קולוניזציה של הקוסמוס
- גור זיו
- 10 ביולי
- זמן קריאה 11 דקות
עודכן: 19 ביולי
במהלך תקופת "העידן המוזהב" האמריקאי - עידן ההתעשרות הפתאומית והתצוגות הראוותניות בסוף המאה ה-19 - נדמה היה שהעתיד עצמו פועם באפשרויות החשמליות החדשות. ההיסטוריון ופילוסוף המדע איוואן ריס מורוס (Iwan Rhys Morus) עוקב אחר מסע הספארי הבין-פלנטרי שמתואר ביצירתו של ג'ון ג'ייקוב אסטור, מסע בעולמות אחרים - רומן מדע בדיוני במתח גבוה, שבו חזיונות של אימפריאליזם רודפים עולם עתידי שאמור להיות "מושלם".
אם היינו נוסעים בזמן אל אמריקה של העידן המוזהב, אל העשורים האחרונים של המאה ה-19 - כיצד היה נראה להם העתיד? הכלכלה פרחה, הערים התפשטו במהירות, והתיעוש צבר תאוצה מסחררת. רשתות הרכבת נפרשו על פני היבשת כולה, מניעות את תנועת ההתפשטות מערבה, בייחוד לאחר חנוכת קו הרכבת הטרנס-קונטיננטלי הראשון (First Transcontinental Railway) בשנת 1869. משקיעים אירופים נהרו בהמוניהם לשוק האמריקאי הפורח, נאבקים זה בזה כדי להרוויח מהשגשוג החדש, בעוד שהספקולנטים האמריקאים עצמם עשו הון עתק. יום אחר יום, נדמה היה שארה"ב מאיצה קדימה אל תוך העתיד שהובטח על ידי תעשיית החדשנות. ניקולה טסלה, כאשר נזכר בשנים מאוחרות יותר בהגעתו לניו יורק ב-1884, כתב כי חש ש"ארה"ב מקדימה את אירופה בלמעלה ממאה שנים, ועד היום לא אירע דבר שישנה את דעתי".
העתיד החדש הזה, בעיני רבים, היה אמור לצמוח מתוך כוחה של החדשנות. בשנת 1876 חגגה אמריקה מאה שנות עצמאות עם תערוכת המאה בפילדלפיה (Centennial Exposition). במרכזה עמד מנוע הקורליס העצום (Corliss steam engine) - מנוע קיטור בגובה של 14 מטרים, אשר דרך מערכת של צירים באורך של יותר מקילומטר וחצי, הניע כמעט כל מכונה אחרת בתערוכה כולה. בתערוכה זו גם הוצג לראשונה הפטנט החדשני של אלכסנדר גרהם בל — הטלפון. וכושר ההמצאה האמריקאי לא האט. כמעט עשרים שנה מאוחר יותר, בביקור בתערוכה העולמית של שיקגו בשנת 1893, תיארו פרשנים את החזונים שראו שם כ"מראה זוהר, הממתין בשלווה להערצת העולם כולו". מה חשבו על כל זה אותם בני המעמד העליון של העידן המוזהב? אותם אנשים אשר מימנו, דחפו - ולעיתים גם גרפו את עיקר הרווחים מחזון העתיד הזה? כיצד דמיינו את מקומם האישי בעתיד שהתפתח במהירות כה מסחררת בזכות השאפתנות הטכנולוגית והחידושים המדעיים?
למזלנו, אחד מהם השאיר לנו תיאור מדויק כיצד דמיין את המאה הבאה. בשנת 1894, פרסמה חברת ההוצאה לאור הניו-יורקית D. Appleton and Company את "מסע בעולמות אחרים: רומנסה של העתיד" (A Journey in Other Worlds: A Romance of the Future) - ספרו של ג'ון ג'ייקוב אסטור הרביעי, אחד האנשים העשירים ביותר באמריקה. משפחת אסטור צברה את הונה בראשיתה של המאה ה-19 בסחר פרוות, והרחיבה אותו עוד יותר באמצעות השקעות רחבות-היקף בנדל"ן ובקרקעות. בשנת 1897, הקים ג'ון ג'ייקוב את מלון אסטוריה בניו יורק, בסמוך למלון הוולדורף, שהיה בבעלות בן דודו, ויליאם אסטור. מלון זה הפך לא רק לסמל מוחשי לעושרה של משפחת אסטור, אלא גם למוקד משיכה לאליטה הזוהרת של ניו יורק (ניקולה טסלה עצמו התגורר שם תקופה - עד שהוצא מהמלון בשל אי תשלום חשבונותיו). ואכן, דווקא עצם היותו של אסטור המחבר, הוא שהופך את הספר הזה למבט מרתק במיוחד על פנטזיות העושר והקדמה של תקופת העידן המוזהב האמריקאי.
מסע בעולמות אחרים משתייך לז'אנר שכונה באותה תקופה "רומן מדעי" - סוגה ספרותית שהתפרסמה לא רק כספרים, אלא גם בשלל מגזינים פופולריים שכוונו אל קהל קוראים ממעמד הביניים. כתבי עת כמו Cassell’s Magazine, Pearson’s Magazine, או The Strand (שבו הופיעו לראשונה סיפורי שרלוק הולמס מאת ארתור קונן דויל) הציעו לקוראים רומנים מדעיים שעסקו בהמצאות משונות, במכונות החושבות בעצמן, ובמסעות בחלל. חלק מקוראיו של אסטור, למשל, בוודאי הכירו את The Coming Race מאת אדוארד בולוור-ליטון, שנכתב כמה עשורים קודם לכן, וסיפר על גזע תת-קרקעי על-אנושי הרותם את כוחו של החשמל. אחרים היו שקועים בסיפוריו המופלאים של ז'ול ורן - על הרפתקנים היורדים אל מרכז כדור הארץ, או צוללים עשרים אלף מיל מתחת למים. יתכן גם שהם נתקלים בסיפורו הקצר של אדוארד פייג' מיטשל (Edward Page Mitchell), "האדם המוכשר ביותר בעולם" ("The Ablest Man in the World"), שפורסם בעיתון New York Sun, ותיאר אדם בעל מוח מלאכותי. ובאותה שנה שבה יצא לאור ספרו של אסטור, יכלו הקוראים להיתקל גם ב"מסע אל המאדים"(Journey to Mars the Wonderful World) מאת גוסטבוס וו. פופ (Gustavus W. Pope).
במילים אחרות, סיפורו של אסטור היה מה שנקרא "שטח מוכר" עבור קוראיו - אם כי, סביר להניח שידיעתם כי המחבר הוא אחד מעשירי תבל, הוסיפה לסיפור נופך מיוחד של עניין. הספר, שנכתב בסוף המאה ה-19, התרחש בשנת 2000 - תחילתו של מילניום חדש. הוא מתאר עולם שהשתנה לחלוטין בזכות הקדמה הטכנולוגית, עולם שבו אנרגיה חופשית זמינה לכולם. כבר בפרק הפתיחה, גיבורי העלילה נמצאים בעיצומו של מסע אל כוכב צדק, נינוחים לאחר השלמתו המוצלחת של פרויקט עתק: יישור ציר הסיבוב של כדור הארץ, מהלך שביטל את אי הנוחות של חילופי העונות. במהלך הסיפור, הקוראים זוכים להצצה היסטורית מרוכזת על מאה השנים האחרונות, כולל סקירה כיצד השתנתה הפוליטיקה העולמית - ואז ממשיכים ללוות את הגיבורים בהרפתקה מסחררת בין כוכבים.
העתיד של אסטור הונע על ידי חשמל. ולמען האמת, בכך לא היה שום חידוש. קוראיו ודאי היו מוצאים כל אפשרות אחרת למקור אנרגיה כתמוה, שכן היה זה מובן מאליו בעיניהם שהעתיד יהיה חשמלי. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-19, מומחים ונביאים חזו בהתלהבות את היום שבו "חצי חבית של ויטריול כחול וכמה חביות מים" (הרכיבים הדרושים לסוללה חשמלית) יספיקו להנעת אונייה שתחצה אוקיינוס. ובזמן שאסטור חיבר את ספרו בשנת 1894, חוטי חשמל כבר התנחלו ברחובות ערים רבות באמריקה ובאירופה; ותכנית שאפתנית לנצל את מפלי הניאגרה להפקת חשמל הייתה בעיצומה - כאשר אסטור עצמו נמנה על הדירקטורים של הפרויקט. המהנדס היועץ של המיזם, ג'ורג' פורבס (George Forbes), התרברב כי המבקרים במפלים "יחזו ביצירתו של עולם חדש לגמרי". ובמקביל, ניקולה טסלה עמל במרץ לשכנע משקיעים - ובהם גם אסטור - לתמוך בחזונו השאפתני להפצת אנרגיה חשמלית ברחבי הגלובוס ללא חוטים כלל. החשמל היה מקור האנרגיה המועדף על מחברי "הרומנים המדעיים" של התקופה.
מה שמייחד את חזונו של אסטור הוא רמת הפירוט המדהימה שבו. העתיד שהוא מצייר מדוקדק להפליא, מתוכנן בקפידה. זהו עולם שבו "החשמל, בצורותיו השונות, מבצע את כל העבודה, לאחר שהחליף את העבודה הידנית ועבודת בעלי-החיים בכל תחום; האדם נותר רק כדי להכווין ולהנחות". בכל מקום מייצרים חשמל בעזרת עוצמת הרוח והמים; האנרגיה החשמלית של כל סערת ברקים גם היא נלכדת ומרוכזת ב"סוללות האגירה רחבות-הקיבולת שלנו"; ו"טורבינות הרוח (דינמואים) מנצלות כעת את פסגות ההרים השוממות, אשר עד לגילוין נחשבו להצלחות חסרות משמעות בממלכתה של גברת טבע". החשמל המתחדש הזה משמש ל"הנעת ספינות החשמל שלנו ו'עכבישי המים', מסילות הברזל, מנועים נייחים וניידים, לחימום הכבלים המונחים בקרקעית תעלותינו כדי למנוע קיפאון בחורף, ולמעשה - לכל מטרה שניתן להעלות על הדעת". לכל אדם יש טחנת רוח פרטית על גג ביתו.
אסטור העניק לקוראיו תוכנית-אב לעתיד: מפת דרכים ברורה המפרטת כיצד יגיעו מההווה שלהם אל עידן החשמל המופלא. "תקופה זו - שנת 2000 לספירה", אומרת אחת מדמויותיו, "היא התקופה הנפלאה ביותר שידע העולם אי-פעם". הפלא הזה, כמובן, היה תוצאה ישירה של המדע והטכנולוגיה - ושל שפע האנרגיה החשמלית. אין פלא אם כן שטסלה חשב (בטעות, כפי שהתברר) כי אסטור יהיה תורם קל למימון חלומותיו על הפצת אנרגיה חשמלית אלחוטית ברחבי העולם. ההתפשטות של אידיאלים רפובליקניים בעקבות המהפכה הצרפתית, כשני דורות קודם לכן, וההתקדמות העצומה במדע שהתלוותה לכך, הובילו לכך ש"החינוך הפך אוניברסלי, גם לנשים וגם לגברים, ויותר מתמיד — זהו עידן מכאני". עבור אסטור, העתיד הזה הוא נקודת השיא הבלתי נמנעת של התקדמות בלתי פוסקת: המדע הוא זה שהביא ל"שלמות הציוויליזציה".
אלא שזו הייתה שלמות רק עבור חלק מהאנושות. באותה שנה ממש שבה פרסם אסטור את מסע בעולמות אחרים, נאבקו נשים בדרישה לשיוויון זכויות: עצומה עם כמעט 600,000 חתימות הוגשה (ללא הצלחה) לוועידת החוקה של מדינת ניו יורק בדרישה לזכות בחירה. במקביל, בית המשפט העליון של ארה"ב ביטל את חוק זכויות האזרח, ובכך הפיל את ההגנות הפדרליות על זכויות ההצבעה של אפרו-אמריקאים. אי השיוויון ששרר בתקופתו של אסטור כמעט ואינו מטופל בחזונו העתידי - ובמובנים מסוימים אף מועצם בצורה מבהילה. למרות שבחזונו נשים נהנות מחינוך אוניברסלי, אין כל אזכור לזכות הצבעה עבורן. יתר על כן, כל הרופאים של העתיד מתוארים כ"גברים רציניים ורציני-מבע", ואחת מתגליותיהם המדעיות היא כי "הפיזיולוגיה, במיוחד של נשים, ...השתפרה בצורה נפלאה". ובינתיים, המאה ה-20 של אסטור היא בעיקר סיפורם של דוברי האנגלית הלבנים, הכובשים כל פינה על פני כדור הארץ. מסע בעולמות אחרים אינו מסוגל לדמיין עתיד שאינו נבנה על גבם של כיבוש קולוניאלי ואלימות אימפריאלית.
רומן המדע הבדיוני של אסטור מתאר כיצד, בעקבות מלחמת פרוסיה-צרפת, שקעה אירופה הקונטיננטלית במצב תמידי של עוינות לוחמנית בין המעצמות הגדולות: צרפת, גרמניה ורוסיה, בעוד שבריטניה "שמרה על נייטרליות נבונה ורווחית". אחד התוצרים של מצב זה היה מירוץ חימוש טכנולוגי: המדינות היריבות פיתחו כלי נשק גדולים והרסניים יותר ויותר. תעשיית המתכות שגשגה בחיפוש אחר חומרים עמידים יותר; כימאים פיתחו חומרי נפץ משופרים; והמצאת מכונות התעופה הפכה את שדות הקרב למסוכנים עוד יותר. "הקורבנות העצומים שהוקרבו למען החימוש, ביבשה ובים, הביאו לתוצאות מרחיקות לכת, וכפי שאנו רואים זאת כעת, היו אלו עננים שהאור בצבץ בקצותיהם", אומר היסטוריון העתיד ברומן של אסטור. המלחמה הגדולה - זו שנראתה כבלתי נמנעת - מעולם לא התרחשה. במקום זאת, יריבות היבשת שקעה בקיפאון מתמשך: "האומות היריבות התאמצו לשווא, או שמא נאמר - התאמצו למען אחרים ולא למען עצמן."
התוצאה השנייה הייתה הגירה המונית: אירופאים עייפים ממאבקים ומסכסוכים עזבו את היבשת בחיפוש אחר חיים טובים יותר מעבר לים. ובו בזמן, "הקנאה בין המעצמות הקונטיננטליות" בלמה את חלומות האימפריאליזם שלהן, והותירה את הבמה חופשית לניצול מצד בריטניה וארה"ב. אנגלית היתה בדרכה להפוך לשפה אוניברסלית - לא באופן טבעי, אלא דרך הכחדת שפות אחרות. ד"ר קורטלנדט מדווח, באי-בהירות מצמררת, כי "האלמנטים הספרדיים והפורטוגזיים במקסיקו, מרכז ודרום אמריקה מראים מגמה קבועה של דעיכה". והתושבים הנכחדים של אזורים אלה מוחלפים בהדרגה על ידי ה"אנגלו-סקסים המתקדמים יותר", מה שהופך את "חקר האתנולוגיה בעתיד... לפשוט מאד". עד סוף המאה ה-20, קנדה התמזגה אל תוך ארה"ב, שהשתרעה כעת על פני צפון ודרום אמריקה גם יחד. במקביל, בריטניה קיבלה יד חופשית לספח תחת דגלה שטחים נרחבים מאפריקה ואסיה (אסטור כתב את ספרו בשיאו של "המרוץ לחלוקת אפריקה"). שיפורים בטכנולוגיות עיבוי מים, שאיפשרו הפקת מים ישירות מהאוויר, הובילו לכך ש"מייל אחר מייל של אפריקה נכבש לשירות הציוויליזציה", ו"היבשת החשוכה לשעבר" מונה כעת אוכלוסייה לבנה גדולה יותר מזו שהייתה בצפון אמריקה לפני מאה שנה.
זהו העולם ה"מושלם" שממנו יוצאים גיבורי הרומן של אסטור למסע אל כוכבי הלכת - עתיד שמשקף את פנטזיות האימפריה וההתיישבות הקולוניאלית של האליטה בעידן המוזהב. מפגשיהם הפלנטריים יחשפו את אותה תודעה. מבחינת דמויותיו של אסטור, עולמם כבר הגיע לשלמות - והגיע הזמן להפליג אל הכוכבים: השלב הבא בגורל הגלוי של האנושות. החללית שנבנתה בידי קולונל ברווארדן (Bearwarden) - נשיא חברת יישור ציר כדור הארץ - וחבריו למסע, נקראת "קליסטו" (על שם הירח השני בגודלו של כוכב צדק). החללית כולה בנויה מבריליום - מתכת מוליכה חשמלית - ומונעת באמצעות "אפרגי" (Apergy) - מונח שטבע סופר המדע הבדיוני פרסי גרג (Percy Greg) בספרו "מעבר לגלקסיה" (Across the Zodiac), לתיאור סוג של כוח אנטי-כבידתי. אסטור אינו מפרט בדיוק כיצד פועל כוח ה"אפרגי" בגרסתו, אך משתמע כי מדובר בשימוש כלשהו בשדרוג או במניפולציה של אנרגיה חשמלית.
ברווארדן בוחר בצדק ובשבתאי כיעדים הסופיים של משלחת החלל, כוכבי לכת שנראים בעיניו כהבטחות הטובות ביותר להתיישבות קולוניאלית אנושית. "אני משוכנע", הוא אומר, "שנמצא את צדק ראוי למגורים עבור יצורים אינטליגנטיים שהתפתחו בעולם מתקדם יותר ממנו, אם כי איני מאמין שהכוכב עצמו התקדם דיו בכדי לייצרם בעצמו". האמונה שחיים קיימים על כוכבי לכת אחרים הייתה רווחת מאד במאה ה-19. גם הרעיון שכוכבי הלכת במערכת השמש מצויים בשלבים שונים של אבולוציה היה נפוץ מאד ברומנים מדעיים-רומנטיים באותה תקופה (למשל, ה. ג'. וולס ישתמש ברעיון דומה ב"מלחמת העולמות" כעבור כמה שנים). מבחינת ההרפתקנים על סיפון הקליסטו, הפרימיטיביות של צדק רק הופכת אותו לאידיאלי עבור כיבוש אנושי - כמעט כאילו נוצר מלכתחילה עבורם.
במהרה יוצאת המשלחת לדרכה, בלוויית טקס רב רושם: דגלים מתנופפים, ומטח עשרים ואחד יריות כנהוג בטקסים רשמיים מהדהד סביבם. החלל שאותו מפלסים גיבורי הרומן היה כבר טריטוריה מוכרת למדי לקוראי שנות ה-90 של המאה ה-19. הם חולפים על פני הירח: "הייתה מין תחושת יראה בפני עתיקותו העצומה של פני השטח הירחיים החרושים - הדבר העתיק ביותר שבו יכולה עין אנושית לצפות". פני השטח של הירח צולמו כבר בשנות ה-40 של המאה ה-19, ובשנות ה-90 היו כבר ממופים ומפורטים היטב במפות אסטרונומיות. בהמשך דרכם, חולפים הם על פני מאדים ושני לווייניו. כמו הירח, גם פני השטח של מאדים היו מוכרים למדי לקהל הקוראים של אסטור. בהתחשב בתצפיותיהם של ג'ובאני סקיאפארלי ופרסיוול לוול על "התעלות" במאדים, מפתיע מעט שגיבורי אסטור אינם מבחינים בתעלות כאלה במסעם. עם זאת, הם אכן רואים שביט - ואף חווים רכיבה בתוך זנבו. בהמשך, הם חוצים גם את חגורת האסטרואידים - ומוצאים שם הפתעה: אטמוספירה עשירה, הכוללת "אוקיינוסים ויבשות, עם הרים, יערות, נהרות ושדות ירוקים".
כשהם עפים לבסוף מעל פני השטח של צדק, נפעם צוות הקליסטו מ"הרים עצומים ונישאים" ו"מהרי געש מעשנים". בהמשך דרכם מערבה, הם צופים ב"מישורים נפרשים ברכות וברמות שהיו מספקות הן את נפשו של משורר והן את לבו של חקלאי". התגובה שלהם למראות הללו חושפת מה אסטור חשב באמת על ייעודם של כוכבי הלכת: "'כמה הייתי רוצה לכרות את ההרים האלו עבור נחושת, או לייבש את הביצות בדרום!' קרא קולונל ברווארדן בהתלהבות." צדק מוצג כאן כמו אפריקה או המערב האמריקאי בימיו של אסטור - מרחב שנתפס כמוכן לניצול וכיבוש. "אפילו קולומבוס, שעמד בחרטום ה'סנטה מריה' כשהעולם החדש לפניו, לא חש את ההתרגשות והשמחה שחשו חוקרי עולם המאה ה-21 הללו."
שבתאי, לעומת זאת, מוצג כמשכן למתים. בתקופת שנות ה-90 של המאה ה-19, ספיריטואליזם ותאוסופיה היו בשיא אופנתם בחוגי החברה הגבוהה האמריקאית, ואסטור לא היה היחיד ששיחק ברעיון שכוכבי הלכת עשויים לייצג מישורים רוחניים גבוהים. כעבור מספר שנים, יקדיש לואיס פופ גראטאקאפ (Louis Pope Gratacap) רומן שלם לרעיון שבו מאדים מאוכלס ברוחות מתים, שניתן לתקשר עימם באמצעות טלגרפיה אלחוטית. אצל אסטור, גם נוכחותן של רוחות רפאים על שבתאי אינה מפריעה לצוות הקליסטו להמשיך בספארי הבין-כוכבי שלהם. כאשר הם שבים בסופו של דבר אל כדור הארץ, הם אולי מרוממים רוחנית - אבל גם מודעים היטב לעולמות החדשים שעדיין מחכים לכיבוש: "'זכרו, טרם ביקרנו באורנוס, נפטון או קסנדרה, שעשויים להיות מעניינים לא פחות ממה שראינו', אומר ברווארדן כשהוא נפרד מחבריו למסע, 'אם תרצו לצאת לעוד מסע - סמכו עלי שאהיה עבדכם הנאמן'".
"מסע בעולמות אחרים" הוא רומן מרתק וחושפני, המגלה לנו רבות על האופן שבו אסטור וקוראיו דמיינו את עתידם. הדבר חשוב, שכן גם אם העתיד לא התגשם בדיוק בהתאם לפנטזיות שלהם, עדיין - הפנטזיות הללו היו מפתח לעיצוב העולם המודרני. זהו עתיד רווי טכנולוגיה - ובפרט טכנולוגיה חשמלית. החשמל הוא מה שמניע את עולמו העתידי של אסטור - באופן מילולי ממש, שכן אסטור דמיין מערכת שבה חשמל משמש להזרמת מים הלוך וחזור בין הקטבים, כדי להגשים את השאיפה המוזרה ליישר את ציר כדור הארץ ולבטל את עונות השנה. זוהי בדיוק אותה תמונת עתיד שקידמו ממציאים-יזמים כמו טסלה, ואותה ניתן היה לראות מגולמת גם בירידים העולמיים הגדולים. הרומן של אסטור מעניק לנו הצצה לעוצמת הפיתוי שהחזון הזה - חזון עתיד טכנולוגי עילאי - שפעל על אליטות העידן המוזהב. בולט במיוחד שהגיבורים ברומן - מודלים ברורים לדמותו של אסטור עצמו - הם גברים רבי עוצמה ועשירים, ראשי תאגידים, מחויבים עד עמקי נשמתם לרעיון הקידמה הטכנולוגית.
מה שבולט אף יותר - הוא המוטיב של האימפריאליזם. ברווארדן וצוותו יוצאים אל כוכב הלכת צדק למטרת הרפתקה ממוקדת מאד: לא רק מסע - אלא כיבוש. היצורים האקזוטיים של צדק - בעלי חיים בסגנון תור היורה או המזוזואיקון - וה"דרקונים" של שבתאי - הם בסך הכל טרף ציד גדול בעיניהם. זהו מסע חללי שמתחזה לספארי. אבל, כמו ציידי הספארי והחוקרים הוויקטוריאניים באפריקה - בין אם אמיתיים ובין אם בדיוניים - גם כאשר הם צדים את טרפם, עיניהם כמהות אל הנוף. צדק ושבתאי (וכנראה גם שאר כוכבי הלכת בהמשך) מוצגים כשטחים שנועדו להתיישבות קולוניאלית: שטחים להקמת חוות, חציבת מכרות, וניצול משאבים. הם אולי עצומים בהיקפם, אך מבחינת המהות - הם אינם שונים מהאופן שבו הרומן של אסטור מתאר את דרום אמריקה ואפריקה במאה ה-20: קנבסים ריקים - חפים מתושבים - שעליהם אפשר לצייר חלומות של עליונות. כפי שהתברר לבסוף, כמובן, אסטור עצמו מעולם לא הגיע לעתיד שדמיין. הוא מת ב־15 באפריל 1912, כאחד הקורבנות העשירים ביותר של טביעת הטיטניק. אך ברור שהעתיד שדמיין וכתב עליו - נועד להיות עתיד שתפור לפי מידותיהם של אנשים כמותו.
מאת: Iwan Rhys Morus
מקור: PublicDomainReview
תגובות