גנים של פחד: מסע מדעי ומיתולוגי בעקבות זיכרון שעובר בירושה
- גור זיו
- לפני 7 ימים
- זמן קריאה 9 דקות
חרדה, דריכות, תחושה שמשהו רע עומד לקרות? מאז ה-7 באוקטובר, זו המציאות של כולנו. אבל האם ידעתם שהתחושות האלה יכולות לעבור בירושה? מחקרים חדשים ופורצי דרך באפיגנטיקה חושפים איך טראומה לאומית יכולה להשאיר חותם פיזי על הדנ"א שלנו, ולהשפיע על הדורות הבאים. במאמר חדש ומרתק, אנו צוללים למסע בעקבות "גנים של פחד" - מהניסוי מעורר המחשבה עם עכברים שלמדו לפחד מריח דובדבן והורישו אותו לנכדיהם, דרך המחקרים על צאצאי ניצולי שואה, ועד לשאלה הבוערת: איזו מורשת תשאיר בנו הטראומה של ה-7 באוקטובר? גלו כיצד המדע והמיתוסים העתיקים מסבירים את מה שאנחנו מרגישים, והכי חשוב - איך אפשר לבחור במורשת של חוסן ולשבור את מעגל הפחד.
זו תחושה מוכרת לרבים, צל חמקמק שאין לו שם. חרדה דקה, דריכות מתמדת, תחושה עמומה של סכנה אורבת גם כשהכל בטוח ושליו. עבור רבים מבני הדור השני והשלישי לניצולי טראומות גדולות, זוהי מציאות יומיומית - תחושה של נשיאת משא שאינו שייך לסיפור חייהם האישי. זוהי רוח רפאים ששוכנת בחדרי הנפש, זיכרון רדוף של אירועים שלא נחוו מעולם. השאלה המטרידה, שנלחשה במשך דורות בסלונים של פסיכולוגים ובמפגשים משפחתיים, מקבלת היום ממד חדש, נוקב ומדעי: האם ייתכן שזיכרון, וליתר דיוק, הפחד שנולד ממנו, יכול להפוך לנחלה ביולוגית? האם טראומה יכולה לעבור בתורשה, לא רק דרך סיפורים ושתיקות, אלא דרך הקוד הגנטי עצמו?
הסיפור המודרני של המחקר הזה מתחיל, באופן טבעי, בהקשר הישראלי והיהודי. כבר בשנת 1966, הפסיכיאטר הקנדי ד"ר ויויאן מ. ראקוף (Vivian M. Rakoff) ועמיתיו הבחינו בתופעה מטרידה: שיעורים גבוהים באופן חריג של מצוקה פסיכולוגית בקרב ילדיהם של ניצולי השואה. זו הייתה ההכרה המדעית הראשונה במושג שייקרא לימים "טראומה בין-דורית". מאז, התחום הפך לשדה מחקר סוער, רצוף ממצאים שלכאורה סותרים זה את זה. מחקרים רבים, כמו אלו שבוצעו באוניברסיטת בר-אילן, הראו כי בני הדור השני אכן מפגינים רמות מוגברות של חרדה ודאגה, במיוחד במצבי לחץ מתמשכים, כמו הטיפול בהוריהם המזדקנים. מחקרים אחרים, לעומת זאת, הדגישו דווקא את החוסן הנפשי המדהים ואת יכולת ההסתגלות של אותם ילדים, שגדלו בצילם של הורים שבורים אך הצליחו לבנות חיים מלאים ומתפקדים. הפרדוקס הזה - פגיעות לצד חוסן - הוא לב לבה של התעלומה. ייתכן שהתשובה אינה נעוצה בשאלה "האם הטראומה עוברת?", אלא "כיצד היא עוברת, ומה טיבה של הירושה הזו?". ייתכן שהפגיעות והחוסן אינם שני כוחות מנוגדים, אלא שני צדדים של אותו מטבע ביולוגי, הסתגלות אבולוציונית מורכבת שנועדה להכין את הדור הבא לעולם מסוכן. כדי לפענח את הצופן הזה, היה על המדע לזנוח לרגע את ספת הפסיכולוג ולצלול עמוק אל תוך גרעין התא, אל המקום שבו חוויות החיים פוגשות את ספר התורשה שלנו. התחום המהפכני שפתח את הדלת הזו נקרא אפיגנטיקה, והוא מציע הסבר עוצר נשימה לאופן שבו רוחות הרפאים של העבר לובשות צורה פיזית ומוחשית.
המסע להבנת המנגנון הזה לוקח אותנו למעבדה של שני חוקרים באוניברסיטת אמורי באטלנטה, ד"ר בריאן דיאס (Brian Dias) וד"ר קרי רסלר (Kerry Ressler). הם תכננו ניסוי פשוט ואלגנטי, שכמו בסיפור דרמה טוב, הוביל לתגלית מרעישה. הם לקחו קבוצת עכברים זכרים ולימדו אותם לקשר ריח מסוים - ניחוח מתוק, דמוי שקדים ופריחת דובדבן, של תרכובת כימית בשם אצטופנון (acetophenone) - עם שוק חשמלי קל ולא נעים. עד מהרה, כצפוי, העכברים פיתחו תגובת פחד מותנית לריח. בכל פעם שהריחו אצטופנון, הם קפאו במקומם בחרדה, מצפים לכאב. עד כאן, מדובר במנגנון למידה קלאסי. אך אז הגיע החלק המפתיע של הסיפור. החוקרים לקחו זרע מאותם עכברים מפוחדים והפרו באמצעותו נקבות שלא נחשפו מעולם לריח או לשוק החשמלי. התוצאה הייתה מדהימה: הגורים שנולדו, צאצאיהם של האבות הטראומטיים, הראו תגובת פחד מובהקת לריח האצטופנון, למרות שלא הייתה להם כל סיבה לעשות זאת. הם היו רגישים יותר לריח, קפצו בעצבנות גם בריכוזים נמוכים שלו, והפגינו את אותה דריכות שאפיינה את אבותיהם. התופעה לא נעצרה שם; היא המשיכה גם לדור השלישי. גם נכדיהם של העכברים המקוריים, שמעולם לא פגשו את סביהם ולא נחשפו לריח, פחדו ממנו באופן מולד. זו הייתה הוכחה חותכת לכך שמידע ספציפי על סכנה סביבתית - "הריח הזה מסמל איום" - עבר בתורשה, לא דרך למידה חברתית, אלא בדרך ביולוגית ישירה.
כאן נכנסת לתמונה האפיגנטיקה. פרופ' רחל יהודה מבית החולים מאונט סיני, מחלוצות המחקר בתחום, מציעה אנלוגיה מבריקה כדי להסביר את הרעיון: אם רצף הדנ"א שלנו הוא החומרה של המחשב, האפיגנטיקה היא התוכנה, האפליקציה שמורה לחומרה כיצד לפעול. במילים אחרות, חוויות החיים שלנו לא משנות את הקוד הגנטי עצמו (החומרה), אלא הן יכולות להוסיף עליו שכבה של "הערות" ו"הוראות הפעלה" שקובעות אילו גנים "יודלקו" ואילו "יכובו", מתי ובאיזו עוצמה. אחד המנגנונים המרכזיים שבהם התוכנה הזו נכתבת הוא מתילציה של דנ"א. זהו תהליך שבו קבוצה כימית זעירה, קבוצת מתיל (CH3), נצמדת למולקולת הדנ"א, בדרך כלל לבסיס הנוקלאוטיד ציטוזין. תג כימי זה פועל כמו מתג עמעום או "פס האטה גנומי". הוא אינו מוחק את הגן, אך הוא יכול להקשות על מנגנוני התא לקרוא אותו, ובכך להנמיך את "עוצמת הקול" של ביטויו. לחלופין, הסרה של קבוצת מתיל יכולה להגביר את ביטוי הגן. שינויים אפיגנטיים אלה הם דינמיים וחיוניים להתפתחות תקינה, אך הם יכולים להיות מושפעים עמוקות מגורמים סביבתיים כמו תזונה, זיהום, ובעיקר - מתח וטראומה.
וזה בדיוק מה שדיאס ורסלר מצאו כאשר בדקו את הדנ"א בתאי הזרע של העכברים. הם גילו את ה"אקדח המעשן" הביולוגי. בגן הספציפי שאחראי על קידוד הקולטן שמזהה את ריח האצטופנון, גן בשם M71, חל שינוי אפיגנטי מובהק. דפוס המתילציה שלו השתנה - פחות קבוצות מתיל נצמדו אליו. המשמעות הייתה שה"דימר" של גן M71 סובב לעוצמה מקסימלית. כתוצאה מכך, לצאצאים היו יותר קולטני M71 במוחם, מה שהפך אותם לרגישים באופן חריג לריח. הפחד לא היה רעיון מופשט שעבר בתורשה; הוא היה תוצאה של שינוי פיזי, מולקולרי, שצייד את הדורות הבאים במערכת אזעקה ביולוגית מכווננת מראש. כפי שניסח זאת מדען אחר, פרופ' משה שיף (Moshe Szyf) מאוניברסיטת מקגיל, הניסוי הזה חשף "העברת מידע בין-דורית ספציפית ומאורגנת מאד". זו לא הייתה ירושה אקראית, אלא מסר הישרדותי מדויק שנצרב בביולוגיה. הממצא הזה מהדהד תיאוריה ישנה שנזנחה, זו של ז'אן-בטיסט דה לאמארק, שטען שתכונות נרכשות במהלך החיים יכולות לעבור בתורשה. האפיגנטיקה מראה שלרעיון הזה, בגרסה מתוחכמת יותר, יש בסיס מולקולרי. זוהי מעין "דרך עוקפת אבולוציה", המאפשרת להורים להעביר לצאצאיהם מידע חיוני על סכנות בעולם, ובכך להעניק להם יתרון הישרדותי, מבלי להמתין אלפי שנים לתהליך האיטי של ברירה טבעית.
אך האם מה שנכון לעכברים במעבדה נכון גם לבני אדם במורכבות הכאוטית של החיים? כאן נכנסת לתמונה עבודתה החלוצית של פרופ' רחל יהודה. סיפורה המדעי, כפי שהיא מתארת, החל כמעט במקרה, כאשר ניהלה תוכניות קליניות לניצולי שואה וקיבלה "שיחות טלפון מילדיהם, שהתעקשו שגם הם קורבנות של השואה". השיחות הללו הניעו אותה לחפש אחר החתימה הביולוגית של הטראומה הזו. צוות המחקר שלה גילה כי לילדים של ניצולי שואה שסבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) היו לעיתים קרובות מאפיינים ביולוגיים דומים לאלו של הוריהם, כמו רמות לא תקינות של הורמון הסטרס קורטיזול. התגלית המכרעת הגיעה כאשר הם מצאו שינויים אפיגנטיים, דפוסי מתילציה שונים, על גנים המעורבים בוויסות תגובת הסטרס, כמו גן בשם FKBP5. השינויים הללו נמצאו הן אצל ההורים הניצולים והן אצל ילדיהם, מה שסיפק את הראיה האנושית הראשונה לכך שטראומה של הורה יכולה להשאיר חותם מולקולרי על הדנ"א של ילדו. תופעה זו אינה ייחודית לניצולי השואה. דפוסים דומים של העברה בין-דורית נצפו גם בקרב צאצאי רצח העם ברואנדה ובקרב קהילות ילידיות באמריקה, שחוו טראומה היסטורית מתמשכת של אלימות ועקירה. נראה כי מדובר במנגנון אנושי אוניברסלי, תגובה ביולוגית עמוקה לאסון קולקטיבי.
עם זאת, בבני אדם הסיפור מורכב הרבה יותר. בניגוד לעכבר במעבדה, תינוק אנושי אינו נולד לתוך ואקום. הוא נולד לתוך סביבה שמעוצבת כולה על ידי הוריו, ובמקרה זה, הורים שנושאים צלקות עמוקות. כאן, המדע חושף רשת סבוכה שבה הטבע והסביבה אינם ניתנים להפרדה. פרופ' יהודה מסבירה שיש לפחות שני מסלולים להשפעה על הדור הבא. המסלול הראשון הוא העברה ישירה דרך תאי המין - חותם אפיגנטי שעובר בזרע או בביצית. המסלול השני, והמשמעותי לא פחות, הוא הסתגלות אפיגנטית שהעובר או התינוק מבצע בתגובה לסביבה שההורה מספק לו. סביבה זו מתחילה עוד ברחם, שם העובר נחשף להורמוני הסטרס של האם, וממשיכה לאחר הלידה, דרך דפוסי ההורות. הורים טראומטיים עשויים להיות מגוננים יתר על המידה, חרדתיים, או מתקשים לאפשר לילדיהם לפתח עצמאות. סביבה רגשית זו, הסיפורים שמסופרים והשתיקות הרועמות, משפיעים באופן פעיל על התפתחות המוח והמערכת האפיגנטית של הילד. כך, הנטייה הביולוגית המורשת (ה"טבע") מתעצבת ומתקבעת על ידי חוויות הילדות (ה"סביבה"). הדיון הישן של "תורשה מול סביבה" הופך לחסר משמעות; האפיגנטיקה מראה לנו כיצד הסביבה הופכת לתורשה, כיצד חוויות נצרבות בביולוגיה. כפי שאמר פרופ' שיף באמירה מצמררת, "כל תא בקליפת המוח הקדם-מצחית שלך נושא את החתימה של נוכחותה או היעדרה של אמך".
הרעיון הזה, שחטאי העבר מטילים צל ארוך על ההווה, אינו חדש כלל. זמן רב לפני שהיו לנו מיקרוסקופים ומכשירי ריצוף גנטי, אבותינו התבוננו באותם צללים והבינו את כוחם. בהיעדר שפה של ביולוגיה מולקולרית, הם השתמשו בשפה שהייתה להם: שפת המיתוס, המשל והחוק האלוהי. בתורה, אנו מוצאים את ההצהרה הנוקבת והמפורסמת: "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (במדבר יד יח). במבט ראשון, זהו ביטוי של אכזריות אלוהית, ענישה קולקטיבית שרירותית. אך במבט עמוק יותר, ניתן לראות בכך תצפית פרה-מדעית מדויקת על האופן שבו דפוסי התנהגות הרסניים, "עוונות", אכן ממשיכים ומהדהדים לאורך שושלות משפחתיות. חכמי התלמוד התחבטו קשות בסתירה שבין עיקרון זה לבין עקרון הצדק האישי, "אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד, טז). הפתרון שאליו הגיעו הוא מבריק ומדויק להפליא: הקללה הבין-דורית חלה רק "כשאוחזין מעשה אבותיהן בידיהן" (סנהדרין כז ב). כלומר, כאשר הבנים ממשיכים באופן פעיל בדרכם ההרסנית של אבותיהם. התפיסה הזו היא מודל פרוטו-אפיגנטי מתוחכם להפליא. "עוון האבות" הוא הנטייה המורשת, הפגיעות הביולוגית, החותם האפיגנטי. זהו הפוטנציאל הסמוי. "אחיזת מעשיהם" היא הגורם הסביבתי וההתנהגותי, הטריגר שגורם לפוטנציאל הזה להתממש. חז"ל הבינו באופן אינטואיטיבי שהירושה אינה גורל חתום. היא מודל של "שתי מכות": הפגיעות המורשת (ה"עוון") והבחירות והנסיבות בחיים שמפעילות אותה (ה"מעשים"). באופן מעניין, הם גם הבינו שהמנגנון פועל לשני הכיוונים, כפי שנאמר במסכת אבות: "שזכות אבותם מסייעתן" (משנה אבות ב ב), כלומר, גם המורשת החיובית של חוסן וצדקה עוברת לדורות הבאים.
אם נחצה את הים התיכון אל יוון העתיקה, נמצא ביטוי אחר, דרמטי לא פחות, לאותו רעיון. שם, במקום "עוון אבות", דיברו על "מיאסמה" (miasma), "כתם" או "זיהום" תורשתי שדבק בשושלת משפחתית כתוצאה מפשע קדמון. הסיפור המיתולוגי המובהק ביותר של המיאסמה הוא קללת בית אטראוס, סאגה מחרידה של טראומה המולידה טראומה במעגל דמים אינסופי. הכל החל בחטא הקדמון של טנטלוס, שהעז לבחון את האלים והגיש להם את בנו פלופס למאכל. מעשה נורא זה הטיל קללה על צאצאיו, קללה שהתבטאה לא כגזירה חיצונית, אלא כדפוס פנימי של הרס עצמי שעבר מדור לדור. כל פשע במיתוס הזה הוא הפרה של הקשר המשפחתי הבסיסי ביותר: היריבות הרצחנית בין האחים אטראוס ותיאסטס; אטראוס המגיש לתיאסטס את ילדיו שלו למאכל; אגממנון המקריב את בתו איפיגניה כדי להפליג למלחמה; אשתו, קליטמנסטרה, שרוצחת אותו בשובו; ובנם, אורסטס, שנוקם את מות אביו ברצח אמו. זהו תיאור ספרותי מושלם של האופן שבו טראומה, במיוחד טראומה המתרחשת בתוך התא המשפחתי ושוברת את קשרי ההתקשרות הבסיסיים ביותר, אינה נרפאת אלא משוחזרת. ה"מיאסמה" אינה אלא המטאפורה היוונית לאותו חותם ביולוגי ופסיכולוגי, אותה פגיעות מורשת, שהופכת כל דור לקורבן של הדור הקודם ולתוקפן של הדור הבא. מעל כל הדרמה הזו מרחפות המוירות, אלות הגורל, הטוות, המודדות והגוזרות את חוט החיים של כל אדם - חוט שכבר בתחילתו מוכתם בפשעי האבות.
האם אנו, אם כן, אסירים של הביולוגיה שלנו, כבולים לגורל שכתבו עבורנו אבותינו? האם חוט החיים שלנו נגזר מראש על ידי המוירות או נחתם על ידי המתילציה? כאן, באופן מפתיע, המדע המודרני והמיתוס העתיק מציעים שניהם נתיב של תקווה. סופה של קללת בית אטראוס אינו במעשה נקמה מוצלח יותר. מעגל הדמים נשבר כאשר אורסטס, הנרדף על ידי אריניות (אלות הנקם), אינו ממשיך להרוג, אלא עומד למשפט בפני בית הדין של אתונה, בראשותה של האלה אתנה. המעבר מנקמת דם אינסופית למערכת של צדק קהילתי, של היגיון ושיח, הוא שמרפא את הפצע הבין-דורי. זהו משל רב עוצמה על המעבר מהתנהגות תגובתית, המונעת על ידי טראומה, לפעולה מודעת, רפלקטיבית ונתמכת קהילה. ובחזרה למעבדה: גם שם נמצאה דרך לשבור את הקללה. בניסוי המשך, ד"ר דיאס חשף את העכברים החרדתיים לריח פריחת הדובדבן שוב ושוב, אך הפעם ללא כל גירוי שלילי. בהדרגה, הפחד המולד שלהם דעך ונעלם. החותם האפיגנטי לא היה גורל חתום; הוא היה ניתן למחיקה ולשכתוב על ידי חוויות חדשות וחיוביות.
הדיונים על ירושה רגשית וההדהודים של מיתוסים עתיקים מקבלים משמעות נוקבת וכואבת במיוחד בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר. המתקפה והמלחמה שפרצה בעקבותיה לא רק יצרו טראומה ישירה אצל הניצולים, המשפחות השכולות, החטופים, משפחות החטופים והמפונים, אלא חוללו טראומה קולקטיבית שמזעזעת את אמות הספים של החברה כולה ומנפצת תחושות בסיסיות של ביטחון. עבור רבים, הטראומה החדשה לא נפלה על קרקע בתולית; היא "החייתה" והפעילה מחדש פחדים וצלקות מאירועי עבר, תופעה שנצפתה באופן מובהק בקרב ניצולי שואה וצאצאיהם, שעבורם זוועות אותה שבת הדהדו באופן מצמרר את המורשת הכאובה שלהם. המדינה כולה הפכה למעין מעבדה חיה של המנגנונים המתוארים כאן: ניתן לראות את הזינוק בתסמינים פוסט-טראומטיים, את "ההדבקה" של טראומה משנית דרך החשיפה התקשורתית, ואת העומס האדיר על מערכות בריאות הנפש. המשבר הלאומי הזה מהווה צומת דרכים היסטורי. הוא טומן בחובו סכנה ממשית להטבעת שכבה חדשה ועמוקה של פחד אפיגנטי שיועבר לדורות הבאים. אך בד בבד, הוא גם יצר הזדמנות למאמץ קולקטיבי ומודע לעבד את הפצע. ההתגייסות האזרחית חסרת התקדים, הפנייה ההמונית לסיוע נפשי והשיח הציבורי הער על אבל וחוסן, הם ניסיון אדיר לכתוב באופן פעיל את הנרטיב של הטראומה הזו, במקום להניח לה להפוך לקללה מושתקת העוברת בירושה. האתגר הניצב בפני החברה הישראלית כעת הוא לנווט את ההווה הכואב באופן שיטפח חוסן, ויבטיח שהסיפור שיועבר הלאה לא יהיה רק סיפור של כאב, אלא גם של עוצמה, קהילתיות ובחירה מודעת להחלים.
כאן טמונה התקווה הגדולה. כפי שאומרת פרופ' יהודה: "אנחנו רק מתחילים להבין שרק בגלל שנולדת עם מערך מסוים של גנים, אינך כלוא בכלא ביולוגי... ניתן לבצע שינויים באופן שבו הגנים הללו מתפקדים". האפיגנטיקה חושפת בפנינו מנגנון עדין ודינמי. אם חוויות שליליות יכולות להטביע חותם של פחד, הרי שחוויות חיוביות - של ביטחון, אהבה, טיפול ותמיכה - יכולות להטביע חותם של חוסן. אם פגיעות יכולה לעבור בתורשה, כך גם יכולה היכולת להתמודד ולהחלים. עצם המעשה של סיפור הסיפור, של העלאת רוחות הרפאים של העבר למודעות, בין אם בחדר הטיפול או בשיחה משפחתית, הוא צעד ראשון וחיוני להשתלטות על הנרטיב. הוא מאפשר לנו לעבור מעמדה של נשאים פסיביים של טראומה לעמדה של כותבים פעילים של מורשת חדשה. גילוי המנגנונים האפיגנטיים אינו גוזר עלינו לחזור על פחדיהם של אבותינו. נהפוך הוא, הוא מעניק לנו כוח. הוא חושף את האופן הפיזי שבו העבר חי בתוכנו, ובכך, הוא מספק לנו הבנה חדשה ועמוקה כיצד בחירות מודעות, סביבה תומכת וחמלה יכולים לשנות פיזית את אותה ירושה. איננו יכולים למחוק את סיפוריהם של סבינו וסבתותינו, אך בהבנתם, אנו זוכים בכוח לכתוב את הפרק הבא בסיפור שלנו, במו ידינו.
מקורות:
