אג'נדה 2030: חזון עולמי או מזימת שליטה?

כולם מדברים על זה, חלק מהללים, חלק מזהירים, חלק רואים בזה קונספירציה מסוכנת, ואחרים רואים עתיד טוב יותר. אבל מה באמת כתוב במסמכים הרשמיים של האו"ם? מה הקשר (אם בכלל) לפורום הכלכלי בדאבוס ולמשפט המפורסם "לא יהיה בבעלותכם דבר ותהיו מאושרים"? האם מדינות כמו ישראל באמת מיישמות את זה מתחת לרדאר? ואיך מבדילים בין ביקורת לגיטימית לחשיבה חרדתית?

זהו מאמר שמנסה לעשות בדיוק את זה, לפרוס את העובדות, להציג את הביקורת, להסביר מה כן, ומה פשוט לא נכון.

אג'נדה 2030 לפיתוח בר קיימא היא תכנית פעולה שאפתנית שאומצה פה אחד בספטמבר 2015 על ידי כל 193 מדינות האו"ם. בלב האג'נדה ניצבים 17 יעדי לפיתוח בר-קיימא (SDGs) ו-169 מטרות הנגזרות מהם - מסגרת אוניברסלית להתמודדות עם האתגרים החברתיים, הכלכליים והסביבתיים הדחופים ביותר של האנושות. היעדים שלובים זה בזה, מתוך תפיסה שהתקדמות בתחום אחד לא תבוא על חשבון תחום אחר.

עיקרון יסוד המנחה את האג'נדה הוא "לא להשאיר אף אחד מאחור", דהיינו מתן עדיפות למוחלשים והבטחת שגשוג לכל שכבות האוכלוסייה. 17 היעדים המוצהרים הם:

1. מיגור העוני על כל צורותיו.

2. מיגור הרעב, השגת ביטחון תזונתי ותזונה משופרת, קידום חקלאות בת קיימא.

3. הבטחת חיים בריאים ורווחה בכל גיל.

4. הבטחת חינוך איכותי מכליל ושוויוני וקידום הזדמנויות למידה למשך כל החיים לכל.

5. השגת שוויון בין המינים וחיזוק כל הנשים והילדות.

6. הבטחת זמינות וניהול בר קיימא של מים ותברואה לכל.

7. הבטחת גישה לאנרגיה בת השגה, אמינה, בת קיימא ומודרנית.

8. קידום צמיחה כלכלית בת קיימא ומכלילה, תעסוקה מלאה ויצרנית ועבודה מכובדת לכל.

9. בניית תשתיות עמידות, קידום תעשייה מכלילה ובת-קיימא וטיפוח חדשנות.

10. הפחתת אי־השוויון בין המדינות ובתוכן.

11. הפיכת הערים וההתיישבויות האנושיות למכלילות, בטוחות, גמישות ובנות קיימא.

12. הבטחת צריכה ותבניות ייצור בנות קיימא.

13. נקיטת צעדים דחופים למאבק בשינוי האקלים וההשפעות שלו.

14. שימור ושימוש בר קיימא באוקיינוסים, ימים ומשאבים ימיים לפיתוח בר קיימא.

15. הגנה של מערכות אקולוגיות באדמה, שחזורן וקידום שימוש בר קיימא בהן, ניהול בר קיימא של יערות, מאבק נגד מדבור, עצירה והפיכה של הריסת קרקעות, עצירת האובדן של מגוון ביולוגי.

16. קידום זכויות אדם בסיסיות: בנייה של חברות שלוות ומכלילות לפיתוח בר קיימא, אספקת גישה לערכאות לכל ובניית מוסדות יעילים, אחראיים ומכלילים בכל הרמות.

17. חיזוק האמצעים למימוש פיתוח בר קיימא והפחת רוח חיים בשותפות עולמית למען המטרה הזאת.

היעדים מאזנים בין שלושת ממדי הקיימות - כלכלי, חברתי וסביבתי - במטרה להביא שלום ושגשוג לאנשים ולכדור הארץ גם יחד. למשל, האו"ם מדגיש שיש לסיים עוני ומחסור "בד בבד עם שיפור בריאות וחינוך, צמצום אי-שוויון ועידוד צמיחה כלכלית, וכל זאת תוך התמודדות עם שינוי אקלים ושמירה על אוקיינוסים ויערות". היעדים נוסחו לאחר תהליך התייעצות כלל-עולמי, והם וולונטריים, כל מדינה קובעת איך לקדמם בתחומה, ללא מנגנון אכיפה של האו"ם..

ביקורת לגיטימית

מאז ההשקה, אג'נדה 2030 זוכה לתמיכה נרחבת אך גם לביקורות ענייניות. אחת השאלות המרכזיות היא האם היעדים ריאליים או יומרניים מדי. מדובר במטרות נשגבות, "לשחרר את האנושות מעריצות העוני ולרפא את כוכב הלכת", המוגדרות לעשור וחצי בלבד. מבקרים טוענים שזהו חזון אוטופי שעלול להתנפץ אל קרקע המציאות. כבר ב-2019 הזהיר מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש שההתקדמות העולמית אינה מספקת ושרבים מהיעדים לא יושגו בקצב הנוכחי.

ואכן, דו"ח עצמאי ציין שאף מדינה אינה עומדת אז בקצב הנדרש להשגת כל היעדים, ובמספר תחומים יש אף נסיגה לאחור. נכון ל-2025, פחות מחמישית מהיעדים הגלובליים נמצאים במסלול הנכון, מה שמגביר חשש שמרבית ההבטחות לא ימומשו ללא שינוי כיוון דרסטי. ביקורת זו גורסת כי למרות הרטוריקה השאפתנית, בפועל חסרים מנגנוני יישום אפקטיביים ומשאבים מספקים, הפער בין ההצהרות למציאות עלול להותיר מיליונים "מאחור", בניגוד לכוונת האג'נדה. נושא נוסף הוא מימון ותלות: יעדי הפיתוח ברי-הקיימא אינם מגובים בתקציב מחייב, ויישומם תלוי ברצון טוב ומשאבים של ממשלות, ארגונים ותורמים.

מדינות מתפתחות רבות מתמודדות עם מחסור במקורות מימון מקומיים, ונשענות על סיוע חוץ והלוואות כדי לקדם מטרות כמו בריאות, חינוך ותשתיות. יש הטוענים שהדבר מייצר תלות בתרומות מערביות ולאו דווקא העצמה אמיתית של המדינות העניות. מבקרי האג'נדה מציינים כי היעדים "אוניברסליים" לכאורה, אך בפועל הדרישות והנטל אינם שווים, מדינות עניות זקוקות לתמיכת עשירות כדי לעמוד ביעדים, וסדרי העדיפויות המקומיים לא תמיד תואמים את הסטנדרטים שהוגדרו בניו-יורק. בנוסף, הסיוע המובטח (למשל היעד שמדינות עשירות יתרמו 0.7% מהתל"ג שלהן) אינו מתקיים במלואו, כך שהאג'נדה בתת מימון באופן כרוני. כתוצאה, חוששים שב-2030 מדינות רבות ימצאו עצמן רחוק מהיעדים,

למרות כוונות טובות. גם תפקידו של המגזר הפרטי מעורר דיון: מצד אחד, חברות עסקיות, תאגידים וקרנות פילנתרופיות משתלבים בקידום היעדים, בין אם כמממנים, כשותפים טכנולוגיים או כמיישמי פתרונות בשטח. שיתוף פעולה בין ציבורי לפרטי אף מעוגן ביעד 17 ("שותפות גלובלית") מתוך הבנה שלמגזר העסקי משקל רב בחדשנות ובמשאבים. מצד שני, מבקרים מזהירים מפני השפעה עודפת של תאגידים גדולים על סדר היום הגלובלי. ארגוני חברה אזרחית הביעו חשש שהאג'נדה תשרת אינטרסים של בעלי הון על חשבון הציבור, במיוחד לאור הסכם השותפות האסטרטגית בין האו"ם לפורום הכלכלי העולמי (WEF) שנחתם ב-2019 כדי לקדם את היעדים.

מכתב פתוח שפרסמו למעלה מ-400 ארגונים דרש לבטל את ההסכם, בטענה שהוא ממסד "לכידת תאגידים" של האו"ם - כלומר, נותן לחברות בינלאומיות גישה מועדפת ומעמד-יתר בעיצוב מדיניות גלובלית. הכותבים התריעו ששיתוף פעולה צמוד עם תאגידי ענק, שחלקם תורמים בעצמם למשברים חברתיים וסביבתיים, פוגע בעצמאות ובדמוקרטיה של מערכות הממשל הבינלאומיות. זה מעלה שאלות קשות: האם אפשר לקדם יעדים כמו פעולה אקלימית או צמצום אי-שוויון כששולחים את השועל (התאגידים המזהמים או יצרני הנשק, למשל) לשמור על הלול? ביקורת זו קוראת לאיזון בין שיתוף המגזר העסקי לבין מניעת ניגודי עניינים וקביעת כללי רגולציה ברורים.

לבסוף, ישנן דאגות לגבי פרטיות וריכוז סמכויות בעולם המגשים את אג'נדה 2030. היעדים עצמם אינם כוללים צעדים קונקרטיים כמו מאגרי מידע עולמיים או רגולציה טכנולוגית גלובלית, אך יישומם מתבסס על איסוף נתונים מסיבי (למשל למדידת התקדמות במיגור עוני, בריאות, חינוך וכד'). חלק מהמבקרים שואלים: מי יפקח על זרימת הנתונים? האם פיתוחים כמו זהויות דיגיטליות לכל אזרח, מערכות תשלום גלובליות או מעקב פליטות פחמן עלולים לשמש לרעה בידי ממשלות או תאגידים?

חששות אלה מקבלים משנה תוקף בעידן שבו המידע הוא כוח - יש הרואים סכנה שבשם הקיימות והביטחון האנושי, יתגנבו מנגנוני פיקוח ובקרה חברתית חובקי-עולם. לדוגמה, הצעות להנהגת מטבעות דיגיטליים של בנקים מרכזיים (CBDC) או "תעודות התחסנות" דיגיטליות יצרו פולמוס: תומכים ראו בהן כלים ליעילות ושוויוניות, אך מתנגדים הזהירו מפני אובדן פרטיות ופגיעה בחירויות. חשוב להבחין שחששות אלו, כשהן מבוססות על עובדות, נחשבות ביקורת לגיטימית, הן קוראות לתשומת לב לסכנות פוטנציאליות ולאיזונים רגולטוריים. עם זאת, כפי שמיד נראה, לעיתים דאגות אמיתיות שכאלה גולשות אל מחוזות הקונספירציה המופרכת.

תיאוריות קונספירציה נפוצות

בעוד הביקורת הלגיטימית עוסקת במגבלות ובלקונות של אג'נדה 2030, במקביל התפתחה ברחבי העולם (ובישראל) תת-תרבות רשת רועשת הטוענת כי האג'נדה היא למעשה קנוניה זדונית לייסוד "סדר עולמי חדש" (NWO). תיאוריות קונספירציה שונות, שחלקן מהדהדות רעיונות ישנים משנות ה-90 ואפילו קודם לכן, צברו תאוצה מאז 2015 וביתר שאת בתקופת מגפת הקורונה. במסגרות אלו, מסמך היעדים התמים לכאורה מוצג כ"תכנית סודית" להשתלטות גלובלית, ולעיתים מערבבים אותו עם תכנית קודמת בשם "אג'נדה 21" משנת 1992 ועם יוזמות של הפורום הכלכלי העולמי.

רשימת ה"טענות" ארוכה ומטרידה: קונספירציה נפוצה גורסת שאג'נדה 2030 נועדה לכונן ממשלה עולמית אחת, מטבע עולמי דיגיטלי יחיד וביטול מוחלט של ריבונות מדינות. לפי גרסה זו, עד 2030 יבוטל הקניין הפרטי ("לא יהיה בבעלותכם דבר ותהיו מאושרים" כלשונם), משפחות יסולקו מבתיהן, כל הרכוש והעסקים יעברו לבעלות ממשלתית-תאגידית, ואזרחים יחויבו לעבור להתגורר ב"ערים חכמות" תחת פיקוח 24/7. עוד במטרת הקונספירציה המדומיינת: דילול אוכלוסין עולמי, חיסונים בכפייה, השתלת שבבי-מעקב תת-עוריים לכל אדם, הנהגת מערכת אשראי חברתי כמו בסין, איסור על תחבורה פרטית (מכוניות, טיסות "לא חיוניות"), חיסול החקלאות המסורתית, איסור על רפואה טבעית, ובקיצור - שיעבוד מוחלט של האנושות בידי אליטה מצומצמת.

תיאוריות אלו לרוב חוברות אחת לשנייה לכדי נרטיב של "סדר עולמי חדש" המובל כביכול על-ידי האו"ם, הפורום בדאבוס, משפחת רוטשילד, ביל גייטס, משפחת רוקפלר ואפילו חייזרים, בהתאם לגרסה ולמדיה. חשוב להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים: אין שום בסיס עובדתי לטענות הללו. מסמכי האו"ם, הן האג'נדה מ-1992 והן אג'נדה 2030 מ-2015, פומביות לחלוטין ואינן מכילות ולו שורה מהדברים המיוחסים להם בתיאוריות הרשת. אפילו עיון שטחי ב-17 היעדים מראה שהן קוראות למשל לחיסול עוני ורעב, לא לחיסול רכוש פרטי, או לקידום ערים בטוחות וברות-קיימא, ולא לכליאת אוכלוסייה בגטאות עירוניים.

דוגמא בולטת היא הסיסמא "לא יהיה בבעלותכם דבר ותהיו מאושרים" - משפט שמעולם לא הופיע באג'נדה 2030, אלא לקוח מעולם אחר לגמרי: מקורו בפוסט שנוי במחלוקת של הפורום הכלכלי, שבו תואר תרחיש היפותטי של כלכלה שיתופית עתידית. תיאורית הקונספירציה ניתקה את המשפט מהקשרו והציגה אותו כהוכחה ל"מחיקת רכוש פרטי" בכפייה. בפועל, אג'נדה 2030 שואפת דווקא להרחיב גישה לרכוש ולמשאבים עבור כולם, אחד מתתי-היעדים הרשמיים (1.4) הוא שעד 2030 לכל גבר ואישה תהיה זכות שווה למשאבים כלכליים, כולל בעלות על קרקע ורכוש אחר. העובדה הזו לבדה סותרת ישירות את תיאוריית "ביטול הקניין".

תופעת "ערי 15 הדקות" היא דוגמה נוספת כיצד יוזמה אורבנית הגיונית הופכת במרחבי האינטרנט ל"מזימת שליטה". הרעיון המקורי, שאומץ בערים שונות, דוגל בתכנון מקומי שבו רוב השירותים החיוניים נמצאים במרחק 15 דקות הליכה/אופניים ממגורי התושבים, במטרה לשפר את איכות החיים והסביבה. אולם ברשת צצו טענות שאג'נדה 2030 והפורום הכלכלי העולמי זוממים לכפות מודל זה בצורה דיסטופית: לנעול אנשים בשכונותיהם, למנוע תנועה חופשית, ולפקח על כל צעד. סרטונים ויראליים הזהירו ש"ממשלות יכריחו את כולם לגור בערים חכמות ואין אפשרות לסרב". האמת: מסמכי אג'נדה 2030 אינם מזכירים כלל "ערים חכמות" או מגבלה על חופש התנועה.

כן, יעד 11 מדבר על ערים בטוחות ובריאות, כולל הפחתת זיהום ותחבורה ברת-קיימא, אבל שום מילה על פינויים המוניים או איסור מגורים בכפר. דוברת רשמית של האו"ם הבהירה שהתכנית מתמקדת בשיפור איכות הסביבה (למשל הפחתת זיהום אוויר וניהול פסולת), אך "בשום שלב אינה מדברת על הסרת אנשים מקרקעותיהם, גם אם הזיהום שם גבוה". גם בפורום הכלכלי דחו בתוקף את המיתוסים הללו והצהירו שמעולם לא קבעו דבר על כפיית מגורים או שלילת בחירה מאזרחים. במילים אחרות, אין לאו"ם או לפורום הכלכלי העולמי סמכות "להעביר" אוכלוסיות לערים, מדובר בגופים ללא כוח ריבוני לכפות צעדים כאלה, והאג'נדה עצמה וולונטרית ומיושמת באופן ריבוני על-ידי כל מדינה לפי שיקוליה.

כיצד בכל זאת הרעיונות הקונספירטיביים צוברים תאוצה? מחקרים זיהו כמה גורמים: ראשית, היסטוריה של חשדנות כלפי האו"ם ותכניותיו. כבר בשנות ה-90 "אג'נדה 21" הולידה תאוריות על השתלטות אקולוגית קומוניסטית, במיוחד בקרב חוגים אנטי-ממשלתיים בארה"ב. דמויות פוליטיות מסוימות (כמו חברי תנועת מסיבת התה) טענו אז שזו מזימה לפיקוח על שימושי קרקע ולחיסול חירויות פרט. אותן תמות חודשו עם אג'נדה 2030, כשרטוריקה נגד "גלובליזם" הלכה וגברה בעולם.

שנית, משבר הקורונה סיפק קרקע פורייה: בשנת 2020, בעוד העולם מתמודד עם סגרים וחיסונים, צצה ברשת רשימת "יעדי סדר עולמי חדש 2030/21" שהפכה ויראלית - אוסף נקודות שלמעשה כלל את כל החששות הפרנואידיים האפשריים (מהשמדה המונית ועד צ'יפים במוח). הרשימה, שהופצה בוואטסאפ ובפייסבוק גם בישראל, הציגה עצמה כמסמך רשמי של האו"ם, וגרמה ללא מעט אנשים להאמין שקיימת מזימה גלובלית מאחורי אירועי המגפה. כמובן, מדובר היה בפברוק גמור. וכן, זו הייתה תקופה קיצונית, שבה הרבה החלטות התקבלו תחת לחץ, לעיתים בלי שקיפות מספקת, ולעיתים עם גיבוי תקשורתי כמעט גורף ונעשו בה טעויות רבות מתוך רשלנות, אינטרסים, שחיתות, ואפילו סתם כאוס, אבל מכאן ועד למסקנה שכל זה נבנה במכוון כחלק מ"תכנית לשליטה באזרחים" כדי "לדלל אוכלוסיה" ולקדם "סדר עולמי חדש", יש מרחק.

גורם שלישי הוא גורמים אינטרסנטיים ופוליטיקאים פופוליסטים: במספר מדינות ניצלו דמגוגים את הבורות לגבי אג'נדה 2030 כדי ללבות פחד ולהרוויח הון פוליטי. למשל, דווח על מפלגות ימין קיצוני בדרום אמריקה שהצהירו ש"נלחמו באג'נדה 2030" ככלי לגיוס תמיכה. גם ברשתות החברתיות קמו משפיענים ו"חוקרי אינטרנט" המקדמים עצמם באמצעות חשיפות מדומות של הקנוניה. האלגוריתם של פייסבוק ויוטיוב תיגמל תכנים קיצוניים ומסעירים, והנושא הפך לשדה של מידע כוזב משתולל. חשוב לסייג: לא כל חשש או ביקורת = קונספירציה. ההבדל העיקרי הוא בגישה ובמבנה הטיעון.

ביקורת לגיטימית, כפי שתואר קודם, מצביעה על פגמים ממשיים ודרכים לשיפור, ומתבססת על עובדות (למשל, "ההתקדמות איטית מדי" או "תאגידים מקבלים משקל יתר"). לעומת זאת, תיאוריות הקשר טוענות לקיומה של מזימה חשאית, מונוליטית ורבת-עוצמה, המכוונת כל אירוע גלובלית, תוך התעלמות מהמורכבות של תהליכים בינלאומיים. לרוב הן מחברות נקודות באופן שגוי: לוקחות הצהרה תמימה או יוזמה נקודתית, ומלבישות עליה כוונת זדון נסתרת. בכך הן הופכות חששות מובנים (למשל בנושאי פרטיות) לחרדות כוללניות ובלתי-מבוססות.

התוצאה יכולה להיות הרסנית: ציבור המאמין שהאו"ם ושותפיו זוממים משטר עולמי טוטליטרי, עשוי לדחות על הסף דיון ענייני בנושאי סביבה, בריאות ושוויון, ואף להתנגד ליוזמות חיוביות מחשש ל"קנוניה". לכן התמודדות ראויה דורשת גם הפרכת המיתוסים (באמצעות עובדות שקופות כמו ציטוטי מסמכים רשמיים) וגם הכרה בחששות אותנטיים כדי לא לאבד את אמון הציבור.

התייעצויות של האו"ם בנושא יעדי פיתוח בר-קיימא במריופול, אוקראינה

הפורום הכלכלי העולמי (WEF) – מיתוסים ומציאות

שמו של הפורום הכלכלי העולמי עולה תדיר בהקשר של אג'נדה 2030, לעיתים בקונטקסט לגיטימי של שותפות ליישום יעדי הפיתוח, ולעיתים כ"דמון" מרכזי בנרטיבים של הקונספירציה. מהו בעצם הפורום הכלכלי העולמי? מדובר בארגון בינלאומי פרטי שנוסד בשנת 1971 על-ידי הכלכלן קלאוס שוואב (שלא היה נאצי, בעיקר כי נולד ב-1938), במטרה לקדם שיתוף פעולה בין מנהיגים עסקיים, פוליטיים ואקדמיים סביב אתגרים גלובליים.

הפורום, הפועל כקרן ללא מטרת רווח שממומנת בידי כ-1,000 תאגידים מהגדולים בעולם, התפרסם בעיקר בזכות מפגשיו השנתיים בדאבוס, שווייץ. בכל ינואר מתכנסים באתר הנופש האלפיני כ-3,000 משתתפים, בהם ראשי מדינות, שרים, מנכ"לים, בנקאים, אנשי חברה אזרחית, מובילי דעה ואפילו סלבריטאים, לדיונים ופאנלים הנוגעים לסוגיות גלובליות בוערות. הכנס בדאבוס (וכן פורומים אזוריים שהארגון עורך) מהווה פלטפורמה לדיון רעיוני, להשקת יוזמות ולקידום רשתות קשרים.

עם השנים, הפורום יזם קואליציות ופרויקטים בתחומים שונים: שינוי אקלים, צמצום עוני, בריאות גלובלית, טכנולוגיות חדשות, וכו'. אך חשוב להבהיר, לפורום הכלכלי אין סמכות שלטונית. הוא אינו גוף של האו"ם או ממשלה, אלא זירה וולונטרית. החלטותיו (ככל שיש "החלטות") אינן מחייבות אף מדינה או חברה, אלא מהוות המלצות או קריאות לפעולה. למעשה, הפורום נתפס כ"מועדון" של אליטות, והביקורת עליו קיימת עוד מלפני עידן הקונספירציות הנוכחי: יש המאשימים את הפורום בגישה מנוכרת ומנותקת מהציבור, בקידום סדר יום ניאו-ליברלי פרו-תאגידי, בהעדר שקיפות, ואף בצביעות (כשמנהיגים טסים במטוסי יוקרה לכנס על משבר האקלים). ביקורות אלו, מצד ארגונים וחוקרים מן השורה, הן ענייניות ולגיטימיות.

אולם במקביל, הפורום הכלכלי העולמי קנה לו תדמית אפלה בזירת התיאוריות: בעיני מאמיני "הסדר העולמי החדש", הפורום הוא המטה הסודי של ממשלת העל, מפגש שבו "שליטי העולם" רוקמים מזימות נגד האנושות. שורש מרכזי לתיאוריות סביב הפורום הוא קמפיין שיזם הארגון בשנת 2020 בשם "האיפוס הגדול" ("The Great Reset"). שוואב ואחרים טענו בעקבות הקורונה שיש "להגדיר מחדש" את כלכלת העולם כדי להפוך אותה לירוקה, הוגנת ועמידה יותר. בפועל, האיפוס הגדול כלל קריאה להשקעות באנרגיה מתחדשת, צמצום אי-שוויון באמצעות "קפיטליזם קשוב" ועוד, אך ברשתות נפוץ הנרטיב שזהו כיסוי להפיכה קומוניסטית/פאשיסטית גלובלית.

ציטוטים מהקמפיין הוצאו מהקשרם, כשהסיסמה שהוזכרה קודם - "לא יהיה בבעלותכם דבר ותהיו מאושרים" - הפכה לראיה בעיני תאורטיקני הקונספירציה שהפורום מתכנן לשלול מאיתנו את רכושנו ואת חירותנו. האמת מאחורי המשפט מגלה הרבה: הוא הופיע בסרטון קצר של הפורום מ-2016 שבו נסקרו תחזיות שונות ל-2030, ביניהן אותה אמירה, שנוסחה ע"י חברת פרלמנט דנית (Ida Auken) כתיאור דיסטופי חלקי של עתיד אפשרי. אוקן הסבירה שמדובר בפרובוקציה שנועדה "לעורר דיון על יתרונות וחסרונות הפיתוח הטכנולוגי", לא בחזון אוטופי או הצהרת כוונות. ואכן, הפורום מעולם לא אימץ כמדיניות את רעיון ביטול הרכוש, ההיפך הוא הנכון, הוא מדגיש את חשיבות השוק החופשי (עם רגישות חברתית). עובדות אלו לא מנעו כמובן מגורמי ימין קיצוני ו"טרולים" אינטרנטיים להפיץ קליפים ערוכים ומאמרים מכפישים כאילו "פורום דאבוס הודיע שכולנו נהיה חסרי כל". עד כדי כך התפשטה ההטעיה, שסוכנות הידיעות רויטרס נאלצה לפרסם בדיקת עובדות המבהירה: "הפורום הכלכלי העולמי אינו מחזיק ב'יעד' להוביל לכך שאיש לא יהיה בעל רכוש עד 2030".

ומה לגבי הקשרים בין הפורום הכלכלי העולמי לאו"ם? כפי שצוין, בשנת 2019 נחתם הסכם הבנות לשיתוף פעולה בין האו"ם לפורום, למען קידום מהיר יותר של יעדי הפיתוח ברי-הקיימא. ההסכם מגדיר שישה תחומי מיקוד לשותפות - מימון האג'נדה, שינוי אקלים, בריאות, שוויון מגדרי, שיתוף פעולה דיגיטלי ועוד. מבחינה פרקטית, פירוש הדבר הוא שהאו"ם מזמין את מומחי הפורום וקהילת העסקים לתרום חשיבה, טכנולוגיה ומשאבים ליוזמות האו"ם, ולהפך. אין פירוש הדבר שהפורום "שולט באו"ם" או להיפך. למעשה, גם לפני כן שיתפו השניים פעולה בפרויקטים ספציפיים, והפורום מוגדר כגוף "ייעוצי" למועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם (ECOSOC) מזה שנים. ההסכם הרשמי רק מסגר זאת. מחד, תומכי השותפות טוענים שהיא חיונית - המטרות שאפתניות ודורשות גיוס המגזר הפרטי; מאידך, כמו שתואר קודם, המבקרים חוששים מחדירת אינטרסים מסחריים למנגנונים מולטילטרליים. בכל אופן, אין זה מיזוג ארגונים: הפורום נותר ישות עצמאית, שמזמינה גם את האו"ם לאירועיה, ואילו האו"ם ממשיך לשתף פעולה עם מגוון שותפים (ממשלות, בנקים, ארגוני סביבה וכו').

ראוי לציין שגם חפיפה אידאולוגית לא מבטיחה שיתוף פעולה מוחלט. שני הגופים מדברים אמנם בשפה דומה על "פיתוח בר-קיימא" ו"שיתוף פעולה בינלאומי", אך קיימים ביניהם הבדלי דגשים: האו"ם, כגוף בין-ממשלתי, מחויב יותר לעמדות המדינות (לעיתים כולל ממשלות שמרניות או מתנגשות זו בזו); הפורום, כגוף פרטי, גמיש יותר ומנוהל בידי חזון הנהגתו (שבימינו פרו-גלובלי). אין "קשר סודי" שבו האחד מהווה חזית של האחר, מה שיש הוא שיתוף רעיונות ומשאבים, שלעיתים מגשים מטרות משותפות ולעיתים נתקל בסתירות ובלמים (למשל, ממשלות שחברות בפורום אך במקביל מסכלות יוזמות באו"ם, וכו').

לפורום הכלכלי אכן יש דימוי ציבורי בעייתי בקרב חלקים נרחבים: בשנים האחרונות, מחאות ליוו את כינוסי דאבוס בטענה שה"כנס של העשירים" מנותק מסבלם של העמים. סקרי אמון מראים שחלק מהציבור מתייחס בחשד לכל גוף לא נבחר של אליטה גלובלית. הפרסומים של הפורום, גם כשהם תמימי כוונה, לפעמים נוסחו באופן שיצר אנטגוניזם (כגון אותו פוסט על 2030, או מאמר דעה שנוי במחלוקת על עתיד הבשר שפורש כ"כפיית אכילת חרקים"). הלקח הוא שהפורום לא פעל די לשקיפות ולהסברת פעילותו להמונים, ולכן היה קל יחסית לציירו כנבל-על קונספירטיבי.

בפועל, מי שמכיר את פעילות הארגון יודע שדאבוס רווי דיונים גלויים (רבים מהם משודרים לציבור), והמחלוקות שם לא מעטות. למשל, במפגש 2024 ("בניית אמון מחדש") נאמו זה לצד זה נשיא צרפת מקרון וראש ממשלת ספרד סנצ'ז יחד עם נציגים שמרנים וראשי בנקים; במפגש 2025 ("שיתוף פעולה בעידן האינטליגנטי") השתתפו מעל 50 ראשי מדינה ו-900 מנכ"לים ונדונו נושאים מגוונים - מצמיחה כלכלית וטכנולוגיית בינה מלאכותית ועד משבר האקלים וחיזוק אמון הציבור. המשותף הוא הבנת הצורך לעבוד יחד, אך אין קונצנזוס מלא על הדרכים. דווקא הגיוון הזה סותר את התדמית המונוליתית שקונספירציות מציירות.

בשורה התחתונה: הפורום הכלכלי העולמי הוא גוף בעל השפעה רעיונית וכלכלית, אך אינו ממשלה עולמית חשאית. הוא מבוסס על שיתוף פעולה וולונטרי ונטול סמכות לכפייה, ותרומתו לאג'נדה 2030 היא בעיקר בגיוס סקטור פרטי למשימה. הציבור עושה נכון כשהוא מביט בביקורתיות גם על הפורום, ושואל שאלות על מי מיוצג ומי לא, אך אין מקום לקבל כנכונות תאוריות בלתי מבוססות על "קשירת קשר" דמונית.

מטה הפורום הכלכלי העולמי בז'נבה, שוויץ

הקשר לישראל

ישראל, כמדינה חברה באו"ם, הייתה שותפה לאימוץ אג'נדה 2030 בהחלטת העצרת הכללית ב-2015. בפועל, בשנים הראשונות לא נעשה רבות כדי להטמיע את היעדים במדיניות הממשלתית. רק ביולי 2019, לקראת הגשת דו"ח וולונטרי ראשון לאו"ם, קיבלה ממשלת ישראל החלטה רשמית (החלטה מספר 4631) בנושא "שילוב יעדי הפיתוח של האו"ם בשיפור הממשל ותהליכי התכנון האסטרטגי". ההחלטה קבעה מנגנון לתיאום ובקרה: פיתוח מדדי יעדים לפיתוח בר קיימא ייעודיים למשרדים ממשלתיים, שילוב היעדים בתוכניות העבודה של כל משרד, וגיבוש כיווני פעולה ליישום האג'נדה ברמה הלאומית.

ההובלה ניתנה למשרד ראש הממשלה, המשרד להגנת הסביבה ומשרד החוץ בשיתוף משרדים רלוונטיים. בכך הצטרפה ישראל לעשרות מדינות שהקימו ועדות בין-משרדיות או גופים מתאמים ליישום היעדים. עם זאת, הפער בין ההצהרה לביצוע בארץ עדיין משמעותי. סקירת המכון הישראלי לדמוקרטיה מ-2022 מצאה שלאחר שלוש שנים, האזכור של יעדי הפיתוח בהחלטות הממשלה ובתכניות העבודה היה מזערי ביותר. למעשה, מתוך 298 החלטות ממשלה שנבדקו לשנת 2022, רק פעם אחת צוין במפורש אחד מיעדי ה-SDG, וגם אז ללא מעקב מדידה ברור.

בדומה, בבחינת התקציב ותוכניות משרדיות, כמעט ולא נראתה התאמה או התייחסות ליעדים. במילים פשוטות, למרות אימוץ רשמי והתחייבות כללית "ליישר קו" עם אג'נדה 2030, ישראל טרם שילבה באופן שיטתי את היעדים במסגרת הביצועית שלה. יש לציין לחיוב תחומים בודדים שבהם ישראל כן התקדמה ברוח ה-SDGs - לדוגמה, חדשנות טכנולוגית בתחום המים (בהתאם ליעד 6), צמצום שימוש בפחם (יעד 7), או תכניות לעידוד נשים בהייטק (יעד 5) - אך לרוב מהלכים אלו לא קושרו באופן מפורש לאג'נדה. בביקורת שעלתה נטען כי הממשלה בישראל נוטה "לעשות מבלי להגיד": לקדם יוזמות תואמות יעדים (אם כי לא מספיק), אך לא למתג אותן כחלק מהמחויבות ל-SDGs, אולי מחשש לתווית "גלובלית" בעיני גורמים שמרניים.

בזירת החברה האזרחית, לעומת זאת, האג'נדה דווקא אומצה בהתלהבות על-ידי קואליציה רחבה של ארגונים. בשנת 2017 חברו יחד עמותת איתך - משפטניות למען צדק חברתי, מרכז השל לקיימות ורשת ארגונים נוספים, בהובלת ובמימון חלקי של האיחוד האירופי, כדי לקדם את יעדי הקיימות בישראל. קואליציה זו קיימה כנסים והכשרות, גיבשה נייר עמדה משותף של כ-50 ארגונים, והגישה אותו לממשלה במאי 2019 לקראת הדו"ח הוולונטרי לאו"ם. בנייר המליצו הארגונים על הקמת מנגנון מתכלל, הציעו מדדים לאומיים לכל יעד, ותבעו דגש על צמצום פערים והכלה (בהתאם לרוח "לא להשאיר אף אחד מאחור"). חלק מהמלצותיהם אכן נכללו בדו"ח הרשמי שהציגה ישראל לאו"ם.

בין 2021 ל-2024 הורחבה היוזמה בפרויקט בשם "אג'נדה 2030: ביטחון חברתי, כלכלי וסביבתי לכולנו" - שהתמקד בקידום ארבעה יעדים מרכזיים בארץ: מיגור העוני (יעד 1), בריאות טובה (יעד 3), שוויון מגדרי (יעד 5) והתמודדות עם אקלים (יעד 13). הפרויקט עסק בהעצמת קהילות מקומיות, שיתופי פעולה בין מגזרים ופיתוח המלצות מדיניות ממשיות בתחומים כמו אנרגיה נקייה בדיור ציבורי, מאבק באלימות מבוססת מגדר, ושיפור שירותים בחברה הבדואית. המהלך הזה ממחיש שיש בישראל גרעין תמיכה אזרחי לאג'נדה, הרואה בה כלי לשיפור חברתי וסביבתי מבפנים, ולא תכתיב מבחוץ.

מנגד, קיימת גם ביקורת והתנגדות ציבורית מסוימת בישראל כלפי אג'נדה 2030, אם כי עיקרה נמצא בשולי השיח או ברשתות החברתיות ולא במיינסטרים. גורמי ימין פופוליסטי וגורמים המזוהים עם תיאוריות קונספירציה בין-לאומיות החלו בשלוש השנים האחרונות להפיץ גם בעברית את אותם מסרים כוזבים שנסקרו לעיל. במהלך הקורונה, למשל, נעשו ניסיונות לקשור בין סגרי הבריאות לבין "אג'נדה 2030/21" כאילו המגפה היא תירוץ לבצע את התכנית הזדונית של האו"ם. עמודים וקבוצות כמו "חשיפת האילומינטי בישראל" וכדומה טענו שיש "אימפריה נסתרת" השולטת בכל עמדות הכוח בארץ במסגרת הסדר העולמי החדש. גם דמויות משפיעניות פרסמו סרטונים ארוכים על "מי שולט בעולם" ו"איך אג'נדה 2030 תשעבד אותנו" - בהם ערבוב של עובדות עם בדיות.

חשוב לציין: כרגע, בישראל אין תנועה ציבורית רחבה נגד האג'נדה (כמו למשל תנועות אנטי-חיסונים או מחאת אקלים, שהן גדולות בהרבה). אך הזרמים הקונספירטיביים קיימים מתחת לפני השטח ועלולים לצוף. מי שבולט בהתנגדות גלויה ומנומקת יותר הם דווקא כמה כותבים ואנשי אקדמיה שמרניים, המבקרים את האג'נדה מזווית אידאולוגית: הם טוענים שהיא מכניסה "פוליטיקה פרוגרסיבית" (כגון שפת מגדר וזכויות רב-תרבותיות) בדלת האחורית לתוך השיח הממשלתי; חלקם מסתייגים ממה שהם רואים כהיסחפות אחרי סדר יום בינלאומי על חשבון צרכים לאומיים מיידיים. טיעונים אלה, גם אם שונים מהביקורת הבינלאומית, תרמו לכך שהממשלה הנוכחית לא ממהרת להבליט את מחויבותה ל-SDGs בפומבי.

בשורה תחתונה, ישראל חלק מהמאמץ הגלובלי אך עדיין מגדירה את מידת מחויבותה הלכה למעשה. יש הכרה עקרונית בחשיבות היעדים - מי יתנגד עקרונית לסיום עוני, שוויון מגדרי או אקלים יציב? - אבל היישום עודנו חלקי והמודעות הציבורית נמוכה. זהו אולי שיקוף בזעיר אנפין של תמונת העולם: חזון נעלה שמתנגש במציאות פוליטית, ושדורש תיווך נכון לציבור כדי שלא יידחה או יזוהם במידע שגוי.

בין עובדות לחששות – הצורך במצפן של ביקורתיות

אג'נדה 2030 של האו"ם מציגה תמונה מורכבת ורבת-פנים. מצד אחד, היא עובדה קיימת: מסמך רשמי ומתוקשר, המקדם יעדים הומניים וחיוביים שעליהם חתומות כמעט כל מדינות העולם. אין כאן סוד או קנוניה, רק רצון טוב משותף, ששואף (אולי בהגזמה) לתקן עוולות ולקדם עתיד בר-קיימא. ואכן, נכון להיום אף אחד מ-17 היעדים אינו עוסק בפגיעה בזכויות או בשלילת חירויות, אלא להפך: הם קוראים להרחבת הגישה לחינוך, לבריאות, לצדק, לטכנולוגיה, ולחיים בכבוד בכל מקום.

מצד שני, קיימים סימני שאלה וספקות לגיטימיים: האם העולם באמת מתקדם בכיוון הנכון, או שמא זו הבטחה נאה שתתנפץ עד 2030? האם גופי הענק (מדינות ותאגידים) שמשתתפים ביוזמה באמת ישימו את הטוב הכללי מעל לאינטרסים הצרים? ואיך נוודא שבמרדף אחר יעדים גלובליים, לא נאבד שקיפות, דמוקרטיה ופרטיות? שאלות אלו צריכות להישאל, והן נשאלות על-ידי חוקרים, עיתונאים וארגוני חברה אזרחית בכל העולם. השיח הביקורתי חשוב כדי לחדד את התכנית, להציף חסרונות ולדרוש תיקון. אולם, אי אפשר להתעלם מקיומן של קונספירציות פרועות המאיימות לערפל את גבולות המציאות.

תיאוריות הסדר העולמי החדש, "ערי 15 דקות" כהונאה, או כל אמירה שמייחסת לאג'נדה 2030 מניעים אפלים - אלו דוגמאות לחשיבה פרנואידית שאינה נשענת על ראיות. הן ניזונות מפחד ומחוסר אמון, ולעיתים מכלכלות עצמן מכוח ויראליות ותופעת "חדרי הידהוד", שבה אנשים שומעים רק מידע שמאשר את חששותיהם. התוצאה עלולה להיות דחייה גורפת של שיתופי פעולה בינלאומיים ופתרונות גלובליים, בדיוק בזמן שבו האנושות זקוקה להם (משבר האקלים, מגפות, עוני ועוד אתגרים אינם עוצרים בגבול מדינה).

כדי לנווט בין הקטבים הללו, הציבור זקוק למצפן של ביקורתיות מאוזנת: מומלץ לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, לא את מילת הממסד הגלובלי כפשוטה, אך גם לא את קריאות ה"זאב זאב" ברשת. יש לבחון עובדות: לקרוא את המסמכים בעצמנו (הם זמינים און-ליין בשקיפות מלאה), לעקוב אחרי דוחות ביצוע של האו"ם (שמצביעים על פערים אמיתיים), ולדרוש מנציגינו דין וחשבון על מה הם עושים (או לא עושים) לקידום יעדים שהתחייבו אליהם. במקביל, הכרחי להפריד בין ביקורת מבוססת לבין תאוריות קשר. אפשר, ואפילו חובה, להיות ספקן כלפי יוזמות גדולות, אבל הספקנות צריכה להתבסס על היגיון ומידע מאומת, לא על שמועות מפוקפקות. במילותיו של כתב AP שבדק את הנושא: "גם אם נתעלם מהתוכן, לאו"ם או לפורום אין יכולת לאכוף על מדינות שום דבר. הרעיון שהאו"ם 'יכול להרשות או לאסור' על מדינות פעולה הוא כוזב". ראוי לזכור זאת כאשר נתקלים בטענות מופלגות.

בסיכומו של דבר, אג'נדה 2030 אינה איום חבוי אלא קריאת כיוון, חיובית בעיקרה, לעולם טוב יותר, שמלווה גם באתגרים ממשיים ביישום. היא לא חפה מביקורת, יש מקום לדון האם יעדיה ברי השגה, איך לממנם באופן צודק, ואיך להגן על ערכים דמוקרטיים תוך כדי המירוץ להשגתם. דיון זה צריך להיערך בכובד ראש, בפתיחות ובאחריות. במקביל, יש לדחות ניסיונות לגמדה באמצעות הפחדה קונספירטיבית גורפת. העתיד שאג'נדה 2030 מציעה רחוק משלמות, אבל הוא בהחלט לא הדיסטופיה של "1984" או "המספריים של אדוארד", אלא יותר אוטופיה מתונה, שאולי לא תתגשם במלואה אך יכולה לכוון עשייה מועילה. כקוראים ביקורתיים, עלינו להמשיך ולדרוש שקיפות ושיתוף ציבור בתהליכים הגלובליים, ובה בעת לא ליפול קורבן לנראטיבים פסבדו-עובדתיים שמערערים את עצם הלגיטימיות של שיתוף הפעולה העולמי. בהקשבה זהירה לכל הצדדים, הממסד כמו גם המבקרים, נוכל להתקרב לאמת, ולא פחות חשוב מכך, לעתיד טוב ומאוזן יותר לכולנו.

מקורות:

• קטעים מ-The United Nations’ Agenda 2030 and the Sustainable Development Goals Fall Flat מאת heritage.org שנכתב ע"י: Brett D. Schaefer.

• קטעים מ- ?Do you know all 17 SDGs מאת sdgs.un.

• קטעים מ- Five reasons to think twice about the UN’s Sustainable Development Goals מאת Firoz Lalji Institute for Africa שנכתב ע"י: Dr Jason Hickel.

• קטעים מ-Fact check: Agenda 2030 is a global development framework that is not linked to the COVID-19 pandemic מאת: Reuters.

• קטעים מ- 'UN, WEF agenda won’t force people to live in ‘smart cities מאת: APnews שנכתב ע"י: Melissa Goldin.

• קטעים מ-End the United Nations/World Economic Forum Partnership Agreement מאת: Transnational Institute.