שש שעות בגיהינום - הניסוי האנושי שחשף את המפלצת שבתוכנו
- גור זיו
- לפני יומיים
- זמן קריאה 5 דקות
אישה. 72 חפצים, ביניהם ורד ואקדח טעון והזמנה פתוחה לקהל לעשות בה כרצונו למשך 6 שעות. מה יכול להשתבש? הסיפור הבלתי ייאמן על הניסוי שחשף את הצד האפל ביותר של האנושות, והשאיר את המשתתפים בו ואת עולם האמנות כולו בהלם. האם אנחנו באמת מכירים את עצמנו?
השנה היא 1974, והגלריה הקטנה "סטודיו מורא" (Studio Morra) בנאפולי, איטליה, רוחשת סקרנות. במרכז החלל עומדת אישה צעירה בת 28, אמנית יוגוסלבית כמעט לא מוכרת בשם מרינה אברמוביץ'. היא לבושה בפשטות, מבטה ריק ונוכחותה פסיבית לחלוטין. לפניה מונח שולחן מכוסה במפה לבנה, ועליו מסודרים בקפידה 72 חפצים. המגוון מבלבל, כמעט סכיזופרני. בצד אחד מונחים פריטים המייצגים הנאה ורוך: ורד אדום, נוצה, בושם, דבש, ענבים, שפתון. בצד השני, כלים של כאב והשפלה: שוט, שרשראות ברזל, מספריים, אזמל, סכינים, ומעל כולם, מטריד ומאיים, אקדח ולצדו כדור בודד. על הקיר תלוי פתק עם הוראות פשוטות, כמעט תמימות, שהיו עתידות להדהד בתולדות האמנות:
הוראות: ישנם 72 חפצים על השולחן שניתן להשתמש בהם עליי כרצונכם. אני האובייקט. במהלך תקופה זו, אני לוקחת על עצמי את מלוא האחריות. משך זמן: 6 שעות (20:00 – 02:00)".
כך החל אחד המיצגים המטלטלים והמסוכנים ביותר שנוצרו אי פעם, "קצב 0" (Rhythm 0). זה לא היה רק מיצג אמנותי; זה היה ניסוי חברתי אכזרי, מסע אל תוך המעמקים האפלים ביותר של הפסיכולוגיה האנושית, שהוכיח באיזו קלות יכולה הציוויליזציה להתפשט ולהיעלם כאשר הגבולות המוסריים והאחריות האישית מוסרים.
אמנות המיצג, שפרחה בשנות ה-60 וה-70, ביקשה לנפץ את הגבולות המוכרים של האמנות. במקום ליצור אובייקט כמו ציור או פסל, האמנים השתמשו בגופם שלהם כחומר גלם וככלי ביטוי. הם בחנו את גבולות הסיבולת הפיזית והנפשית, ואת מערכת היחסים המורכבת בין האמן, הקהל, והמרחב שביניהם.
אברמוביץ' הצעירה כבר התנסתה במיצגים קיצוניים קודמים בסדרת "הקצבים" שלה, בהם חתכה את עצמה, שכבה במרכז כוכב בוער עד שכמעט איבדה את הכרתה, ונטלה סמים שגרמו לה להתקפים. אך ב"קצב 0", היא עשתה משהו שונה בתכלית. היא ויתרה על כל שליטה. היא לא הייתה עוד הסוכנת הפעילה של הכאב, אלא הפכה את עצמה לקנבס ריק, למראה, שעליו הקהל יוכל להשליך את יצריו, פחדיו ותשוקותיו הנסתרות ביותר, ללא חשש מתוצאות. "רציתי לראות מה הקהל יעשה כשנותנים לו חופש מוחלט במצב כזה", הסבירה מאוחר יותר.
השעה הראשונה חלפה באווירה מהוססת, כמעט מנומסת. המבקרים בגלריה היו מבולבלים, נבוכים. הם התקרבו אליה בזהירות, סובבו אותה, הגישו לה את הוורד, נתנו לה נשיקה קלה, הרימו את ידיה באוויר. מישהו השתמש בנוצה כדי לדגדג אותה. היא לא הגיבה. מבטה נותר חלול, גופה דומם. הפסיביות המוחלטת שלה הייתה מפתח הניסוי. בהיעדר תגובה, בהיעדר פידבק אנושי, משהו החל להישבר. היא הפסיקה להיות "מרינה" והפכה להיות "זה", אובייקט דומם שניתן לבחון, לפרק, להשחית.
האמפתיה הראשונית החלה להתפוגג, ובמקומה צמחה סקרנות אפלה. השעות השנייה והשלישית סימנו את המפנה. האגרסיביות החלה לזחול פנימה. מישהו השתמש במספריים כדי לגזור את חולצתה, ואז את שאר בגדיה. הקהל, שהבין שאין גבולות ואין השלכות, החל להסלים את מעשיו. "בהתחלה הקהל ממש שיחק איתי", סיפרה אברמוביץ' בריאיון. "בהמשך, זה הפך לאגרסיבי יותר ויותר. אלו היו שש שעות של אימה אמיתית".
כשהוסרו בגדיה, הוסרו גם אחרוני המעצורים. האנושיות שלה נמחקה, והיא הפכה לשטח הפקר של יצרים קולקטיביים. גבר אחד חרט בבטנה באמצעות קוצי הוורד. אחר השתמש בסכין גילוח כדי לחתוך את עורה בצוואר, ואז שתה את דמה. בוצעו בה תקיפות מיניות קלות. שפכו עליה מים, כתבו עליה בשפתון, הצמידו אליה חפצים. הגוף שהיה פעם אדם הפך ללוח מחיק של השפלה. מבקר האמנות תומס מק'אבלי (Thomas McEvilley), שנכח באירוע ותיעד אותו, כתב מאוחר יותר: "הלילה הנאפוליטני החל להתחמם... במצב של ביטול לכאורה של הטאבו החברתי, קבוצת אנשים יכולה להפוך לחבורת פראים אלימה".
אך מה שהיה מטריד לא פחות מהאלימות עצמה, הייתה הדינמיקה שנוצרה בתוך הקהל. האנשים לא פעלו כיחידים; הם הפכו לאורגניזם אחד, המונע על ידי אפקט העדר. התפתחו שתי קבוצות: קבוצה קטנה של "מגנים" שניסו לנקות את דמעותיה ולכסות אותה, וקבוצת תוקפים גדולה ודומיננטית בהרבה. רוב הקהל עמד מנגד, צופים פסיביים, שותפים בשתיקתם. תופעה זו, המוכרת בפסיכולוגיה חברתית כ"אפקט העומד מהצד", מראה כיצד האחריות האישית מתפזרת ככל שיש יותר אנשים, והסיכוי שמישהו יתערב כדי לעזור קטן.
השיא המצמרר של הערב הגיע לקראת סופו. אחד המבקרים לקח את האקדח הטעון, הניח אותו בידה של אברמוביץ', כיוון אותו אל צווארה וכופף את אצבעה סביב ההדק. באותו רגע, משהו נסדק גם בתוך האספסוף. פרצה קטטה בין קבוצת התוקפים לקבוצת המגנים. מישהו חטף את האקדח מידה והשליך אותו מהחלון. גם עבור הקהל המשולהב ביותר, רצח היה כנראה קו אדום.
הניסוי חשף לא רק את הרוע, אלא גם את הגבול הדק והשרירותי שלו. בשעה שתיים בלילה, בתום שש השעות, מנהל הגלריה הודיע שהמיצג הסתיים. אברמוביץ' קמה על רגליה והחלה ללכת, עירומה, מדממת ודומעת, אל תוך הקהל. ואז קרה הדבר המדהים ביותר. האנשים שרק דקות קודם לכן השחיתו את גופה, לא יכלו לעמוד במבטה. "ברגע שהתחלתי לזוז, כולם ברחו", היא נזכרה. "הם פשוט לא יכלו להתמודד איתי כאדם. הם ברחו מהעימות עם המציאות". הקסם נשבר. האובייקט חזר להיות אדם, וההכחשה התנפצה. המשתתפים נאלצו להתמודד עם מה שעשו, עם הבבואה של עצמם שהשתקפה בעיניה.
"קצב 0" אינו עומד בחלל ריק. הוא מהדהד ניסויים פסיכולוגיים מפורסמים אחרים שחקרו את אותן תהומות. ניסוי הכלא של סטנפורד (1971) של פיליפ זימברדו הראה כיצד אנשים נורמטיביים שאמצו תפקידים של אסירים וסוהרים, הסתגלו אליהם במהירות מחרידה, כשה"סוהרים" הפכו לסדיסטים וה"אסירים" לשפופים וכנועים. ניסוי הציות של סטנלי מילגרם (1961) הוכיח שרוב האנשים מוכנים לגרום כאב חמור לאדם אחר, כל עוד דמות סמכותית לוקחת על עצמה את האחריות.
"קצב 0" היה אולי מפחיד יותר, משום שלא הייתה בו דמות סמכות חיצונית. הסמכות ניתנה לקהל עצמו. הניסוי של אברמוביץ' הדגים באופן מושלם את תהליך הדה-הומניזציה: ברגע שהיא הוגדרה כאובייקט והאחריות הוסרה מהמשתתפים, האמפתיה והמעצורים המוסריים קרסו. בספרה האוטוביוגרפי, "ללכת דרך קירות" (Walk Through Walls), כתבה אברמוביץ': "בני אדם מפחדים מדברים פשוטים מאד: אנחנו פוחדים מסבל, אנחנו פוחדים מתמותה. מה שעשיתי ב'קצב 0' - כמו בכל המיצגים האחרים שלי - היה להמחיז את הפחדים האלה עבור הקהל... בתהליך, שחררתי את עצמי מהפחדים שלי. וכשזה קרה, הפכתי למראה עבור הקהל - אם אני יכולתי לעשות את זה, גם הם יכלו".
המיצג הותיר באברמוביץ' צלקות עמוקות, פיזיות ונפשיות, אך הוא גם הפך אותה לאחת האמניות החשובות והמשפיעות בעולם. הוא נותר עד היום עבודתה המזוהה והמצוטטת ביותר, אבן בוחן מטרידה ליחסים בין אמנות, חברה וטבע האדם. הוא מכריח אותנו לשאול שאלות קשות על עצמנו. האם הרוע הוא תכונה מולדת של מפלצות, או פוטנציאל רדום שקיים בכולנו, הממתין לנסיבות הנכונות כדי להתפרץ? מה נדרש כדי לשבור את המעטה הדק של הציוויליזציה שלנו?
"קצב 0" מציע תשובה לא נוחה: לא נדרש הרבה. כל מה שצריך הוא הסרת האחריות, הסכמה שבשתיקה, והגדרה של האחר כאובייקט. הסיפור על מה שהתרחש באותה גלריה בנאפולי לפני למעלה מחמישים שנה הוא לא רק תיעוד של אירוע אמנותי קיצוני. הוא משל נצחי על שבריריות המוסר, על כוחה של הסיטואציה לעצב התנהגות, ועל המפלצת שעלולה להתעורר בנו כשאנחנו בטוחים שאף אחד לא רואה, או שלאיש לא יהיה אכפת.
מקורות:
