שהרכיבו את כלי הרכב הללו עברו הסבה למשימות אחרות או נסגרו. המתקנים פורקו. התבניות הושמדו. הטכנאים, המהנדסים, המדענים ובקרי הטיסה עברו לעבודות אחרות. עם הזמן, חלק מהחומרים שבהם השתמשו הפכו מיושנים.
אם היום הייתם אומרים - "בואו נבנה עוד טיל סטורן 5 ואת תא הפיקוד והשירות של אפולו (CSM/LEM) ונטוס לירח!" זו לא תהיה משימה פשוטה של שליפת השרטוטים וכיפוף וחיתוך מתכת. אין לנו את המפעלים או הכלים. אין לנו את החומרים. אין לנו את המומחיות להבין איך הרכב האמיתי שונה מהשירטוטים. אין לנו את המומחיות לתפעול הרכב.
נצטרך להחליף לחומרים מודרניים. זה משנה את הרכב. זה משנה את המסה, זה משנה את הלחצים והמתחים, זה משנה את האינטראקציות. זה משנה את התקלות האפשריות. זה משנה את היכולות של הרכב. נצטרך להשקיע כמה שנים בפיתוח מחדש של המומחיות. נצטרך לערוך בדיקות וסימולציות חדשות. נצטרך לנסח חוקים ונהלי טיסה חדשים. נצטרך לאשר בקרי טיסה וצוותים חדשים.
בעצם היינו בונים רכב חדש.
וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. עד כמה שחללית אוריון לומדת ממודול הפיקוד של אפולו, ככל שאנו חושבים שאנו מבינים מגיני חום ומערכות פריסת מצנחים - עלינו להבין את מגיני החום ומערכות פריסת המצנחים הספציפיים הללו. לנאס"א יש אנשים שעושים את הבדיקות האלה, כל יום.
אז בפעם הבאה שתשמעו את הטענה הזו אני מקווה שתבינו על מה בדיוק מדובר. את הניירת והשירטוטים של הטכנולוגיה תוכלו למצוא בקלות, נאס"א לא איבדו את המחברת. להרכיב בעזרתה את אותה טכנולוגיה בדיוק ולהגיע איתה לירח, אולי תוכלו, רק שזה יצריך הרבה מאד שנים ובסיכומו של דבר זה יהיה כלי חדש ושונה. וקוראים לו אוריון.
כיצד ראינו את הצעדים הראשונים של ארמסטרונג על פני הירח?
כאשר אנו חושבים על הצעדים הראשונים של המין האנושי על פני הירח, היכולת שלנו להרהר באירועים הללו היא בין השאר הודות לאופן שבו הרגע שותף עם אנשים ברחבי העולם. משימת אפולו 11 לא הייתה הפעם הראשונה שבה אותות טלוויזיה הגיעו ממסלול הירח, אבל הנחיתה ביולי 1969 הייתה ללא ספק השידור החשוב ביותר. ממרחק של 386,000 ק"מ, מיליוני אנשים ברחבי העולם היו צריכים לראות את הרגע המדהים הזה, וזה היה רק אחד האתגרים של שיתוף החוויה.
בהתבסס על סיבוב כדור הארץ ומיקומו של הירח בזמן הצעדים הראשונים הצפויים, יוסטון, טקסס, הבית של בקרת המשימה של נאס"א, היתה מחוץ לטווח קליטת אות הטלוויזיה שנשלח ממודול הירח. במקום זאת, תחנות קליטה בקליפורניה ואוסטרליה התאימו לספק את השידור הטוב ביותר האפשרי. נוסף על כך, בעיות של טמפרטורה, גודל, משקל, צריכת חשמל וזמינות האור סיבכו את התפעול של שידור טלוויזיה מהלוויין הטבעי שלנו. ושיתוף הרגע הזה עם העולם דרך הטלוויזיה היה בראש סדר העדיפויות וטלוויזיות היו ב-95% מהבתים בארה"ב.
למרות האתגרים, השידור נחל, הצלחה גדולה, כמובן, עם למעלה מ-500 מיליון צופים ברחבי העולם, שהם למעשה רק 14% מאוכלוסיית העולם שהיתה בזמנו 3.5 מיליארד. בתוך ארה"ב, 53 מיליון משקי בית או 125 מיליון צופים (63% מהאוכלוסייה) השתתפו במה שנחשב עד היום רגע הטלוויזיה הנצפה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב.
איך בדיוק נאס"א פיתחה והשתמשה בטכנולוגיה של אז כדי לאפשר רגע כזה? כמו בכל מרכיבי תוכנית החלל, נאס"א חיפשה טכנולוגיות שיעבדו בצורה אמינה בתנאים הקשים של מסע בחלל. בעצת הצבא, הם התקשרו עם ווסטינגהאוס לפיתוח מצלמה קטנה בשחור-לבן, תמורת 2.29 מיליון דולר, שתוכל לדחוס את היכולות של מצלמת אולפן טלוויזיה גדולה למצלמה קלת משקל הניתנת לתיפעול. באותה תקופה החברה עשתה התקדמות בטכנולוגיית מצלמות באור נמוך, משהו שנאס"א ידעה שיועיל לה בגלל התאורה המורכבת בחלל ועל הירח. האתגרים גם כללו מציאת עדשות באיכות גבוהה והמרת האות לפורמט NTSC בתקן ארה"ב. בעוד שהם מצאו עדשות במהירות, הפתרון הלא שגרתי שלהם לפורמט האות נשמע יוצא דופן כעת: המהנדסים פשוט הציגו את אות הסריקה האיטית על צג והשתמשו במצלמה בפורמט המתאים כדי לצלם את הסצינה מהצג.
מצלמת ווסטינגהאוס אוחסנה במכלול הציוד המודולרי (MESA) של מודול הירח, תא ליד הסולם שבאמצעותו ירד ארמסטרונג כדי להגיע לפני הירח. כדי להפעיל את המצלמה, הוא משך בידית שבתורה שחררה את הדלת של MESA. המהנדסים חיברו את המצלמה הפוך כדי לאבטח אותה לדלת, והיא הוטתה בזווית של 11 מעלות בגלל איך שהדלת נחה במקומה הסופי. על שתי הבעיות התגברו בשידור של האות בחזרה לכדור הארץ.
כל מי שצפה בשידור המקורי, ב-20 ביולי 1969 או צופה בו היום, יודע שהוא נראה מעורפל מאד. הנסיבות פעלו נגד נאס"א מההתחלה. המרחק שהאות היה צריך לעבור, ההמרות והשידורים החוזרים שנדרשו כדי להגיע לטלוויזיות בבתים, פירושו הפחתת איכות התמונה, וכתוצאה מכך רזולוציה מופחתת ואי התאמה בשכבות של האות. לכן לפעמים האסטרונאוטים נראים יותר כמו רוחות רפאים שקופות מאשר אנשים.
אז מה ראו הצופים בבתיהם, במפגשים קהילתיים, במשרדים ובמיליוני מקומות אחרים? האותות הטובים ביותר התקבלו בתחנות קליטה אוסטרליות בהניסאקל קריק (Honeysuckle Creek) ובמצפה הכוכבים של פארקס (Parkes), כמו גם בגולדסטון (Goldstone) בקליפורניה. נאס"א השתמשה באות גולדסטון בתחילה, למרות שהניגודיות הייתה גבוהה מדי והם עברו לאות פארקס שהיו בו פרטים ברורים יותר, ממש לפני הצעדים הראשונים של ארמסטרונג. בדקות שלאחר הצעדים, בסופו של דבר הם שידרו את האות שהתקבל בפארקס, סיפור שסופר בהומור בסרט "The Dish" משנת 2000. עם זאת, לאחר קבלת האות, היה צורך להעביר אותו מהתחנות או ישירות מקליפורניה ליוסטון או דרך לוויין מאוסטרליה. לאוסטרליה, לעומת זאת, השידור נשלח ישירות ולא דרך יוסטון. כתוצאה מכך, הוא נראה שם 0.3 שניות מוקדם יותר מאשר בשאר העולם.
משימות מאוחרות יותר של אפולו השתמשו במצלמות טובות יותר, בדרך כלל צבעוניות, אבל אף אחת מאלה לא השיגה את אותה תשומת לב כמו אפולו 11. עבורנו היום, אנחנו יכולים להודות לטכנאים על שהקליטו את השידור, למרות שהקלטות המקוריות מעולם לא אותרו למרות החיפושים אחריהם בעשורים האחרונים (על כך בהמשך). מה שאנו רואים כעת ביוטיוב או בסרטים הן סריקות ברזולוציה גבוהה של העותקים הטובים ביותר הזמינים. אז בעוד שאלו מאיתנו שלא היו עדים לצעדיו של ארמסטרונג ממקור ראשון לא יכולים לספר את הסיפורים על אותה חוויה תרבותית משותפת, אפשר להמשיך לחלוק בזיכרון הודות לבחירות הטכנולוגיות שנעשו בסוף שנות ה-60 כדי לשדר את הרגע הזה לכדור הארץ.
מה פשר הטענה על מעורבות סטנלי קובריק בזיוף הנחיתה על הירח?
הקולנוען סטנלי קובריק מואשם בכך שהפיק חלק ניכר מהצילומים של אפולו 11 ו-12, ככל הנראה בגלל שביים באותה תקופה את 2001: אודיסיאה בחלל, המתרחש בחלקו על הירח וכולל אפקטים מיוחדים מתקדמים. נטען שכאשר אודיסיאה בחלל היה בפוסט-פרודקשן בתחילת 1968, נאס"א פנתה בחשאי לקובריק כדי שיביים את שלוש הנחיתות הראשונות על הירח. השיגור והנחיתה יהיו אמיתיים אבל החללית תישאר במסלול סביב כדור הארץ וצילומים מזויפים ישודרו כ"חי מהירח". לא הוצעה הוכחה לתיאוריה זו, שמתעלמת מעובדות רבות. לדוגמה, אודסיאה בחלל שוחרר לפני הנחיתה הראשונה של אפולו והתיאור של קובריק של פני הירח שונה מאד מהמראה שלו בצילומי אפולו. תנועת הדמויות על הירח באודסיאה בחלל שונה מזו של התנועה המצולמת של האסטרונאוטים של אפולו, ואינה דומה לסביבה בעלת 1/6 כוח המשיכה של כדור הארץ. מספר סצינות באודסיאה בחלל מציגות אבק מתעופף בזמן נחיתת החללית, דבר שלא יקרה בסביבת הריק של הירח.
קובריק אכן שכר את פרדריק אורדווי (Frederick I. Ordway) והארי לאנג (Harry Lange), שניהם עבדו עבור נאס"א וגופי תעופה וחלל גדולים, לעבוד איתו באודסיאה בחלל. קובריק השתמש גם בעדשה 50 מ"מ f/0.7 שנותרה מתוצרת של Zeiss עבור נאס"א . עם זאת, קובריק קיבל את העדשה הזו רק עבור Barry Lyndon (1975). העדשה הייתה במקור עדשת צילום סטילס והייתה זקוקה לשינויים כדי לשמש לצילום בתנועה.
יתכן כי המוקומנטריה (סרט דמוי תעודי) המבוסס על הרעיון הזה, Dark Side of the Moon, הזין את תיאוריית הקונספירציה הזו. סרט קולנוע צרפתי זה, בבימויו של וויליאם קארל (William Karel), שודר במקור בערוץ Arte בשנת 2002 עם הכותרת Opération Lune. זו פרודיה על תיאוריות קונספירציה עם ראיונות מזויפים, סיפורים על חיסולים של עוזריו של סטנלי קובריק על ידי ה-CIA, שלל טענות פרודיות מופרכות בולטות, משחקי מילים והתייחסויות לדמויות קולנוע ישנות, שהוכנסו דרך הסרט כרמזים עבור הצופה. עם זאת, Opération Lune עדיין נתפס כעובדתי על ידי חלק ממאמיני הקונספירציה.
מאמר שכותרתו "סטנלי קובריק ומתיחת הירח" הופיע ב-Usenet ב-1995. בקטע אחד - על האופן שבו כביכול נכפה על קובריק לשתף פעולה עם הקונספירציה - מופיע:
נאס"א עוד מינפה את עמדתה בכך שאיימה לחשוף בפומבי את המעורבות הכבדה של אחיו הצעיר של מר קובריק, ראול, במפלגה הקומוניסטית האמריקאית. זו הייתה מבוכה בלתי נסבלת למר קובריק, במיוחד מאז שחרור הסרט ד"ר סטריינג'לאב.
לקובריק לא היה אח כזה - המאמר היה שקרי, עם משפט המתאר את קובריק מצלם את הליכת הירח "באתר" על הירח. למרות זאת, הטענה נלקחה ברצינות; קלייד לואיס השתמש בה כמעט מילה במילה, ואילו ג'יי ויידנר (Jay Weidner) העניק לאח מעמד בכיר יותר במפלגה:
אף אחד לא יודע איזה כוחות שכנעו את קובריק לביים את נחיתות אפולו. אולי הם שכנעו את קובריק בדרך כלשהי. העובדה שאחיו, ראול קובריק, היה ראש המפלגה הקומוניסטית האמריקנית, עשויה הייתה להיות אחת מהדרכים שבהן נקטה הממשלה כדי לגרום לסטנלי לשתף פעולה.
ביולי 2009, ויידנר פרסם בדף האינטרנט שלו "סודות הניצוץ" ("Secrets of the Shining"), שם הוא מצהיר כי "הניצוץ" של קובריק (1980) הוא וידוי מסווה על תפקידו בפרויקט ההונאה. תזה זו הייתה נושא להפרכה במאמר שפורסם באתר Seeker חצי שנה לאחר מכן. כמו כן, הסרט Moonwalkers משנת 2015 הוא תיאור בדיוני של טענתו של סוכן CIA למעורבותו של קובריק.
בדצמבר 2015 הופיע סרט פסאודו דוקומנטרי המתיימר להציג וידוי מצולם של קובריק, זמן קצר לפני מותו ב-1999, המודה שהוא אכן זייף את נחיתות הירח. הסרט, שכותרתו "Shooting Stanley Kubrick" בוים ע"י יוצר קולנוע בשם טי פטריק מאריי (T Patrick Murray). הוא מציג אדם שטען כי הוא קובריק האומר למראיין שלו:
ביצעתי הונאה ענקית בציבור האמריקני, שאני עומד כעת לפרט, בהשתתפות ממשלת ארה"ב ונאס"א, שהנחיתות על הירח זויפו, שנחיתות הירח, כולן זויפו, ושאני הייתי האדם שצילם את זה. "אני רציני. רציני לגמרי. כן, זה היה מזויף. קובריק לכאורה ממשיך להכריז, "אני מחשיב אותן כיצירת המופת שלי", ואומר שעבודתו על '2001: אודיסיאה בחלל' הייתה - בהתאם לתיאוריה הפופולרית - "הסיבה שקיבלתי את המשימה הזו מלכתחילה". דובר של אלמנתו של סטנלי קובריק הכריז מאז, "הראיון הוא שקר, סטנלי קובריק מעולם לא רואיין על ידי טי פטריק מאריי, כל הסיפור מומצא, הונאה ולא נכון.
בהתחשב בכך שקובריק נודע בכך שהוא מתרחק מאור הזרקורים, המראה הפיזי והקול שלו אינם מוכרים יותר מדי לרבים - אבל כשמשווים את האיש בסרטו של מאריי עם תצלומים אמיתיים של קובריק, מסט הצילומים של 'Eyes Wide Shut', לקראת סוף חייו ב-1999, השניים רחוקים מאד מלהיות זהים. באופן כזה או אחר הגיע אלי חומר גלם מאותו ראיון עם "קובריק". על פי הטענה הראיון צולם ב-1999 לפני מותו של קובריק והמראיין התבקש לא לפרסם את הראיון 15 שנה. בסרטון הבא המראיין מבקש מ"קובריק" לספר על פגישה עם ניל ארמסטרונג רגע לפני שארמסטרונג מת, ואז (0:50) השחקן פתאום יוצא מהתפקיד ומזכיר בלחישה למראיין שהוא (קובריק) בעצם מת לפני ארמסטרונג שמת בשנת 2012, ואז המראיין מורה לו לספר סיפור אחר. כמובן שזה הושמט מהראיון המזוייף שפורסם.
ופנינה נוספת שמצאתי בחומר שהגיע אלי, המראיין מדריך את השחקן מה להגיד לגבי משימות אפולו 12 ו-13, כי השחקן לא ידע מה לענות בדיוק ואז המראיין מתעצבן ונוזף בשחקן ("בקובריק", כן ) הנבוך שעליו לענות כדמות ("i'm asking a character").
מה פשר הטענה כי קלטות המקור של הנחיתה על הירח נעלמו?
לפני שנצלול לפרטים של שני אירועים שונים שנראה כאילו התערבבו, כדאי להדגיש שלוש נקודות מפתח:
נאס"א חיפשה אך לא הצליחה לאתר כמה מקלטות הנתונים המקוריות של אפולו 11 - "מקוריות" במובן זה שהן הקליטו ישירות נתונים ששודרו מהירח. חיפוש אינטנסיבי בארכיונים וברשומות הגיע למסקנה שהתרחיש הסביר ביותר הוא שמנהלי התוכנית קבעו שאין עוד צורך לשמור את הקלטות - מכיוון שכל הווידאו והנתונים הוקלטו במקום אחר - והם נמחקו ונעשה בהם שימוש חוזר.
הנתונים על הקלטות הללו, כולל נתוני וידאו, הועברו למרכז החלל המאויש (כיום מרכז החלל ג'ונסון), במהלך המשימה. הוידאו הוקלט שם ובמקומות נוספים; לא חסרים קטעי וידאו מהליכת הירח של אפולו 11.
החיפוש גילה גרסאות שידור באיכות גבוהה של הצילומים. נאס"א עבדה עם Lowry Digital, חברת שחזור סרטים מובילה, כדי לעבד את הוידאו בטכניקות שלא היו זמינות בשנת 1969. הסרטון המשוחזר שוחרר ב-HD כחלק מציון 40 שנה לאפולו 11.
הסבר נוסף פירושו לצלול לפרטים של האופן שבו אפולו שלחה נתונים בחזרה לכדור הארץ וכיצד נאס"א אספה אותם.
נתונים ממשימת אפולו 11 נשלחו מהחללית לשלוש תחנות קרקע, אחת בקליפורניה ושתיים באוסטרליה, ששידרו אותם למרכז טיסות החלל המאויש ביוסטון. תחנות הקרקע גם הקליטו את הנתונים בקלטות מיוחדות בגודל 1 אינץ', 14 רצועות, שרצועה אחת שלהן הייתה מיועדת לווידאו. קטעי הווידאו הוקלטו ב"סריקה איטית" - 10 פריימים לשנייה - מה שאומר שלא ניתן היה לשדר אותם ישירות בטלוויזיה מסחרית. הוידאו הומר לשידור והועלה ללוויין, ולאחר מכן הורד ליוסטון, ומשם הוא נשלח לעולם.
בתחילת 2005, בתגובה לפניות של פנסיונרים של נאס"א ואחרים, החלה נאס"א בחיפוש אחר קלטות הנתונים של 14 הרצועות. בסופו של דבר, הסוכנות לא הצליחה למצוא את הקלטות וקבעה שככל הנראה הן נמחקו והשתמשו בהן שוב, מה שהיה נוהג מקובל באותה תקופה. החיפוש, בראשות מהנדס נאס"א דיק נפצג'ר (Dick Nafzger), התמקד במציאת הקלטות הספציפיות, בידיעה שכל הנתונים הוקלטו ונשמרו במקום אחר.
"לא היה וידאו בסריקה איטית שלא הומר בשידור חי, הוזן בשידור חי, ליוסטון והוזן בשידור חי לעולם", אמר נפצג'ר במסיבת עיתונאים שהציגה חלק מהצילומים המשוחזרים ב-2009. "אז, למקרה שמישהו חושב שיש וידאו בחוץ שלא נראה, זה לא המקרה".
עם זאת, במהלך החיפושים, הצוות של נפצג'ר נתקל בווידאו שהומר לשידור שהיה באיכות גבוהה בהרבה ממה שהם ראו קודם. "הצוות שעבדתי איתו, כולל אותי כמובן, היה נואש לעשות משהו למען ההיסטוריה, אם היינו יכולים", אמר נפצג'ר. "נתקלנו במהלך החיפושים בקלטות שהומרו לשידור שהיו הרבה יותר טובות ממה שראינו... היו לנו קלטות בסידני, אוסטרליה, במהלך המשימה. מצאנו קינסקופים (kinescopes) שנוצרו ביוסטון בארכיון הלאומי, שלא נצפו במשך 36 שנים. הלכנו לארכיון של CBS ומצאנו קלטות שהועברו ישירות מיוסטון ל-CBS... הנתונים הגולמיים כפי שהוקלטו והועברו לארכיון."
בעבודה עם חברה מקליפורניה, נאס"א שיחזרה חלקים מהסרטון ושיפרה אותו לצפייה ברזולוציה גבוהה ושחררה את סרטוני ה-Apollo 11 HD ביולי 2009.
בשנת 2019, מתמחה שהועסק חד-פעמית בנאס"א הציע למכירה את מה שהוא תיאר כקלטות וידאו של הליכת הירח של אפולו 11, שקנה במכירה פומבית של עודפי פריטים ממשלתיים. אם הקלטות הן כפי שתואר בחומרי המכירה, הן קלטות וידאו בגודל 2 אינץ' שהוקלטו ביוסטון מהסרטון שהוסב לפורמט שניתן לשדר בטלוויזיה מסחרית ואינן מכילות חומר שלא נשמר בנאס"א.
מיהו ורנר פון בראון ומה הקשר בין נאס"א לנאצים?
נטען כי יש קשר בין הנאצים לנאס"א ואכן קיים קשר כזה, הוא לגמרי לא מומצא, אך כמובן שהטיעונים וההסברים שמכחישי הנחיתה מספקים לא מתארים את המציאות כפי שהתרחשה והם מסולפים על מנת לתמוך בנרטיב של הרעים נגד הטובים. ראשית אבהיר שורנר פון בראון לא הקים ולא ניהל את נאס"א מעולם. מבצע פייפרקליפ (Operation Paperclip) הוא שמו של מבצע שביצעו אנשי המשרד לשירותים אסטרטגיים של ממשלת ארה"ב מיד לאחר מלחמת העולם השנייה. מטרת המבצע הייתה לאתר ולגייס מדענים נאצים בכירים בגרמניה, בברה"מ ובמדינות נוספות, כדי לשלב אותם במחקרים בארה"ב, בתקופת המלחמה הקרה. יותר מ-1600 מדענים, מהנדסים וטכנאים גרמניים בתחומים שונים מאווירונאוטיקה ועד מדעי החומר וכימיה אותרו והועברו במהלך המבצע לארה"ב. מדענים אלה תרמו לתוכנית החלל האמריקאית, אך גם למחקרים פסיכיאטריים כדוגמת פרויקט MKUltra (מחקר סודי של ה-CIA, שנערך בניגוד לחוק וכלל ניסויים בבני אדם, במטרה להשפיע על מצבים נפשיים של הפרט ולשנות את תפקוד המוח).
המדענים, שחלקם השתתפו בפשעי המלחמה של הנאצים, הביאו איתם בדרך כלל גם חברים ובני משפחה. הם הועברו למתקן P. O. Box 1142. שעליו נעשה הסרט התעודי "Camp Confidential: America's Secret Nazis".
באביב 1943 החלה גרמניה במאמצים להחזיר מיחידות השדה מדענים וטכנאים כדי להשתמש בכישוריהם לצורך מחקר ופיתוח. כדי לגייס מדענים וטכנאים, נדרש תחילה לאתר אנשים בעלי כישורים מתאימים, ובהמשך לבדוק את נאמנותם הפוליטית והאידאולוגית. ורנר אוסנברג (Werner Osenberg) מאוניברסיטת הנובר, שעמד בראש ההתאחדות למחקר צבאי (Wehr Forschungsgemeinschaft), הכין רשימה של מדענים וטכנאים שעמדו בדרישות המקצועיות והפוליטיות, לצורך החזרתם לעבודה מדעית. במרץ 1945 מצא טכנאי פולני שאריות מהרשימה שנגרסה ונזרקה לשירותים, והודות לשאריות אלו הרכיבו האמריקאים "רשימה שחורה" - שם קוד לרשימת מדענים שיועדו לחקירה, ובראשם ורנר פון בראון. תוכניתם המקורית של האמריקאים הייתה לראיין רק חוקרי טילים, אולם בעקבות מברק שנשלח לפנטגון ב-22 במאי 1945 על ידי מייג'ור סטיוור הוחלט לשנות את התוכנית ולפנות טכנאים גרמנים ואת משפחותיהם כדי להשתמש בידע שרכשו לצורך המלחמה באוקיינוס השקט, וכן כדי למנוע את העברת הידע לידי ברה"מ. נוסף על מדענים המומחים בטילים ובפיזיקה גרעינית, חיפשו בעלות הברית גם מומחים בתחומי הכימיה, הרפואה והנשק ימי.
מרבית המדענים היו מדענים שהועסקו במסגרת פיתוח הטיל הבליסטי הראשון בעולם, ה V-2, ואלו שוכנו עם משפחותיהם בבוואריה. שם המבצע שהתקבל במטות המשולבים האמריקאים ב-19 ביולי 1945 היה Overcast, אך מאחר שנעשה שימוש פומבי ב"מחנה Overcast" למחנה בו שוכנו המדענים, ניתן למבצע שם הקוד "פייפרקליפ".
ד"ר ורנר מגנוס מקסימיליאן פון בראון היה מדען טילים גרמני, חבר במפלגה הנאצית וקצין באס אס, שהופקד על תוכנית ה-V-2. בסוף המלחמה גויס על ידי ארה"ב והצטרף לנאס"א. הוא התקדם לדרגת מנהל ומהנדס בכיר ונטל חלק מרכזי במרוץ לחלל ובתוכנית אפולו, שהביאה לבסוף את האדם לירח. פון בראון נזכר הן כמדען מבריק והן כשותף לפשעי מלחמה. כיום משתמשים בשמו של ורנר בראון לצורך פיתוח תאוריות קונספירציה, בראשן הטענה שהנחיתה על הירח הייתה הונאה של נאס"א.
ב-20 ביוני 1945, אישר מזכיר המדינה האמריקאי, אדוארד סטטיניוס, את העברת מומחי הטילים הגרמניים של פון בראון לארה"ב. ההעברה נודעה בשם מבצע פייפרקליפ בגלל מספרם הגדול של הגרמנים אשר מוקמו בחיל החימוש. הם נחתו בארה"ב בבסיס חיל האוויר שבניוקסל, דרומית לווילמינגטון, דלאוור. לאחר מכן הוטסו לבוסטון, ונלקחו בסירה למוצב של שירות המודיעין האמריקאי בפורט סטרונג, בנמל בוסטון. מאוחר יותר הועברה הקבוצה, למעט פון בראון, למרילנד, שם סיווגו את המסמכים ממתקן הטילים בפנמינדה. מסמכים אלו היו אמורים לאפשר למדענים להמשיך את ניסויי הטילים במקום בו הפסיקו בשעה שעזבו את גרמניה. לבסוף הועברו פון בראון ו-126 עמיתיו מפנמינדה לביתם החדש בפורט בליס, טקסס, שהיה מתקן צבאי גדול צפונית לאל פאסו. הם מצאו את עצמם במצב מוזר כשהחלו את חייהם החדשים באמריקה. מכיוון שלא יכלו לעזוב את פורט בליס ללא ליווי צבאי, לעיתים הם התייחסו לעצמם כ"אסירי שלום".
בפורט בליס הם אימנו צוותים צבאיים, תעשייתיים ואוניברסיטאיים בשיטות הייצור והטיפול המורכבות של רקטות ושל טילים מונחים. בנוסף, הם עזרו בליטוש, הרכבת ושיגור טילי V-2 שהובלו באוניות מגרמניה לניו מקסיקו. הם גם חקרו את הפוטנציאל העתידי של הטילים לשימושי צבא ומחקר. בעת הזו שלח פון בראון בדואר הצעת נישואין לבת-דודתו הראשונה, מריה פון קירסטרופ בת ה-18. השניים התחתנו ב-1947, ולפון בראון נולדה בתו הראשונה, איריס. ב-1950 הועברו פון בראון וקבוצתו להאנטסוויל, אלבמה, שם התגורר כ-20 שנה. בין 1950 ל-1956 הוביל פון בראון את קבוצת הפיתוח הצבאית של מחסני הנשק ברדסטון, במסגרת תכנון הטיל שכונה מאוחר יותר "טיל הרדסטון".
פון בראון חלם על עולם שבו יעשה שימוש בטילים למטרות שלום בלבד. כחלק מחזון זה הוא פרסם בשנת 1952 במגזין "קולייר" את הרעיון להקים תחנת חלל. התחנה תהיה בקוטר של 250 רגל, תחוג במסלול בגובה של 1,075 מיל, ותסתובב סביב עצמה על מנת לייצר "כבידה מלאכותית". הוא האמין שתחנת החלל עשויה להיות נקודת קפיצה טובה למסעות עתידיים לירח. בנוסף, עבד פון בראון בשיתוף פעולה עם וולט דיסני ושימש כמנהל הטכני של שלוש סדרות טלוויזיה אודות חקר החלל. במרוצת השנים המשיך פון בראון בעבודתו הרצופה עם דיסני, בתקווה שמעורבותו בתעשיית הסרטים המשגשגת של דיסני תביא להגברת המודעות והעניין בקרב הציבור לגבי עתיד תוכניות החלל.
קבוצתו של פון בראון, שעבדה עבור הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים, פיתחה את הטיל יופיטר C, דגם משופר של טיל הרדסטון. ב-31 בינואר 1958 היה זה הטיל ששיגר בהצלחה את אקספלורר 1, הלוויין המערבי הראשון. האירוע סימן את לידתה של תוכנית החלל האמריקאית. ב-1960 חנכה נאס"א את מרכז טיסות החלל מרשל, בהאנטסוויל, אלבמה, והעבירה את פון בראון וקבוצת הפיתוח שלו מהסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים לנאס"א. פון בראון היה המנהל הראשון של מרכז מרשל וכיהן בתפקיד זה במשך עשור, מיולי 1960 עד פברואר 1970. התוכנית הגדולה הראשונה של מרכז מרשל הייתה פיתוח משגרי הסטורן, שהיו מסוגלים לשאת אסטרונאוטים אל הירח. חלומו לסייע למין האנושי לדרוך על הירח, הפך למציאות ב-16 ביולי 1969, כשטיל סטורן 5, פרי פיתוחו של מרכז מרשל, שיגר את צוות האסטרונאוטים של אפולו 11 לירח.
ב-1970 עברו פון בראון ומשפחתו לוושינגטון הבירה. הוא מונה לממלא מקום מנהל התכנון במטה נאס"א. משנסתיימה תוכנית אפולו נתגלעו חילוקי דעות בין פון בראון לשאר ראשי נאס"א, מה שהוביל לפרישתו ביוני 1972. הוא הפך לסגן נשיא תעשיות "פיירצ'יילד" ("Fairchild Industries") בג'רמנטאון, מרילנד, שם הוא פעל רבות בהקמתו ובקידומו של 'מכון החלל הלאומי' ('National Space Institute'), שלימים נקרא אגודת החלל הלאומית. בשיא עשייתו נודע לפון בראון כי לקה במחלת הסרטן. אף על פי שעבר ניתוח, התפשט הסרטן. ב-16 ביוני 1977 מת ורנר פון בראון באלכסנדריה שבווירג'יניה, ונקבר שם בבית הקברות אייווי היל. לאחר מותו, קיבל את פרס רוברט היינליין.
לסיכום, אני מקווה שכעת יש לכם קצת יותר מידע ומעט פחות שאלות ובפעם הבאה כשמישהו מפריח שאלה כזו באוויר אתם יותר ממוזמנים לשתף את התשובות מפה.
כיצד נאס"א החזירה את צוות אפולו 11 הביתה
ב-20 ביולי 1969 ניצחה ארה"ב במירוץ לחלל. לאחר סדרה של תבוסות מביכות בידי הסובייטים, הפלא ההנדסי שנקרא סטורן 5 השיג את הניצחון באמצעות כוח ברוטלי, לקח שלושה אמריקאים למסלול סביב הירח והנחית שניים מהם בהצלחה על פני השטח. עבור אמריקאים רבים, זה היה יום של חגיגה, אבל עבור שלושת האנשים שהבטיחו את הניצחון - ניל ארמסטרונג, באז אולדרין ומייקל קולינס - האתגרים היו רחוקים מלהסתיים.
עם ההיסטוריה שכבר נעשתה, כל מה שנותר לעשות זה להחזיר אותם הביתה. אבל הקשיים הקשורים בשיגור חללית מעל פני הירח, עגינה עם כלי טיס אחר במסלול, הנעת הצוות מאות אלפי קילומטרים והישרדות בחום הלוהט של הכניסה חזרה היו מפחידים. כישלון בודד של מנגנון השיגור יחרוץ את גורלם של ארמסטרונג ואולדרין לקפוא למוות בשמי הלילה שלנו, והחששות שזה עלול לקרות היו כה רווחים עד שהנשיא ריצ'רד ניקסון הכין נאום לאפשרות שזה יקרה.
כשהספירה לאחור לקראת השיגור השני של צוות משימת אפולו 11 התקרבה ל-0, לא היה קול תרועה ולא היו המוני מעריצים ביציעי הצופים. היו שם רק שני גברים, חללית שמוחזקת במקומות מסוימים רק עם סרט בידוד, ואסטרונאוט שהחזיק את הכרטיס שלהם הביתה כ-100 ק"מ מעל. נדרשו מאמצים מצטברים של אלפי אנשים, ניסים הנדסיים, ומיומנות, חוזק ונחישות של הצוות בן שלושת האנשים כדי להביא אותם לירח, ולא יידרש פחות כדי להחזיר אותם.
"בימי קדם, אנשים הביטו בכוכבים וראו את הגיבורים שלהם בקבוצות הכוכבים", היה אומר ניקסון אם הם היו נכשלים. "בתקופה המודרנית, אנחנו עושים כמעט את אותו הדבר, אבל הגיבורים שלנו הם אנשים אפיים בשר ודם."
הנה מה שנדרש כדי להחזיר שלושה אסטרונאוטים הביתה.
משימת אפולו 11 הייתה ניצחון עבור סטורן 5, שעד היום היא הרקטה החזקה ביותר שבנתה האנושות אי פעם, אך השיגור השני של אולדרין וארמסטרונג היה בכלי מוזרה בהרבה. כיום, הנחתת שנקראה איגל נמצאת בין התמונות האייקוניות ביותר של אמריקה, אבל באותה תקופה היא לא דמתה לאיך שרוב האמריקאים חשבו שחללית צריכה להיראות. ליתר דיוק, היא היתה מכוערת. הקצוות המרופטים שלה, נייר הכסף המתכתי המקומט והרגליים דמויות העכביש שלה לא נראו כמו החללית המעוצבת המתוארת בסרטים - וזה היה התכנון.
"קראנו לזה 'החרק' (the Bug)", אמר פעם יוג'ין סרנן, מפקד המשימה באפולו 17. "ולי זה נראה כמו איזו מפלצת ענקית שהולכת לקפוץ ברחובות ניו יורק רק כדי לזלול את החברה". בעוד שתכניות מוקדמות עבור הנחתת אולי כללו עיבודים של אמן עם חלונות גדולים וכלי מעוגל, המהנדסים דחו במהירות את הרעיונות הללו. חלונות היו כבדים, וכך גם גופים בעלי קווי מתאר אסתטיים שיסתירו את פעולתה המכנית של תחתית הנחתת. אפילו עם הרקטה החזקה ביותר בהיסטוריה, כל גרם היה חשוב, וכתוצאה מכך, חלקים מסוימים של הכלי, כידוע, כוסו רק עם כמה יריעות דקות של נייר כסף עבה.
"אתם צריכים לזכור שה-LM (מודול הירח - Lunar Module) נישאה תחת המעטה המגן של סטורן ופעלה רק בריק של החלל", הסביר תומס ג'יי קלי (Thomas J. Kelly), המהנדס הראשי של גראמן במודול הירח. "זה איפשר לנו לעצב אותו מבפנים החוצה כי לא היו לנו חששות לאווירודינמיקה בכלל, מה שהביא למראה הייחודי של ה-LM". ההכרח הכתיב שמודול הירח חייב להיות גם פלטפורמת נחיתה וגם פלטפורמת שיגור, מה שכפה על עיצוב יוצא דופן בשכבות, עם שלב ההמראה מעל שלב הנחיתה של החללית. הצוות השתמש במנועים בשלב הנחיתה כדי לנהל את הנחיתה שלהם, ואז הם עזבו את השלב הזה מאחור, הציתו את מנוע ההמראה של מודול הירח (LMAE) של שלב ההמראה כדי להניע אותם בחזרה למסלול.
אולי לא היה לה הרבה במשותף עם ספינות החלל שהאמריקאים התרגלו לראות בסרטים של שנות ה-50 וה-60, אך היא היתה קלילה, שימושית ופונקציונלית. לפחות, זה תוכנן כך. המבחן האמיתי עוד לא הגיע. מודול ההמראה אולי לא נראה כמו סטורן 5 המאסיבי שהביא אותו, אבל לשניים היה דבר משותף: כישלון במהלך השיגור פירושו מוות בטוח עבור יושביו.
גראמן העבירו את הפיתוח של מנוע מודול ההמראה לקבלן משנה, לבל איירקראפט, שהאמינו בקונספט של אמינות דרך פשטות. בניגוד לסטורן 5, שזכה לשמו בזכות השימוש שלו בחמישה מנועי F-1 מאסיביים, מודול ההמראה השתמש במנוע רקטי היפרגולי יחיד בעל דחף קבוע שהחליף את הקרוסין ודלק החמצן הנוזלי של ה-F-1 בשילוב של אירוזיין 50 (Aerozine 50) ו דיניטרוגן טטרוקסיד (Dinitrogen tetroxide). כאשר שני הכימיקלים באו במגע זה עם זה, הייתה תגובת בעירה ספונטנית שהניעה את מודול ההמראה ממודול הנחיתה אל מסלול הירח. כתוצאה מכך, מערכת ההנעה של מודול ההמראה הייתה הפחות מורכבת מכל רקטה בתוכנית אפולו.
בשעה 13:54 הוצת מנוע מודול ההמראה במשקל 81 ק"ג, והפיק כ-1587 ק"ג של דחף למשך 435 שניות. הודות לכוח המשיכה המופחת של הירח, החללית במשקל 14,741 ק"ג האיצה עד מהרה למהירות של 2,000 מטר לשנייה. מהיר ככל שזה היה, השיגור היה מסע ארוך ומעורר חרדה - יעברו ארבע שעות עד שהאיגל והצוות שלו ייפגשו עם מודול הפיקוד במסלול. במשך פרק הזמן הזה, אולדרין וארמסטרונג טסו ללא מקומות ישיבה, שליטה מוגבלת וללא ערובה שהם יוכלו לעגון בהצלחה למודול הפיקוד.
מערכת בקרת התגובה של מודול ההמראה (RCS) הופעלה כאשר האיגל התרומם לכ-20 ק"מ מתחת למסלול של מודול הפיקוד, ועיגל את מסלולו סביב הירח. מספר תיקוני מסלול קצרים שהושגו באמצעות אותה מערכת RCS העלו את הכלי לאט לגובה של מודול הפיקוד, ובשעה 17:53, 128 שעות ושלוש דקות לאחר שהמריאו מכדור הארץ, אולדרין וארמסטרונג התאחדו עם בן לוויתם המקיף מייקל קולינס במודול הפיקוד והשירות (CSM), או בפשטות, קולומביה (Columbia). נחתת הירח המכונה איגל נשאה בהצלחה את האנושות אל פני הירח, שמרה עליהם בחיים והמריאה שוב אל חשכת החלל. ככל שההישג היה מונומנטלי, זה יהיה בלתי אפשרי להביא את הכלי יוצר ההיסטוריה בחזרה הביתה.
ארבע שעות לאחר שהגיעו ארמסטרונג ואולדרין ל-CSM, הם שיחררו את סירת ההצלה הירחית שלהם. כעת, כאשר מודול הירח נעלם ולא נותר דבר בין הצוות לביתם מלבד 386,000 ק"מ של חלל, הגיע הזמן להפעיל את המנועים של קולומביה. בשעה 12:56 ב-22 ביולי, הוצתה מערכת ההנעה של מודול הפיקוד (SPS). מנוע חזק בהרבה מזה שהטיס את אולדרין וארמסטרונג מעל פני הירח, ה-SPS כלל מערכת לחץ הליום (helium pressurization system), מערכת הזנת הנעה (propellant feed system), מערכת מדידת הנעה ונצילות (שכללה חיישנים לתצוגה בתוך תא הנוסעים של החללית וחזרה לבקרת המשימה), וכמובן, מנוע הרקטה עצמו.
שריפה מבוקרת של שתיים וחצי דקות מה-SPS, שהחלה עם הגב לירח, העמידה את האסטרונאוטים על מסלול הביתה. בקרת המשימה עצרו את נשימתם, לא בטוחים אם המנוע פעל עד שקולומביה הגיחה מאחורי הירח והם קלטו מחדש את האות המעביר את נתוני הטלמטריה של החללית. לא עבר זמן רב עד שהם הצליחו לאשר: אפולו 11 חוזרת הביתה.
המסע היה צפוף. קולומביה הייתה חללית בצורת טיפה שהזכירה את העיצובים המוקדמים של ג'מיני. במרחק של 3.22 מ' מהבסיס לקודקוד ו-3.9 מ' בבסיס, החללית כולה הקצתה רק 5.94 מטר מרובע של מרחב מחיה בפנים. עם כל המכשור והציוד, זה הותיר פחות מקום לאסטרונאוטים ממה שניתן למצוא ברוב מכוניות הסדאן היוקרתיות, והוא יצטרך להיות ביתם של שלושת הגברים למשך כשלושה ימים נוספים.
לאחר שנסעו מאות אלפי קילומטרים, כנגד כל הסיכויים והם בדרכם לכדור הארץ, הצוות בן שלושת האנשים של אפולו 11 עדיין לא יצא מהיער. כשהם התקרבו ללוח הזמנים של כניסתם החוזרת, סופות רעמים עוצמתיות פקדו את המיקום המתוכנן לנחיתתה של קולומביה. עם דלק מוגבל, לחכות לחלוף הסופה לא הייתה אופציה. הברירה היחידה הייתה להשתמש בצורת הפעמון של החללית כמעין כנף, ולהיכנס לאטמוספירה בדיוק בזווית כזו שתמתח את אזור הנחיתה שלהם בכמה מאות קילומטרים. קולומביה תוכננה במיוחד לאפשרות כזו וכבר נקבעו מספר אזורי נחיתה שנבחרו מראש בדיוק עבור תרחיש כזה, אך כמו רוב המרכיבים של משימת אפולו 11, נותרה אי ודאות רבה לגבי מידת יעילות ביצועי החללית.
בעוד שהחלק החיצוני של הספינה היה סימטרי, החלק הפנימי תוכנן למקם את רוב המשקל ליד רגלי הצוות - מה שהעניק לכלי הטיס כיוון ספציפי לכניסה חוזרת. במהירויות על-קוליות ובזווית הנכונה, אותה נטייה קטנה שנוצרה על ידי המיקום האסטרטגי של המשקל הובילה לרמה מסוימת של הרמה, ואיפשרה לכלי הטיס לטוס, אם גם במעט, רחוק יותר ממה שנחיתה בלתי מבוקרת תאפשר.
כ-12 שעות לפני שצוות אפולו 11 היה אמור להיכנס שוב לאטמוספירה של כדור הארץ, הם קיבלו את הקריאה: הם היו אמורים לטוס עם וקטור ההרמה שלהם במצבו למעלה למשך כ-90 שניות עם כניסתם מחדש. לפי המתמטיקה של נאס"א, זה אמור להוסיף כ-346 ק"מ לנתיב הטיסה הצפוי שלהם. זו הייתה החלטה מסוכנת, אבל בהחלט פחות מסוכנת מאשר לנחות בסופת רעמים משתוללת באמצע האוקיינוס השקט.
בשעה 12:50 ב-24 ביולי, קולומביה צנחה באוקיינוס השקט במרחק של 3.1 ק"מ בלבד מנקודת הנחיתה המיועדת שלה, עם נושאת המטוסים הראשית, USS Hornet, במרחק של 24 ק"מ בלבד. תוך שעה מרגע הפגיעה במים, ארמסטרונג, אולדרין וקולינס הועלו לסיפון ההורנט, שם הושמו בבידוד בגלל חששות לגבי "חיידקי ירח". למרות שמדענים רבים האמינו שזהו אמצעי זהירות מיותר, הצוות נשאר בהסגר למשך 21 ימים נוספים לאחר שובו. האסטרונאוטים עשו כפי שהורו להם, גם אם הם לא ראו בכך כל הגיון.
"תסתכלו על זה ככה", הרהר מייק קולינס שנים לאחר מכן. "נניח שהיו חיידקים על הירח. יש חיידקים על הירח, אנחנו חוזרים, מודול הפיקוד מלא בחיידקי ירח. מודול הפיקוד נוחת באוקיינוס השקט, ומה הם עושים? פותחים את הצוהר. חייבים לפתוח את הצוהר! כל החיידקים הארורים יוצאים החוצה!"
נאס"א תבטל בסופו של דבר את דרישת ההסגר לאפולו 15, 16 ו-17, אבל עבור אולדרין, ארמסטרונג וקולינס, ייתכן ששלושת השבועות האלה היו מהסוריאליסטיים ביותר במסע כולו. הם הגיעו אל הבלתי ניתן להשגה, עשו מה שלא עשו קודם לכן, ועכשיו, בחזרה על כדור הארץ, הם היו שלושת בני האדם היחידים שאי פעם עזבו את העולם הזה והגיעו לאחד אחר. כדור הארץ שהם השאירו מאחור נעלם, ובמקומו היה כדור ארץ חדש - כזה שידע שהאדם יכול להגיע לכוכבים. זו הייתה תחילתו של עידן חדש, וכשהם יצאו מ-21 ימי הבידוד שלהם, הם גילו שגם החיים שניהלו קודם לכן נעלמו. הם כבר לא היו אסטרונאוטים. הם היו גיבורים.
