תודעה צמחית: האם לצמחים יש תודעה, רצון או צורת מודעות?

באחד הניסויים המפתיעים שנערכו באוסטרליה, חוקרים בחנו את הצמח מימוזה ביישנית (Mimosa Pudica). הם הפילו שוב ושוב עציץ מימוזה מגובה כמה עשרות סנטימטרים, מספיק כדי לזעזע אותו אך לא לפגוע בו. בתחילה, תגובת ההגנה האוטומטית של הצמח הופעלה - הוא סגר את עליו בכל נפילה. להפתעת החוקרים, אחרי כמה הפלות רצופות הצמח "הבין" שאין סכנה והפסיק לסגור עלים, כאילו למד שהנפילה אינה מזיקה. יתרה מזו, כעבור חודש באותו מתקן ניסוי, המימוזה עדיין זכרה לא להגיב לנפילה הלא-מזיקה. תוצאות כאלה מעוררות תהייה: האם ייתכן שלצמח ללא מוח יש יכולת למידה וזיכרון? האם צמחים מפגינים סוג של תודעה או רצון משלהם, או שמא אנו עדים רק למכניקה ביולוגית מתוחכמת? הבה נצא למסע מדעי ופילוסופי לבחינת השאלה המרתקת הזו ברצינות, בזהירות מדעית ובלי נטייה למיסטיקה לא מבוססת.

תודעה ללא מוח?

מהי תודעה? באופן כללי, תודעה מוגדרת כחוויה סובייקטיבית - אותה תחושה שישנה ישות מרגישה מבפנים. הפילוסוף תומאס נייגל ניסח זאת כשאלה "איך זה להיות עטלף?" - אם יש משהו שמרגיש להיות יצור מסוים, הרי שליצור הזה יש תודעה. במילים אחרות, ישנו "משהו שזה כמו להיות" אותו יצור מבפנים. מושגים קרובים כוללים תחושתיות (sentience) - היכולת לחוש תחושות או רגשות - וייתכן גם רמה כלשהי של מודעות לסביבה. רצון וכוונה לרוב מיוחסים לישויות מודעות שמסוגלות להשתוקק או לבחור דבר מה. למידה משמעה שינוי בהתנהגות על סמך ניסיון קודם - יכולת הזיכרון והשינוי בהתנהגות מרמזת על עיבוד מידע, תכונה שאנו מקשרים לבעלי חיים עם מערכת עצבים, אך ראינו רמזים לה גם בצמחים.

השאלה הגדולה היא האם אפשר לדבר על תודעה, רצון או כוונה בהיעדר מוח ומערכת עצבים. התפיסה המדעית הרווחת טוענת שתודעה היא תופעה שמגיחה מרשת עצבית מורכבת, כמו המוח שלנו. לפי גישה זו, ללא מוח - ובעיקר ללא רשת נוירונים - לא יכולה להתקיים תודעה של ממש, בוודאי לא כזו שדומה לחוויות שאנו מכירים. עם זאת, בפילוסופיה של התודעה ישנן גישות חלופיות שמאתגרות את ההנחה שתודעה מצריכה מוח. אחת מהן היא פאן-פסיכיזם (מיוונית: פאן - הכל, פסיכה - נפש) הגורסת שאיכשהו תודעה או "נפש" מצויה במידה כלשהי בכל חומר ביקום. גישה עתיקה זו רואה בתודעה תכונה יסודית של המציאות, הנוכחת בכל הישויות - מבני אדם ובעלי חיים ועד צמחים ואטומים. למעשה, בתרבויות רבות לאורך ההיסטוריה (החל בפילוסופים כתאלס ואפלטון ביוון העתיקה ועד מאמיני דתות כמו הינדואיזם, שינטואיזם ותרבויות ילידיות באמריקה) האמינו שלצמחים ולבעלי חיים יש נפש או רוח מודעת.

גישה אחרת היא לראות בתודעה תופעה מתהווה - כלומר, תודעה נוצרת כאשר מערכת מגיעה לרמת מורכבות גבוהה דיה. לפי תפיסה זו, ייתכן שרק בעלי חיים עם מוח מורכב חווים תודעה, אך יש דיון לגבי הגבול: איפה בדיוק על סולם האבולוציה מופיעה התודעה כמאפיין מתהווה? האם ייתכן שגם ברמה פשוטה יותר יש "ניצני תודעה"? תאוריה מודרנית מעניינת שמשלבת מדע ופילוסופיה היא תאוריית המידע המשולב (IIT – Integrated Information Theory). תאוריה זו, שהוצעה ע"י החוקרים ג'וליו טונוני (Giulio Tononi) וכריסטוף קוך (Christof Koch), טוענת שעצם קיומו של מידע משולב במערכת הוא שקובע את דרגת התודעה שלה. במילים פשוטות, אם חלקים שונים במערכת כלשהי מעבדים ומחליפים ביניהם מידע בצורה אינטגרטיבית, אזי יש למערכת הזו איזשהו "מדד תודעה" כמותי. לפיכך, תאוריה זו מרחיבה את אפשרות התודעה גם למערכות שאינן מוח ביולוגי.

האם תאוריית המידע המשולב רומזת שגם לצמחים יכולה להיות תודעה זעירה, בזכות התקשורת הפנימית בתאיהם? תומכי הרעיון של "נוירוביולוגיה צמחית" (Plant neurobiology) אכן מסתמכים על כך, אך מבקריו מציינים שתאוריה זו לבדה אינה הוכחה לקיום חוויה מודעת בצמח. למשל, במאמר ביקורת משנת 2021 הודגש שאמנם אפשר למדוד אינטגרציית מידע בצמחים, אך אין ראיות אמפיריות לתודעה צמחית, ולא תמיכה מתאוריות מבוססות-מוח לקיומה. כלומר, אפילו אם צמח מנהל עיבוד מידע מתוחכם, זה לא בהכרח אומר שיש "מישהו בבית" שחווה תחושות כמו כאב, עונג או רצון.

חשוב גם להפריד בין אינטליגנציה או התנהגות מורכבת לבין תודעה. צמח בהחלט יכול להפגין התנהגות מורכבת ומתוחכמת מאד - למשל, לפתור בעיות הישרדות, להגיב בצורה אדפטיבית לגירויים - מבלי שיש לו בהכרח חוויה סובייקטיבית של מודעות. לאורך המאמר נסקור עדויות להתנהגויות מרשימות כאלו בצמחים, ונשוב לשאלה האם הן מצביעות על תודעה של ממש או רק על "אוטומטים ירוקים" מתוחכמים.

מימוזה ביישנית (Mimosa Pudica)

ממצאים אמפיריים: תקשורת, למידה וזיכרון בצמחים

מחקרי העשורים האחרונים חשפו שצמחים רחוקים מלהיות פסיביים - הם מתקשרים, חשים את סביבתם, מגיבים באופן נבון להפליא ואפילו לומדים מניסיון. להלן כמה מממצאי המפתח:

תקשורת כימית בין צמחים:

צמחים "מדברים" זה עם זה דרך כימיקלים נדיפים ודרך שורשיהם. כשעץ או צמח מותקף בידי עש או חרק, הוא משחרר תרכובות אורגניות נדיפות כאות אזהרה. עצים ושיחים שכנים קולטים את הכימיקלים הללו ומגיבים בחיזוק מערכות ההגנה שלהם. כך, למשל, נצפה באחד המחקרים שעץ אורן סמוך הגביר ייצור אנזימי הגנה לאחר ששכן שלו, אשוח דאגלס, הותקף - כתוצאה מאותות אזהרה כימיים שקלט מהשכן הפגוע. במקביל, צמחים משחררים כימיקלים שיכולים למשוך לעזרתם אויבים טבעיים של המזיקים; למשל, צמח תירס שנפגע מזחלי עש יפלוט חומרים המזעיקים צרעות הטורפות את הזחלים. למעשה, עולם הצומח רווי ב"תרכובות שיחה" - מערך כימי מורכב שבאמצעותו צמחים מזהירים, מזעיקים ומיידעים אלה את אלה. התקשורת הזו לא עוצרת בגבול המין: צמחים שונים, ואפילו צמחים וחרקים, "מאזינים" למסרים כימיים זה של זה ולומדים להגיב בהתאם במערכת אקולוגית שלמה.

חישה ותקשורת באמצעות קול ורעידות:

ייתכן שזה נשמע דמיוני, אבל יש ראיות לכך שצמחים מסוגלים "לשמוע" במידה מסוימת. כמובן, לא אוזניים להם ולא מוח שיפענח צלילים, אך הם מגיבים לרעידות. בניסוי מרתק, חוקרים הציבו עציצי אפונת גינה בצורת Y הפוך, כשבקצה אחד צינור ובתוכו מים זורמים (המשמיעים צליל זרימה) ובקצה השני אדמה יבשה. שורשי האפונה "הקשיבו" - הם צמחו בהתמדה בכיוון צליל המים הזורמים, גם כאשר המים היו בלתי נגישים בתוך צינור. החוקרת מוניקה גגליאנו (Monica Gagliano) דיווחה ש"שתילי האפונה פשוט ידעו שהמים שם, אף על פי שהדבר היחיד שהיה ניתן לחוש היה קול זרימת המים". לעומת זאת, כאשר ניתנה להם ברירה בין צלילי המים לבין אדמה לחה ממש, העדיפו השורשים את הלחות הקרובה - כלומר, הצמח משתמש בקול כדי לאתר מים מרחוק, ואז במגע ישיר כדי לנווט אליהם במדויק.

דוגמה נוספת מגיעה מהגנה מטפילים. במחקר אחר נמצא שצמח תודרנית לבנה (Arabidopsis thaliana) יודע להבחין בין הרעידות הזעירות הנגרמות מרוח לבין אלו הנגרמות מזחלי חרק הלועסים את עליו. הצמח "שמע" הקלטת קול של זחלי עלים ניזונים, ובתגובה הגביר ייצור רעלנים בעליו - ממש כאילו חש ש"עוד מעט יאכלו אותו". לעומת זאת, צלילי רוח בלבד לא עוררו בו אותה תגובה. במינים מסוימים, אפילו זמזום דבורה בתדר מתאים יכול לגרום לפרחי הצמח להגביר את שחרור האבקה, מה שמוכר כתופעת "האבקה ברטט" (buzz pollination). דוגמאות אלו מצביעות על כך שצמחים רגישים לרעידות וצלילים מסוימים באופן המועיל להישרדותם: הם "שומעים" מים וחרקים, גם אם בצורה מוגבלת מאד, ופועלים בהתאם.

אותות חשמליים ועצביים-לכאורה:

מפתיע לגלות, אך צמחים משתמשים גם באותות חשמליים פנימיים כדי להעביר מידע מתא לתא ומאיבר לאיבר, בדומה למערכת עצבים פרימיטיבית (אם כי שונה מאד במהותה מזו של בעלי חיים). למשל, כאשר עלה נפצע, גלי מתח חשמליים איטיים יחסית מתפשטים בצמח כדי להפעיל תגובות הגנה בשאר העלים - תהליך שמזכיר רפלקס הגנה בגוף חי. דוגמה ידועה היא הצמח הטורף דיונאה (Venus flytrap) שסוגר את המלכודת שלו רק לאחר ששתי שערות חישה הופעלו בתוך פרק זמן קצר. ה"ספירה עד שתיים" הזו מתבצעת באמצעות דחפים חשמליים בתאי הצמח, בדומה לאופן שבו נוירונים מעבירים אותות. גם ה"מימוזה הביישנית" מהפתיחה מפעילה אותות חשמליים בעלים כדי להתקפל, עם מנגנון דומה לפעולת עצב. חשוב להדגיש: אין לצמחים נוירונים או מוח מרכזי, והאותות החשמליים שלהם איטיים פי כמה משל עצב בעלי חיים. אף על פי כן, הם ממלאים תפקיד תקשורת פנימי: העברת מידע על מגע, אור, פציעה ושינויים סביבתיים לכל חלקי הצמח. יש חוקרים הסבורים שרשת האותות החשמליים והכימיים הזו מתפקדת במובן מסוים כ"מערכת עצבים צמחית" - כמובן בהשאלה - שמקנה לצמח מעין תיאום פנימי ויכולת להגיב כגוף שלם ולא רק כאיברים מבודדים.

למידה וזיכרון:

אחת התצפיות המטלטלות בתחום היא יכולת למידה בלי מוח, כפי שהודגם בצמח המימוזה. הניסוי שתואר בפתיחה, בו למדו המימוזות שלא לסגור עלים כשמפילים אותן בעדינות, המחיש תופעה הקרויה ,"התרגלות" (הביטואציה) - למידה לסנן גירוי חוזר שאינו מזיק. המימוזות "הפנימו" את הלקח ושמרו אותו בזיכרון לטווח ארוך: כעבור 28 יום, אפילו כשהועברו לסביבה חדשה, הן עדיין זכרו לא להגיב לנפילה הקלה. להזכיר, כל זאת בלי מוח או מערכת עצבים - דבר שמדגים צורת למידה אחרת, ייתכן ברמת התא או הרקמה.

ניסוי מפורסם אחר של גגליאנו ועמיתיה ניסה לבדוק התניה קלאסית בצמחים - צורת למידה המוכרת מניסויי פבלוב בכלבים. הם השתמשו בצמחי אפונה שנחשפו לגירוי צליל (מאוורר) ולגירוי אור, במטרה לראות אם הצמח ילמד לקשר בין השניים. אמנם תוצאות הניסוי הזה שנויות במחלוקת, אך החוקרים דיווחו שהשתילים "למדו" לכוון את שורשיהם לכיוון הרעש שניבא את האור, בדומה לכלב של פבלוב שלומד לצפות אוכל עם צלצול הפעמון. ממצאים אלה, אם יאוששו בעתיד, עשויים להצביע על כך שצמחים מסוגלים לסוג פרימיטיבי של יצירת אסוציאציות - בסיס ללמידה מורכבת יותר.

.

הבחנה בין "עצמי" ל"אחר":

האם צמח יכול לזהות צמח אחר כקרוב משפחה או כזר? מחקרים אחרונים מצביעים על כך שכן. בניסוי שנערך עם צמחי דו-פרק חופי (Cakile maritima), גילו החוקרות סוזן דאדלי (Susan Dudley) ואמנדה פייל (Amanda File) שתבנית צמיחת השורשים שונה כאשר שני צמחים גדלים יחד בעציץ - אם הם אחים (מאותו זרע "אמא") לעומת כאשר הם זרים גנטית. הצמחים זיהו את מידת הקרבה: כשגדלו עם צמח זר, הם השקיעו יותר בצמיחת שורשים, כנראה מתוך תחרות על משאבים; אך לצד אחים, הם "התחשבו" זה בזה וצמיחת השורשים הייתה מתונה יותר, כאילו נמנעו מתחרות אגרסיבית בתוך המשפחה. מנגנוני הזיהוי אינם מובנים לחלוטין, אך ייתכן שמעורבים בכך כימיקלים שמפרישים השורשים ושהרכבם מעיד על קרבה גנטית. יש אף מחקרים המראים שצמחים מסוימים יכולים להפנות את עליהם באופן שיפחית הצללה על שכנים קרובי משפחה, לעומת זרים, מה שאפשר לכנות התנהגות אלטרואיסטית צמחית קלה. התופעה של "הכרת קרובים" עודנה נחקרת ומעוררת דיון ער, אך העובדה שהיא בכלל קיימת מדגישה שצמחים יכולים לקלוט ולהגיב לנוכחות של אחרים באופן שאינו אקראי כלל.

תקשורת קולית בין צמחים לחרקים:

אחת מפריצות הדרך המרשימות ביותר מהעת האחרונה מגיעה ממעבדות אוניברסיטת תל אביב, ומספקת עדות ראשונה לאינטראקציה קולית בין צמחים לבעלי חיים. במסגרת מחקר פורץ דרך, שהתפרסם ב-eLife ביולי 2025, הצליחו חוקרים להוכיח כי נקבות של עשים מקבלות החלטות קריטיות - היכן להטיל את ביציהן - על סמך קולות מצוקה בתדרים על-קוליים שמשמיעים צמחים. החוקרים גילו כי כאשר צמחי עגבנייה משדרים קולות בתגובה להתייבשות, העשים נוטים להימנע מהם, ומעדיפים צמחים “שקטים”, בריאים. התגובה נעלמת כאשר קולט השמע של העשים נוטרל, מה שמצביע על מנגנון תגובה ישיר לקול. ממצא זה לא רק מאשש את ההשערה שלפיה צמחים מסוגלים לשדר מידע קולי לסביבתם, אלא גם מצביע על כך שבעלי חיים מסוגלים לפרש ולפעול על פי אותות אלו. זוהי אינטראקציה מורכבת, הדדית, המעידה על שפה סמויה בטבע - תקשורת שאינה מתווכת במילים או בתודעה אנושית, אך מתפקדת כמערכת מידע של ממש.

כל הממצאים הללו מצטרפים לתמונה מורכבת: לצמחים אין מוח, אך הם רחוקים מלהיות יצורים פסיביים. יש להם מערכות חישה ותקשורת מורכבות (כימיות, מכניות, חשמליות) המאפשרות להם התנהגות גמישה, אדפטיבית ולעיתים מרשימה מאד. במחקר הביולוגי נוצרת אף שפה חדשה לתיאור התופעות: מדברים על "נוירוביולוגיה צמחית", על "קוגניציה בסיסית" (Basal cognition) אצל צמחים, ואפילו על "אינטליגנציה צמחית". כמובן, יש להשתמש במונחים אלו בזהירות ובסייגים - מדובר באנלוגיות לתהליכים מוכרים מבעלי חיים, ולא בטענה שצמחים חושבים ממש כמו בני אדם. בהמשך נדון איפה עובר הגבול בין אנלוגיה מועילה לבין אנתרופומורפיזם (האנשה) מופרז.

יערות כמערכת עצבית קהילתית (ה-"Wood Wide Web")

אם צמח בודד מזכיר לעיתים אורגניזם עצמאי המתנהג בתבונה, הרי שיער שלם עשוי להזכיר לנו רקמה אורגנית ענקית - רשת חיים שבה עצים וצמחים שונים מחוברים ופועלים יחד, קצת כמו תאי גוף גדול. בשנים האחרונות התגלה הרבה על ה"רשת הרחבה של היער" - כינוי פופולרי לרשת הפטרייתית-שורשית התת-קרקעית שמחברת בין עצי היער. רשת זו, המורכבת מקורי פטריות מיקוריזה הספוגים בקרקע ומשולבים בשורשי העצים, מעבירה לא רק מינרלים ומים, אלא גם אותות כימיים ואולי אף מידע בין הצמחים. למעשה, האקולוגית סוזן סימארד (Suzanne Simard) ועמיתיה הראו שעצים קשורים זה לזה דרך הפטריות באופן המזכיר רשת עצבית: קורי הפטרייה משמשים כ"נתיבי מידע" ו"חוטי טלגרף" בין עץ לעץ.

סימארד תיעדה ניסויים שבהם עצים "משוחחים" דרך הרשת: עץ אשוח דאגלס שהותקף על ידי חרקים שלח דרך הפטרייה אותות כימיים לשכנו, עץ אורן הזפת (Pinus ponderosa), שהגיב בייצור מוגבר של אנזימי הגנה עוד לפני שהמזיק הגיע אליו. העצים, למעשה, הזהירו זה את זה מפני סכנה קרבה. זהו גילוי מסעיר, משום שהוא מעיד שמה שקורה לעץ אחד ביער אינו עניין פרטי - יש מנגנון שמאפשר לכלל היער להתארגן ולהתגונן כקהילה. ואכן, החוקרים ציינו שברמה האקולוגית, מידע חיוני "זורם" בין העצים ותורם לבריאותו של היער כולו.

בנוסף להעברת אותות אזהרה, הרשת התת-קרקעית משמשת גם לשיתוף משאבים. ביערות רבים זוהו "עצי אם" או "עצים מרכזיים" - אלו עצים ותיקים וגדולים עם חיבורים פטרייתיים רבים במיוחד, המהווים צומת מרכזי ברשת. עץ אם כזה מחובר לעשרות או מאות עצים קטנים יותר סביבו, ויכול להעביר להם פחמן, חנקן ומים דרך רשת המיקוריזה, במיוחד כאשר הם במצוקה. סימארד מתארת כיצד שתילי עצים צעירים בקרבת "עץ אם" שורדים טוב יותר: הם למעשה "יונקים" במידה מסוימת דרך רשת השורשים מהמשאבים שהעץ האם חולק. למשל, עצי אשור מבוגרים הוזנו בסימון איזוטופי של פחמן, וכעבור זמן נמצא שחלק מהפחמן הגיע לשתילים צאצאים הסמוכים אליהם - עדות להעברת מזון מכוונת. העברת משאבים זו מתגברת בעונות קשות: עץ גדול שחש בשנות בצורת או במחסור עשוי "להלוות" סוכרים ומים לשתילים הסמוכים כדי שלא יגוועו. זוהי מעין התנהגות שיתופית או אף אלטרואיסטית במונחי ביולוגיה - תכונה שעד לאחרונה שויכה לבעלי חיים חברתיים, אך כעת מסתבר שגם צמחים מפגינים אותה.

התגליות הללו הובילו להשוואות נועזות: יש המכנים את רשת היער "מערכת עצבים מרכזית של היער" ואפילו תוהים אם יער יכול להיחשב מעין סופר-אורגניזם מודע. הרי אם עצי היער מחוברים ומתקשרים בדומה לתאי מוח, האם ייתכן שיש לרשת הזו "תודעה קולקטיבית" של יער? ברמה המדעית, זו כמובן מטאפורה ספקולטיבית. עדיין אין כל ראיה שיער חווה חוויה אחידה או מקבל החלטות כרצף מודע. הפטריות והעצים מספקים אמנם תקשורת וחיבור, אך לא ידוע על שום "מרכז פיקוד" או עיבוד מידע מרכזי הדומה למוח. מה שכן, ההבנה שהיער פועל כמערכת מבוזרת ומתואמת משנה את תפיסתנו לגבי צמחים: אנחנו כבר לא יכולים לחשוב על עץ כיחידת יסוד בודדת, אלא כחלק מרשת גדולה - קצת כפי שאת המוח איננו מבינים על פי נוירון בודד אלא כרשת של מיליארדי נוירונים. את המונח "אינטליגנציה קולקטיבית" שטבע מדען המחשבים מרווין מינסקי על המוח, אפשר אולי להשאיל באופן רופף לתיאור היער: חוכמה או יעילות הנובעת משיתוף פעולה רשתִי בין הרבה פרטים פשוטים. האם זו תודעה? כנראה שלא במובן הרגיל - אבל זה כן גורם לנו לשאול האם הגבולות בין העצמים החיים ברורים כפי שחשבנו.

האם מדובר ברצון, או בתגובתיות מתוחכמת?

אל מול הממצאים המסקרנים, עלינו לשאול בשלב זה: האם התנהגויות הצמחים הללו אכן מעידות על רצון מודע או כוונה, או שמא הן תוצאה של מנגנונים אבולוציוניים אוטומטיים ומתוחכמים ללא חוויה פנימית? במילים אחרות, אולי הצמחים הם "רובוטים ביולוגיים" מתקדמים - מבצעים תגובות מדויקות לאותות - אבל אינם מרגישים או רוצים דבר באמת. זוהי דילמה מדעית ופילוסופית כאחד. מצד אחד, זהירות מדעית ואנתרופומורפיזם: הקהילה המדעית הקלאסית נוטה לגשת לפרשנות תפקודי הצמח מתוך הנחת מכניזם קר בלבד. כלומר, מנגנון סינוס כימי משחרר חומר X שגורם לתגובה Y. אין צורך (ולא ראוי) לייחס לכך "רצון" או "מודעות" של הצמח.

אכן, עד לא מזמן אפילו על בעלי חיים נהגו לדבר בזהירות - כינו אותם יצורים פועלי-אינסטינקט ותו לא, והזהירו לא לייחס להם רגשות או מחשבות "כמו שלנו". רק בשנים האחרונות הוכר רשמית (למשל בהצהרת קיימברידג' ב-2012) שלמינים רבים יש תודעה ורגשות, מעבר ליונקים, כולל עופות ואף תמנונים. ולמרות זאת, רבים במדע עדיין מאמינים שיצורים פשוטים יותר, ובפרט כאלה ללא כל מערכת עצבים, אינם אינטליגנטיים ובוודאי לא מודעים.

כשצמח נכווה בשמש ומפעיל מנגנון הגנה, האם הוא "רוצה" להימנע מכאב - או שפשוט פועל כמו תרמוסטט ששולח אות קירור כאשר נהיה חם מדי? מרבית הביולוגים ישוו זאת לתרמוסטט: פעולה מסתגלת אך חסרת חוויה. כך גם ה"צעקות" של הצמח הצמא או הפצוע: מחקר הקולות העל-קוליים מעיד שהצמח פולט צלילים כשהוא במצוקה פיזיולוגית, אך חוקרים ציינו שאין ראיה שהצלילים האלה הם אות מכוון כלשהו. ייתכן שזה בסך הכל קול פיזיקלי - אוושת בועות אוויר הנוצרות בגבעול בעת מחסור מים (תהליך שנקרא קוויטציה). אחד המדענים המעורבים אף אמר שצלילי ה"פצפוץ" האלו הם כנראה כמו "חריקה לא רצונית" של הצמח ולא "זעקת כאב מודעת".

זו תזכורת חשובה: העובדה שצמח מגיב או אפילו "מתקשר" לא בהכרח אומרת שהוא עושה זאת מתוך כוונה מודעת כמו שאנו תופסים אותה. בנוסף, מבקרי רעיון התודעה הצמחית מצביעים על הבדלים מהותיים בין צמחים לבעלי חיים. למשל, כל העיבוד והתגובות בצמח מושתתים על כימיה איטית יחסית, ללא מוקד מרכזי או שילוב מהיר של קלטים רבים כפי שמוח עושה. צמחים פיתחו פתרונות חכמים במונחי אבולוציה - אבל ניתן לטעון שאלו פתרונות "עיוורים", תוצרי ברירה טבעית, בלי שום חוויה פנימית.

חוקרים ותיקים כפרופ' לינקולן טאייז (Lincoln Taiz) ועמיתיו פרסמו כמה מאמרים תקיפים כנגד ייחוס תודעה לצמחים. הם טוענים שכל ההשוואות בין פעילות חשמלית בצמחים לנוירונים במוח מטעות: האותות החשמליים בצמח שונים לחלוטין (מבוססי יוני סידן ואיטיים, בניגוד ליוני נתרן מהירים בעצבים), ותפקידם יותר לפקח על איזון מים ומלחים מאשר לשדר "מידע" באופן שניתן לפרש כחישוב מודע. יתרה מזו, הם מציינים שכל תא חי - בין אם של צמח, פטרייה או חיידק - מגיב לסביבתו, לומד במובן של השתנות, ומעביר אותות כימיים; אם נגדיר את כל זה כ"תודעה", אנו מרוקנים מתוכן את המושג. לכן, לדעתם, יש להציב רף גבוה: עד שלא נראה ראיות חותכות שצמחים חווים באמת - למשל, מראים התנהגויות בלתי מוסברות מכנית, או מוצאים מבנה כלשהו המקביל למוח - אין סיבה לטעון שלצמחים יש תודעה.

מצד שני, פתיחות מושגית ושינוי הפרדיגמה: מספר חוקרים ופילוסופים טוענים שמוטב להשאיר ראש פתוח באשר להגדרת התודעה ולגבולותיה. הם מזכירים לנו שכבר טעינו בעבר בהערכת בעלי חיים אחרים. עד לא מזמן, "המדע המודרני" שלל כוונה מרוב בעלי החיים - דג, ציפור ואפילו קוף תוארו כמכונות אינסטינקטיביות חסרות מודעות, והשימוש בשפת נפש כלפיהם נחשב טאבו. כיום אנו יודעים שבעלי חיים רבים מפגינים רגשות, אישיות וקוגניציה מרשימה. אז האם חטא דומה קורה לנו בהערכת הצמחים - האם אנו שבויים בהטיית ה"יוהרה האנושית" ולכן מפספסים אפשרות של תודעה שונה משלנו?

חוקרים כפרופ' סטפנו מנקוזו (Stefano Mancuso - מחלוצי תחום ה"ניאורוביולוגיה הצמחית") מציעים לראות בצמח "חיה ישובה" שפשוט מפעילה אסטרטגיות אחרות: במקום מוח מרכזי שעלול להיפגע, מוחו של הצמח מפוזר בכל גופו; במקום לנוע ממקום למקום, הוא מנווט את סביבתו על ידי צמיחה לכיוונים מועילים. אולי התודעה - או לפחות "הכרה מינימלית" - יכולה לפעול גם במודל כזה. יש המצביעים על כך שכל אורגניזם חי, אפילו חיידק, חייב לאסוף מידע, לעבד אותו, לקבל החלטות (למשל לאיזה כיוון לנוע בחיפוש מזון) - וייתכן שבאותו "ניצוץ" בסיסי של קבלת החלטה טמון שורש של תודעה. הפילוסוף אוון תומפסון (Owen Thompson) אף אמר: "כל החיים הם יצירת משמעות" – כל יצור חי, ולו הפשוט ביותר, צריך לפרש את עולמו ולפעול בו מתוך דחף פנימי להמשיך להתקיים. אם כך, הוא שואל, מה בעצם ההבדל העקרוני בין חיידק ש"חפץ" במזון לבין חיה שרוצה מזון? ייתכן שההבדל ביניהם אינו מהותי, אלא הבדל של דרגה בלבד. תמיכה עקיפה ברעיון זה הגיעה לאחרונה מהמחקר פורץ הדרך שנערך באוניברסיטת תל אביב (שהוזכר קודם), אשר הציג לראשונה אינטראקציה קולית בין צמחים לחרקים - לא כהשלכה מקרית, אלא כאמצעי שמוביל להתנהגות מסתגלת אצל בעל החיים. החוקרים הראו כי כאשר צמח מצוי במצוקה - למשל במצב של התייבשות - הוא משמיע קולות על-קוליים שאינם נשמעים לאוזן האנושית. החוקרים בחנו כיצד מגיבות נקבות עשים לקולות אלה, וגילו שהן בוחרות להטיל את ביציהן דווקא על צמחים שקטים, ללא אותות מצוקה, ובכך למעשה נמנעות מצמחים שאינם במצב בריאותי מיטבי. ניסוי זה, יחד עם ניסויי ביקורת נוספים, הצביע על כך שהצמחים משפיעים באופן ישיר על התנהגות בעלי חיים סביבם - לא דרך ריח, לא דרך מראה, אלא דרך קול. החוקרים סיכמו שמדובר בעדות ראשונה לקיום ממשק קול-תגובה בין צמח לבעל חיים. גם אם אין זו "כוונה מודעת" במובנה האנושי, הרי שמדובר בפעולה אקולוגית תכליתית, שבה הקול - תוצר של מצוקה פנימית - הופך לאמצעי תקשורת סביבתי. אם נוסיף לכך את האפשרות של עיבוד והתמרה של אותות בצמח, עולה כאן תמונה של אורגניזם שלא רק מגיב לעולם, אלא גם פועל עליו - אולי לא מתוך מחשבה, אך גם לא מתוך אוטומט בלבד.

לבסוף, ישנה הגישה הפן-פסיכיסטית שהזכרנו: לפיה, לא רק שכל היצורים החיים, אלא אולי כל החומר ביקום, נושא איתו ניצוץ תודעתי כלשהו. גישה זו משמשת כמעין תשובת נגד ל"חומת המוח" - היא טוענת שלא צריך ליצור תודעה מחומר דומם (כפי שדורשת הבעיה הפילוסופית הקשה שהציג דיוויד צ'אלמרס), כי התודעה כבר קיימת בכל הרמות, רק מתגבשת לרמות גבוהות יותר במערכות מורכבות. זהו רעיון רדיקלי ובוודאי לא מוכח, אך כמה מדענים מכובדים (ביניהם הפילוסוף פיליפ גוֹף והנוירולוג כריסטוף קוך) החלו להתייחס אליו ברצינות בדיוני תודעה עכשוויים.

בסופו של דבר, הוויכוח "האם לצמחים יש תודעה או שזו רק תגובתיות" נשאר פתוח. יכולתנו למדוד חוויה סובייקטיבית אצל ישות חסרת דיבור או מוח דומה לשלנו היא מוגבלת מאד - למעשה, יש האומרים שזו אולי שאלה חסרת פיתרון אמפירי ישיר, כי לא נוכל "להיכנס לראשו" של צמח (כשם שקשה להוכיח באופן מוחלט שגם לבעלי חיים או אפילו לבני אדם אחרים יש תודעה - אנחנו מסיקים זאת מתוך התנהגותם והדמיון לנו). לכן, בינתיים הדיון נשען על פרשנות התנהגויות ועל מטאפורות תאורטיות. שני הצדדים מסכימים שהצמחים מופלאים ביכולותיהם; הם חלוקים רק בשאלה האם קיים שם גם ממד של חוויה.

השתקפויות תרבותיות והיסטוריות

הרעיון שלצמחים יש תודעה, רוח או כוונה אינו חדש - למעשה, הוא עתיק מאד ונפוץ בתרבויות רבות. בעוד שהמדע המערבי המודרני נטה במאות האחרונות לראות בצמחים (ובעצם בכל הטבע הדומם) "מכונה" חסרת נפש, רוב התרבויות העתיקות והמסורתיות האמינו שכל הטבע חי ובעל רוח. תפיסה זו מכונה בעיני אנתרופולוגים אנימיזם - האמונה שלכל דבר בטבע יש נשמה או רוח חיה. בקרב עמים ילידיים ברחבי העולם, כמו הילידים באמריקה, תרבויות באפריקה, אוסטרליה ואסיה, נפוצה האמונה שבעלי חיים וצמחים הם ישויות מודעות שיש לכבדן.

למשל, במסורות ילידיות אמריקאיות מסוימות מתייחסים אל עצים כאל אבות קדמונים או קרובים רוחניים, ומאמינים שהיער "מדבר" למי שמקשיב. ביפן, דת השינטו רואה בהרבה אלמנטים טבעיים - כולל עצים עתיקים - בית לרוחות (קאמי) שיש להם מודעות ורגש מסוים. בהודו, כבר באופנישדות ובפילוסופיה ההינדית הקדומה נרמז על אחדות בין התודעה הקוסמית לכל יצורי העולם, וצמחים נתפסים כחלק ממהות רוחנית כוללת. גם במסורת היהודית והמיסטיקה הקבלית ישנם רעיונות הרואים בצומח דרגת נפש נמוכה ("נפש הצומחת") - פחותה מבעלי חיים אך עדיין חלק מסולם הנשמה של הבריאה. הפילוסופים היווניים הקדומים, כאריסטו ותלמידיו, סיווגו את נפש הצמח (Vegetative soul) כבעלת תכונות חיים בסיסיות של גדילה והתרבות, אם כי לא תחושה ותודעה כמו בבעלי חיים. כלומר, הם לא ראו בצמח דומם לגמרי, אלא בעל "נפש צומחת" אך לא "נפש מרגישה".

בתקופת העת החדשה, עם עליית דקארט ותפיסת העולם המכניסטית, חלה נסיגה בתפיסת הטבע כחי. רנה דקארט במאה ה-17 הפריד באופן חד בין רוח לחומר וטען שלבני אדם בלבד יש נפש, בעוד בעלי חיים (וכל שכן צמחים) הם אוטומטים חסרי תחושה שנבראו לשימושנו. התפיסה הקרטזיאנית הזו שלטה במדע שנים רבות, אך במקביל, בזרמים אזוטריים ומיסטיים במערב המשיכה להתקיים אמונה בתודעת הצמחים. במאה ה-19, עם התעניינות מחודשת בספיריטואליזם, היו ניסויים ניסיוניים כמו של סר ג'אגדיש צ'נדרה בוס בהודו, שהאמין שצמחים חשים כאב ושמחה והדגים תגובות פיזיולוגיות שלהם לגירויים שונים בעזרת מכשירים חדשניים.

התרבות הפופולארית גם היא לא פסחה על הרעיון: ספר מפורסם בשם "החיים המסתוריים של הצמחים" (1973) טען לניסויים שקושרים אלקטרודות לפילודנדרון ו"מוכיחים" שהצמח מזהה רגשות ואף קורא מחשבות. הספר היה לרב-מכר ועורר סנסציה (לצד ביקורת מדעית קשה שהפריכה רבים מהטענות בו). הוא לפחות הראה עד כמה הרעיון שלצמחים יש רגשות ודעת מושך ומלהיב את הדמיון הציבורי - גם אם העדויות אז לא עמדו בקריטריונים מדעיים. בפולקלור ובספרות, דימויים של צמחים מודעים נפוצים למדי: עצים מדברים מופיעים בסיפורי עם (למשל ב"שלגיה" יש יער חי ומפחיד, ב"עליזה בארץ הפלאות" פרחים מדברים, וב"שר הטבעות" כמובן האנטים - אנשי העץ התבוניים). אמונות שמאניות ברחבי העולם רוחשות כבוד עמוק לצמחי מרפא ויערות, ומספרות על תקשורת בין שמאן לצמח ברמה הרוחנית. בעיני שמאנים, צמחי מרפא רבים נתפסים כבעלי רוח מדריכה - ישות מודעת שמלמדת את המרפא כיצד להשתמש בה לריפוי.

כל הדוגמאות הללו ממחישות נקודה מעניינת: הנטייה לייחס תודעה ורצון לצמחים מושרשת עמוק בהיסטוריה האנושית. ייתכן שזו אינטואיציה בסיסית - כילדים, רבים מאיתנו מדברים אל פרחים או מרגישים שעץ "מחבב" אותנו. למעשה, במחקרים פסיכולוגיים על התפתחות ילדים נראה שילדים נוטים באופן טבעי לאנימיזם - הם מניחים שלשמש, לירח, לחיות וגם לצמחים יש רגשות או כוונות. רק בגיל מבוגר יותר, בהשפעת החברה, הם "לומדים" שרק לבני אדם (ואולי חיות מחמד אהובות) יש רגשות ושצמחים הם חסרי תחושה. המבט התרבותי מראה אם כן שבעוד המדע המודרני נקט קו שמרני, רבים בעולם - מימי קדם ועד היום - מחזיקים בתפיסה מרחיבה של התודעה, הכוללת בתוכה את עולם הצומח.

פסיכדליה ותודעה צמחית

אחד ההקשרים המרתקים והטעונים שבו עולה שאלת התודעה הצמחית הוא עולם הצמחים הפסיכדליים - אותם צמחי הזיה ורוח (אנתאוגנים) שהאדם משתמש בהם במשך אלפי שנים לחוויות טרנספורמטיביות. צמחים כגון צמחי האיוואסקה באמזונס, פטריות הזיה (פטריות המכילות פסילוסיבין), קקטוס סן-פדרו (ובן דודו הפיוטה) המכילים מסקלין, עלי הקוקה, טבק במינון טקסי ועוד - כל אלו כונו בתרבויות רבות "צמחי מורה". השמאנים והמרפאים המקומיים מספרים שלא הם "גילו" את סגולות הצמח, אלא הצמח עצמו לימד אותם.

בטקסי האיוואסקה, למשל, מדברים על רוח שנקראת "סבתא האיוואסקה" - ישות נשית של צמח פסיכוטריה ירוקת-עלים (Psychotria viridis - המרכיב הפעיל), ישות המדריכה את השותה בחזיונות, מלמדת אותו תובנות ומרפאת את נפשו. במילים אחרות, החוויה הפסיכדלית נתפסת בתרבות זו כתקשורת עם התודעה של הצמח. תחושות דומות מדווחות גם במפגשים עם פטריות הזיה - רבים מתארים את הפטרייה כמעין ישות בעלת חוכמה עתיקה שמתקשרת איתם במהלך הטריפ, או את הקקטוס סן-פדרו כמלאך מדריך.

האם יש בכך ממש? מנקודת מבט מדעית, החומרים הפסיכואקטיביים שבצמחים הללו פועלים על קולטנים במוח האדם, משבשים ומעצימים דפוסי פעילות מוחית, ובכך יוצרים את תחושת ההתרחבות המנטלית, החזיונות ושינויי התודעה. כלומר, התופעות כנראה נוצרות בתוך מוחנו בהשפעת מולקולות שהצמח ייצר - ולא בהכרח "מוח הצמח" שמשדר לנו מסר תבוני. ואולם, קשה להתכחש לסימטריה המסקרנת: איך זה שכימיקלים מצמח מסוגלים להתלבש במדויק על מנגנונים במוח שלנו ולשנות כך את התודעה?

אפשר לטעון שזה מקרי - למשל, פסילוסיבין בפטריות התפתח כהגנה נגד אכילה, ודווקא ההשפעה הפסיכדלית היא תוצר לוואי אצל מי שמתעקש לאכול אותן. אבל יש גם מי שמשערים שייתכן והצמחים מרוויחים מהשפעתם עלינו: הם "מפתים" אותנו בחוויה רוחנית, ואנו בתמורה מפיצים אותם ברחבי העולם ודואגים לטפחם. זו מעין סחיפה משותפת באבולוציה, שבה הצמח קיבל "מוח-משנה" בדמות המוחות שלנו שמשרתים את הפצתו. זו כמובן מחשבה ספקולטיבית, אך מעניינת - כי היא הופכת את היוצרות: מי משתמש במי? האם אנחנו אלה שמשתמשים בצמח כדי "לפתוח את הראש", או שהצמח משתמש בנו כדי להתפשט ולהתרבות בעולם, בכך שהוא מציע לנו חוויה שלא מהעולם הזה?

הסופר מייקל פולן רמז לגישה הזו בספרו "הבוטניקה של התשוקה" ("The Botany of Desire"), שם הציג כיצד צמחים מבויתים (כתפוח, צבעוני, קנאביס) "גרמו" לנו לאהוב אותם ולגדל אותם בהמוניהם, על ידי סיפוק תשוקות אנושיות (לטעם, ליופי, לסם). בהקשר הפסיכדלי, אפשר לראות את האיוואסקה כמשקה שהצמחים "רקחו" לנו ביער (שילוב של שני צמחים שונים, הגפן והעלים, הדרוש כדי שהחומר יפעל) - ובכך הזמינו אותנו לשותפות. שוב, זו פרשנות יותר פואטית מאשר מדעית, אך היא ממחישה עד כמה מטושטש הגבול בין התודעה שלנו לזו שאנו מייחסים לצמח בחוויות הללו.

מנקודת ראות אנתרופולוגית, חשיבותם של צמחי ההזיה היא שהם מזכירים לאדם המערבי שחוויית המרחב הפנימי אינה נחלתנו בלבד. עבור השמאן, היער כולו הוא ישות מדברת; הצמחים הם מורים, חברים, לעיתים אף משפחה. השמאנים מכנים את הפטריות "הילדים הקדושים" (los niños santos) ואת האיוואסקה "אמא" או "סבתא", ורואים בהם בעלי כוונות - לעיתים טובות, לעיתים מענישות - כלפי האדם. החוויות האישיות תחת השפעת חומרים אלה מתוארות פעמים רבות כ"מפגש" עם אינטליגנציה לא-אנושית. יש המשערים שזה בסך הכול חלק מהנפש שלנו המושלך כדימוי חיצוני, אבל אחרים לא פוסלים את האפשרות שיש כאן תקשורת אמיתית - בין אם עם "רוח הצמח" ובין אם עם תודעה רחבה יותר של הטבע שהכימיקל מאפשר לנו להתחבר אליה (יש המכנים זאת "תודעת גאיה" קולקטיבית). כך או אחרת, תחום הפסיכדליה בהחלט החיה את הדיון על תודעת הצומח, לפחות בקרב התרבות האלטרנטיבית. הוא מספק זירת מפגש בין מדע ורוחניות: המדע חוקר כיצד כימיה צמחית משפיעה על המוח והתודעה, והרוחניות טוענת שאולי דרך ההשפעה הזו אנו לומדים משהו על תודעת הטבע עצמה.

להישאר בהקשבה לטבע

האם, אם כן, צמחים מרגישים? האם יש להם תודעה או רצון במובן כלשהו? אין תשובה חד-משמעית, אך המסע שעשינו מגלה לנו כמה דברים משמעותיים: ראשית, צמחים מפגינים התנהגויות מורכבות, הסתגלות ללמידה, תקשורת ועזרה הדדית, שאותן לא ניתן עוד לפטור כפעולות מכניות פשוטות. משהו מעניין מתרחש בעולם הצומח - גם אם איננו "נפש" כפי שאנו מכירים אותה, זה בוודאי יותר מ"דומם". שנית, עצם הדיון מזכיר לנו עד כמה התפיסות שלנו מוגבלות על ידי נקודת המבט האנושית. ייתכן שתודעה או חוויה קיימות בצורה שונה מאד משלנו בממלכות אחרות של החיים. אולי לצמח יש "חוויית צמח" שאיננו מסוגלים לדמיין - איטית, מבוזרת, שקטה - אך בכל זאת קיימת באופן כלשהו.

אם בעבר התבוננו בצמחים כבאובייקטים דוממים - חסרי קול, חסרי רצון, חסרי מעורבות - הרי שהמחקר החדש מאוניברסיטת תל אביב, שבו צמחים "מדברים" עם עשים באמצעות קולות על-קוליים, קורא תיגר על התפיסה הזו. מדובר בעדות לא רק ליכולת הצמח להפיק אות קול במצב של מצוקה, אלא להשפעה ישירה שיש לאות זו על אורגניזם אחר - נקבת העש שבוחרת אם להטיל ביצים על סמך הקול ששמעה. גם אם זה לא "דיבור" במובנו האנושי, הרי שזו תקשורת פעילה, בין מין אחד למשנהו, בעלת השלכות אבולוציוניות מובהקות. התגלית הזו מציבה רף חדש: אם הקולות האלה אינם רק תוצר לוואי פיזי, אלא אותות שמעוררים תגובה הסתגלותית, ייתכן שעלינו להתחיל להתייחס אל הצמח כשותף במערכת אקולוגית מורכבת - לא רק פסיבי אלא מגיב, ואולי אפילו יוזם. בעידן שבו בני אדם עוקרים, מדללים, קוטפים ושורפים מיליוני צמחים מדי יום - האם ייתכן שעולמם הקולי, שאינו נשמע לאוזננו, הוא זעקה שאנחנו פשוט לא מכווננים אליה?

האפשרות הזו מעוררת ענווה: מקומנו במארג החיים עשוי להיות פחות ייחודי משחשבנו. אם נכיר בכך שגם יצורים ללא מוח עשויים לשאת איתם מקצת מן התכונות שחשבנו שהן בלעדיות לנו (למידה, תקשורת, אולי אפילו תחושה), נוכל לטפח יחס של כבוד ופליאה כלפי הטבע. חשוב להדגיש: אין פירוש הדבר שיש הוכחה שתודעה בצמחים אכן קיימת. זהו רעיון שנמצא כיום בשולי המדע - מסקרן אך דורש ביסוס כבד. ייתכן שבסופו של דבר יוחלט שהתודעה מצריכה מוח, ונסגור את הסיפור שם. אך האפשרות החלופית - שתודעה היא תופעה רחבה בהרבה, אולי בכל חומר חי - מזמינה אותנו לא להכריע מיד.

המדע הטוב צומח מתוך שילוב של ספקנות ופתיחות: ספקנות מונעת מאיתנו לקפוץ למסקנות מיסטיות חסרות בסיס, ופתיחות מונעת מאיתנו לשלול על הסף תופעות חדשות ובלתי צפויות. לכן, במקום לשאול "האם לצמחים יש תודעה בדיוק כמו לנו?", אולי נשאל "אילו צורות של חישה, זיכרון ותגובה מתקיימות בצמחים, וכיצד הן משתלבות בספקטרום הרחב של המודעות בטבע?". שאלה זו אינה מבקשת לצבוע את הצמח בתכונות אנושיות, אלא להרחיב את הבנתנו לגבי מודעות בפני עצמה.

בסיום המסע, אנו נותרים עם יער של סימני שאלה - אך גם עם השראה גדולה. הצמחים, אותם יצורים שקטים שתמיד הקיפו אותנו, מתגלים כבעלי "התנהגות" ואולי אפילו "חיים פנימיים" עשירים מכפי שדמיינו. האם נלמד להקשיב להם בדרכים חדשות? המחקר המדעי ימשיך לחקור באומץ את הגבולות הללו, וגם אם לא נקבל תשובה חותכת בקרוב, עצם החיפוש מקרב אותנו להבנת הקשרים העמוקים בין כל היצורים החיים. אולי החשיבה שתודעה היא רצף מתמשך, ולא בלעדיות אנושית, תסייע לנו להשתלב בצניעות ובכבוד גדול יותר בתוך קהילת החיים על פני הפלנטה. הצמחים "מדברים" אלינו - בכימיה, ביופי, ואולי בדרכים נוספות. כעת תורנו, בתור היצורים התבוניים שנחשבים נזר הבריאה, לעצור, לשים לב ולהקשיב.

מקורות:

• קטעים מ-Greenhouse experiments show plant's long-term memory מאת phys.org שנכתב ע"י: Rebecca Graham.

• קטעים מהמחקר- Debunking a myth: plant consciousness מאת Protoplasma.

• קטעים מ- ?What if absolutely everything is conscious מאת vox.com שנכתב ע"י: Sigal Samuel.

• קטעים מהמחקר-Integrated information theory does not make plant consciousness more convincing מאת Biochem Biophys Res Commun.

• קטעים מ- Trees Talk To Each Other. 'Mother Tree' Ecologist Hears Lessons For People, Too מאת NPR שנכתב ע"י: Dave Davies.

• קטעים מ- Plants Make Noises When Stressed, Study Finds מאת SmithsonianMag שנכתב ע"י: Will Sullivan.

• קטעים מ-?Can Plants Hear מאת Scientific American שנכתב ע"י: Marta Zaraska.

• קטעים מ- Plants send out stress signals just like animals, scientists find מאת Washington Post שנכתב ע"י: Robert Gebelhoff.

• קטעים מהמחקר- Experience teaches plants to learn faster and forget slower in environments where it matters מאת Oecologia.

• קטעים מהמחקר- ?Kin Recognition in Plants: Did We Learn Anything From Roots מאת Frontiers in Ecology and Evolution.