תיאוריה שנויה במחלוקת מציעה שמלחמה גרעינית מחקה את מאדים - והמדע עונה לה

מאדים שותק כבר מיליארדי שנים - אבל יש מי שטוען שהוא שותק כי נחרב במלחמה. פיזיקאי טוען שמצא את ה"אקדח המעשן" למלחמה גרעינית בין ציוויליזציות קדומות על הכוכב האדום. האם זה מיתוס חדש או אמת קוסמית שנשכחה?

האדמה האדמדמה והצחיחה של מאדים שומרת על סודותיו בקנאות. במשך דורות אנו נושאים אליו את עינינו, רואים בו מראה של עתיד אפשרי או הד לעבר רחוק, ושואלים את אותה שאלה מהדהדת: האם היינו שם פעם לבד? האם בין ערוצי הנהר היבשים והמכתשים האינסופיים התקיימו פעם חיים? בעוד רוב הקהילה המדעית מחפשת תשובות בדמות מיקרובים מאובנים או סימנים כימיים זעירים, ישנו קול אחד, נועז ושנוי במחלוקת, המציע סיפור אחר לחלוטין.

זהו לא סיפור על אבולוציה איטית או שינויי אקלים הדרגתיים, אלא על דרמה קוסמית אלימה, על שואה גרעינית שהחריבה לא רק את החיים על מאדים, אלא ציוויליזציה שלמה. והאשמים, על פי התיאוריה המטלטלת הזו, לא היו כוחות הטבע, אלא תוקפים מהחלל החיצון. זוהי התיאוריה של ד"ר ג'ון ברנדנבורג (John Brandenburg), פיזיקאי פלזמה שטלטל את עולם המדע בטענה שמצא את ה"אקדח המעשן" למלחמה גרעינית עתיקה על הכוכב האדום.

ד"ר ברנדנבורג אינו טירון. הוא מדען שעסק בחקר פלזמות ובפיזיקת חלל בפרויקטים רשמיים של נאס"א, אך טענותיו בנוגע למאדים הוציאו אותו הרחק אל מחוץ לקונצנזוס. בכנס למדעי הירח והחלל בשנת 2015 ובספרו "מוות על מאדים" (Death on Mars), פרש את משנתו: בעבר הרחוק, טוען ברנדנבורג, מאדים היה עולם דמוי-ארץ - עם אוקיינוסים, אטמוספירה וחיים. על פניו, לדבריו, התפתחו שתי ציוויליזציות תאומות, שאותן כינה “סיידוניאנים” ו“אוטופים”, על שם אזורים במאדים שבהם נצפו תצורות קרקע חריגות - ובראשן הפנים המפורסמות של סיידוניה. אלא שגן העדן הזה הגיע לקיצו האלים.

לדברי ברנדנבורג, כוח עוין מהחלל - ציוויליזציה מתקדמת ותוקפנית - ראה באנשי מאדים איום אפשרי והחליט להשמידם במתקפת מנע גרעינית. שני פיצוצים אדירים, הוא טוען, התרחשו באזורים הללו, חיסלו את כל צורות החיים המורכבות והרסו את האטמוספירה לנצח. “הציוויליזציה המאדימית”, כתב ברנדנבורג, “נמחקה ככל הנראה במתקפה גרעינית פלנטרית מגזע תבוני אחר”. ואף הוסיף אזהרה קודרת: “ייתכן שאנו, בני האדם, הבאים בתור”.

אבל טענה כזו, כה נועזת ומרחיקת לכת, דורשת ראיות חותכות. וברנדנבורג סבור שמצא אותן - לא במיתוסים, אלא בנתונים ששלחו הגשושיות של נאס"א. הראיה המרכזית שלו היא ריכוז גבוה במיוחד של האיזוטופ קסנון-129 (Xenon-129) באטמוספירה הדלילה של מאדים. קסנון-129 הוא גז אציל שנוצר בכמויות גדולות בפיצוצים גרעיניים, ובכדור הארץ הוא אכן נמצא בעקבות ניסויים אטומיים. “הריכוז הגבוה של קסנון-129 באטמוספירה של מאדים”, טען ברנדנבורג, “תואם את הפרופיל שנמדד לאחר פיצוץ של פצצת מימן. זהו האקדח המעשן”.

בנוסף, הוא הצביע על ריכוזים גבוהים יחסית של יסודות רדיואקטיביים כמו אורניום ותוריום על פני השטח, במיוחד בשני "מוקדים חמים" שהוא מזהה כאתרי הפיצוץ. הנתונים הללו, שנאספו על ידי ספקטרומטר קרני הגמא של החללית “מארס אודיסי”, מהווים בעיניו עדות נוספת לתרחיש הגרעיני. לפי גרסתו, זה ההסבר היחיד שמחבר את כל החתימות הכימיות המוזרות, את דלדול האטמוספירה ואת היעלמות החיים.

אלא שכאן מגיע השלב שבו התיאוריה שלו מתנגשת חזיתית עם המדע המרכזי. עבור הקהילה המדעית הרחבה - מאסטרוביולוגים ועד גיאוכימאים - מדובר בפרשנות קיצונית ולא מבוססת של נתונים מוכרים. נתחיל ב"אקדח המעשן": אכן, קסנון-129 נוצר בפיצוצים גרעיניים, אך זו אינה הדרך היחידה להיווצרותו. גז זה נוצר גם בתהליכים טבעיים ארוכי-טווח של קרינה קוסמית, פירוק רדיואקטיבי של קסנון-130 (Xenon-130), ואובדן הדרגתי של האטמוספירה.

פרופ' פול סאטר (Paul Sutter), אסטרופיזיקאי מאוניברסיטת סטוני ברוק, מסביר: "היחסים בין האיזוטופים השונים באטמוספירה של מאדים הם אכן שונים מאלה שבכדור הארץ, אך הסיבה לכך היא ההיסטוריה השונה לחלוטין של כוכב הלכת. למאדים אין שדה מגנטי גלובלי חזק, ולכן האטמוספירה שלו הופצצה במשך מיליארדי שנים על ידי רוח השמש וקרינה קוסמית, שהסירו את האטומים הקלים יותר והשאירו ריכוז גבוה יותר של איזוטופים כבדים כמו קסנון-129. זהו תהליך טבעי וצפוי, לא עדות לפצצות". במילים אחרות, החתימה האיזוטופית אינה תוצאה של פיצוץ, אלא של שחיקה אטמוספירית ארוכה ומתמשכת.

ומה בנוגע לריכוזי האורניום והתוריום? גם כאן, המדע מציע הסבר ארצי בהרבה. ד"ר כריס מקיי (Christopher McKay), אסטרוביולוג בכיר במרכז המחקר איימס של נאס"א, מציין: “אורניום ותוריום הם יסודות טבעיים שקיימים בסלעים בכל כוכבי הלכת הסלעיים, כולל בכדור הארץ. הריכוזים שברנדנבורג מתאר אינם חריגים במיוחד, וניתנים להסבר באמצעות פעילות וולקנית עתיקה או פגיעות מטאוריטים שחשפה והתיכה סלעים מעומק הקרום. לקפוץ מריכוז מעט גבוה יותר של יסוד טבעי למסקנה על פצצה גרעינית זהו היסק לא מדעי”.

משימות מאוחרות יותר של נאס"א, כמו MAVEN ו-Curiosity, חיזקו את ההבנה הזו. הן מדדו במדויק את קצב אובדן האטמוספירה לאורך מיליארדי שנים, ומצאו התאמה בין החתימה האיזוטופית לבין תהליכים טבעיים של בריחת גזים, ולא לפיצוץ יחיד. התמונה שמצטיירת ברורה: מאדים לא הושמד ביום אחד, אלא נשחק לאט, בהתמדה חסרת רחמים.

העיקרון המנחה במדע, המכונה "תערו של אוקאם", גורס כי כאשר ישנם מספר הסברים אפשריים לתופעה, יש לבחור בהסבר הפשוט ביותר שדורש את המספר הקטן ביותר של הנחות חדשות. במקרה זה, ההסבר של תהליכים גיאולוגיים ואטמוספיריים מוכרים הוא פשוט לאין ערוך מההסבר הדורש הנחות על שתי ציוויליזציות מאדימיות, גזע חייזרי תוקפני, ומלחמה גרעינית שלא הותירה שום סימן אחר מלבד חתימות כימיות שנויות במחלוקת.

ועדיין, למרות שהקהילה המדעית דוחה את רעיונותיו של ברנדנבורג, יש משהו מפתה ומעורר מחשבה בתמונה שהוא מצייר. אולי לא מפני שהיא נכונה, אלא מפני שהיא חושפת את האופן שבו בני אדם מבקשים למצוא משמעות, סדר וסיפור גם במידע קר ויבש של ספקטרומטרים. הרצון להאמין שהיה שם “מישהו”, שהתרחש שם “משהו”, משקף את אותו דחף אנושי שגורם לנו להביט לשמיים.

הסיפור האמיתי של מאדים, כפי שהמדע מספר אותו, אולי פחות הוליוודי אך לא פחות דרמטי: עולם צעיר ופורח שאיבד את שדהו המגנטי, נכנע לרוח השמש, ראה את המים והאוויר שלו נעלמים, ונשאר חשוף וקר. טרגדיה קוסמית שהתרחשה לא מפני שחייזרים תקפו, אלא מפני שהיקום פשוט אכזרי לעיתים. ובכל זאת, התיאוריה של ברנדנבורג מזכירה משהו עמוק יותר - שהפחד מהכחדה איננו מדעי בלבד, אלא קיומי. אולי זו הסיבה שהרעיון של “מוות על מאדים” מהדהד אצלנו כל כך חזק. הוא מזכיר לנו שאפילו בעידן המדע, אנחנו עדיין מחפשים מיתוסים - רק שהפעם הם נכתבים באדום חלוד, על פני כוכב לכת רחוק.

מקורות:

Evidence of a Massive Thermonuclear Explosion on Mars in the Past, The Cydonian Hypothesis, and Fermi's Paradox

NASA Mission Reveals Speed of Solar Wind Stripping Martian Atmosphere

Harvard scientist claims ancient civilisation on Mars was wiped out by a nuclear attack from alien race