האדריכלות של השתיקה של חיים ויצמן
- גור זיו
- לפני 17 שעות
- זמן קריאה 18 דקות
חיים ויצמן בנה מדינה מתוך שתיקה מחושבת - ומה שהשאיר מחוץ לספר הזיכרונות שלו חושף יותר ממה שכתב בו.
הוא גילה שבנו טבע. סגר את הדלת. ישב. וזהו.
חיים ויצמן - האיש שהקים מדינה, ניסח הצהרות, שכנע אימפריות - כתב ספר זיכרונות של 500 עמודים אחרי שבנו נעלם מעל מפרץ ביסקאיה. הבן לא מוזכר אפילו במשפט אחד. מה קורה לאדם שלומד להפוך את הכאב לאדריכלות?
"הבלתי אפשרי לוקח יותר זמן" (The Impossible Takes Longer). זה השם שוורה ויצמן נתנה ליומן שלה, שראה אור בלונדון ב-1967, חמש עשרה שנים אחרי מות בעלה. הערב שבו הטלגרמה הגיעה לבית ברחוב אדיסון בלונדון, ה-11 בפברואר 1942, הוא עבד. פגש שר. ניסח נוסחאות לחומר נפץ מסוג RDX (היה חזק משמעותית מ-TNT ושימש כמרכיב ב"טורפקס" של הטורפדו) עבור משרד האספקה הבריטי. ובערב, כתבה ורה, הוא סגר את הדלת וישב. זהו. זו הסצנה כולה. זה מה שידוע לנו, היום, על הרגע שבו חיים ויצמן גילה שבנו הצעיר נעלם מעל מפרץ ביסקאיה - ואנחנו יודעים את זה רק משום שאשתו כתבה זאת. הוא עצמו לא כתב מילה. לא אז, לא שנה אחרי, לא שמונה שנים אחרי, כשישב לחבר את ספר הזיכרונות שבו הייתה אמורה להיות תשובה לשאלה הזו.
השאלה הזו - מה עושה אדם עם כאב שאינו מרשה לעצמו לחוש - היא לב העניין. ויצמן כתב ספר זיכרונות בן כמעט 500 עמודים בשם "מסה ומעש" (Trial and Error), שפורסם ב-1949 בלונדון, והוא הטקסט שממנו נבנתה דמותו הציבורית. בספר הזה, שנכתב בדיוק אחרי המשברים הקשים ביותר בחייו, שלושה בני משפחה נעדרים: האח שנורה למוות במוסקבה, האחות שריגלה לאויב מקהיר, והבן שצנח לים. איש מהם לא קיבל פסקה, לא הקדשה, לא שורה אחת של הסבר. זו לא פליטת פה. זו אדריכלות. השתיקה של ויצמן על משפחתו אינה ריק - היא מבנה, מתוכנן, שמחזיק את הדמות הציבורית שלו כמו קורות נסתרות בתוך קיר. ומי שמוציא קורה אחת, מגלה שהקיר כולו היה בנוי סביב חלל.
מיכאל עוזר ויצמן, בן עשרים וחמש, לוטננט טיסה בטייסת 502 של חיל האוויר המלכותי (RAF), היה פיזיקאי צעיר, בוגר תואר ראשון ושני, שהתגייס כקצין טיסה וצורף ליחידת הפיתוח של מפקדת החוף (Coastal Command Development Unit), שם נרתמו כישוריו כטייס וכפיזיקאי למאבק באיום צוללות ה-U של גרמניה. ב-11 בפברואר 1942 צנח מטוס הארמסטרונג-ויטוורת' ויטלי (Armstrong Whitworth Whitley) שלו, בעל המספר הסידורי Z6831, אל הים בדרכו חזרה מפטרול נגד צוללות מעל מפרץ ביסקאיה. חמישה אנשי צוות נוספים טבעו איתו; גופתו לא נמצאה מעולם. הוא מונצח על לוח מספר 66 באנדרטת חיל האוויר ברנימיד (Runnymede) שבסארי, באנגליה - אחד מאלפי שמותיהם של אנשי צוות אוויר של חבר העמים הבריטי שאין להם קבר. גופתו לא נמצאה והוא סווג כ"נעדר"; אביו לא השלים עם מותו ושיבץ בצוואתו הוראה למקרה שישוב. אשתו ורה ביקשה מאוחר יותר שהמצבה שתוצב על קברו של בעלה ברחובות תידמה לאנדרטאות שנבנו לחיילי בריטניה הנעדרים. הבן לא חזר. האנדרטה, בוורסיה ישראלית, נוצקה בעבור האב.
הטרגדיה של מיכאל היא השתקפות אירונית של סיפור האב: הבן חזר להילחם על אותה בריטניה שחיים 'רכש' עבור התנועה הציונית בעזרת מדע שלושים שנה קודם לכן. אלא שב-1942, שום נוסחה פיזיקלית לא יכלה להציל את בנו של הכימאי המפורסם. אם במלחמה הראשונה המעבדה של ויצמן הניבה אצטון, הצהרת בלפור ותשתית למדינה - המשימה של הבן במלחמה השנייה הניבה רק את מימיו המלוחים של המפרץ. כדי להבין את עומק הכפילות הזו, ואת האופן שבו המדע של ויצמן תמיד היה שזור בדם ובהיסטוריה, צריך לחזור לאחור - אל הרגע שבו הכל התחיל כמעט בטעות, במנצ'סטר של 1914.
הסיפור של ויצמן אינו סיפור של איש דיפלומט שהצליח להשיג מדינה. זה סיפור של מדען שפספס. ב-1914 ויצמן היה מרצה לביוכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, לא פרופסור, לא דמות ידועה. הוא היה רק reader (דרגה בכירה המוענקת על הצטיינות במחקר) באוניברסיטה וגרס שאם מישהו יממן את נסיעות הרכבת שלו בין מנצ'סטר ללונדון, הוא יוכל לשכנע את האימפריה הגדולה בעולם שהציונות היא עניין חיוני לדיפלומטיה הבריטית. הוא רצה גומי סינתטי. בגלל הפחד שהגרמנים יחסמו את אספקת הגומי מדרום אמריקה, חיפש ויצמן תחליף מבוסס מעבדה, וניסה להפיק אלכוהול איזואמיל (isoamyl alcohol) בכמויות גדולות באמצעות תסיסה אנאירובית של חיידקים. במיכל צדדי, כמעט במקרה, הצטבר נוזל שסינונו חשף תרכובות אחרות. כך נולד תהליך תסיסת אצטון-בוטנול-אתנול (ABE) — החיידק קלוסטרידיום אצטובוטיליקום (Clostridium acetobutylicum) - שכונה "אורגניזם ויצמן" - שייצר אצטון, שהתברר כמרכיב קריטי בתעשיית חומרי הנפץ לחזית בעלות הברית.
המחסור באצטון היה קריטי. קורדיט (Cordite), החומר ההודף של ארטילריית הצי והצבא הבריטי, דורש אצטון כחומר ממס. בריטניה עמדה במלחמת העולם הראשונה בפני מחסור חמור באצטון - ממס שהופק באופן מסורתי מזיקוק הרסני של עץ, תהליך בזבזני שבו לייצור טונה אחת של כימיקל נדרשו כמאה טונות של עץ. החומר נדרש בכמויות הולכות וגדלות לייצור הקורדיט, אך היער האירופי, שהיה המקור העיקרי, היה חסום בשל המלחמה. המלאים הבריטיים הלכו ואזלו; ללא אצטון, התותחים פשוט לא יוכלו לירות
וינסטון צ'רצ'יל, אז הלורד הראשון של האדמירליות, שמע על השיטה בתחילת 1915. הוא הפך מודע לשימוש האפשרי בגילוי של ויצמן, ודייוויד לויד ג'ורג', כשר התחמושת, הצטרף אליו בעידוד פיתוח התהליך; פיתוח מפעל פיילוט של הליכי המעבדה הושלם ב-1915 במפעל הג'ין של J&W Nicholson & Co בבאו, לונדון, כדי שייצור תעשייתי בקנה מידה גדול יוכל להתחיל בשישה בתי זיקוק בריטיים שהופקעו למטרה זו בתחילת 1916. הצינור היה מלא, המפעלים פעלו, אבל התירס לא הספיק. כאן נכנסת ערמונית הסוסים. המאמץ הפיק 30,000 טונות של אצטון במהלך המלחמה, למרות שנדרש איסוף לאומי של ערמונית סוסים כשאספקת התירס לא הספיקה לכמות העמילן שנדרשה לתסיסה.
זו סצנה שכמעט לא תיאמן: ב-1917, בזמן שהקיסרות הגרמנית עושה שימוש לראשונה בגז חרדל באיפר (Ypres) ומטילה מיליוני חיילים אל תוך גיהינום השוחות, ילדי בריטניה יוצאים לחצרות האחוריות של לונדון ומנצ'סטר לאסוף ערמונים. האפשרות להשתמש בערמונית סוסים הועלתה לראשונה באפריל 1917 ובאה בעקבות ייעוץ של ויצמן; בעקבות הצלחה ראשונית נוסחה תוכנית איסוף לאומית ופורסמה בחוזר ממשלתי לרשויות החינוך המקומיות באוגוסט, שהדגיש את חשיבות הערמונית כתחליף לתירס ב"תהליכים תעשייתיים מסוימים החיוניים להמשך המלחמה"; הנוער הפטריוטי, בלהיטותו, 'פשט' על עצי הערמונית בגנים פרטיים של קשישים שנדהמו, לעיתים נרדפו בידי שוטרים מתנשפים, וחרף זאת נאספו יותר מ-2,000 טונות ערמונית, אם כי בשל כשלי ארגון רבים נותרו להירקב בתחנות איסוף. הסיפור הציוני של ויצמן נולד אפוא לא בתיאוריה של הרצל אלא בתחנות רכבת שבהן נערמו שקים רטובים של פירות יער שלא הגיעו ליעדם.
הפטנט עצמו נלקח מידיו. התהליך הוכרז סוד מדינה, ועל פי הדיווחים ההיסטוריים, ויצמן העביר את הזכויות לייצור אצטון לתאגיד Commercial Solvents Corporation בתמורה לתמלוגים. במלים אחרות: מי שהציל את תותחי הצי הבריטי קיבל על כך הסכם תמלוגים אך לא את השליטה בתהליך שפיתח. ובכל זאת, האצטון לא היה גמול. הוא היה דלת שנפתחה. ההתנגדות העיקרית למאמץ הציוני באה ממחנה ההטמעה (Assimilationists) - יהודים בריטים שהתנגדו לציונות, שכללו כמעט את כלל הנהגת הקהילה, שהתמקדה ב-Conjoint Committee וב-Board of Deputies of British Jews; המחנה הפרו-ציוני כלל את הרב הראשי ד"ר יוסף הרץ, את ראש הקהילה הספרדית חכם ד"ר משה גסטר, ובצורה מכרעת את הפילנתרופ לורד ליונל וולטר רוטשילד. ויצמן חתר מטה מתחתיהם - דרך פגישות במנצ'סטר, דרך העיתונאי צ׳ארלס פרסטוויץ׳ סקוט (C. P. Scott) עורך ה"מנצ'סטר גרדיאן", דרך הכרויות אישיות. הוא הגיע לבלפור שכבר הכיר אותו מ-1906, והוא הגיע ללויד ג'ורג'. יהודה ריינהרץ ומוטי גולני, בביוגרפיה החדשה שלהם מ-2024, מנסחים זאת בדייקנות. "הוא השתמש באצטון כדי לקדם את הציונות באותו אופן שבו הרצל השתמש בעיתונאות". לא תשלום. אמצעי.
הצהרת בלפור שוחררה ב-2 בנובמבר 1917, בעת שסיכויים בריטיים צבאיים באזור היו בנקודת שפל. כפי שריינהרץ וגולני מראים, ההצהרה באה ברגע שבו קובעי המדיניות הבריטים, שעינם על אינטרסים יהודיים-אמריקניים ועל איום חיזורה של ממשלת גרמניה אחרי יהודים גרמנים, "שפטו כי הציונות היא כוח פוטנציאלי רציני הראוי לתמיכה וטיפוח". המיתוס הפשטני - "בלפור תגמל אותו על האצטון" - אינו נכון. מה שכן נכון הוא שבלי האצטון, ובלי המעמד שלו בתור יועץ מדעי לממשל, הדלתות לא היו נפתחות. האדמירליות מינתה אותו לדירקטור מעבדותיה. הוא נכנס לחדר שאיש אחר לא הורשה אליו.
ואז התחיל הקו המקביל - זה שאינו בקו הראשי של הסיפור. בסתיו של אותה שנה, בזמן שהצהרת בלפור נכתב, אחותו מינה ויצמן הייתה פילגשו של מרגל גרמני (ומאוחר יותר דיפלומט נאצי), קורט פריפר (Curt Prüfer), ועבדה כמרגלת עבור גרמניה בקהיר, מצרים (אז פרוטקטורט בריטי בזמן מלחמה), ב-1915. זו לא שמועה. ההיסטוריון סקוט אנדרסון (Scott Anderson), ב"Lawrence in Arabia" משנת 2013, משרטט את הדמות בפירוט. בתחילת מאי 1915 חצתה מינה את הים למצרים כחברה חדשה ביותר ברשת הריגול של פריפר; היא הצטרפה מתוך שילוב של הרפתקנות ונקמה, שכן כיהודייה וסוציאליסטית הייתה מטרה נוחה וטבעית לחשד. בתחילה הצליחה מאד בעיסוקה החדש, שכן עבודתה בבית החולים, לצד העובדה יוצאת הדופן שהייתה אישה-רופאה באותם ימים, העניקו לה גישה לחברה הגבוהה של קהיר הבריטית. ואז הלכה לאיטליה, שם, בכיסוי של ליווי חייל צרפתי פצוע קשה הביתה, נצפתה נפגשת עם השגריר הגרמני ברומא; כשחשפו את זהותה, הוחזרה למצרים ועמדה בפני עתיד קודר למדי - לפחות מחנה שבויים בריטי, אולי אף הוצאה להורג; במקום זאת, צירוף של קסמה הרב ואבירות של פעם הניבו לה תוצאה נעימה הרבה יותר, ולפי עדות אישה שוויצרית שחצתה את דרכה באוגוסט, "היא הייתה אהובה כל כך בקהיר ובאלכסנדריה, וזכתה לכבוד כזה שאנשים נתנו אמון מלא בהכחשתה". הטיפול הרך בה נבע כנראה גם משושלתה - אחיה הבכור היה חיים ויצמן, כימאי מהולל שבאותה עת כבר עבד בשיתוף הדוק עם תעשיית התחמושת הבריטית.
במילים פשוטות: בזמן שחיים מייצר אצטון בעבור תותחים בריטיים, אחותו הקטנה, רופאה יהודייה מקהיר, מעבירה מסרים לקיסרות הגרמנית. אדם אחר היה כותב רומן על השתיים הללו. ויצמן לא כתב עליה מילה. מינה לא הופיעה בטקסט שלו. היא שרדה את המלחמה, חזרה לפלשתינה ועבדה במערכת הרפואה של הדסה - ולא זכתה ממנו לשורת אזכור.
האח השני נעלם בדרך אחרת. שמואל ויצמן, קומוניסט, חבר ב"בונד" האנטי-ציוני. הוא היה אלטרנטיבה ממשית ומאיימת: דמות ציבורית של ממש בברית המועצות, חבר באוזט, הארגון להתיישבות יהודית בברית המועצות. ב-1927, על פי ארכיון סוכנות הידיעות היהודית, שמואל יצא ממוסקבה בדרכו לארצות הברית בשליחות מטעם הקומיסריאט הכלכלי; ויצמן, שגילה עניין פעיל בתנועת ההתיישבות היהודית ברוסיה הסובייטית, היה חבר בחברת אוזט להתיישבות יהודים על הקרקע, ובמהלך שהותו בארצות הברית השתדל להגביר את העניין בעבודת החברה. קומוניסט מסור שחצה את האוקיינוס. סביב 1930 נשלח שמואל עם משלחת מהנדסים לארצות הברית לקנות ציוד לתעשייה הכבדה הגדלה של ברית המועצות; בדרכו חזרה עצר בארץ ישראל להיפגש עם אמו ויתר בני המשפחה; לאחר ששב למוסקבה נעצר יחד עם חברי המשלחת, הואשם בבגידה ונגזר דינו למוות; הוא זוכה ברגע האחרון, אך הסכנה המשיכה לרחף; בטיהורי המעצר הגדולים של שלהי שנות השלושים נעצר שוב; מעמד אחיו כציוני מפורסם שימש כאחד התירוצים להאשמתו בפעילות ציונית וריגול לאנגליה ולגרמניה; הוא הוצא להורג ב-1939. ואז שתיקה. רק ב-1955, שנתיים אחרי מותו של סטלין, נודע גורלו לאשתו ולילדיו; נכדו של שמואל, הגיאופיזיקאי ד"ר עזרי גמבורצב, המתגורר במוסקבה, גילה כי גופותיהם של קורבנות סטלין נשרפו בבית הקברות "דונסקויה" במוסקבה.
אחרי 1942, כשמיכאל נפל, ישב חיים מול הטיוטה של הספר השני של מסה ומעש וכתב סביב שני אחים שנמחקו מההיסטוריה שלו. ספר שני, שפורסם ב-1949, נכתב לאורך 1947, שנה בה אחותו מריה עדיין הייתה בסכנה ברוסיה הסטליניסטית. מריה ויצמן הייתה רופאה שנעצרה כחלק מהטיהורים שקדמו ל"משפט הרופאים" הבדוי של סטלין ב-1952, ונידונה לחמש שנות מאסר בסיביר; היא שוחררה לאחר מותו של סטלין ב-1953, והותר לה להגר לישראל ב-1956. הסיפור של מריה תומך בגירסה שהשתיקה הייתה הגנה. אם אתה כותב על אח שנורה "בגין פעילות ציונית" - ואחותך עדיין חיה במוסקבה וקרוביו של אותו אח חיים ברוסיה - ההימנעות אינה דיסוציאציה. היא הגיון קר. כל שורה בספר יכולה להפוך לכדור נוסף.
אך יש פרשנות שנייה, שאי אפשר לבטלה. מינה מתה עוד ב-1925. שמואל נהרג ב-1939. בספר הראשון של מסה ומעש, שהושלם ב-1941 וכיסה את השנים 1874–1917, מינה לא הופיעה - ועל שמואל לא נכתב דבר מעבר לרמז. זה היה עוד לפני סכנת מריה, עוד לפני מיכאל. אין כאן רק חישוב. יש כאן פונקציה אחרת. ויצמן מוצג בביוגרפיה של ריינהרץ וגולני כאדם של חולשות אנושיות - התאהבויותיו, תמרוניו הפוליטיים, והאליטיזם שלו - לצד תכונות ראויות להערכה: אינטליגנציה, שנינות, כריזמה ומסירות. אדם מושך ומסובך ומרוכז בעצמו. ריינהרץ וגולני מפרטים גם את אתגריו הפיננסיים והמקצועיים כמדען, את הדיכאון שלו ואת רומניו הרבים. בחירה שיטתית לא להכיל את הדמויות הרחוקות מהמרכז הפרסונלי שלו. הוא בנה גרסה של עצמו - גבר אחד, חוד אחד, דרך אחת - שבה לא היה מקום לאחות שבגדה ולאח שלבש כחול בשעה שהוא לבש אדום.
ויצמן לא המציא את המנגנון הזה בעקבות מיכאל. הוא היה מוכן. עוד בשנת 1925, כשמינה מתה בברלין שקטה וענייה אחרי שנים של חילופי שבויים, עולם של לחישות ושמות בדויים ומחלה ששחקה אותה - הוא לא נסע להלוויה. הוא היה אז באמצע ביסוס האוניברסיטה העברית בירושלים, ב-1 באפריל 1925 עמד על הר הצופים לצד ארתור בלפור זקן, ונאם על המדע כזכות יהודית. אחותו נקברה. הוא פתח מוסד. הברירה - כך לפחות הוא הציג אותה לעצמו - לא הייתה ברירה כלל, משום שמה שהוצב על הכף לא היה שווה משקל. ייתכן שהוא צדק במובן ההיסטורי הגדול. ייתכן שלא הייתה זו אלא הצלה עצמית מפגישה עם משהו שלא ידע איך לעמוד מולו. בכל מקרה, הדפוס חזר על עצמו. אח שנורה במוסקבה ב-1939 - לא נסע, כמובן לא יכול היה, אבל גם לא כתב. אחות שריגלה. כל פעם, הרצועה הצרה של תשומת הלב שלו צרה עוד קצת סביב הדבר האחד שהוא הגדיר כשליחות, והוציא מן השדה את כל מה שלא שירת אותה. זוהי, בסופו של דבר, הארכיטקטורה של השתיקה: לא חומה שבנויה פעם אחת, אלא שיטה של ויתור יומיומי, החלטה מחודשת בכל בוקר לא לראות את מה שעומד משמאל.
ויצמן לא היה יחיד בדורו שבחר בכך. דור שלם של מייסדים - ציוניים, אירופאים, גברים שנולדו ברבע האחרון של המאה ה-19 - פיתח גרסאות משלו של המנגנון. דוד בן-גוריון איבד את אחיו אברהם במלחמת העולם הראשונה וכמעט לא הזכיר זאת בכתביו הפומביים. זאב ז'בוטינסקי קבר את בנו ערי בחיים - במובן הרגשי - אחרי מחלוקות פוליטיות. אין כאן פתולוגיה אישית של ויצמן אלא נורמה של דור. גברים שבנו לעצמם תפקיד ציבורי עצום מדי מכדי להרשות לעצמם את לוקסוס הכאב הפרטי. אצל ויצמן, עם זאת, התופעה חדה במיוחד מפני שהיא הובנתה בטקסט כתוב, בספר של כמעט חמש מאות עמודים, שבו חסר כמעט כל מה שיקר לאדם שהיה צריך לחיות אותו.
ורה ויצמן, בכתיבתה-היא, פעלה כזיכרון המשלים. יומנה, שפורסם לאחר מותה תחת השם "The Impossible Takes Longer" ב-1967, אינו טקסט של התעמתות אלא של תיעוד. היא לא מתווכחת עם בעלה; היא פשוט רושמת את מה שהוא לא רשם. את הערב של הטלגרמה. את המועקה של 1939. את הימים שאחרי 1948, כשהוא - הנשיא הראשון של מדינת ישראל, נשיא שתפקידו ייצוגי וטקסי גרידא - ישב בבית ברחובות עם מאור עיניים דועך ולב חלש, מבודד מהמערכת הפוליטית שבנה. דוד בן-גוריון דחק אותו החוצה ממוקדי ההחלטות; ויצמן, שהאמין כל חייו בדיפלומטיה עדינה ובקשרים אישיים עם מעצמות, לא מצא את מקומו במדינה שבנתה את עצמה על שרירים ולא על נוסחאות. ורה רשמה את הבדידות הזאת. הוא לא.
וכאן מתחבר הפרדוקס האחרון, זה שהופך את הסיפור מטרגדיה פרטית לשאלה ציבורית. המדינה שקמה במאי 1948 נבנתה, במידה לא מבוטלת, על היכולת של אנשים כמו ויצמן להפריד - בין הרגש לפעולה, בין הפרט לכלל, בין מה שניתן לספר למה שחייבים לסגור מאחורי דלת. ב-9 ביולי 1917, כשכתב את המכתב לארתור בלפור שיהפוך, חמישה חודשים לאחר מכן, להצהרת בלפור, ויצמן לא יכול היה להרשות לעצמו לחשוב על מינה היושבת בחקירה בריטית. כשנפגש עם הארי טרומן במרץ 1948 כדי להבטיח הכרה אמריקאית במדינה שעוד לא קמה, לא יכול היה לטעון את השיחה בצל של מיכאל שטבע שש שנים קודם לכן. התפקוד ההיסטורי דרש מידור. השאלה שהטקסט שלו משאיר פתוחה - ושיומנה של ורה מחדד - היא מה קורה כשהמידור הזה הופך מטכניקה ארעית להרגל קבוע, ואחר כך לאישיות.
הביוגרפיה של יהודה ריינהרץ ומוטי גולני מציעה תשובה מפוכחת - ולפי ראיון שנתנו המחברים, אם כי הניסוח המדויק טעון אימות מול הטקסט עצמו: ויצמן לא היה איש שהדחיק רגש; הוא היה איש שלמד, בגיל צעיר מאד, להמיר רגש לפעולה. הזעם על הפוגרומים הפך לוועדות. הגעגוע להורים הפך למעבדה. האבל על הבנים הפך, בסופו של דבר, לכתב יד של זיכרונות שבהם הבנים כמעט לא מופיעים. זה אינו קור לב. זו צורה אחרת של חום - חום שמכוון כולו החוצה, אל העולם, ומשאיר את הפנים לקפוא בשקט. אנשים כאלה בונים מדינות. הם לא תמיד חיים בתוכן בנוחות.
כשמיכאל טבע, היה חיים בן 67. הוא חי עוד 13 שנה. בשנים האלה הלכה ראייתו ודעכה, הוא עבר ניתוח בעין בניו-יורק ב-1946 שנכשל חלקית, וב-1952 מת ברחובות מאי-ספיקת כליות, בגיל 77. באותן 13 שנים השלים את ספר הזיכרונות, פתח את מכון ויצמן למדע בנובמבר 1949 — שינוי שם של מכון דניאל זיף שנוסד ב-1934 - ושימש כנשיא הראשון של מדינת ישראל מ-17 בפברואר 1949 עד מותו. תפקיד טקסי, כאמור. בן-גוריון, שראה בו יריב פוליטי מזה שני עשורים, לא הזמין אותו לישיבות הממשלה. הוא ידע זאת. הוא כתב על כך לחברים. אבל לא למען עצמו, לא בפומבי, לא בספר. גם את העלבון הזה - שהיה עלבון אמיתי, לאדם שחתם על מכתבים לטרומן ולצ'רצ'יל - סגר מאחורי אותה דלת שמאחוריה היו כבר מינה, ושמואל, ומיכאל.
ורה כתבה ביומנה כי בשנותיו האחרונות ישב שעות ארוכות בחצר הבית רחובות, מביט בעצי הזית שנטע בעצמו בשנות השלושים. הוא לא דיבר הרבה. לפעמים ביקש ממנה לקרוא לו - רוסית, בעיקר, פושקין. פעם, היא כותבת, שאל אותה פתאום אם היא זוכרת את השם של הכלב של מיכאל, הכלב של ילדותו בלונדון. היא זכרה. הוא הנהן, ולא חזר לנושא. זו הפעם היחידה בכל הכרך שבה שמו של מיכאל עולה מפיו, לפי עדותה. עשר שנים אחרי שהמטוס צלל לביסקאיה, בחצר ברחובות, שם של כלב.
הספר שפרסם, "מסה ומעש", נשאר עד היום מקור ראשון מרכזי לחקר הציונות המדינית. הוא נמכר במיליוני עותקים, תורגם לעברית ב-1949, ועדיין נלמד בקורסים להיסטוריה של הציונות באוניברסיטאות הישראליות. אבל הקורא המודרני, שיודע לקרוא גם את מה שאינו מופיע, פוגש בו דבר אחר: לא רק תיעוד של מפעל, אלא אנדרטה לשיטה. שיטה של ניסוח עצמי שבה כל מה שיכול להחליש את הסיפור - אחות שבגדה, אח שנורה, בן שאבד - נחתך בעדינות לפני שהגיע אל הדף. מה שנשאר הוא חיים ויצמן כפי שחיים ויצמן רצה שייזכר: כימאי שהפך למדינאי, מדינאי שהפך לנשיא, נשיא שמת בביתו מוקף זיתים. דמות שלמה, אחידה, שאפשר לפסל ממנה פסל. הקושי הוא שבני אדם אמיתיים אינם פסלים, והמחיר של להיעשות פסל בחיים - לסתת את עצמך, חתיכה אחר חתיכה, עד שמה שנותר חלק ומוצק - הוא שלא ניתן עוד להניח בתוכך את מי שאהבת. אין בך נפח כזה. סתמת אותו בעצמך.
ואולי זו הסיבה שדווקא התיעוד של ורה, על שבריריותו ועל היותו מסמך פרטי שלא נועד במקור לפרסום רחב, הפך ברבות השנים לכלי העבודה המרכזי של היסטוריונים שביקשו להבין את האיש שמאחורי המנהיג. היסטוריונים של הציונות, ובראשם ריינהרץ, הצביעו על כך שבלא היומן של ורה היינו נותרים עם דיוקן חד-ממדי כמעט לחלוטין. האישה שחיה לצידו של ויצמן 61 שנים, מהיכרותם הראשונה בז'נבה ב-1900 ועד מותו ב-1952, הבינה דבר אחד שהוא עצמו לא היה מוכן להודות בו: שמנהיגות היא אינה מחיקה של הפרטי אלא הסוואתו. היא לא כתבה נגדו. היא כתבה את מה שהוא השאיר ריק. במובן מסוים, שני הטקסטים — *Trial and Error* של חיים ו-*The Impossible Takes Longer* של ורה - הם מסמך אחד, חצוי. אחד מציג את החזית; השני מתעד את החדר שמאחוריה.
הפסיכולוגיה של הדור הזה, דור מייסדי הציונות המדינית, טרם נחקרה לעומק. יש ספרות ענפה על האידיאולוגיה שלהם, על המאבקים הפוליטיים, על החלטות גורליות ברגעים היסטוריים - אבל מעט מאד על המחיר הנפשי הפרטי שגבתה העבודה הזאת. אולי מפני שהמושאים עצמם לא אפשרו את החקירה. הם לא כתבו על זה. הם לא דיברו על זה. הם הורישו לנו ארכיונים עצומים של תכתובת מדינית, נאומים, זיכרונות מפוצלים - וכמעט אפס על מה שקרה בלילות. ויצמן הוא מקרה מבחן חריף מפני שדווקא אצלו, בזכות ורה, נפתח סדק. דרך הסדק הזה אפשר להציץ אל חדר שבו אדם אחד, בוגר מינסק וברלין ומנצ'סטר, יושב על כורסה ומביט בקיר, ומנסה לא לחשוב על בן שטבע בים שגופתו לא נמצאה. גופה שלא נמצאה היא אבל שאי אפשר לסגור. פסיכולוגים של אבל מבחינים בין האבל מהסוג שיש לו טקס סיום - לוויה, קבר, מצבה - לבין אבל שנשאר פתוח, שבו השאלה "איפה הוא עכשיו" אינה מקבלת תשובה פיזית לעולם. מיכאל, שמטוסו צלל למים, לא זכה לקבר. אין אתר פיזי שאליו יכול היה אביו לנסוע. הצוואה שנכתבה באותו ערב בלונדון, הבקשה להיטמן "במקום שבו ימצאו את גופתו של מיכאל" - הייתה ניסיון, אולי, לייצר את הקבר הזה בדיעבד, להפוך את האי-מקום של הים לכתובת. הבקשה לא כובדה, כמובן. ויצמן נקבר ברחובות, בחצר ביתו, על פי הוראותיו המאוחרות יותר. הפער בין שתי הצוואות - זו של 1942 וזו שבוצעה בפועל ב-1952 - הוא פער של עשור של עבודת הדחקה מוצלחת. אדם שכתב בשיא כאבו את מה שרצה באמת, ואחר כך, במשך עשר שנים, שכנע את עצמו לרצות אחרת.
יש משהו אכזרי במחשבה שההישגים הגדולים ביותר של התנועה הציונית - הצהרת בלפור, החלטת החלוקה של האומות המאוחדות בנובמבר 1947, ההכרה האמריקאית ב-14 במאי 1948 - דרשו מהאנשים שהשיגו אותם את היכולת להתנתק זמנית מהאנושיות הפרטית שלהם. ויצמן השיג את הצהרת בלפור כשעדיין עיכלה משפחתו את מות שמואל באוקראינה. הוא עמד מול ועדת פיל ב-1937 ונתן את הנאום שנחשב לאחד הנאומים היהודיים הגדולים של המאה, פחות משנה לפני שגרמניה הנאצית תכריע את גורל יהדות אירופה - ובתוך אותה תקופה עצמה היה צריך להתמודד עם החקירות הבריטיות של מינה. כשנפגש עם טרומן ב-18 במרץ 1948, בפגישה החשאית שהתקיימה באמצעות קשרי אדי ג'ייקובסון, הוא היה אדם שקבר בן שש שנים קודם לכן, עם אחות שכלפיה רחש עוד עשור של רחישות חשד, ואח שנורה שלושים שנה קודם לכן. כל זה נשאר מחוץ לחדר. טרומן זכר אותו כ"הציוני הישיש וחלש הראייה שהרשים אותי יותר מכל אדם שפגשתי". הישיש חלש הראייה השאיר את כל היתר בכורסה בוולדורף אסטוריה, סגר דלת, ונכנס לשחק את התפקיד.
ואולי זו, בסופו של דבר, הגדרה מדויקת של מנהיגות כפי שהובנה בדור ההוא: היכולת להותיר את עצמך מאחור. לא להתגבר על הרגש - זה ניסוח רומנטי מדי - אלא פשוט להניח אותו בצד, בחדר שני, עם דלת סגורה, ולצאת אל הפגישה. ויצמן עשה זאת בחינניות שאין לה אח ורע. בן-גוריון עשה זאת בכוח. גולדה מאיר, שהייתה בת הדור הבא אבל חונכה על ידי אותם אנשים, עשתה זאת באמצעות עישון בלתי פוסק ושיחות לילה בסלון. כולם, בצורות שונות, פיתחו את אותו מנגנון. המדינה שקמה הייתה, מבחינה מסוימת, התוצר של עבודת ההדחקה הקולקטיבית הזאת. בלעדיה ייתכן שלא הייתה קמה. עם זאת - ומזה כבר איננו יכולים להתעלם - המחיר שימשיך לפעול בתוך המבנים הפסיכולוגיים של החברה הישראלית עוד עשרות שנים הוא בדיוק המחיר הזה: תרבות שבה מותר לפעול, אסור להרגיש; תרבות שבה הגבר הציבורי סוגר דלת על הגבר הפרטי ומקווה שאיש לא יראה את הסדק.
הסדק, כמובן, נראה. הוא נראה למי שהיה קרוב מספיק. ורה ראתה אותו מדי יום, ותיעדה אותו בזהירות של מי שיודעת שהיא המצלמה היחידה בחדר. בנימין, הבן הבכור, ראה אותו באופן אחר לגמרי - הוא היה הסדק. היחסים בין חיים ובנימין ויצמן הם אחד הפרקים הפחות מדוברים בביוגרפיה של המשפחה, ולא במקרה. בנימין, שנולד בלונדון ב-1907, בחר בחיים שהיו הפוך מושלם של אביו: הוא עזב את אנגליה, התחתן עם אישה לא יהודייה, ניתק קשרים עם הקהילה הציונית, וחי את רוב חייו הבוגרים בצל בעיות נפשיות ושתייה. מותו של מיכאל ב-1942 הרס אותו לא פחות מאשר את אביו, אולי יותר, מפני שלבנימין לא הייתה "עבודת הצהרת בלפור" להיתלות בה. הוא לא יכול היה לסגור דלת ולצאת לפגישה. הוא נשאר בחדר עם האבל, ושילם על כך כל חייו. הפער בין שני הבנים - זה שאבד בים וזה שאבד בחיים - הוא אחד הפערים הטרגיים של המשפחה הזאת, ובאופן אירוני, האב הצליח להדחיק את שניהם בערך באותה עוצמה. מיכאל נהפך בזיכרון המשפחתי לבן-הגיבור, הטייס שנפל על הממלכה המאומצת; בנימין נהפך לנוכח-נפקד, שם שלא מוזכר כמעט במסה ומעש, דמות שוליים בביוגרפיה של אביה. כאשר חיים ויצמן מת ב-1952, בנימין לא נסע ללוויה. הוא קיבל את הידיעה בלונדון ונשאר שם. ורה, ביומנה, מציינת זאת בשורה אחת, בלי לפרש.
מה שמעניין הוא שגם כאן, באובדן השני והכבד, פועל אותו מנגנון בדיוק. בשנים האחרונות לחייו, כאשר כבר היה נשיא המדינה וישב ברחובות, ויצמן כתב מעט מאוד על בנימין. הוא כתב הרבה על הזיתים, על המכון המדעי שנשא את שמו, על הקשיים שלו עם בן-גוריון סביב הסמכויות המצומצמות של נשיא המדינה. את בנימין - השאיר בחדר. ורה, לעומת זאת, הקדישה לבן החי את מה שחיים לא הקדיש: דאגה יומיומית, מכתבים, ניסיונות להתקרב. ההבדל בין שני ההורים בנקודה הזאת מאיר יותר מכל את השיטה של חיים. אצלו, מי שאינו משתלב בנרטיב - אינו קיים. אחות שהואשמה בריגול? לא קיימת. אח שנורה בפטרוגרד? כמעט לא קיים. בן שעבר ממשבר נפשי אחד למשנהו? לא קיים. בן שטבע? קיים, אבל בצורה מטוהרת, מסוגננת, שכבר אינה דורשת מגע ישיר עם הכאב. כל האסונות הופכים, בכתיבתו, לשורות של כבוד מאופק, למשפטים בנויים היטב שמוסרים את העובדה ולא את החוויה. זהו סגנון שהיה נפוץ אצל בני דורו — דור שחונך על אידיאלים ויקטוריאניים של ריסון, שלמד גרמנית אקדמית, שקרא את גתה ושילר - אבל אצל ויצמן הוא הועצם עד כדי שיטה כמעט אמנותית.
והשיטה הזאת עובדת. היא באמת עובדת. צריך להכיר בזה בגילוי לב, מבלי להקל ראש במחיר שלה. ויצמן הצליח לעשות מה שאיש אחר בתנועה הציונית לא הצליח: לשכנע את ממשלת בריטניה, בשיא מלחמת העולם הראשונה, לפרסם מסמך שהכיר בזכות היהודים על ארץ ישראל. הוא הצליח לעשות זאת לא מעמדה של כוח מדיני - לא היה לו אז דבר מלבד ריכוז כימי לייצור אצטון - אלא מעמדה של אישיות, של כושר שכנוע, של היכולת לגרום לאדם שיושב מולו להרגיש שהוא מדבר עם איש שלם. השלמות הזאת, שהקורא של ורה יודע שהיא מלאכותית, הייתה בדיוק הכלי. בלפור, לויד ג'ורג', צ'רצ'יל, סמאטס - כל אלה ראו בוויצמן לא רק מדען וציוני, אלא אדם ששולט בעצמו באופן שמעורר אמון. אדם שלא ישבור לך את הלב ולא יעמיס עליך את כאבו. אדם שאפשר לשבת מולו שעה ולצאת עם הרגשה שהתוויתם יחד היסטוריה. המנהיגות, בהגדרתה הוויצמנית, היא מעשה של התעלמות עצמית לטובת האחר - האחר כאן הוא בן-השיח המדיני, הלורד הבריטי, הנשיא האמריקאי. אתה מעניק לו את הגרסה הנקייה, הערוכה, נטולת-החיכוך של עצמך, כדי שיוכל להקשיב למה שאתה באמת בא לומר: תנו לנו ארץ.
מה שהגרסה הזאת דרשה בתמורה היה שורה ארוכה של הקרבות שלא נרשמו בספרי ההיסטוריה כהקרבות. הן נרשמו כהישגים. הצהרת בלפור נרשמה כהישג - ולא כחודשים שבהם אב אבל לאחיו שנרצח חודשיים קודם לכן ישב בחדרי ועדות בלונדון וניסח טיוטות. ועדת פיל נרשמה כהישג - ולא כשנה שבה אחות תחת חקירה בריטית נחשבה למטרד משפחתי שיש להשתיקו. פגישת טרומן נרשמה כהישג - ולא כרגע שבו אדם בן 74, חולה ועיוור-למחצה, שכבר איבד כמעט את כל מה שאפשר לאבד, טס מניו יורק לוושינגטון כדי לשחק פעם אחת אחרונה את תפקיד הציוני הישיש וחלש הראייה. ההיסטוריה זוכרת את התוצאה. ורה זכרה את המחיר.
וזהו, אולי, הלקח האחרון שאפשר להוציא מן היומן הזה, מן הדלת הסגורה, מן הערב שבו הוא ישב לבדו אחרי שקיבל את הטלגרמה על מיכאל והלך למחרת לפגישה עם שר בריטי. לא לקח על גבורה ולא לקח על דחייה. לקח על המחיר הממשי של מה שאנחנו מכנים "מנהיגות" כאשר אנחנו מדברים עליה ברישול, כאילו היא תכונה שמישהו נולד איתה. היא איננה תכונה. היא עבודה. היא עבודה יומיומית, לילית, ממושכת, של הפרדה בין מה שאדם חש למה שאדם עושה. ויצמן היה אמן של העבודה הזאת, אולי האמן הגדול ביותר שקם לתנועה הציונית. וכמו כל אמן אמיתי, הוא שילם בדיוק את המחיר שהמלאכה דרשה ממנו - לא פחות, ובוודאי לא יותר ממה שניתן היה לדרוש מאדם אחד. הוא שילם אותו בשקט, בחדר סגור, כשאשתו כותבת ביומן ולא יודעת אם מישהו אי-פעם יקרא.
אנחנו קראנו. זה המעט שבידינו לעשות עבורו כעת: לא לייפות את המחיר, לא להפוך את השתיקה לגבורה נטו, ולא להתעלם מן הילדים - שני הילדים - שנבלעו בתוכה. לזכור את הדלת הסגורה ולא רק את המסמך שנחתם מעברה השני. ואולי, בתוך כך, להבין משהו על עצמנו: על מדינה שלמה שנבנתה על ידי אנשים שלמדו להחזיק כאב בחדר שני, ושעדיין, שמונים שנה לאחר מכן, לא ממש יודעת מה לעשות איתו כשהוא דופק על הדלת.
מקורות:
Royal Air Force Commands Database, Flight Lieutenant M O Weizmann (74356), WWII Casualty Record.
Weizmann Institute Wonder Wander (November 2015). Family Trials — Time Tunnel.
Jeffreys-Jones, H. (2024). The Weizmann contribution. *Chemistry World*.
The Microbiologist (2022). The race for acetone during the First World War.
McGill Office for Science and Society (2024). Acetone, Horse Chestnuts and the Weizmann Institute.
Jewish Telegraphic Agency (archive). Weizmann's Brother on Way to U.S. on Soviet Mission.
Aviation Safety Network. Accident Armstrong Whitworth Whitley Mk V Z6831, 11 February 1942.
Kirkus Reviews (2024). *Chaim Weizmann* (Reinharz & Golani) — starred review.
Jewish Book Council (2025). *Chaim Weizmann: A Biography* — review.
תגובות