נעמה החליטה שהיא רוצה לעזוב את המדיה החברתית. היא מודאגת מכמה שזה ממכר וחושבת שזה לא עושה לה טוב בכלל. אבל אז איך היא תדבר עם דודתה בדרום אפריקה? מה יקרה לכל התמונות שלה? ואיך היא תוכל לארגן את המסיבה הזו? דרור רוצה לעזוב את הארץ. אין לו אמון בממשלה, הוא לא אוהב את האנשים ושונא את מזג האוויר. אבל, הוא כן מקבל שירותי בריאות טובים. והוא כן אוהב את הטלוויזיה. וגם הכבישים די טובים.
נעמה ודרור הם שתי דוגמאות לאופן שבו מותרות, טכנולוגיה וחיים קלים יכולים ללכוד או לתחום אותנו. במובנים רבים, זו תופעה מודרנית ומעוררת הזדהות, אבל היא חוזרת לפחות עד לסופר הרומי, טקיטוס. זה הרעיון שמלכודות התרבות משעבדות אותנו. איך זה שאפילו בלי לשים לב, הדברים האלה שחשבנו שהם מועילים וחוסכים בזמן הפכו למרכיבים חיוניים והכרחיים?
הצבא הרומי היה אחד הכוחות הצבאיים היעילים והמצליחים ביותר שידע העולם. בשטח פתוח, הלגיונות שלהם היו כמעט בלתי מנוצחים. אבל האימפריה הרומית לא נבנתה על גבה של גאונות צבאית וחרבות קצרות בלבד. הלגיונות אולי היו מכים עם, אבל הם לא דכאו אותו. האהבה למותרות ולתנאי מחיה נוחים הם שעשו זאת.
הבריטונים, ציין טקיטוס, היו משועבדים, לא על ידי שלשלאות, אלא על ידי תשוקתם ליין טוב וארוחות ערב אלגנטיות. למעשה, מושל בריטניה, אגריקולה (Agricola), ביקש באופן מכוון להרגיע את החברה השבטית הלוחמת הזו על ידי "הסחות דעת מענגות" של אמבטיות חמות, טוגות וחינוך. כפי שכתב טקיטוס, "הבריטונים הנאיבים תיארו את הדברים האלה כ'תרבות', כשלמעשה הם פשוט היו חלק מהשעבוד שלהם".
הנוחות והנוחיות הפכו לוחמים פראים לאזרחים עדינים ושלווים. (יש לציין שסביר להניח שטקיטוס הגזים בכל זה. בריטניה מעולם לא הייתה צייתנית כמו צרפת או ספרד באימפריה הרומית). השימוש במותרות כדי לנצח עם היא טקטיקה המשתקפת לאורך זמן.
כשהם בגירעון בסחר עם סין, האימפריה הבריטית הציפה את ארצם באופיום זול שהם שלחו מהודו. סם מותרות הפך להתמכרות, והבריטים החליפו את האופיום שלהם בפורצלן, תה ומשי.
המלחמה הקרה גם נוצחה על רקע מותרות. כאשר טלוויזיות ומקררים אמריקאיים זולים הגיעו באורח בלתי נמנע לברית המועצות, הסובייטים לא יכלו לקוות להשתוות לשפע שכזה. הגוש ראה במוצרים ביתיים "יוקרתיים" כאלה חיוניים, ורק ארה"ב יכלה לתת אותם.
אבל הדוגמה הכי מתאימה לרובנו כיום היא מערכת היחסים שלנו עם הביג טק. חברות כמו פייסבוק, אפל וגוגל מחברות את חיינו לאט ובטוח אל האלגוריתמים והפלטפורמות שלהן. מדיה חברתית מתוכננת ומכוילת בכוונה להיות ממכרת. שירותים חוסכי זמן או כסף, כמו אחסון מבוסס ענן, הפכו לכל כך אוניברסליים, שהחזרה לאחור הופכת לבלתי אפשרית. זה יותר ויותר שאנחנו אפילו לא יודעים את הסיסמאות שלנו לדברים - אנחנו נותנים לטלפונים או לאפליקציות שלנו להמציא ולאחסן אותן עבורנו.
טכנולוגיה או שירותים חדשים הם בהתחלה מותרות - עד שהם הופכים להיות כל כך מנורמלים ונמצאים בכל מקום, כל כך חיוניים - עד שלא נוכל לחזור לזמן שלפני הופעתם. מה שהיה פעם "רצוי" הופך ל"צורך".
הנובלה של א.מ. פורסטר, "המכונה נעצרת", מדמיינת עולם שבו כל היבט של החיים מסופק על ידי "המכונה". יש כפתורים "להזמין אוכל, מוזיקה, ביגוד, אמבטיות חמות, ספרות וכמובן תקשורת עם חברים". עד כמה זה התברר כנבואה? היום יש לנו גט טקסי, וולט, סקייפ, שיין ואמזון פריים. גם החברים והמשפחה שלנו מחוברים למכונה.
למרות שאנו רואים בטכנולוגיה משחררת, היא גם לוכדת אותנו בפנים. אם אנו מאמינים לטקיטוס, אנו משועבדים כעת לדברים שפעם ראינו כמותרות. תפקידה של הפילוסופיה לראות את השלשלאות האלה כפי שהן. וכאשר אנו בוחנים את חיינו, אנו יכולים לבחור להתחבר אליהן בשמחה או להתחיל את המסע הארוך והקשה של להיפטר מהן.
מקור:
