צילומים של חג הפסח השומרוני בהר גריזים (1917)

גור זיו
לפני 5 שעות
זמן קריאה 3 דקות

גברים ונערים בגלימות מתאספים סביב מזבח אברהם, מביטים אל עבר עמק אפוף ערפל, בעוד נשים לשות בצק מצות על הקרקע. בקתות לבנות דמויות יורט הוקמו לשיכון בני אדם וכבשים. הם פורשים שטיחי תפילה וקדים מול האל. בקרוב יגיע זמן הקורבן...

הצילומים הללו, שצולמו בשנת 1917 על ידי צלמי המושבה האמריקאית בירושלים, לואיס לרסון (Lewis Larsson) וג'ון ד. וויטינג (John D. Whiting), מתעדים את חג הפסח השומרוני. הטקס מתנהל בהתאם להוראות ספר שמות פרק י"ב: שוחטים טלאים, אוכלים את בשרם לאחר רדת החשכה עם מצות ומרורים. משתתפי הטקס מורחים דם חם על מצחיהם - לזכר האופן שבו סימנו בני ישראל את פתחי בתיהם, כדי שהמלאך המשחית "ידלג" עליהם ויחוס על בכוריהם במצרים.

אף שחג זה נושא את אותו שם של החג היהודי, הדת השומרונית היא דת אברהמית נפרדת, אשר כוללת כ-6000 הבדלים בין התורה השומרונית - הכתובה באותיות עבריות ייחודיות - לבין נוסח המסורה, שנחשב ליהדות כגרסה הסמכותית ביותר של התנ"ך.

השומרונים הם קבוצה אתנית ילידית, הרואים עצמם כצאצאיהם הישירים של שנים משבטי ישראל המקראיים (אפרים ומנשה), אשר לא גלו עם עשרת השבטים. בניגוד לירושלים, הר גריזים הוא המקום הקדוש בעיני השומרונים. לפי אונסק"ו, "השומרונים שבהר גריזים הם הקהילה האתנית החיה הקטנה והעתיקה ביותר בעולם, המאוחדת באמונה דתית עמוקה ונוקשה". כיום מונים השומרונים כ-900 נפש, המחולקים בין העיר חולון לבין קריית לוזה, השכונה השומרונית על פסגת הר גריזים עצמו. הם יכולים לשאת תעודות זהות פלסטיניות וישראליות, דוברים לרוב גם ערבית וגם עברית, ועובדים בחופשיות הן בישראל והן בגדה.

חלק מהצילומים הללו הופיעו במאמר של וויטינג שפורסם בנשיונל ג'יאוגרפיק בשנת 1920, תחת הכותרת: "קורבן הדם העברי האחרון: כיצד חוגגים השומרונים הנעלמים את הפסח בהר גריזים הקדוש" - בתקופה שבה מנו השומרונים אף פחות מאשר היום. אם בימי הביזנטים מנו מיליונים, הרי שבמאה ה-19 הצטמצמה אוכלוסייתם לפחות מ-200, ובמפקד שנערך ב-1915 נמנו רק 97 גברים ו-71 נשים. במאמרו תיאר וויטינג "קהילה גוועת וכמעט נכחדת... שדווקא המשך קיומה העיקש והביצוע המילולי של קרבן הפסח שלה מושכים את תשומת לבם של חוקרים זה למעלה משלוש מאות שנה".

וויטינג היה אחד מאותם חוקרים. כחבר פעיל ב"ועדה האמריקאית לשומרונים" ("American Samaritan Committee") - גוף מיסיונרי שהעניק סיוע לשומרונים (מתוך כוונה לשמר ולא להמיר את דתם), אך גם רדף אחר שרידים וכתבי יד - הייתה התעניינותו חלק מ"קדחת ארץ הקודש" שפשתה אז, מתוך אמונה שדת המיעוט הזו מציעה גישה בלתי־אמצעית לעולם הקדום. בספרו "מסע תענוגות לארץ הקודש" (1869), למשל, מתאר מארק טוויין כיצד השיג "מכוהן גדול של קהילת השומרונים העתיקה, במחיר גבוה, מסמך סודי עתיק אף יותר ובעל עניין יוצא דופן, שאני מתכוון לפרסם לכשאסיים לתרגם אותו". רבים מה"מסמכים העתיקים" שנמכרו אז לתיירים ולחוקרים היו העתקים מודרניים שהשומרונים הכינו כדי להתפרנס.

שיתוף הפעולה של וויטינג עם ויליאם אלעזר ברטון, מי שייסד עמו את הוועדה האמריקאית לשומרונים, כלל סיפור דומה: רכישת ספר תורה שומרוני, שכפי שדיווח שיקגו טריביון באופן סנסציוני, הכיל פסוק תנ"כי שלא היה ידוע עד אז. בסופו של דבר, יחסיו של וויטינג עם השומרונים עלו על שרטון. הוא גרם להם להאמין שהוועדה תספק תמיכה כלכלית בזמן מלחמת העולם הראשונה בתמורה לתמונות של מגילת אבישא הקדושה (Abisha scroll) - אך התמיכה הזו מעולם לא התממשה במלואה. גם ברטון חשף את עמדותיו האמיתיות במכתב מ-1919 בו הגן על וויטינג: "הם עם ילדותי, עם חמדנות וקנטרנות ילדותיים, והרבה נעשה לאחרונה כדי לעורר אי הבנות ומרירות. איני מתפלא שווייטינג איבד את סבלנותו מולם".

המאמר בנשיונל ג'יאוגרפיק מסתיים בנימה אפוקליפטית:

"כאשר אנו מביטים בפעם האחרונה במחנה המואר באור ירח ובלהבות הנתחמות בעשן, אי אפשר שלא להבין כי ראינו את אכילתו ושריפתו של קורבן הדם העברי האחרון - ועולה המחשבה שייתכן שלעולם לא ייראה עוד, שכן השומרונים הם עם גווע".

למזלנו, וויטינג טעה. השומרונים ממשיכים לקיים את דתם ברצף של כ-127 דורות, נמשכים בין תרבויות שכניהם.

בשנת 1996 הוענקה אזרחות ישראלית לשומרונים בשכם; בתקופת שלטונו של יאסר ערפאת, הוקצה להם מושב במועצה המחוקקת הפלסטינית. "כשאני בתל אביב, אני מרגיש תל־אביבי", אמר עורך הדין השומרוני תומר כהן לבמאית זיינה ג’אלד ממרכז מחקרי הקרקע הפלסטינית, "אבל כשאני ברמאללה - אני מרגיש רמאללאוי". נתונים בין שני עולמות, חשים השומרונים לעיתים קרובות כי הם אינם שייכים במלואם לאף אחד מהם.

בשנת 2001, במהלך האינתיפאדה השנייה, יוסף כהן - הכהן הגדול של השומרונים - נורה ברגלו בטעות על ידי חיילים פלסטינים במהלך מארב. כשהאיץ ברכבו לעבר מחסום צה"ל סמוך, נורה שוב - גם כן ברגל - פחות מעשר דקות לאחר מכן. "אנחנו קהילה קטנה", אמר ב־1990 פרוק רג'אן סמירא, תושב שומרוני משכם, "ולכן אנחנו מנסים ללכת בין הטיפות".