בשנת 419 לפנה"ס, בזמן שמצרים העתיקה נאנקה תחת המגף הפרסי, חגגה את חג הפסח קהילה יהודית יהוויסטית שחיה על אי באמצע נהר הנילוס. ובבדידותם הרחק ממרכז היהדות, אולי ביקשו ייעוץ מירושלים, משם קיבלו איגרת לקראת החג - "איגרת הפסח" של אלפנטינה.
זהו התיאור העתיק ביותר הידוע של טקס פסח, אומר פרופ' אהרון מאיר מאוניברסיטת בר-אילן. שריד בלוי של "איגרת הפסח" מחנניה, פקיד בכיר בירושלים, ל"אחיו" ולחיילי יהודה באלפנטינה (יב), נמצא לפני למעלה ממאה שנה בין שלל פפירוסים ואוסטררקונים (שברי חרס עם כתובות) שנותרו מקהילות שונות שהתגוררו באי. רוב הכתבים עוסקים בעניינים כלכליים וחברתיים ומיעוטם דן במצבה הרוחני של הקהילה במקום, שבה גרו חיילים יהודים שנשלחו מטעם הממלכה הפרסית להגן על גבולה הדרומי. בין המסמכים גם שטרי גירושין ושחרור עבדים וחוזים משפטיים אחרים, וגם תיעוד של מנהגי הקהילה ולשונה.
המסמכים מתוארכים לתקופות שונות. ביניהם היה ארכיון של מסמכים של הקהילה היהודית מהמאה ה-5 לפנה"ס, כולל רישומים משפטיים רבים וכן התכתבויות עם פקידים בכירים בירושלים, ששכנה במרחק של חודש בסירה וביבשה. הפפירוסים הללו הקדימו את מגילות ים המלח לפחות ב-400 שנה, כפי שציין בצלאל פורטן, פרופסור אמריטוס מהאוניברסיטה העברית, בספרו "ארכיונים מאלפנטינה" משנת 1968. האיגרת ושאר המסמכים היקרים, שנכתבו בארמית (הלינגואה פרנקה של אז), שופכים אור על חייהם, מנהגיהם וטקסיהם הדתיים של הקהילה, ועל החיים בחיל המצב היהודי באלפנטינה.
"איגרת הפסח" המפורסמת אף פעם לא מזכירה את המילה פסח. עם זאת, ממצאים אחרים מאלפנטינה מזכירים זאת. כמו כן, התוכן שנוכל ללקט מהפפירוס המתפרק יותר מ-2,400 שנה לאחר האירוע, מעיד בתוקף על פרשנות זו, כך מסכימים חוקרים רבים. זה גם מצביע על כך שהטקסים הקשורים לפסח בתקופות מאוחרות יותר עדיין לא נקבעו אז.
"איגרת הפסח" הופנתה לידניה, המנהיג היהודי של אלפנטינה. האיגרת לא שלמה: מה ששרד הוא קטע באורך של כ-11.4 סנטימטר וקצת יותר מ-23 סנטימטרים רוחב. מתוארכת לשנתו החמישית של המלך דריווש השני, היא התגלתה בין שאר הפפירוסים בתחילת המאה ה-20 על ידי הארכיאולוגים הגרמנים אוטו רובנסון (Otto Rubensohn) ופרידריך צוקר (Friedrich Zucker). החוקר חגי משגב ציין במגזין ההיסטוריה היהודית "סגולה" בשנת 2013 כי האיגרת מצטטת במפורש את רשות השליט הפרסי לחגוג את החג, שהיתה נחוצה עבור החיילים היהודים.
"יש שהציעו שחנניה הוא אחיו של נחמיה המוזכר בנחמיה א' ב', אבל לא כולם מסכימים על כך", מעיר מאיר. הקטע ששרד לא ממש מזכיר את המילה פסח. אבל הוא כן מוסר הוראות הנוגעות לחג המצות:
"אל אחי ידניה וחבריו, החיל היהודי. אחיכם חנניה. את שלום אחי ישאלו האלוהים בכל עת. ועתה: שנה זו, שנת חמש לדריוש המלך. מן המלך שלוח אל ארשם... כעת אתם מנו 14 ימים לניסן, וב־14 בין השמשות עשו חג. ומיום 15 עד יום 21 לניסן חג המצות עשו, שבעת ימים אכלו מצות. עתה: טהורים היו, והזהרו: מלאכה לא תעשו ביום 15 וביום 21 לניסן. שיכר אל תשתו וכל דבר חמץ אל תאכלו ולא יראה בבתיכם, מיום 14 לניסן עם הערב השמש עד יום 21 לניסן בהערב השמש. וכל חמץ שיש לכם בבתיכם הכניסו לחדריכם וחתמו בין הימים האלה”.
ב-1912, ויליאם ר. ארנולד (William R. Arnold) מהסמינר התיאולוגי באנדובר כתב בכתב העת לספרות מקראית: "ברור לחלוטין שיש לנו כאן איגרת הוראות לקהילה היהודית באלפנטינה, עם הנחיות לקיום סעודה בקפדנות... מיום ט"ו עד כ"א בניסן... המחייב הימנעות מעבודה", בשילוב חג הפסח וסעודת לחם שלא מחמיץ - מצה.
מוסתר מהעין בבית היה ככל הנראה מה שהיהודים מתקופת המקרא עשו עם חמץ במקום למכור אותו לכופרים חביבים מתאימים. האיסור על שתיה מבלבל, אבל ארנולד מניח (על סמך המשנה) שהוא מתייחס לבירה המצרית שנמצאה בכל מקום, שהייתה עשויה מדגן מותסס - כלומר, מחמצת, פרשנות שפורטן מקבל כסבירה. מה זה אומר לחגוג את פסח ב-14? האיגרת יכולה היתה להורות ליהודי אלפנטינה להקריב קורבן ליהוה, מציע משגב. זה ישנה את ההנחה שהטקס היה מרוכז בירושלים עד אז.
קצת יותר מ-100 שנים לפני ש"איגרת הפסח" הגיעה מירושלים לאלפנטינה, בשנת 525 לפנה"ס. כוחות פרסיים בראשות המלך כנבוזי השני פלשו והכניעו את מצרים, שהפכה לחלק מאימפריה פרסית עצומה שהשתרעה ממערב הודו ועד סודן. נראה שיהודים כבר היו באי אלפנטינה כשהפרסים עלו על מצרים, אומר פורטן. כך לפחות טענו באיגרת שכתבו מאוחר יותר למושל ירושלים בעקבות חורבן בית מקדשם, כמה שנים לאחר "איגרת הפסח". "הם תיארו איך הם הגיעו לשם, ודבר אחד הם אומרים: 'היינו כאן לפני שהפרסים נכנסו למצרים'", מסביר פורטן.
כפי שהקהילה היהודית חיה תחת המצרים, כך הם חיו תחת הפרסים, הוא אומר. איגרתו של חנניה ממוענת לידניה, ראש הקהילה היהודית ומפקד חיל המצב היהודי באלפנטינה. תפקידו היה להגן על הגבול הדרומי של מצרים. אבל איך או מדוע הגיעה האיגרת?
מקורו של פסח אפוף מסתורין. חוקרים רבים מאמינים כי החג כפי שאנו מכירים אותו כלל שני טקסי אביב שונים בעת העתיקה, שנחגגו למעלה מ-3,000 שנים: קורבן הפסח, שציינו רועים ישראלים נוודים למחצה; וחג המצות, חגיגת תבואה של חקלאים, הפלח המיושב של החברה הישראלית. לא ידוע מתי התאחדו שני החגים. "יש גם אזכור [בדברי הימים ב', שעשויה להיות המצאה מאוחרת יותר] של המלך חזקיהו חוגג את פסח - למעשה, חוגג את 'פסח שני', כביכול ממש לפני הרפורמה שלו בכת", מציין מאיר.
על פי הדיווח המקראי, המלך יאשיהו קבע "רפורמה דויטרונומיסטית" בשנת 622 לפנה"ס, המבוססת על ספר חוקים שנטען כי נמצא בבית המקדש בירושלים - שלדעת החוקרים הפך לספר דברים. בין היתר, על פי התיאור המקראי, ריכז המלך את טקס הפסח בבית המקדש - בית המקדש הראשון, שנבנה לכאורה על ידי שלמה המלך במאה ה-10 לפנה"ס.
ואז, הגיעה המאה ה-7 לפנה"ס, כפי שאומר ספר מלכים השני: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ [יאשיהו], אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר, עֲשׂוּ פֶסַח, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--כַּכָּתוּב, עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה." (מלכים ב' כ"ג, כא) - הקובע שלא ניתן עוד להקריב את קורבן הפסח במקום ("בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ") אלא רק בבית המקדש (דברים טז, ה).
בית המקדש הראשון נחרב לאחר תקופת יאשיהו, בשנת 586 לפנה"ס. בעקבות פלישת הבבלים בראשות נבוכדנצר השני; בית המקדש השני הושלם בערך בשנת 515 לפנה"ס. ראוי להוסיף כי עוד במאה ה-10 לפנה"ס, כאשר שלמה או מי שבנה את בית המקדש הראשון, ומה שמעמדה של ירושלים היה, הפולחן כנראה לא היה מרוכז. רק דוגמה אחת היא מקדש שנמצא במוצא המתוארך בערך לאותה תקופה של בית המקדש הראשון, שבו היה גם מזבח קורבנות. "הרעיון של מקדשים מחוץ לירושלים היה קיים", אומר מאיר.
וכמעט 200 שנה אחרי יאשיהו ו-100 שנה אחרי שבית המקדש השני נבנה בירושלים על ידי גולים חוזרים מבבל, הוקרבו קורבנות במקדש אלפנטינה, על פי פפירוסים ואסטרוקונים אחרים שנמצאו באלפנטינה, אומר פורטן. כלומר, זה היה מקדש מלא. זה גם לא היה המקדש היהודי היחיד במצרים העתיקה שבו הקריבו קורבנות לאחר הרפורמה של יאשיהו. במקדש אחר במחוז אוניאס (חוניו) המצרי (בצפון מצרים) הקריבו קורבנות גם כן, מסביר פורטן. (ההיסטוריון היהודי-רומי יוספוס מתעכב באריכות על מקדש חוניו בספרו "מלחמת היהודים").
האם יהודים לאורך הדורות התעלמו מרפורמת יאשיהו? האם זה היה קיים רק בראשם של סופרי המחמד של המלך? האם הטקסט המקראי על כך נכתב מאוחר יותר בזמן, עם זיכרון מעורפל בלבד מהתקופה הפרסית?
לפורטן יש שאלה אחרת: "מדוע הוקם המקדש הזה באלפנטינה מלכתחילה?" ייתכן שהנימוק לשני המקדשים במצרים טמון בספר ישעיהו י"ט, יט, הוא מציע: "בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַיהוָה, בְּתוֹךְ, אֶרֶץ מִצְרָיִם; וּמַצֵּבָה אֵצֶל-גְּבוּלָהּ, לַיהוָה." "פסוק זה שימש ערבות להקמת מקדש חוניו. אז אני מניח שאותו פסוק יכול היה לשמש ערבות להקמת מקדש אלפנטינה מכיוון שהוא היה על הגבול", טוען פורטן.
כשנשאל מתי נכתב ספר ישעיהו, הוא עונה שאיננו יודעים, אבל ישעיהו חי כביכול במאה ה-8 לפנה"ס, לפני שהילד-מלך יאשיהו עלה. המקדשים במצרים העתיקה יכלו להיות "פטורים" מריכוזיות היהדות של יאשיהו. או, כפי שמאיר מציע, ייתכן שיהודי אלפנטינה הגיעו לשם מישראל או מכל מקום אחר לפני מושג הפולחן הריכוזי; או מקהילות שלא קיבלו את מושג הריכוזיות.
"יכול להיות שהייתה להם מסורת שלפיה אפשר לבנות מקדשים מחוץ לירושלים", הוא אומר. "נחמיה אסר על נישואי תערובת, אבל יש לנו תעודות [באלפנטינה] המתעדות נישואי תערובת. היו להם מנהגים שונים". כפי שמראים כמה מסמכים מאלפנטינה, ייתכן שאחד המנהגים הללו היה שקהילת יהודה שם התמסרה בחירוף נפש ליהוה בבית המקדש, אך בבית לא התפלפלו בכך שיש להם אליל או שניים (כמו בדן, בצפון ישראל). .
או, ייתכן שהדיווחים המקראיים על תפקידה המרכזי של ירושלים בתקופה הפרסית אכן נכתבו מאוחר יותר; אולי מסמכי אלפנטינה (שנכתבו ב"זמן אמת") מצביעים על כך שבניגוד לקאנון, ההקרבה והטקס לא הוגבלו לירושלים במאה ה-5 לפנה"ס.
כפי שהניח גארד גרנרוד (Gard Granerød) ב-Journal of Biblical Literature בשנת 2019: אולי המסמכים האלפנטינים משקפים טוב יותר את מהות החיים ביהודה באותה תקופה מאשר טקסטים מקראיים. "המסמכים מאלפנטינה... לא עברו תהליכי עריכה כמו במקרה של טקסטים של המקרא העברי", הוא כותב.
עם זאת, יהודים שחיו כ-200 שנה אחרי יאשיהו באי הקטנטן אלפנטינה, ליד סכר אסואן של ימינו, ביקשו או קיבלו הנחיות לגבי שמירת הפסח, מה שכאמור מעיד על כך שהטקסים עבורו עדיין לא היו רישמיים. משגב מציין כי במקום להתבקש, ייתכן שהאיגרת היתה הודעה מירושלים על קיום החג מיום ט"ו עד כ"א בניסן.
אך למרות שהמלך הפרסי היה גדול והאימפריה התחזקה, בשנת 410 לפנה"ס, המצרים באלפנטינה מרדו בארסמס (Arsames), האחשדרפן של מצרים. הם ניצלו את ההזדמנות הזו כדי להרוס את המקדש ליהוה. מדוע המצרים הרסו את בית המקדש הוא ספקולטיבי. אולי זה היה בגלל שהם העריצו את ח'נום, אל האיל, שיחד עם בת זוגו סאטיס (Satis) ובתו אנוקט, היו אחראים למי הנילוס, שמצרים הייתה תלויה בהם לחלוטין אז, כמו היום. ייתכן שהם נדחו בגלל קורבנות הטלה בבית המקדש.
שנים אחר כך, בשלהי 407 לפנה"ס, הנמען של "איגרת הפסח" - אותו מנהיג יהודי אלפנטיני ידניה - כתב למושל יהודה (שעדיין תחת הפרסים) וביקש רשות לבנות מחדש את מקדש הקהילה - אשר, הוא כתב, קדם לפרסים והוקם תחת שלטון מצרי. שנתיים לאחר מכן, בשנת 405 לפנה"ס, נבנה מחדש המקדש באלפנטינה.
בשנה שלאחר מכן הצליחו המצרים להביס סופית את הכוחות הפרסים ויישארו בשליטה על ארצם במשך כחצי מאה, שבמהלכה שקעו יהודי אלפנטינה באפלולית. "בין הפפירוסים האלפנטינים יש חוזים מהשנים 495 עד 399 לפנה"ס", אומר פורטן ומוסיף: "399 הוא המסמך האחרון המתוארך". זה כל מה שאנחנו יודעים על זה.
"אני חושב שהיו סוגים אחרים של יהדות בתקופה הפרסית", מסכם מאיר. "בבבל, בירושלים ובאי אלפנטינה ובמקומות אחרים, היינו רואים וריאציות שונות ומשונות ונפלאות בהשוואה לטקסט המקראי, המייצג תפיסת עולם ספציפית". סביר להניח, כפי שמציע גרנרוד - בהתבסס על שמות תיאופוריים באלפנטינה, גם אם הראיות סותרות פנתיאון יהודה שם - "הדת החיה הייתה סוג של יהוויזם", וייתכן שהם העריכו הנחיות מירושלים.
מחוץ לכתוב במקרא, איגרת הפסח הזאת, בת כ־2,400 שנים, היא התיעוד הקדום ביותר ששרד עד ימינו, על קיום חג הפסח. יש לציין כי ישנם חוקרים כמו פרופ' יונתן אדלר מאוניברסיטת אריאל שמסתייגים ממסקנה זאת. אדלר טוען שכל הקטעים המדברים על פסח משוחזרים ואינם מופיעים בטקסט המקורי, כך שלא ניתן לדעת בוודאות האם האגרת הזאת אכן מתייחסת לפסח.
מקורות:
