מי יירש את המזרח התיכון: גיאוגרפיה, אימפריות ואפריל 2026
- גור זיו
- לפני 12 שעות
- זמן קריאה 29 דקות
הלילה במזרח התיכון נדמה כמהדורת חדשות - אך למעשה הוא שכבת ארכיאולוגיה. ירי חגיגי מעל ביירות. מצרי הורמוז נפתחים ונסגרים. בונקר חרב בטהראן. נהר אחד בדרום לבנון שאסור לחצות. וזה בדיוק הרגע שבו צריך לעצור ולשאול: כמה מכל זה באמת חדש?
במאמר החדש חזרתי 3,000 שנה אחורה - אל יוון ופרס, אל רומא והסאסאנים, אל העות'מאנים והספווים, אל הנפט, אל הורמוז, אל הזגרוס ואל הליטני - כדי להבין למה אותם מקומות ממשיכים לייצר שוב ושוב את אותם דפוסי עימות.
זה לא מאמר על “ההיסטוריה חוזרת על עצמה”. זה מאמר על משהו מטריד יותר: שהגיאוגרפיה כמעט לא זזה, ולכן גם כשהאימפריות מתחלפות, לוח המשחק נשאר אותו לוח. והשאלה הגדולה, אולי הגדולה מכולן, אינה מי מנצח עכשיו. אלא מי יהיה הכוח השלישי שיירש את מה שיישאר.
בחצות שבין חמישי לשישי, בלילה שבין ה-16 ל-17 באפריל, זרחו שמי ביירות בירי חגיגי. כדורי נצחון אדומים טיפסו מעל השכונות הדרומיות של העיר, שם חיזבאללה מחזיק בעמדותיו ההיסטוריות, בדיוק ברגע שנכנסה לתוקפה הפסקת האש לעשרה ימים שהוכרזה יום קודם על ידי הנשיא טראמפ. הייתה זו ההתקשרות הדיפלומטית הישירה הראשונה בין ישראל ללבנון מאז כישלון הסכם 17 במאי 1983. איש לא ידע אם תחזיק מעמד. בתוך שעות הודיע צבא לבנון על "מספר מעשי תוקפנות" ישראליים; כלי תקשורת לבנוניים דיווחו על ירי ישראלי לכיוון צוות אמבולנס של הרשות האסלאמית לבריאות בכפר כונין שבמחוז נבטייה. מעל ראשי החוגגים, על מסכי הטלוויזיה, אמר דובר צה"ל אביחי אדרעי במלים ברורות: עד הודעה חדשה, אסור לתושבי דרום לבנון לנוע דרומה מנהר הליטני. הצבא הישראלי נשאר שם.
הליטני, באותו לילה, חזר להיות מה שהיה מאז ומעולם - קו גבול.
חודש וחצי קודם לכן, בשעות הבוקר המוקדמות של 28 בפברואר, פתחו מטוסי חיל האוויר האמריקאי והישראלי במבצע משולב שנקרא "זעם אפי" והשם הישראלי "שאגת הארי". בין מטרותיו היה המתחם המבוצר של המנהיג העליון האיראני, האייתוללה עלי ח'אמינאי, בטהראן - בונקר שהירידה אליו במעלית נמשכת יותר מחמש דקות. ח'אמינאי, בן 86, נהרג. בתו, נכדתו, חתנו וכלתו נהרגו לצדו. איראן הכריזה על ארבעים יום אבל. אמצעי תקשורת איראניים כינו את ההריגה "קידוש השם", ועלי סיסתאני מנג'ף - הסמכות הדתית השיעית הבכירה בעולם, שמעולם לא קיבל את דוקטרינת ולאית אל-פקיה ("שלטון חכם ההלכה") האיראנית - הוציא הודעת אבל נדירה. ברחובות דמשק, לעומת זאת, חילקו סוכריות. ביום ראשון, 8 במרץ, נבחר בנו מוג'תבא ח'אמינאי כמנהיג העליון החדש. ב"ניו יורק טיימס" דווח כי ההנהגה האיראנית משותקת, התקשורת שבורה, הפרנויה שולטת. 7000 מפקדים ולוחמים איראניים נהרגו. שר הביטחון עזיז נסירזאדה נהרג. מפקד משמרות המהפכה מוחמד פאכפור נהרג. מזכיר מועצת הביטחון הלאומית עלי לאריג'אני נהרג ב-17 במרץ.
ב-8 באפריל, לאחר ארבעים ימי הפצצה, הוחלט על הפסקת אש שברירית בין ארצות הברית לאיראן. הנשיא טראמפ אומר שעסקה קרובה. ההערכה היא שהיא תיחתם בפקיסטן; ראש המטות הפקיסטני משמש כמתווך. שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י ניהל עמו שיחות. מצרי הורמוז, שאיראן סגרה ב-28 בפברואר ושגררו עלייה של 8 עד 12 אחוזים במחירי הנפט תוך שעות, נפתחו מחדש למסחר ב-17 באפריל - כרוז של איראן הקביל את הפתיחה להפסקת האש, ויום למחרת נסגרו שוב. איומי שיט בים האדום נותרו תלויים באוויר. האמירויות זימנו את השגריר העיראקי בשל תקיפות ששוגרו משטחה. בריטניה וצרפת אירחו אתמול פגישה וירטואלית של ארבעים מדינות שדנה באבטחת נתיבי השיט. העצרת הכללית של האו"ם עדיין דנה בווטו הסיני-רוסי במועצת הביטחון מחודש מרץ, שהכשיל החלטה מחייבת על חופש השיט בהורמוז. נשיאת העצרת, אנאלנה ברבוק, אמרה שהדיון חייב לעבור "לפעולה". איש אינו יודע מה זה אומר.
זהו, אם כן, המזרח התיכון של אפריל 2026. אש ירי חגיגית מעל ביירות. ספינות מלחמה בהורמוז. בונקר חרב בטהראן. סוכריות בדמשק. נהר אחד בדרום לבנון, שאסור לחצות.
אלא שאת הנהר הזה, הליטני, הזכירו לראשונה כגבול לא ב-2026 ולא ב-1982. הוא מופיע בתעודות מצריות מן המאה ה-12 לפנה"ס כגבול הדרומי של ארץ פניקיה. מצרי הורמוז מוזכרים במסמכים אכדיים בני 4,500 שנה, כצוואר הבקבוק המפריד בין מגן (עמאן של היום) לבין מלוח'ה (Meluhha, אולי עמק האינדוס). הגבול בין מסופוטמיה לרמה האיראנית נמתח לאורך הרי הזגרוס באותו הקו הפיזי בדיוק שבו ניצבים היום הכוחות האמריקאים מול האיראנים. אותה פיסת אדמה, אותם פתחי מעבר, אותם קווי פגיעה. כאילו מישהו פתח את האטלס, סימן צלב אדום על נקודה, ואמר: כאן. שוב ושוב, כאן.
התזה של המאמר הזה אינה שכלום לא השתנה. הרבה השתנה. נשק גרעיני יוצר דינמיקת הסלמה שלא הייתה קיימת בימי ביזנטיון. תלות כלכלית גלובלית קושרת את מחיר האורז בניו יורק לגורל ספינת מכלית במיצר הורמוז. מהירות המידע והטילים הפכה ימים לשניות. שחקנים לא-מדינתיים, כלי נשק מונחי-דיוק ובינה מלאכותית שמייעצת למפקדים - כל אלה חדשים. אבל תחת השכבות החדשות האלה פועל מנגנון עתיק בהרבה: הגיאוגרפיה. הרי הזגרוס עדיין שם. מצרי הורמוז רחבים 29 קילומטרים בנקודתם הצרה ביותר, בדיוק כפי שהיו. נהר הליטני זורם דרומה-מערבה אל הים. הסהר הפורה עדיין מגשר בין שלוש יבשות. ואלה, מסתבר, המשתנים האמיתיים של ההיסטוריה. אימפריות קמות ונופלות, דתות מחליפות זו את זו, שפות נכחדות - אבל ההרים, הנהרות והמיצרים נשארים, וכל פעם שטכנולוגיה חדשה מגיעה, היא נאלצת לשחק על אותו לוח משחק. לעתים קרובות, הלוח קובע את התוצאה יותר מהשחקנים.
ההיסטוריון הבריטי פטר פרנקופן (Peter Frankopan), בספרו "דרכי המשי: היסטוריה חדשה של העולם" (The Silk Roads: A New History of the World) משנת 2015, טען טענה שהיום נדמית מובנת מאליה אבל שהייתה מהפכנית כשפורסמה: המזרח התיכון לא היה פריפריה של ההיסטוריה. הוא היה ציר ההיסטוריה. הסיפור האירופוצנטרי שאנחנו למדים - יוון, רומא, הרנסאנס, המהפכה התעשייתית - הוא הסטייה, לא הכלל. רוב 3000 השנים האחרונות, מה שקרה בין הים התיכון למרכז אסיה היה מה שקבע איך העולם מתנהל. אירופה הייתה האנומליה. פרנקופן לא המציא את התזה הזאת - גם ההיסטוריון האיראני-קנדי קווה פרוח (Kaveh Farrokh) ואחרים טענו אותה שנים קודם - אבל הוא עשה אותה פופולרית. אחרי שקוראים אותו, אי אפשר עוד לראות את המפה כמו קודם. מה שנראה כפריפריה הופך למרכז, ומה שנראה כמרכז הופך לפרובינציה רחוקה על קצה הזרוע המערבית של היבשת האירו-אסייתית. מנקודת המבט הזאת, מה שקורה עכשיו בין טהראן לירושלים לוושינגטון הוא לא דרמה פריפריאלית. הוא המשך ישיר של הציר ההיסטורי הראשי.
הגיאוגרפיה שמייצרת את הציר הזה היא, בעצם, יחסית פשוטה. שלוש יבשות נפגשות במזרח התיכון: אפריקה מדרום, אירופה מצפון, אסיה ממזרח. ביניהן משתרע הסהר הפורה - רצועה צרה של אדמה ראויה לחקלאות שמקשרת את עמק הנילוס, דרך ישראל וסוריה, אל מסופוטמיה והרמה האיראנית. בתוך המרחב הזה פועלים שלושה צווארי בקבוק ימיים שדרכם עוברת תנועת סחר עולמית. מצרי באב אל-מנדב מחברים את ים סוף לים הערבי, הם הגשר הימי בין אפריקה ואסיה. מצרי הבוספורוס מחברים את הים השחור לים התיכון. מצרי הורמוז מחברים את המפרץ הפרסי לאוקיינוס ההודי. כל אחד משלושת המצרים הללו היה, ברגעים שונים בהיסטוריה, נקודת הכרעה אסטרטגית. שלושתם היו, ועודם, נקודות שמי ששולט בהן שולט בסחר.
כדאי להתעכב רגע על האופן שבו צווארי הבקבוק האלה פועלים היסטורית, כי בלי להבין זאת אי אפשר להבין למה טיל אחד שנורה מנמל גוואדאר להורמוז הוא אירוע כלכלי עולמי. הבוספורוס, למשל, נחסם במאה ה-5 לפנה"ס על ידי אתונה כדי להרעיב את ספרטה ובעלות בריתה במלחמה הפלופונסית. הוא נחסם שוב על ידי האימפריה העות'מאנית ב-1453 והחל לסגור את הדלת של אירופה למזרח - מה שדחף מישלחות פורטוגזיות וספרדיות לחפש נתיבים חדשים מסביב לאפריקה, ובסופו של דבר, לגילוי אמריקה. ב-1774, בהסכם קוצ'וק קאינרג'ה, קיבלה רוסיה לראשונה זכות מעבר דרך הבוספורוס, והזכות הזאת הייתה גורם למלחמת קרים של 1853, של יציאת רוסיה למלחמת העולם הראשונה, ועד היום מהווה נקודת חיכוך רוסית-טורקית.
באב אל-מנדב היה צוואר בקבוק שבו נשלט סחר מצרים העתיקה עם פונת (אתיופיה הנוכחית) לפני 4,000 שנה; עיקר המסחר של מדינות ערב הסעודית של המאה ה-6; אזור התעסוקה של הפורטוגזים במאה ה-15; מטרה בריטית אסטרטגית במאה ה-19 (בריטניה תפסה את עדן ב-1839 בדיוק כדי לשלוט במעבר); ומקום פעילות החות'ים היום. הורמוז היה מרכז סחר של אשור ובבל, נקודת הכרעה בקמפיין של אלכסנדר הגדול, בסיס פורטוגזי בין 1507 ל-1622 (אז הוסר על ידי שאה עבאס הגדול בסיוע ימי בריטי), ובסיס נפט בריטי מ-1908 ועד 1971. ההיסטוריה של הורמוז היא, במובן העמוק, ההיסטוריה של מי ששלט במפרץ הפרסי. התשובה השתנתה. נקודת ההכרעה לא.
לצד צווארי הבקבוק הימיים פועלת גם גיאוגרפיה יבשתית. הרי הזגרוס עולים מדרום-מערב איראן, גבוהים עד יותר מ-4000 מטר, ויוצרים חיץ טבעי מובהק בין הרמה האיראנית למישורים של בין-הנהריים. מערבית לזגרוס: שפה שמית, חקלאות שיטפונית סביב הפרת והחידקל, ערי חומות מזה אלפי שנים. מזרחית לזגרוס: שפה הודו-אירופית, אוכלוסיות רועים, רמה גבוהה, מזג אוויר קשה. השרידים של העימות הזה עתיקים כמו התיעוד הכתוב עצמו. האשורים נלחמו בעילמים. הבבלים נלחמו בפרסים. האחמנים כבשו את בבל. האלכסנדרים, הפרתים, הסאסאנים, הח'ליפות, העות'מאנים, הספווים - כולם פעלו על לוח המשחק הזה, משני עבריו של אותו רכס הרים.
ההיסטוריון האמריקאי-איראני חודאדאד רזאח'אני (Khodadad Rezakhani), בספרו משנת 2017 "להחזיר את הסאסאנים מזרחה" (ReOrienting the Sasanians: East Iran in Late Antiquity), טען ששלטונות פרסיים לא ראו את עצמם כ"מזרח" מול "מערב" - הם ראו את עצמם כמרכז, ואת המסופוטמים ממערב ואת הטוראנים ממזרח כפריפריה. נקודת המבט הזאת, שמחזירה לאיראן את מרכזיותה התרבותית והגיאופוליטית, חיונית להבנת האסטרטגיה של טהראן גם היום. ממשל האייתוללות לא רואה את עצמו כשחקן זוטר שמנסה להדביק את המערב. הוא רואה את עצמו כיורש ישיר של מסורת אימפריאלית בת 2,500 שנה, שהמערב - כלומר האימפריה הרומית ויורשותיה - היה עבורה מעצמה מתחרה במשך רוב הזמן הזה.
הדפוס המתועד המוקדם ביותר של התנגשות מלאה על ציר מזרח-מערב במרחב הזה הוא מלחמות יוון–פרס של המאה ה-5 לפנה"ס. מי שקורא היום את הרודוטוס - הפרסים הם "ברברים", הממלכה היא "דספוטיזם אסיאתי", ערי המדינה היווניות הן דמוקרטיות חופשיות שנלחמות על חירותן - מקבל גרסה מעט מעוותת של הסיפור. הפרסים של כורש הגדול, דריווש הראשון וחשיארש הראשון ניהלו אימפריה גדולה בסובלנות יחסית גבוהה לפי אמות מידה של אותו זמן. כורש שחרר את יהודי בבל וקרא להם לשוב לארצם. הכתובת שלו, "גליל כורש" המוצגת במוזיאון הבריטי, נחשבת לפעמים - בגמישות מסוימת - לתעודת זכויות אדם ראשונה בהיסטוריה. הפרסים הכירו באלים מקומיים. הם השקיעו בתשתיות. הם בנו את אחת ממערכות הדואר הראשונות בעולם. ערי המדינה היווניות, לעומת זאת, היו הררכיות חברתית, עם עבדות נרחבת, דמוקרטיה שהדירה נשים וזרים, ומלחמות פנים בלתי פוסקות.
אבל הסיפור שניצח הוא סיפור הרודוטוס. זה חשוב לא בגלל שאחד צודק ואחד טועה, אלא בגלל שהוא מבסס דפוס: המערב מספר את ההיסטוריה של ההתנגשויות האלה. המזרח מגיב לה מתוך עמדת התגוננות. כך היה אז, וכך, במידה רבה, גם היום. כשעיתונאי ישראלי, אמריקאי או אירופי מתאר את ח'מינאי כ"דספוט", הוא נשען - בלי לדעת זאת - על שבלונה ספרותית בת 2,500 שנה. לפעמים השבלונה מדויקת. לפעמים היא מסתירה הרבה יותר ממה שהיא חושפת. ח'מינאי היה אכן אוטוקראט דכאני שעל פיו זרם דם ברחובות; מיליוני איראנים שמחו על מותו, ועל זה אין חולק. אבל גם זה שמחיר שמחתם התברר במהרה: ב-28 בפברואר נהרגו במתקפה 201 איראנים, בהם 108 תלמידות בבית ספר יסודי בעיר מינאב שבדרום איראן. העיתונאי והיסטוריון ארש עזיזי (Arash Azizi), שכותב בקביעות ב-The Atlantic על ענייני איראן, תיאר את המורכבות הזו: איראנים שחגגו בגלוי את מות ח'אמינאי, אך בכו בו-זמנית על הילדים שנהרגו כנזק היקפי בתקיפות. אי אפשר לרדד לכדי נרטיב פשטני אחד את מה שקרה שם.
המלחמות הפרסיות התאפיינו בארבעה מוטיבים קבועים, השבים ונישנים בשינויים קלים בכל סבב של התנגשות שבא אחריהן. הראשון שבהם הוא נוכחותה של אימפריה מזרחית ריכוזית, ששטחה חופף במידה רבה למרחב שבו שוכנות כיום איראן, מדינות המפרץ ומסופוטמיה. השני, קואליציה מערבית מבוזרת של ערים ומדינות שאין להן ריבון אחד. השלישי, מלחמה שעוסקת במידה רבה בשליטה על נתיבי סחר ימיים ויבשתיים - דגני הים השחור עבור אתונה, משי מסין עבור כל מי שבא אחריהם. הרביעי, צווארי בקבוק ימיים שהופכים למקום ההכרעה. הקרב הימי בסלמיס ב-480 לפנה"ס, שבו ניצח הצי האתונאי של תמיסטוקלס את הצי הפרסי של חשיארש, היה קרב על שליטה בצוואר בקבוק - המפרץ הצר בין האי סלמיס ליבשת. זה התרחש שוב, באותו היגיון מדויק, בקרב טרפלגר של 1805, בקרב מידוויי של 1942 - ובמלחמות המיצרים של היום. טכנולוגיה משתנה, ההיגיון נשאר.
נוסיף שני דברים שחיוני להבין מהמלחמות הפרסיות. האחד: 300 שנה לאחר שהמלחמות הסתיימו לכאורה בניצחון יווני, אלכסנדר הגדול יצא ב-334 לפנה"ס במסע מזרחה להשלמת המשימה - להרוס את האימפריה האחמנית. הוא הצליח. ב-331 כבש את בבל, ב-330 הגיע לפרספוליס הבירה ושרף אותה - מעשה שעד היום מזכירים איראנים ברגעים של כעס כלפי המערב. כמעט 2300 שנה עברו, וההרס של פרספוליס עדיין חי בתודעה לאומית. אלכסנדר התכוון לשלוט באימפריה פרסית ממוזגת עם העולם ההלניסטי, אפילו לקח לו אישה פרסית (רוקסנה). אבל הוא מת בן 32 בבבל ב-323, וחלומו לא התממש. מה שנותר אחריו היה לא איחוד אלא חלוקה: המערב - הצאצאים של תלמי - קיבל את מצרים; המזרח - הצאצאים של סלאוקוס - קיבל את סוריה ומסופוטמיה; ומרכז הרמה האיראנית נשאר, תוך כמה עשורים, בידיים איראניות מחדש. זה דפוס שחוזר: גם כשמעצמה מערבית חושבת שכבשה את פרס, פרס חוזרת. הסאסאנים יראו את עצמם כצאצאי האחמנים; האייתוללות של 1979 יראו את עצמם כצאצאי הסאסאנים. הרציפות הזאת היא מבנה עומק של התודעה האיראנית שמעצמות מערביות באופן מסורתי מחמיצות.
השני: הספר "הפרסים" של אייסכילוס, שהוצג באתונה ב-472 לפנה"ס - שמונה שנים בלבד אחרי הקרב בסלמיס - הוא אולי היצירה הספרותית הראשונה בהיסטוריה המערבית שמבקשת לשרטט את "האחר". היוונים, שזה עתה ניצחו את הפרסים, ראו בהם לא רק אויב אלא מהות. הפרסי של אייסכילוס הוא אחר מהיווני: רפוי, רגשני, מסור לרודן, מוותר לכוחות גדולים ממנו. זוהי התבנית התרבותית של "המזרח" כ"אחר" של "המערב" שתמשיך להתגלגל דרך הרודוטוס, תעבור להגות הביזנטית, תחיה בספרות הקולוניאלית של המאה ה-19, ותגיע ללא שינויים משמעותיים אל כותרות החדשות של ימינו. אדוארד סעיד, בספרו הקלאסי "אוריינטליזם" משנת 1978, טען שהמבנה הזה לא ייצג עדות אובייקטיבית אלא אי-אובייקטיביות מובנית שמשרתת יחסי כוח אימפריאליים. הסיפור שהמערב מספר על ה"איראני" של היום - האיראני האלים, המניפולטיבי, המשיחי - נולד, במובנים רבים, על במות אתונה במאה ה-5 לפנה"ס.
הסיבוב השני, שנמשך 700 שנים, היה בין האימפריה הרומית-ביזנטית לבין הפרתים ואחריהם הסאסאנים. זהו, לדעתי, לב המאמר הזה וליבן של כל ההקבלות האחרות. בין השנים 53 לפנה"ס לבין 628 לספירה - כמעט 700 שנה רצופות - התנהלה כמעט ברציפות מלחמה בין האימפריה הרומית-ביזנטית לבין שתי אימפריות פרסיות רצופות. הרומאים מעולם לא הצליחו לכבוש את פרס. הפרסים לא הצליחו לכבוש את רומא. גנרל הרפובליקה הרומית מרקוס ליקיניוס קראסוס, העשיר לזמנו ואחד מהטריומווירט הראשון עם פומפיוס ויוליוס קיסר, נהרג ב-53 לפנה"ס בקרב חרן - האגדה מספרת שיצקו אל פיו זהב מותך לאחר מותו, כעונש אירוני על תאוות הבצע שלו. הקיסר מרקוס אורליוס ניהל את המלחמות הפרתיות של שנות ה-160 של המאה השנייה. הקיסר יוליאנוס האפוסטאט יוליאנוס הכופר מת בשדה הקרב מול שאפור השני ב-363 לספירה. הקיסר ולריאנוס נלקח בשבי על ידי שאפור הראשון ב-260 לספירה ונשמר בחיים כדי לשמש כמדרגה בעלותו של שאפור על סוסו. רומא, המושפלת והמוכה, מעולם לא שכחה את חילול כבודו של הקיסר שלה.
שתי האימפריות התפתחו כשתי מראות זו לזו. ההיסטוריון האמריקאי מתיו קאנפה (Matthew Canepa) כינה אותן בספרו משנת 2009 "שתי עיני הארץ" (The Two Eyes of the Earth) - ביטוי דיפלומטי של התקופה שבו השתמשו הקיסר הרומי והשאה הסאסאני זה כלפי זה בתכתובת רשמית. הם זיהו שהעולם המיושב היה דואלי. לא היו מעצמות אחרות ברמתם. הן התבוננו זו בזו, העתיקו זו מזו, נלחמו זו בזו, ובאופן פרדוקסלי - לאחר 700 שנים של התנגשויות - הגיעו להיות דומות זו לזו יותר ממה שהיו רוצים להודות. הסאסאנים אימצו סמלי שלטון רומיים. הרומאים-ביזנטים אימצו אדריכלות חצר פרסית. שתיהן פיתחו ביורוקרטיה מסועפת, מערכות מיסוי דומות, תפישה דומה של קדושת המלך. שיקפו זו את זו, פיזית וכלכלית, אבל גם אחת הגדירה את השנייה. וכשאחת מהן נפלה, השנייה גילתה שהיא לא יכולה לחיות בלעדיה.
כדאי לרדת לכמה פרטים שממחישים עד כמה הדינמיקה הזאת חרטה את עצמה בתודעה. ב-260 לספירה קרה הרגע אולי הטראומטי ביותר בהיסטוריה הרומית - הקיסר ולריאנוס הובס בקרב אדסה על ידי השאה שאפור הראשון, ונלקח בשבי. זוהי הפעם היחידה בכל ההיסטוריה הרומית שבה קיסר רומי נלקח בחיים בידי אויב. שאפור לא הרג אותו. הוא השתמש בו. מסורת פרסית מאוחרת - אולי אגדה, אולי אמת - מספרת שהשאה היה עולה על סוסו בעזרת הגב של ולריאנוס, שהיה כורע כמדרגה. כשהקיסר מת בשבי, עורו הופשט, הוא נצבע בצבע אדום, מולא בקש ונתלה כטרופאיון במקדש פרסי. הסיפור הזה - נכון או לא - נכנס לזיכרון הרומי כסמל הקרוב ביותר שהיה לחורבן הקוסמי של אותה תקופה. הכתובת הגדולה של שאפור בנקש-י רוסתם, הכפר הקדוש שבו שוכנים קברי כורש ודריווש, מראה את ולריאנוס כורע לרגלי השאה. היא שם עד היום. איראנים של 2026 שמבקרים במקום - ומדובר באתר תיירות פופולרי - מסתכלים ישר על עוגן סמלי של ההישג הפרסי מול רומא.
אפילו יותר דרמטי היה הקרב של הקיסר יוליאנוס הכופר בשנת 363 לספירה. יוליאנוס, בן אחיינו של קונסטנטינוס הקדוש, היה אינטלקטואל פגאני שניסה להחזיר את האימפריה הרומית מנצרות לאלילות הקלאסית. כדי לחזק את מעמדו הוא החליט על קמפיין רב-ממדי נגד הסאסאנים שיביא שלום מוחץ לגבול המזרחי. הוא הצליח להגיע לקטסיפון, אך ההכרעה המיוחלת לא הושגה, האספקה נגמרה והוא נאלץ לסגת. תוך כדי נסיגה, ליד סמרה של היום, חוד של חנית פגע בו. הוא דימם למוות באוהל שדה. המסורת הביזנטית המאוחרת סיפרה שהוא לחש בשעת מותו "ניצחת, גלילי" - כלומר, ניצחת, ישוע - אבל זוהי כנראה המצאה נוצרית. מה שוודאי הוא שעם מותו התחילה שרשרת של תבוסות רומיות שהעבירו את שליטת המדבר הסורי-ערבי לידיים פרסיות, ופתחה את הדרך להתרחבות הסאסאנית דרומה-מערבה.
בתיעוד של ההיסטוריון הלטיני אמיאנוס מרקלינוס, שהשתתף במסע כחייל, יש תיאור של רגע שמדברים עליו בכל שיעור בקולג' על רומא-פרס. כמה ימים לפני מותו, יוליאנוס עמד בראש חייליו בגדה של החבור ואמר להם שלא יאבדו תקווה אלא "יזכרו שכוחה של רומא עומד בלב כל חייל, לא בגדרות שהקיסר הקודם בנה". יוליאנוס לא חי לראות שצדק. רומא אכן שרדה את תבוסתו. אבל הגדרות שקונסטנטינוס בנה - קרי, הגבול המחוזק על הפרת - נפלו. כשיזדגרד השלישי, 288 שנה אחר כך, יברח מפני הערבים, הוא יעבור דרך אותו אזור שבו ימיאנוס תיעד את פקפוק הכוחות הרומים בחום הקיץ של שנת 363. ההיסטוריה, לפעמים, היא מארג של סיפור אחד בתוך סיפור אחר.
ולא רק מלחמות. התקופה שבין רומא לסאסאנים ראתה גם חילופי תרבות עזים. באקדמיה הנסטוריאנית בג'ונדישאפור (Gundishapur) שבדרום-מערב איראן, התקבצו חוקרים יוונים, סוריים, פרסים והודים לעבוד יחד על רפואה, אסטרונומיה ופילוסופיה. כשיוסטיניאנוס הראשון סגר את האקדמיה האפלטונית באתונה ב-529, חלק מהפילוסופים ברחו לחצר הסאסאנית של ח'וסרו הראשון. פרסית-חדשה, הסורית, והארמית החליפו טקסטים יווניים. ספרים הודים תורגמו לפהלווי (פרסית-אמצעית) ולעברית של היהודים שחיו בבבל תחת שלטון סאסאני. כשהערבים הגיעו במאה ה-7, הם לא הגיעו לישימון תרבותי - הם הגיעו אל מרכז קוסמופוליטי שהסאסאנים בנו בדיוק באמצעות הקונפליקט שלהם עם רומא. הם לקחו את הכל. מסורת של רפואה ואסטרונומיה שהמוסלמים יפתחו בבית החוכמה בבגדאד במאה ה-9 היא, במידה רבה, ירושה ישירה של ג'ונדישאפור הסאסאנית. ההיסטוריון הבריטי ג'יימס הווארד-ג'ונסטון (James Howard-Johnston) כותב על זה בבהירות: "האימפריה שהכיבוש הערבי מצא לא הייתה חלל ריק. היא הייתה גוויה עם תעשייה מפותחת, רשת אינטלקטואלית, ביורוקרטיה מתוחכמת. הערבים לא בנו מאפס. הם ירשו את כל זה, שמרו על רבים מהמבנים, והחליפו רק את השכבה העליונה של השלטון".
זאת הנקודה שחייבים להבין כדי לראות את ההקבלה לאפריל 2026. המלחמה האחרונה והגדולה ביותר בין ביזנטיון לסאסאנים, זו שהחלה ב-602 והסתיימה ב-628, הייתה מלחמת ענקים של דור. השאה ח'וסרו השני, ששמו אומר "המעוטר בתהילה", פתח במתקפה גדולה ששאפה לא רק להכניע את ביזנטיון אלא למחוק אותה. הוא כבש את סוריה, ישראל ומצרים. ב-614 כבש את ירושלים, שרף את כנסיית הקבר ולקח איתו את "הצלב האמיתי" - השלל הסמלי הגדול בהיסטוריה הנוצרית. ביזנטיון נראתה על סף חיסול. אבל הקיסר הבזנטי הרקליוס - שטכנית היה ממוצא ארמני - ארגן התקפת נגד נועזת, חצה דרך אנטוליה ופגע בסאסאנים במוקד לבם, בעיר הבירה קטסיפון שבין-הנהריים. הוא ניצח ב-628. הוא שחזר את הצלב האמיתי. שתי האימפריות חתמו על הסכם שלום.
וצריך לעצור פה ולשאול: מה הסבירות של מה שקרה אחר כך? ב-628 האימפריה הביזנטית השיבה את רוב שטחיה, ניצחה קרב הכרעה, החזירה לעצמה את הסמלים הדתיים הגדולים שלה, הכניעה יריב של 700 שנים. כל הסימנים הצביעו על תקופה של תפארת וייצוב. משקיף עכשווי היה מנבא עוד כמה דורות של דומיננטיות ביזנטית במזרח התיכון. לא. שמונה שנים אחר כך - כל זה הלך לעזאזל.
תוך שמונה שנים, שתיהן כרעו ברך. לא זו לפני זו - שתיהן, כמעט במקביל.
ב-634 החלו פלישות ח'ליפות הראשידון - הח'ליפים הערבים הראשונים שירשו את מוחמד הנביא. הפלישות הופיעו ממדבר ערב, אזור שצבאות ביזנטיון וסאסאן מעולם לא ראו בו איום רציני. בקרב הירמוך ב-636 הוכה הצבא הביזנטי בצורה שממנה לא התאושש. בקרב אל-קאדסיה ב-636 נפל הצבא הסאסאני. ב-651 נרצח השאה האחרון של האימפריה הסאסאנית, יזדגרד השלישי, כשניסה לברוח ממרדף. איתו מתה אימפריה בת 400 שנה ושושלת שראתה בעצמה יורשת ישירה של כורש הגדול. ביזנטיון לא נפלה באותם עשורים אבל איבדה את סוריה, פלסטין, מצרים וצפון אפריקה - לנצח. ההיסטוריון הבריטי ג'יימס הווארד-ג'ונסטון, בספרו "עדים למשבר עולמי" (Witnesses to a World Crisis) משנת 2010, טען שהכיבוש הערבי אינו נס דתי כפי שמספר המיתוס המוסלמי, ואינו בגידה פנימית כפי שמספר המיתוס הנוצרי. הוא היה התוצאה הבלתי נמנעת של 700 שנים של לחץ הדדי בין שתי אימפריות ששחקו זו את זו עד הסף. כשהכוח הערבי החדש הגיע, שתיהן כבר היו קליפות חלולות. האוצרות רוקנו. הצבאות הותשו. האוכלוסיות היו מרירות בשל מיסים מוגזמים. המוסלמים לא כבשו אימפריות חיות - הם קיבלו לידיהם את שברי ההרס ההדדי.
זאת האזהרה שעומדת מעל המאמר הזה כמו צל. ארצות הברית ואיראן שוחקות זו את זו - ישירות ובאמצעות מקורבים - כבר 47 שנים, מאז 1979. שתיהן חלשות היום יותר מכפי שהיו לפני שני עשורים. ארצות הברית מותשת משלוש מעורבויות צבאיות ממושכות - באפגניסטן, בעיראק ובסוריה - ששחקו את משאביה ואת רצונה הפוליטי, חוב ציבורי מנופח, קיטוב פנימי חסר תקדים. איראן מותשת מסנקציות, מטבח אזרחיה בינואר 2026 שעלה לה לפחות 36,000 הרוגים, מקריסה כלכלית רציפה ומצבא שאיבד את מנהיגיו הבכירים ב-40 יום של הפצצות אמריקאיות-ישראליות. סין מתבוננת. רוסיה מתבוננת. הודו מתבוננת. אף אחד מהם לא מראה את הקלפים שלו בבירור. פרנקופן, בהרצאה שנתן ב-2024, דיבר על זה ישירות: "השאלה שחשוב לשאול על המזרח התיכון אינה מי מנצח. השאלה היא מי יורש".
מי יורש? השאלה הזאת, באפריל 2026, אינה רטורית. ביזנטיון והסאסאנים לא ראו את האיסלאם מתקרב. לא כי היו טיפשים - כי הוא הגיע ממקום שלא חיפשו בו. איפה לא מחפשים היום?
הסיבוב השלישי, המלחמות בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הספווית, חיוני לסיפור הזה במיוחד בגלל ההקבלה הדתית. חשוב לעשות כאן הבחנה שרבים מחמיצים. הסכסוך הנוכחי בין ישראל, ארצות הברית ואיראן הוא בעיקרו גיאופוליטי, עם מרכיבים דתיים. הסכסוך העות'מאני-ספווי, לעומת זאת, היה באמת מלחמת דת עם מרכיבים גיאופוליטיים. ההבחנה חיונית. כאשר ח'מינאי ציטט את הקוראן בנאומיו על ישראל, הוא השתמש בשפה דתית כדי לתאר מאבק שלא באמת נבע מתיאולוגיה - הוא נבע מעימות כוחני על אזור, משאבים והשפעה. כאשר הסולטאן סלים הראשון הוציא פתווה המתירה להרוג שיעים לפני קרב צ'לדיראן ב-1514, הוא באמת התכוון לזה. שיעים היו עבורו, מבחינה תיאולוגית, כופרים מסוכנים יותר מאשר נוצרים. ההבדל הזה חיוני.
המדינה הספווית נוצרה ב-1501 כשהשאה איסמעיל הראשון, צעיר בן 14 שהתיימר להיות צאצא של האימאם השביעי של השיעה, כבש את תבריז. תוך שנים הוא הפך את איראן, שהייתה עד אז סונית ברובה, למדינה שיעית. זה לא קרה דרך הסברה או הטפה - זה קרה דרך אלימות המונית. אלפי חכמי דת סונים הוצאו להורג. ספרי דת סונים נשרפו. מסגדים הוסבו בכוח. שושלת הספווים עשתה את מה שהיסטוריונים כיום מכנים "אסלאם מאונס": הפיכת השיעה התריסרית לזהות לאומית איראנית בלעדית. לפני 1501, איראן לא הייתה בהכרח שיעית יותר מאשר עיראק או סוריה. אחרי 1501, היא הפכה להיות הבית הגלובלי של השיעה - וגם משקל נגד אסטרטגי לאימפריה העות'מאנית הסונית שגבלה בה ממערב. ההיסטוריון האמריקאי רודי מתיי (Rudi Matthee), בספרו משנת 2012 "פרס במשבר" (Persia in Crisis), מתאר את הפרויקט הזה כפרויקט של בניית זהות - ולא כחשיפת זהות שהייתה קיימת תמיד. זה חשוב, כי כאשר אנשים מדברים היום על "השיעה האיראנית" כאילו הייתה תופעה עתיקה ונצחית, הם מתעלמים מהעובדה שמדובר בהמצאה פוליטית מודרנית יחסית, בת 500 שנה בלבד.
המלחמה בין העות'מאנים לספווים נמשכה, עם הפסקות, מ-1514 עד 1639. תבריז, בירת הספווים הראשונה, עברה מיד ליד שבע פעמים. צבאות ענק נלחמו על רצועות גבול שאף אחד לא יכל להחזיק בהן באמת. קרב צ'לדיראן עצמו, ב-23 באוגוסט 1514, היה רגע הכרעה שבו הופיע לראשונה באופן ברור ההבדל הטכנולוגי-מערכתי שחיוני להבנת הסכסוכים הבאים: לעות'מאנים היו תותחים. לספווים לא. חיל הרגלים העות'מאני, היניצ'רים, ירה בשלושת הגלים של חיל הפרשים הספווי עד שנוצרה ערימת גוויות שהסוסים לא יכלו לחצות. שאה איסמעיל עצמו נפצע וברח. אשתו תאג'לו הלכה בטעות לשבי. אלו שנותרו - חלק גדול מההיררכיה הצבאית והדתית של המדינה הצעירה - נטבחו. אבל הדבר המעניין בהיסטוריה הזאת הוא שהספווים לא נפלו. הם חזרו. במשך המאה ה-16 הם בנו מחדש מדינה, בעיקר בתקופת שלטונו של עבאס הגדול, שהעתיק את הבירה לאספהאן, פתח את איראן לסחר בינלאומי, ארגן מחדש את הצבא לפי מודלים אירופיים ותיווך בסחר משי עם הולנד, אנגליה והודו. איראן תחת עבאס הגדול הייתה מעצמה אזורית מובילה שהגיעה, לפי חלק מהמשערים, לרמת עושר לנפש שלא היה לה שווה באירופה. ההיסטוריון הבריטי רוג'ר סאבורי (Roger Savory), בספרו הקלאסי משנת 1980 "איראן תחת הספווים" (Iran Under the Safavids), תיאר את תקופתו של עבאס כ"פסגתה של הציוויליזציה הפרסית". אחרי שקוראים אותו, אי אפשר לחשוב שאיראן הייתה אי פעם פריפריה של העולם.
אבל אחרי עבאס הגיעו מאה שנות שקיעה הדרגתית. שושלת של שאהים חלשים, פנאטים דתיים שיעים שהרחיקו מיעוטים, ניהול פיננסי ירוד. ב-1722 הגיע לאספהאן צבא פשטוני קטן של שבטי אפגנים מהראת - כ-8000 לוחמים בסך הכל, מול אוכלוסיה עירונית של יותר ממאה אלף איש ומה שהיה נחשב לאחת הערים היפות והעשירות בעולם. ההסתערות נכשלה, אבל אז החל מצור. שישה חודשים. רעב. מחלות. ההיסטוריון הארמני הגר'וס (Judasz Tadeusz Krusinski), שהיה באותו זמן במשלחת נוצרית באספהאן, תיעד כי "העשירים אכלו את העניים, והעניים אכלו זה את זה." ב-22 באוקטובר 1722, השאה הסולטאן חוסיין הקריב את כתרו אישית למנהיג האפגנים, מחמוד הותכ, בטקס של השפלה עצומה. 220 שנות שלטון ספווי הסתיימו. מי צפה את זה? אף אחד. כולם הניחו שמה שקיים כבר 220 שנה ימשיך להתקיים. הוא לא.
הקריסה של אספהאן היא מעקב חיוני לכל מי שחושב על יציבות משטרים מזרח תיכוניים. אנדרו ניומן (Andrew Newman), בספרו משנת 2006 "איראן הספווית" (Safavid Iran), מתאר את הקריסה כמצטברת ובלתי נראית: "השלטון הוא תמיד יותר שביר ממה שהוא נראה. כאשר הבסיס של לגיטימיות המשטר - דתית, כלכלית, צבאית - נשחק במשך שלושה דורות, נדרש רק טריגר קטן כדי להפיל אותו". האם איראן של 2026, אחרי הטבח של ינואר שהרג 36,000, אחרי מות ח'מינאי, אחרי ההפצצות של פברואר-אפריל, נמצאת בשלב דומה של שחיקה מצטברת? זאת שאלה שהיסטוריונים יתייחסו אליה רק בעשור הבא. אבל הסימנים - פרנויה פנימית, קרע בין הצעירים למנהיגי הדת, הרג של 36,000 אזרחים בטבח ממשלתי בינואר, תפילות של מיליוני איראנים שחגגו את מות חמינאי בפברואר - הם לא בנאליים. הסימנים האלה חזרו, כמעט מילולית, באספהאן של 1721.
12 שנים אחרי נפילת אספהאן, איראן הוקמה מחדש. נאדר שאה, גנרל טורקמני שהגיח מתוך האלמוניות ושמו הדהד כמו רעם דרך המאה ה-18, הוציא את האפגנים, הכה את העות'מאנים ואת ההודים, ופלש לדלהי ב-1739 - מבצע שבו לקח את יהלום הקוהינור ואת "כס הטווס" והביא אותם הביתה. נאדר היה, בלי ספק, אחד המצביאים הגדולים של ההיסטוריה. אבל הוא נרצח על ידי קציניו ב-1747, ואיראן נפלה מחדש לאי-יציבות שנמשכה כמעט 80 שנה עד שעלו הקאג'ארים ב-1796. הדפוס - מעצמה איראנית מרכזית שקורסת, מחליפה של כאוס, מעצמה חדשה שקמה מחדש, לעתים עם דתיות חדשה - הוא מבני. הוא חוזר ב-1722, ב-1796, ב-1925 (עם רזא שאה), וב-1979. ייתכן שהוא יחזור ב-2026 עד 2030. ההיסטוריה לא חייבת כלום, אבל יש לה דפוסים.
הסיבוב הרביעי: המשחק הגדול והנפט. ההיסטוריה המזרח תיכונית של המאה ה-19 וה-20 הייתה, בעיקרה, המשך של דפוסים עתיקים אבל עם שחקנים חדשים ומשאב חדש. רוסיה ירשה את התפקיד של האימפריות הצפוניות - קודם הסקיתים, אחר כך המונגולים - ולחצה דרומה אל איראן. בריטניה ירשה את תפקידן של המעצמות הימיות - קודם הפניקים, אחר כך המוסלמים במיצר הורמוז, אחר כך הפורטוגזים - ולחצה מצפון, מהודו. בין שתיהן נכלאה איראן. המונח "המשחק הגדול" נטבע לראשונה על ידי קצין בריטי צעיר בשם ארתור קונולי (Arthur Conolly) ב-1840 - לפני שהוצא להורג בבוכרה ב-1842 - ומאז הוא התייחס ליריבות הקבועה בין שתי האימפריות על שליטה באפגניסטן, פרס, ומרכז אסיה. המסע של האחים פולו לקובלאי חאן דרך אפגניסטן במאה ה-13 והמסע של ג'ורג' קרזון כמה מאות שנים אחר כך עסקו באותו אזור, באותם נתיבי סחר מזרחיים שבאמצעותם נסחטו, ונסחטים עד היום, משאבים מהמזרח אל המערב.
במקום שבו פעם נלחמו צבאות על דגני הים השחור או משי סיני, עכשיו נלחמו תאגידים על אתר ראשון של נפט. ויליאם נוקס ד'ארסי, יזם בריטי שחיפש זיכיונות ועשה את הונו בזהב אוסטרלי, חתם ב-1901 על חוזה עם השאה הקאג'ארי מוזפר א-דין - חוזה דרקוני שבעקרון מסר לו את זכויות ההפקה של כל הנפט באיראן ל-15 שנה תמורת תשלום זעום. החיפוש עצמו נמשך שבע שנים, ד'ארסי היה על סף פשיטת רגל, ולבסוף ב-26 במאי 1908 בשעות הבוקר המוקדמות במסג'ד סולימאן בדרום-מערב איראן - כ-50 ק"מ מהזגרוס המרכזי - פרץ קידוח הנפט הראשון. חברת הנפט האנגלו-פרסית, שהוקמה באותה שנה, היא היום BP. בריטניה, שחפצה להעביר את הצי שלה משימוש בפחם לשימוש בנפט כדי להאיץ אותו, רכשה חלק של 51 אחוז בחברה ב-1913 - ובכך הפכה את איראן לנכס אסטרטגי אימפריאלי ישיר של לונדון. ההיסטוריון האמריקאי דניאל ירגין (Daniel Yergin), בספרו "הפרס" (The Prize) משנת 1990, הראה איך הקשר בין נפט איראני לאסטרטגיה הבריטית היה המרכיב המרכזי של המשחק הגדול במאה ה-20. כל מה שקרה בעשרות השנים הבאות - המהפכה החוקתית האיראנית, הפיכת רזא ח'אן ב-1921, מלחמת העולם השנייה, ההפיכה של 1953, המהפכה של 1979 - סובב סביב השאלה מי שולט בנפט האיראני ובאיזה תנאים.
ההפיכה של מוסאדק ב-1953 ראויה לתשומת לב. מוסאדק היה עורך דין בן למשפחת אצולה איראנית, ששימש כראש ממשלה נבחר דמוקרטית. הוא הלאים את חברת הנפט האנגלו-פרסית ב-1951, בטענה לגיטימית שאיראן מקבלת פחות כסף מנפט שלה ממה שבריטניה מקבלת ממיסים על המכירות של אותו נפט בשוק הביתי הבריטי. התגובה הבריטית הייתה כלכלית - מצור על איראן שחנק את הכלכלה. אבל כאשר בריטניה פנתה לארה"ב של טרומן לעזרה, הנשיא הדמוקרטי סירב לתמוך בהפיכה. זה היה אייזנהאואר הרפובליקני, יורשו של טרומן, שהסכים ב-1953. מבצע "אג'קס" (Operation Ajax) תוזמר על ידי קרמיט רוזוולט ג'וניור (.Kermit Roosevelt Jr) - נכדו של הנשיא טדי רוזוולט - בשיתוף פעולה הדוק עם ה-MI6 הבריטי. מוסאדק הודח, הושפל, ונשלח למעצר בית עד מותו ב-1967. השאה הוחזר. הנפט שב לידיים מערביות - הפעם באופן משותף עם האמריקאים, שהצליחו בהזדמנות להכניס את עצמם לקונסורציום שניהל את הנפט האיראני. ההיסטוריון ארוואנד אברהמיאן (Ervand Abrahamian) הציג את המסמכים שנחשפו בסוף שנות ה-90 ושמראים את ההיקף המלא של התכנית - מחלוקת לא של "הצלחנו או לא" אלא של "מה הנזק היה". התשובה שלו: עצום.
אברהמיאן טוען בבירור שהמהפכה של 1979 לא הייתה בעיקרה דתית. הדתיות, במבנה של ח'ומייני, הייתה אמצעי - לא תכלית. הסיבה שהמהפכה התפרצה הייתה דומיננטיות המערב על איראן שהחלה ב-1953, הפיתוח הכלכלי הלא-שוויוני של השאה בשנות ה-60 וה-70, והפער בין העילית החילונית המערבית של טהראן לרוב הדתי-שמרני בפריפריה. כשה-CIA הוזמן באפריל 1979 להסביר לנשיא קרטר מה הולך לקרות באיראן, הוא שלח תזכיר שאמר: "איראן לא נמצאת במצב של מהפכה, ולא צפויה להיות כזו". שלושה חודשים אחר כך השאה היה על אונייה לדרום אמריקה. שנה אחר כך עובדים של שגרירות ארה"ב בטהראן היו בשבי. המהפכה באיראן שינתה את המזרח התיכון לגמרי - אבל גם היא הייתה, מבחינות מבניות, המשך של הדפוס הרומי-סאסאני-עות'מאני-ספווי: מעצמה מזרחית שמגיבה ללחץ מערבי עם דוקטרינה דתית מיליטנטית, בדיוק כמו הספווים.
מלחמת איראן-עיראק של 1980-1988 הייתה שמונה שנים של טבח על גבולות שנקבעו לראשונה במאה ה-7 בקרבות אל-קאדסיה. סדאם חוסיין, בגיבוי אמריקאי, ניסה לתפוס שטח איראני תוך ניצול החולשה הזמנית של משטר חדש. איראן, שרתמה לטובתה קנאות דתית יוקדת, שלחה אל מותם מאות אלפי נערים - לוחמי ה'בסיג'' שענדו על צווארם מפתחות פלסטיק סמליים לגן העדן - ובאמצעות 'גלים אנושיים' הצליחה לבלום את הפלישה ואף לחדור עמוק אל שטח עיראק. האמריקאים העבירו מודיעין לעיראק, בזמן שצבאו של סדאם עשה שימוש קטלני בנשק כימי נגד הכוחות האיראניים. במקביל, הישראלים סיפקו נשק חלופי לאיראן דרך פרשת איראן-קונטראס. אחרי שמונה שנים ומיליון הרוגים, הסתיימה המלחמה באותו קו שבו החלה. אבל אחד מלקחיה המרכזיים היה שאיראן של אחרי 1988 נאלצה לבנות כוח הרתעה א-סימטרי - טילים, פרוקסים, תוכנית גרעין - כי הבינה שלא תוכל לחיות עם שכנה כמו עיראק של סדאם אם לא תשמור על מאזן אימה טכנולוגי.
השאיפה לפצצה הגרעינית, שהתגברה באמצע שנות ה-2000, היתה תוצאה ישירה של לקחי העבר. משבר מצרי הורמוז של 2011 לא היה מקרי; הוא היווה ניסוי כלים אסטרטגי שבו בחנה טהראן את גבולות הסבלנות של המערב ואת יכולתה להחזיק את עורק האנרגיה העולמי כבן ערובה. הסכם הגרעין של 2015 (JCPOA) היה תוצר של שנה של שיחות בשוויצריה בין מזכירת המדינה האמריקאית והמנהיגים האיראנים. נסיגתו של טראמפ ב-2018 סגרה את החלון הדיפלומטי. מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, מלחמת עזה של 2023, קריסת משטר אסד ב-2024, וחזית הצפון המדממת - כל אלו לא היו אירועים מבודדים. הם היו חלק מהגיון אסטרטגי שהלך והתגבש לאורך שנים. כשח'מינאי איים ב-2022 שאיראן לא תסתפק עוד ב'סבלנות אסטרטגית', איש לא האמין שהתחזית הזו תהפוך למציאות של 'מלחמת שנים-עשר הימים' ביוני 2025. היום, כשאנחנו מביטים לאחור, ברור שהכתובת הייתה על הקיר.
עד כאן ההקבלה. עכשיו חייבים לעצור ולשאול: מה באמת השתנה? אם ההיסטוריה היא מחזור כזה ברור, האם שום דבר חדש לא קורה? כאן חייבים לעצור את הפיתוי של שטחיות. הרבה השתנה.
ראשית, נשק גרעיני. איראן של 2026 אינה השאה של 1953 - יש לה, אולי, יכולת להרכיב מטען גרעיני תוך חודשים; היא הייתה, לפי הדיווחים, כמה צעדים מהרכבה. נשק גרעיני משנה לוגיקת הסלמה באופן קטגורי. ההיסטוריון האמריקאי גראהם אליסון (Graham Allison), בספרו "מלכודת תוקידידס" (Destined For War: Can America and China Escape Thucydides's Trap?) משנת 2017, הראה כי ברובם המכריע של המקרים, החיכוך המבני שנוצר כאשר מעצמה עולה מאיימת לדחוק את רגליה של מעצמה שלטת, הסתיים במלחמה. אבל במקרה של המלחמה הקרה בין ארה"ב לבריה"מ במאה ה-20, הנשק הגרעיני מנע את המלחמה. היכולת להשמיד זה את זה יצרה תמריץ לא להגיע לשם. השאלה עכשיו היא אם הלוגיקה הזאת עובדת גם בין ארה"ב לאיראן, או שהא-סימטריה - ארה"ב בעלת אלפי ראשים, איראן שטרם הצהירה על ראש ראשון - יוצרת מצב לא יציב. פרסומים אמריקאים מהעשור האחרון טוענים שכן, יש יציבות; חוקרים באירופה טוענים כי סף הסיכון גדל אקספוננציאלית דווקא בשלב שבו אחד הצדדים טרם הגיע לפריצה גרעינית. ההפצצה של פברואר 2026 הייתה, מבחינה מסוימת, ניסיון אמריקאי-ישראלי נואש לסגור את חלון ההזדמנויות האחרון לפני שאיראן תהפוך למדינת סף גרעינית חסינה. האם הדבר יצליח - לא ידוע עדיין.
שנית, תלות כלכלית גלובלית. אף פרעה, שאה או ח'ליף לא שלט בצוואר בקבוק שדרכו עברו 20 אחוזים מנפט העולם. מצרי הורמוז של היום הם מכשיר שיבוש שעוצמתו לא הייתה קיימת באף סיבוב היסטורי קודם. כאשר איראן סגרה את המצרים ב-28 בפברואר, מחירי הנפט קפצו ב-8-12 אחוזים תוך שעות. שווקי המניות באסיה ובארה"ב הגיבו בזעזוע, וחברות התעופה ביטלו טיסות בזו אחר זו. מחיר הדגן בבורסת שיקגו זינק, ואחריו עלה גם מחיר האורז בסאו פאולו. הגלובליזציה, שקיומה מייצר את אותם לחצים בינלאומיים כבדים, עשויה להיות זו שסופו של דבר תאלץ את איראן לחתור להסכם שלום, היא גם הנקודה הפגיעה ביותר של המערכת הבינלאומית. יותר מדי דברים תלויים בעובדה ש-29 קילומטרים של מים ימשיכו להיות פתוחים.
שלישית, שחקנים לא-מדינתיים. חיזבאללה אינה חיל רגיל של איראן. היא לא צבא סאסאני ולא צבא עות'מאני. היא ארגון חצי-מדינתי עם טילים, ביורוקרטיה, בתי חולים, בנקים, שירותי רווחה ואידיאולוגיה דתית-פוליטית. דבר דומה נכון לגבי החות'ים בתימן, המיליציות העיראקיות, החמאס בעזה. שחקנים כאלה לא היו קיימים ברוב ההיסטוריה. האימפריה הרומית התמודדה עם עמים ברברים שלא היו מאורגנים מדינתית - אבל הם לא היו מצוידים בטילים מונחים. התופעה של גוף לא-מדינתי עם יכולת צבאית קונוונציונלית היא יצירה של העשור השביעי של המאה ה-20, כשברית המועצות, סין וארה"ב החלו לחמש תנועות שחרור. ההשלכות עדיין לא לגמרי מובנות.
רביעית, מוסדות בינלאומיים. ארגון האומות המאוחדות, חלש ככל שיהיה, קיים. אין או"ם במערכת הרומית-סאסאנית. לפעולת הווטו הסיני-רוסי של מרץ 2026 על הורמוז יש, למרבה הצער, תקדים - הווטו הרוסי על סוריה ב-2012, הווטו הסיני על רואנדה ב-1994. המוסדות הבינלאומיים אינם פונקציונליים לחלוטין, אבל הם מספקים מסגרת של דיאלוג שלא הייתה קיימת בקנה מידה בעבר. שיחות פקיסטן שצפויות בשבועות הקרובים בין ארצות הברית לאיראן הן מוצר של תרבות דיפלומטית בינלאומית שהחלה להתפתח ב-1648 בוסטפאליה, בווינה של 1815, ובסאן פרנסיסקו של 1945. ללא התרבות הזאת, המלחמה של 2026 הייתה נמשכת שנים רבות יותר - או נמשכת לנצח.
חמישית, מהירות המידע והטילים. מכפלה של גורם זמן. קרסוס נסע חודשים עד שהגיע לקרה ונטבח. טיל בליסטי נע מטהראן לתל אביב ב-10 דקות. בלוג בפרסית מגיע לעיתון של ניו יורק תוך דקות ולעיתונאי ישראלי תוך עוד כמה דקות. הדינמיקה של הסלמה, בזכות זה, הוסבה. ביזנטיון והסאסאנים יכלו להרשות לעצמם להמתין שנה שלמה של שיקול דעת לפני שהגיבו. לעומתם, ארה"ב של 2026 נדרשת להכריע תחת לחץ פיזיקלי כבד, כשהתגובה נמדדת בשעות ולעתים בדקות. הקיצור הקיצוני הזה של 'לולאת ההחלטה' (OODA loop) מייצר סיכון לתאונה מערכתית מסוג שלא היה מוכר בעבר - כשל טכני או אנושי שעלול להצית עימות גלובלי בתוך שניות.
שישית, ואולי חשוב מכולם: התנאי של המשילות עצמה השתנה. במאה ה-6 לספירה, הביזנטים שלטו באוכלוסיה אוריינית של 10 אחוזים. הסאסאנים, פחות מזה. השלטון היה מבנה של ברית בין הכהן, המפקד הצבאי ובעל הקרקעות - רוב התושבים לא היו שחקנים פוליטיים. ב-2026, האוכלוסיה האיראנית אוריינית לחלוטין כמעט, 85 מיליון איש, מחציתם מתחת לגיל 35, כולם חשופים לעולם דיגיטלי שנראה בדיוק כמו של בני גילם בלוס אנג'לס. הטבח של ינואר 2026 - 36,000 הרוגים לפי מקורות של ארגוני זכויות אדם - לא יכול להיות נסתר כפי שטבח סאסאני של אוכלוסיה מרדנית היה נסתר. הוא פעל בכל העולם המודע. וההשלכות שלו - דה-לגיטימציה של המשטר - הן סיבה מרכזית לכך שח'מינאי היה הרבה יותר פגיע בפברואר ממה שהיה אי פעם בקריירה שלו. המודרניות משנה את המבנה החברתי שעליה פועל השלטון. אולי היא לא משנה את הגיאוגרפיה, אבל היא משנה את היחסים בין השלטון לבין נתיניו באופן שיכול להיות נפיץ.
שביעית: חבירה של שחקנים חדשים. סין היא הכוח שעומד ברקע של כל הסיפור הזה. ב-2026, חצי מיצוא הנפט של איראן הולך לבייג'ינג. חברות סיניות בונות בנמל גוואדאר בפקיסטן - מרחק שעת שיט מהורמוז - ובבנדר צ'אבהאר שבדרום איראן. החוזה האסטרטגי ל-25 שנה שנחתם בין טהראן לבייג'ינג ב-2021 יצר מערכת של התחייבויות הדדיות שמקיפה כל מה שישראל וארה"ב ניסו להשיג בשנות הסנקציות. גם רוסיה נמצאת שם, בסוריה וגם בצי הים השחור. הודו, ענק אזורי אזורי שמחפש עצמאות אנרגטית, בונה את "נמל צ'אבהאר" באיראן. טורקיה של ארדואן מנסה להחיות חלום ניאו-עות'מאני. המחנה המערבי, למעשה - כלומר אירופה - חלש, בלתי מאוחד, ובקושי מצליח לארגן פגישה וירטואלית של ארבעים מדינות על מצרי הורמוז. העולם הדו-קוטבי של ארה"ב-בריה"מ שהתפצל ב-1989 לרגע יחיד של הגמוניה אמריקאית, התפצל שוב בשנות ה-2020 לעולם רב-קוטבי שבו קשה יותר לחזות מה יקרה. אם פרנקופן צודק בטענה שאירופה-אמריקה הייתה תמיד הסטייה, לא הכלל - אנחנו אולי צופים בחזרה לדפוס ההיסטורי של ריבוי מרכזים מזרחיים-מערביים-מרכז-אסיאתיים. זה כר נרחב יותר של גיאוגרפיה, שהופך את המזרח התיכון לא לפחות חשוב אלא ליותר.
והרי, עם כל השינויים האלה, הגיאוגרפיה לא זזה. הרי הזגרוס לא הלכו לשום מקום. מצרי הורמוז עדיין בדיוק שם. הליטני עדיין זורם. הסהר הפורה עדיין סהר. בין שלוש יבשות עדיין נמצא אותו פתח. זה מה שפרנקופן התכוון אליו כשאמר שהגיאוגרפיה חזקה יותר ממוסדות. יש טכנולוגיה חדשה, יש שחקנים חדשים, יש נשקים חדשים - אבל הם כולם פועלים על אותו לוח משחק. הלוח קובע, גם כאשר השחקנים אינם רוחשים לו כבוד.
מה לומדים מכל זה? לא שכלום לא השתנה. לא שההיסטוריה פשוט חוזרת על עצמה. אלא שהתנאים הגיאוגרפיים - בצורה עמוקה יותר ממה שאנחנו רגילים להכיר - מייצרים דפוסים שחוזרים על עצמם בכל פעם שבה שחקנים חדשים מגיעים. זה מתאים לעמדה שהחוקר האמריקאי ואלי נאסר (Vali Nasr), בספרו משנת 2006 "התחייה השיעית" (The Shia Revival), מכנה "אידיאה-אדמתית" - הרעיון שגיאוגרפיה ודמוגרפיה מייצרות סוגים מסוימים של פוליטיקה, ולא ההפך. נאסר, שהוא איראני-אמריקאי והיה יועץ לממשל אובמה, טען שהתחיה השיעית של המזרח התיכון מ-2003 ואילך (עם הפלת סדאם חוסיין, שאפשרה לרוב השיעי בעיראק לעלות לשלטון) היא תופעה חדשה, אבל היא פועלת על ציר ישן - הציר של הזגרוס והערבית, של פרס ומסופוטמיה, של שיעה וסונה. ארבעים שנה אחרי המהפכה של 1979, הציר הזה חי ופועל. כשישראל מפציצה איראן, היא פועלת בתוך הציר. כשאיראן מפציצה את ישראל, היא פועלת בתוך הציר. כשארה"ב נוחתת בבחריין, כשסין בונה נמלי מטען בפקיסטן, כשהחות'ים משגרים טילים בים האדום - הכל פעולות בתוך הציר.
נשוב כעת אל ליל שישי בביירות: אל רעש הירי, אל אזהרותיו של אדרעי מעבר לליטני, ואל מצרי הורמוז שנפתחו מחדש רק בשעות אחר הצהריים. בטהראן, בין הריסות הבונקר החרב, נחו שרידיו של האייתוללה שנולד ב-19 באפריל 1939 - תאריך שחל בדיוק היום, יום פרסום המאמר. ח'מינאי ודאי היה זוכה הלילה לשנת ישרים אלמלא התהפכה החלטתו של טראמפ מיוני 2025 לבלום את ניסיון ההתנקשות הישראלי; אלמלא התפוצץ המשא ומתן של ינואר 2026; ואלמלא הטבח הנורא של אותו חודש שינה מן היסוד את החישוב הפוליטי בוושינגטון. ההיסטוריה מתרחשת בצמתים; היא מורכבת מרצף של הכרעות נקודתיות שבדיעבד מתגבשות לכדי דפוס בלתי נמנע.
הדפוס הזה, של רומא והסאסאנים ששוחקות זו את זו עד שכוח שלישי בלתי צפוי שוטף את שתיהן, עומד מעל אפריל 2026 כמו סימן שאלה. ארה"ב ואיראן שוחקות זו את זו כבר 47 שנים. שתיהן יותר חלשות היום ממה שהיו ב-1980, ב-1990, ב-2000, ב-2010. סין צוברת נפט, מקימה תשתיות בפקיסטן ואיראן, מרחיבה את נוכחות הצי שלה. האם סין היא הכוח השלישי? אולי. ואולי משהו אחר לגמרי שאיש לא מזהה כרגע. שינוי אקלים שישמיד את הסהר הפורה פיזית. קריסה פיננסית שתפרק את הדולר. הופעה טכנולוגית שתיצור מאזן כוחות חדש. משהו שכמו שביזנטיון לא ראתה את מוחמד הנביא בא - איש לא רואה אותו כרגע, ובכל זאת הוא בדרך.
בואו ננסה לפרט, בכל זאת, את קטגוריות המועמדים לתפקיד "כוח שלישי", אם רק כדי להבהיר כמה עמום הדבר. המועמד הגלוי ביותר הוא סין. גרהם אליסון מציג את היחסים הסינים-אמריקאים במסגרת "מלכודת תוקידידס" - הכלל ההיסטורי שבו ברובם המכריע של המקרים, החיכוך המבני שנוצר כאשר מעצמה עולה מאיימת לדחוק את רגליה של מעצמה שלטת, הסתיים במלחמה. אם זה יקרה, המלחמה תתרחש במזרח הרחוק - אבל ההשלכות יהיו עולמיות, והמזרח התיכון יהיה קורבן ראשי. המועמד השני הוא הודו. אחרי עשור של דיפלומטיה זהירה מול שלושת הצדדים (איראן, ישראל, ארה"ב), הודו של מודי מתפתחת כמעצמה גדולה שבונה חלופה לסין ויכולה להיות, תוך עשור או שניים, השחקן המרכזי באוקיינוס ההודי. המועמד השלישי, פחות ברור אבל לא פחות סביר, הוא קריסה פנימית של שלושת הצדדים הנוכחיים. מלחמות אזרחים אמריקאיות, מהפכה איראנית שנייה, קריסת ממשלה ישראלית שתוביל לשסעים פנימיים - כל אלה אינם תיאוריות קונספירציה אלא תרחישים שבאמת ייתכנו בעשור הקרוב. המועמד הרביעי, והוא המעניין ביותר, הוא לא שחקן כלל - הוא תנאי. שינוי האקלים צפוי להפוך חלקים רחבים של הסהר הפורה לבלתי-ניתנים למחייה בתוך דור. מה שבמשך 10,000 שנה היה בית הציוויליזציה האנושית עשוי להתרוקן. לאיפה יתנקזו מאות מיליוני הפליטים? איזה משטרים ישרדו את המעבר? אלה שאלות שאיש לא יודע לענות עליהן, אבל הן אולי השאלות שיגדירו את המאה ה-21 במזרח התיכון יותר מאשר כל מה שנידון עכשיו בפקיסטן.
יותר מזה: מה שקרה אחרי נפילת הסאסאנים לא היה רק החלפה של מעצמה באחרת. זה היה מעבר תרבותי עמוק. השפה הארמית, שהייתה לשון הדיבור העיקרית של האזור כמעט אלף שנה, פינתה מקום לערבית תוך דורות. זורואסטריות, הדת המרכזית של האימפריה הסאסאנית, כמעט נעלמה. הישיבות התלמודיות של בבל, שם נערך התלמוד הבבלי לאחר 150 שנה של לימוד אינטנסיבי תחת חסות סאסאנית, נאלצו להעביר את עיקר פעילותן אל הפזורה ואל ארץ ישראל. אומות, דתות, מוסדות - כולם נשחקו עד דק. מה שנשאר מכל זה הוא התחושה שמערכת שעמדה למעלה מאלף שנה - רומא הקלאסית - יכולה להיעלם תוך דור. בטורו ב-Wall Street Journal (בסדרת מאמריו על 'קץ הסדר של פוסט-המלחמה הקרה'), טען ההיסטוריון וולטר ראסל מיד (Walter Russell Mead) כי ה'פאקס אמריקנה' הוא מוסד שברירי בהרבה מכפי שרוב האמריקאים נוטים להאמין. מיד הסביר כי האמריקאים שגו בכך שפירשו מצב היסטורי זמני כאל 'חוק טבע', בעוד שבפועל מדובר במערכת פוליטית שנאכפה בכוחה של עליונות צבאית וכלכלית חסרת תקדים. לשיטתו, השחיקה בעליונות זו אינה מעידה בהכרח על קריסה מיידית, אלא על הפיכתה של ארה"ב ממעצמה המכתיבה סדר עולמי לשחקנית - גדולה ככל שניתן - בתוך עולם רב-קוטבי ונפיץ. המציאות החדשה הזו היא המנוע שמאחורי חוסר היציבות המבני במזרח התיכון של 2026.
הודעת משמרות המהפכה מהבוקר על סגירה מחודשת של מצרי הורמוז, בניגוד גמור להבטחות הדרג המדיני בטהראן, היא עדות חיה לכך שהלוח הגיאוגרפי חזק יותר מכל הסכם פוליטי. כשהצי האמריקני מתחיל להשתלט על מכליות בלב אוקיינוס, והודו - הענק האזורי שכה חשש מהסלמה - מוצאת את ספינותיה תחת אש, אנו מבינים שההיסטוריה כבר לא 'מתרחשת' בצמתים; היא דוהרת דרכם.
או, אולי, ההיסטוריה הפעם תתנהג אחרת. אולי הנשק הגרעיני באמת ימנע הידרדרות סופית. אולי השיחות בפקיסטן יצליחו. אולי ישראל ולבנון יגיעו להסכם שלום קבוע. אולי מוג'תבא ח'מינאי יפתח את איראן, יתחבר לעולם, יעזוב את תוכנית הגרעין. אולי. בכל סיבוב של הדפוס המחזורי הזה היו מי שחשבו שהפעם, סוף סוף, זה לא יחזור על עצמו. לפעמים הם צדקו. ב-638 לספירה, כשירושלים נפלה לידי הח'ליף עומר, איש לא תפס את עוצמת הזעזוע שחולל האירוע באדמת המזרח התיכון. רובם המכריע של התושבים הנוצרים המשיכו בשגרת חייהם; חלקם התאסלמו בתהליך איטי, ואחרים המשיכו לקיים את אמונתם כקהילה דִ'ימִּית תחת ריבונות מוסלמית. בדומה לכך, ב-1453, עם כיבוש קושטא בידי הטורקים, פנו אינטלקטואלים יוונים מערבה והביאו עמם את הניצוץ שהצית את הרנסאנס האיטלקי. כל תמורה היסטורית מניבה פירות בלתי צפויים. גם התהפוכות של שנת 2026 יולידו מציאות חדשה; השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא אילו פירות הן יניבו הפעם.
את ספרו 'שתי עיני הארץ', חותם מתיו קאנפה במשפט הבא: 'השניים נעצו זה בזה מבט ממושך כל כך, עד שהתקשו לראות את עצמם אחרת'. פרפראזה על דבריו יכולה לשמש כסיכום למציאות שאנו חווים כעת: ארצות הברית ואיראן, ישראל וחיזבאללה, סונה ושיעה, מערב ומזרח - כולם ניצבו זה מול זה לאורך רכס הזגרוס, על גדות הליטני ובמימי מצרי הורמוז, זמן רב כל כך עד שזהותם הוגדרה כמעט לחלוטין דרך המאבק. אך כפי שגילו ביזנטיון והאימפריה הסאסאנית בשנת 634, העולם תמיד גדול יותר מן הדפוסים המוכרים לנו. ייתכן שהכוח השלישי, המבנה הבלתי צפוי שמעבר לאופק, יגיח דווקא מן הנקודה העיוורת שאיש אינו טורח לבחון כרגע.
אנו נוטים לספר את ההיסטוריה כאילו אנו הגיבורים הראשיים שלה. האמת היא, שהיא מעולם לא הייתה שייכת לנו.
מקורות:
Frankopan, Peter. *The Silk Roads: A New History of the World*. Bloomsbury, 2015.
Farrokh, Kaveh. *Shadows in the Desert: Ancient Persia at War*. Osprey Publishing, 2007.
Matthee, Rudi. *Persia in Crisis: Safavid Decline and the Fall of Isfahan*. I.B. Tauris, 2012.
Newman, Andrew J. *Safavid Iran: Rebirth of a Persian Empire*. I.B. Tauris, 2006.
Abrahamian, Ervand. *A History of Modern Iran*. Cambridge University Press, 2008.
Nasr, Vali. *The Shia Revival: How Conflicts within Islam Will Shape the Future*. W.W. Norton, 2006.
תגובות