קרלוס קסטנדה – חייו, ספריו ומורשתו

בשנות ה-60 הסוערות, הופיע לפתע סופר מסתורי שטען כי פגש שאמאן יליד שלימד אותו לראות את העולם אחרת - דרך עיניו של לוחם, של חולם, של מכשף. קרלוס קסטנדה הפך לאגדה, וסדרת ספריו טלטלה את התודעה של מיליונים ברחבי העולם. האם מדובר בתיעוד אותנטי של מסע רוחני יוצא דופן, או ביצירת מיתוס ספרותי מהפנט? במאמר זה נצלול אל הסיפור המלא של קסטנדה: מפגישתו הראשונה עם דון חואן במדבר סונורה ועד לחשיפת הטכניקות הסודיות של ה"טנסגריטי"; מהשפעתו על תרבות הנגד והעידן החדש, ועד לביקורת האקדמית והתהיות סביב זהותו. זהו מסע מרתק אל גבולות התודעה, בין פסיכדליה לאנתרופולוגיה, בין מציאות לדמיון. קחו נשימה עמוקה - אנחנו יוצאים בעקבות לוחם.

קרלוס קסטנדה (1925–1998) היה אנתרופולוג וסופר יליד פרו, שזכה לפרסום עולמי בעקבות סדרת ספרים המתארת את חניכותו אצל שאמאן מקסיקני בשם דון חואן. הוא נחשב לאחד מאבות תנועת העידן החדש, וספריו הפכו לרבי־מכר בינלאומיים שתורגמו ל-17 שפות​. במרוצת השנים עוררו כתביו תהיות לגבי אמיתותם, אך גם העניקו השראה לדור שלם בשנות ה-60 וה-70, שחיפש משמעות רוחנית חדשה וחוויה פסיכדלית משנת־תודעה. במאמר מקיף זה נספר את סיפור חייו של קסטנדה, נתאר את מפגשיו המיסטיים עם דון חואן, נסקור לעומק את ספריו, נציג את הביקורת על עבודתו, ונדון בהשפעתה התרבותית והרוחנית - כולל ציטוטים מרכזיים ופירושיהם.

סיפור חייו של קרלוס קסטנדה

קרלוס סזאר סלבדור ארנה קסטנדה נולד, ככל הנראה, ב-25 בדצמבר 1925 בעיר קחאמרקה שבפרו (אם כי לאורך השנים סיפק מידע סותר לגבי מקום ותאריך לידתו)​. בצעירותו היגר לארצות הברית בשנת 1951​, ושם פנה ללימודים אקדמיים. הוא למד אנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA) וסיים תואר ראשון בשנת 1962 ודוקטורט ב-1970. כבר בתקופת לימודיו גילה עניין בחקר תרבויות ילידות אמריקאיות ושימושן בצמחי הזיה, מה שהוביל אותו למסע מחקרי בצפון מקסיקו בתחילת שנות ה-60​.

בשנת 1960, לפי סיפוריו, התחולל האירוע המכונן שישנה את חייו: קסטנדה פגש במדבר סונורה במקסיקו שאמאן משבט היאקי (Yaqui) בשם דון חואן מאטוס. הוא הפך לתלמידו של דון חואן, ונחשף לדרך חיים וחשיבה שונה בתכלית מהגישה המערבית המדעית שאימץ באוניברסיטה​. קסטנדה החל למעשה חיים כפולים - מצד אחד סטודנט וחוקר באקדמיה, ומצד שני חניך בעולם מסתורי של כשפים, חזיונות וחוויות טרנסצנדנטיות. באמצע שנות ה־60 שב ללוס אנג'לס והחל לתעד בכתב את אשר עבר עליו במקסיקו​. לתיעוד זה, ששילב יומן שדה אתנוגרפי עם נרטיב רוחני, התייחס קסטנדה כ"דו"חות" מחקריים על עולם הכישוף של דון חואן. דוחות אלה יהפכו בהמשך לסדרת ספריו המפורסמת.

דמותו של קסטנדה נודעה במסתורין שאפף אותה. הוא נמנע מחשיפה תקשורתית, סירב בעקביות להצטלם או להתראיין, וטשטש פרטים ביוגרפיים (עד כדי סתירות לגבי שנת ומקום לידתו)​. כאשר התפרסם, התראיין פעם אחת למגזין Time ב-1973 והוגדר שם כ"אניגמה עטופה במסתורין עטוף בטורטייה"​ - רמז להילת החידה שסבבה אותו. בהתאמה לעיקרון שלימד אותו דון חואן, "מחיקת תולדות החיים", קסטנדה האמין בשחרור מההיצמדות לזהות האישית והעבר. הוא אף אמר לאותה כתבת: "לדרוש ממני לאשר את חיי בנתונים ובמספרים זה כמו לנסות לאמת קסם באמצעות המדע - זה גוזל מהעולם את הקסם"​. לאחר התהילה הראשונית, קסטנדה פרש כמעט לחלוטין מהעין הציבורית למשך כשני עשורים, והופיע שוב רק בשנות ה־90 כדי לקדם את משנתו המעשית החדשה, "טנסגריטי" ("Tensegrity") - אמנות התנועה השאמאנית העתיקה שעוד נזכיר בהמשך​.

המפגשים עם השאמאן דון חואן

כדי להבין את פועלו של קסטנדה, יש לצלול אל סיפור המפגשים המופלאים שהוא מתאר עם מורהו, השאמאן הדגול דון חואן מאטוס. הסיפורים האלה מוצגים בספריו כעדות אישית, מעין יומן רוחני, שחוצה את הגבול בין מציאות לפנטזיה. בין אם נקבלם כאמת לאמיתה ובין אם כאלגוריה ספרותית, הם לב־ליבו של המיתוס של קסטנדה.

בשלהי הקיץ של 1960, כך מספר קסטנדה, הוא נדד במדבריות אריזונה וסונורה במסגרת מחקרו אחר צמחי הזיה. בתחנת אוטובוס נידחת בנוגלס, בגבול מקסיקו-ארה"ב, פגש במקרה קשיש יליד מסתורי. אותו קשיש, שהציג עצמו כדון חואן, התגלה כ"איש ידע" - מכשף ובעל חזון משבט היאקי. כבר במפגש הראשון הבחין דון חואן בכמיהה הרוחנית של הסטודנט הצעיר, ולקח אותו תחת חסותו. כך החל סדרת חניכות יוצאת דופן, שבה העולם כפי שהכיר קסטנדה החל להתערער. תחת הדרכתו של דון חואן, הוא נכנס בהדרגה לעולם נסתר שבו חוקי הטבע והתודעה שונים מכל מה שידע.

אחד המאפיינים הבולטים בתחילת מסעו של קסטנדה היה השימוש ב"צמחי עוצמה" - צמחים פסיכדליים שהשאמאן נתן לו כדי "לפתוח את דלתות התודעה". קסטנדה תיעד שלושה צמחי חזיון עיקריים שבהם השתמש לצד דון חואן: הדטורה ("עשב השטן") - צמח רעיל הגורם להזיות עוצמתיות; הפיוטה (קקטוס הידוע גם כ"מסקליטו") המכיל מסקלין; ופטריות הפסילוסיבין שכונו על ידו "העשן הקטן"​. באותם טקסי חניכה היה קסטנדה צורך את צמחי ההזיה בהנחיית דון חואן, ואז חווה טרנספורמציות בתפיסת המציאות: צבעים וקולות קיבלו איכות אחרת, גבולות הגוף והעולם היטשטשו, וישויות מסתוריות החלו להופיע לפניו. באמצעות החוויות הללו, כך נטען, "נשברו" אצלו דפוסי התפיסה הישנה ונפער סדק לעולם נסתר שמעבר - מה שדון חואן כינה "מציאות לא-רגילה"​.

דרך החניכה עם דון חואן לא עסקה רק בחומרים פסיכדליים, אלא בעיקר בלימוד פילוסופיה חדשה ותרגולים לשינוי עמוק של העצמי. קסטנדה למד ממנו שיש "עולם חבוי" המקביל למציאות הרגילה, ושאדם המחפש דעת חייב להפוך ל"לוחם" - אדם עם משמעת, אומץ וענווה, שיוצא לקרב כנגד חולשותיו ותפיסותיו המוגבלות​. מטרת הלימוד, כדברי דון חואן, הייתה להפוך את קסטנדה ל"איש דעת" - מישהו שרכש תבונה עמוקה שנובעת מניסיון ישיר של המציאות שמעבר למקובל​. לשם כך, הדריך אותו השאמאן בשורה של תרגולות רוחניות: "עצירת העולם" - השהיית הפרשנות השגרתית שלנו למציאות; "מחיקת תולדות החיים" - ויתור על הסיפור האישי ועל החשיבות העצמית; "השתקת הדיאלוג הפנימי" - השקטת זרם המחשבות הטורדניות; "דרך עם לב" - בחירת נתיב חיים רק אם הוא נכון ללב ולרוח; "חלימה" – אימון בתודעה בתוך חלומות כאמצעי להתפתחות; "יקוש" - אמנות הציד האנרגטי של מודעות, ועוד רבים. מושגים אלו, שנשמעו מוזרים לקורא המערבי, הפכו בהדרגה למפת דרכים לחניכותו של קסטנדה. במילותיו של דון חואן, הוא ניסה להוביל את תלמידו אל "האינסוף, הים האפל של המודעות" - מטפורה למצבי תודעה גבוהים ולאינסופיות היקום​.

סדרת המפגשים נמשכה לאורך שנות ה-60 ועד ראשית שנות ה-70. במהלך תקופה זו חווה קסטנדה עליות ומורדות בדרך ללמידה: רגעי פחד משתקים מול הלא־נודע, התגברות על "אויבים" פנימיים (דון חואן דיבר על ארבעה אויבים של האדם המחפש דעת: פחד, בהירות יתר, כוח וזקנה), והתפעמות מול תופעות פלאיות. באחד השיאים הדרמטיים, כפי שמתואר בספר "סיפורי עוצמה", דון חואן מוביל את קסטנדה ואת חבורת תלמידיו בליל ירח לחשוף את סוד אחרון - ובסופו של אותו לילה, דון חואן וקבוצת ה"ראוֹת" שלו נעלמים לעד, לכאורה כשהם פורצים מבעד למימד אחר. קסטנדה נשאר מאחור, כעת ה"נגואל" - המנהיג - החדש, שתפקידו להעביר את הידע הלאה​. חוויות מסעירות אלה, על סף המיתולוגי, היוו את השלד הנרטיבי של ספריו.

חשוב לציין שאיש מלבד קסטנדה לא פגש מעולם את דון חואן, ולא נמצא תיעוד עצמאי לקיומו של שאמאן כזה. כבר מראשית פרסומם, רבים הטילו ספק האם דון חואן היה אדם אמיתי או דמות ספרותית שהמציא קסטנדה כדי להעביר את רעיונותיו​. בין אם סיפורי החניכה הללו התרחשו במציאות ובין אם לאו, הם כבשו את דמיונם של מיליוני קוראים ברחבי העולם בחיותם ועוצמתם הסיפורית. הספק המרחף מעל אמיתותם רק הוסיף להילה המיסטית - בעיני מעריציו קסטנדה הפך לדמות של "גשר בין עולמות", המגלה לאנושות המערבית אמת נסתרת מעולם השאמאנים.

ספריו של קרלוס קסטנדה

סדרת הספרים של קסטנדה, שידועה גם כסדרת ספרי דון חואן, כוללת 12 כותרים שפורסמו בין 1968 ל-1998. ספרים אלו מציגים בהדרגה את תהליך החניכה, את עיקרי משנתו הרוחנית של דון חואן, ואת התפתחותו האישית של קסטנדה.

משנתו של דון חואן: דרך היאקי אל הדעת (1968) – ספר הביכורים של קסטנדה, המבוסס על עבודת התזה שלו באנתרופולוגיה. הוא כתוב בצורת דו"ח אתנוגרפי המספר על המפגשים הראשונים עם דון חואן בשנים 1960 עד 1965​. בחלקו הראשון מובאות השיחות וההרפתקאות שעבר תחת השפעת צמחי ההזיה, ובחלקו השני "ניתוח מבני" המתיימר לנתח את החוויה במונחים אנתרופולוגיים. הספר מתאר כיצד קסטנדה למד על "עולם הלא־נודע" באמצעות הפיוטה, הדטורה והפטריות - כולל מפגשים עם ישות רוחנית אותה כינה "מסקליטו" (רוח הפיוטה) ועם "בעלי ברית" מסתוריים. כבר כאן מופיעים מושגי יסוד כ"לוחם" ו"איש דעת". הספר זכה לתשומת לב עצומה מיד עם פרסומו, בין היתר בשל סגנונו הספרותי הסוחף המתאר את הדברים כהרפתקה רוחנית מלאת מסתורין. הוא הפך לרב־מכר והלהיב קוראים צעירים באמריקה של שנות ה-60 שנמשכו לתרבות הנגד הפסיכדלית​.

מציאות נפרדת: שיחות נוספות עם דון חואן (1971) – ספר ההמשך מתמקד בשנים 1968 עד 1970​, ובהמשך אימוניו של קסטנדה. כאן נכנס לעומק הרעיון שמה שאנו מכנים "מציאות" הוא למעשה רק אחת מתמונות רבות של העולם. דון חואן חושף את קסטנדה ל"ראייה" - תפיסה ישירה של מהות הדברים, בניגוד ל"התבוננות הרגילה". עדיין יש בספר שימוש בחומרים משני-תודעה, אך הדגש מתחיל לעבור להתפתחות היכולת הפנימית לראות את האנרגיה שמעבר לצורה. קסטנדה חווה מאבקי כוח עם "בעל ברית" - ישות או כוח מכושף שאיתו היה עליו להתמודד. דרך חוויות אלו הוא מתחיל להבין שהעולם של דון חואן מציית לחוקים אחרים, ושעליו לנטוש את ההיגיון המערבי כדי להתקדם. הספר פחות מובנה אקדמית מקודמו, וזורם יותר כנרטיב אישי. גם הוא התקבל בהתלהבות על ידי הקהל הרחב, ותרם לביסוס המוניטין של קסטנדה כסופר רוחני יוצא דופן.

המסע לאיכטלאן (1972) – הספר השלישי, המכונה לעיתים יצירת המופת של קסטנדה, מציין נקודת מפנה. אף שהוא מתאר אירועים מתקופת ההכשרה המוקדמת (1960 עד 1971)​, קסטנדה מציג בו תובנות חדשות. בתחילת הספר הוא מעיד שחלק מהחוויות תחת חומרים משני תודעה שהוצגו בספרים הקודמים היו למעשה אמצעי של דון חואן "ללכוד את תשומת לבו", אך אינן נחוצות למהות הדרך. ב"מסע לאיכטלן" הדגש עובר לטכניקות רוחניות ללא חומרים משני-תודעה: מחיקת התולדות האישיים, נטישת החשיבות העצמית, אימוץ המוות כיועץ (תזכורת תמידית שסוף החיים אורב ולכן יש לחיות ללא דחייה), ו"דרך עם לב". ביטוי מפורסם מספר זה הוא עצתו של דון חואן לבחור תמיד בדרך שיש לה לב: "הבט היטב בכל דרך בחייך ושאל את עצמך - האם לדרך זו יש לב? אם כן, היא הדרך הנכונה. אם לא - היא חסרת תועלת". רעיון ה"דרך עם לב" הפך לאחד מציטוטי המפתח המזוהים עם קסטנדה. הספר כתוב כסדרה של אפיזודות ולימודים שעוברים השניים במדבר - החל מציד ושליית לטאות למטרות כישוף, ועד לתרגילי תודעה כגון עצירת הזמן. "המסע לאיכטלאן" מצטיין בנימה יותר רפלקטיבית ופילוסופית, ומשקף את התבגרות התלמיד: הוא מתחיל לתפוס שהמסע הרוחני אינו "טיול של סופשבוע" אלא שינוי חיים יסודי, מסע שנמשך כל החיים אל איכטלאן (יעד סמלי המייצג אולי את הבית הרוחני האבוד). הספר זכה לשבחי הביקורת הספרותית כמעמיק ומרתק, וסימן שקסטנדה הוא לא רק אנתרופולוג, אלא סופר בעל חזון.

סיפורי עוצמה (1974) – הספר הרביעי חותם את ה"מחזור הראשון" של קסטנדה, ומגולל את סיום החניכה הישירה שלו אצל דון חואן. חלקו הראשון מתאר את החוויות בשנים 1971 עד 1972, כאשר קסטנדה מתמודד עם מבחנים אחרונים בדמות אירועים על-טבעיים ומפגשים עם דמויות מסתוריות (כגון "לא גואדרה" - מכשפה רבת עוצמה המציבה בפניו אתגר). חלקו השני של הספר מתמקד בלילה האחרון שבו ראה את דון חואן בשנת 1973. באותו לילה, על פי הסיפור, דון חואן ערך לקסטנדה "טקס פרידה" שבו העניק לו את "מתת הנגואל" - האנרגיה או הכוח של המנהיג - ולאחר מכן הוא וקבוצת הראות שלו "עזבו את העולם" בקפיצה אל תהום (סמלית או מילולית). קסטנדה נותר המום ובודד אך מועצם בידע שקיבל. "סיפורי עוצמה" כתוב באופן דרמטי וסוריאליסטי, והותיר קוראים רבים פעורי פה. הוא סוגר מעגל: התלמיד התחיל את דרכו בחיפוש אחר כוח, ומוצא שבסופו של דבר הכוח האמיתי טמון בוויתור ובקבלה של המסתורין. מבחינה ספרותית, הספר פחות "דיווחי" ויותר קרוב לרומן מיסטי, עם דיאלוגים ותיאורים חיים במיוחד. זהו גם הספר האחרון שבו דון חואן נוכח באופן פעיל.

הטבעת השנייה של העוצמה (1977) – לאחר פרידת המאסטר, קסטנדה יוצא למסע חדש. הספר החמישי מספר כיצד לאחר היעלמותו של דון חואן, הוא נפגש עם שאר תלמידיו של המכשף - ובעיקר עם ארבע נשים שהיו חניכות של דון חואן, ביניהן דונה סול, לה-גורדה ואחרות​. בחברתם הוא מנסה להשלים פערים בידע שנותר לו ולהבין מה הלאה. מתברר שכל תלמיד קיבל חלקי הוראה שונים, ושרק בשיתוף פעולה יוכלו להרכיב את התמונה המלאה. קסטנדה לומד מאותן נשים את "אמנות הייקוש" - טקטיקות התנהגותיות של מכשפים בעולם היומיומי (למשל התמודדות עם "הטורף הפנימי" באמצעות התנהגות בלתי צפויה). כמו כן הוא נחשף לרעיון של "טבעת העוצמה" - מעגל הכוחות המחבר בין בני החבורה של הנגואל. הספר צולל לעומק הפסיכולוגיה של הדמויות, במיוחד של הנשים ה"חולמות" (המתמחות בחלימה) וה"צדות" (המתמחות בייקוש). "הטבעת השנייה של העוצמה" הוא ספר מורכב, ולעיתים אפל, המציג צדדים אנושיים של קסטנדה - ספקותיו, אגו שנאבק, ומשיכתו ואף חרדתו מהנשים העוצמתיות שלימדו אותו. קוראים רבים מצאו אותו פחות הרפתקני ויותר מאתגר אינטלקטואלית, אך הוא מרחיב את מימדי העולם הקסטנדאי מעבר לדואליות של מורה-תלמיד.

מתנת הנשר (1981) – בספר השישי ממשיך קסטנדה את סיפור קורותיו לאחר סיום חניכתו. חלקו הראשון עוקב אחר קסטנדה וחבורת ה"תלמידים-שותפים" שלו בעוד הם מנסים לפענח יחד את הידע שהותיר להם דון חואן​. בהמשך, הקבוצה מתפרקת וקסטנדה נותר בעיקר עם דמותה של לה-גורדה, אחת התלמידות הבכירות. יחד הם עוברים תהליכים של "שחזור זכרונות" (תהליך הרפלקסיה לאחור הידוע כ"ריקאפיטולציה") שבו כל אחד מהם משחזר את כל מה שעבר בחניכותו כדי לאחד את חלקי הפאזל. בהדרגה נחשפים "פירורי" ידע נוספים מדון חואן - במיוחד הנרטיב המיתי של ה"עיט": כוח קוסמי עצום שנותן לכל יצור ניצוץ תודעה ולבסוף גוזר אותו חזרה; מטרת הלוחם היא לחמוק מגורל זה ולהשיג חירות טוטאלית. "מתנת הנשר" נקרא על שם "המתנה" שהעיט מותיר למעטים - אפשרות לברוח מציפורניו אם הגיעו להכנת התודעה הנכונה. ספר זה רוחני מאד באופיו ומציג פילוסופיה שלמה של חיים ומוות, גורל ובחירה חופשית. רבים ראו בו שיא רעיוני של הסדרה, אף שהוא פחות עלילתי מקודמיו. הוא מדגיש את חשיבות הקבוצה, אבל גם את בדידותו הקיומית של המחפש. בסופו, גם לה-גורדה ודמויות נוספות "עוזבות" (ייתכן שגם הן עוברות לממד אחר), וקסטנדה נותר לבדו להמשיך בדרך.

האש שבפנים (1984) – הספר השביעי מהווה מעין חזרה ללימודי דון חואן דרך פרספקטיבה בוגרת יותר. קסטנדה, כעת לאחר שהתנסה בהובלת חניכים בעצמו, מתעמק במה שדון חואן כינה "תשומת הלב השנייה" - מצב תודעתי מתקדם שבו הראיה השאמאנית נעשית מלאה. הספר סוקר מחדש רבות מהתורות שדון חואן העניק לו, אך ב"עדשה" חדשה: כיצד לנצל את האנרגיה הפנימית (האש הפנימית) כדי להזיז את "נקודת הכינוס" (נקודת המאסף) - מושג מפתח שפירושו מוקד התפיסה שלנו. לפי דון חואן, מיקום נקודת הכינוס בהילה של האדם קובע איזה עולם הוא רואה. הזזתה מאפשר לראות עולמות אחרים. בספר זה קסטנדה מתאר בהרחבה טכניקות להזזת נקודת הכינוס באמצעות חלימה ותרגולות אחרות, ומשלב סיפורי עבר שדון חואן סיפר לו (למשל אודות שושלת המכשפים העתיקה ומורשתם). "האש שבפנים" הוא ספר עיוני יחסית, ולעיתים קרובות כמעט דיאלוג פילוסופי בין קסטנדה למורו, ללא הרבה "אקשן" עלילתי. עם זאת, הוא מציג את התמונה השלמה ביותר עד כה של היקום השאמאני לפי דון חואן, ומעמיק במונחים כגון הטונאל והנגואל (הטונאל - עולם התופעות הסדור; הנגואל - העולם המיסטי הכאוטי). ניתן לראות בו סיכום של "תורת הנגואל" שהוריש דון חואן לקסטנדה.

כוח השקט: לקחים נוספים של דון חואן (1988) – כשמו כן הוא, הספר השמיני עוסק בעיקר בעקרון השקט הפנימי. הוא בנוי סביב סדרת סיפורים (שדון חואן כינה "ליבות האבסטרקט") - אנקדוטות ותורות מופשטות שדון חואן חלק עם קסטנדה לאורך השנים, אותן קסטנדה לא הבין בזמנו וחוזר אליהן עתה. כל סיפור כזה נושא לקח רוחני מסוים, הנוגע לאופן בו על הלוחם להתנהל. דרך הסיפורים הללו, הקורא נחשף לפן כמעט זן-בודהיסטי של דון חואן: חידות, פרדוקסים והומור רב. למשל, באחד הסיפורים מתאר דון חואן כיצד מורו שלו הנחה אותו למצוא "מקום ללא רחמים" במדבר ולשבת שם - משל לחיפוש אזור הנוחות והכוח. סיפור אחר מספר על לכידת תודעתו של דון חואן בתוך מערבולת אנרגטית וכיצד השיב לעצמו את שלוותו. כל אלו ממחישים את "כוחו של השקט": מצב שבו הדיאלוג הפנימי מושתק וכל האנרגיה מופנית לכוונה טהורה. בעזרת השקט, המכשף יכול "לשמוע" את הרוח ולפעול בהרמוניה עם היקום. קסטנדה משתף כיצד לאחר שנים של אימון, החל לחוות רגעים של שקט טהור שהעניקו לו כוח ותובנה במצבי משבר. הספר הוערך בשל עומקו הפיוטי והחכמה האנושית שבו, וממשיך להרחיב את יריעת הפילוסופיה הקסטנדאית לכיוון של רעיונות אוניברסליים על תודעה, רגש וידע.

אמנות החלימה (1993) – בספר התשיעי חוזר קסטנדה לפעולה יותר קונקרטית בתחום אחד ספציפי: חלימה מודעת (חלום צלול). לטענתו, דון חואן לימד אותו שחלומות יכולים לשמש כזירה להתפתחות רוחנית, ושקיימת ממש "אמנות" לשליטה בחלום. הוא מתאר טכניקות כיצד להפוך מודע בזמן חלום, כיצד "לייצב את הידיים" (תרגיל שבו בחלום מחפש המתלמד את ידיו שלו כדי להתמקד ולהבין שהוא חולם), ואיך להשתמש בחלום כדי לעבור לעולמות אחרים. הספר בנוי כסקירה שיטתית של שלבי היכולת בחלימה - משלב ראשון של התעוררות בתוך החלום, דרך שלב בו ניתן "לנוע" בחלימה (לצאת לגוף חלום ולטייל), ועד שלבים מתקדמים מאד בהם החולם פוגש "ישויות לא־אורגניות" - תודעות או יצורים בממדים אחרים. קסטנדה מתאר מפגשים שלו עם ישויות כאלה במהלך חלומותיו, חלקן מסייעות וחלקן מסוכנות (כמו למשל "הצופים" - יישויות שמהן עליו להיזהר). "אמנות החלימה" הוא טכני ומרתק כאחד: הוא מעניק תחושה של מדריך למשתמש בחלומות, המשולב בסיפורי הרפתקה ליליים. הקורא נותר עם ההבנה שעבור מכשף כמו דון חואן, החלומות אינם דמיונות שווא של המוח, אלא מציאויות מקבילות שניתן לחקור בהן וללמוד בהן כמו בעולם הערות. הספר השפיע גם מחוץ לחוג קוראיו של קסטנדה, והפך לטקסט מוכר בתחום החלימה הצלולה וגלגל שוב עניין מדעי בפוטנציאל של החלום ככלי לפסיכולוגיה טרנספרסונלית.

מעברים קסומים (1998) – לאחר הפסקה ארוכה מפרסום, יצא הספר העשירי, שהוא יוצא דופן בנוף יצירתו של קסטנדה. בניגוד לשאר הספרים, ספר זה אינו ממשיך את הנרטיב של דון חואן, אלא מהווה מדריך מעשי לתרגילי גוף ונפש שקסטנדה מכנה "טנסגריטי". לדבריו, ה"מעברים הקסומים" הם סדרת תנועות פיזיות וטכניקות נשימה שפיתחו השאמאנים של מקסיקו העתיקה, אשר מטרתם "לשבור את מחסומי התפיסה הרגילה" ולשחרר אנרגיה כלואה​. הוא מציג עשרות תרגילים (מעין שילוב של יוגה, טאיצ'י ואומנויות לחימה) המלווים בהסברים מטאפיזיים. קסטנדה מספר שלמד את התנועות הללו מדון חואן ומבני חבורתו, ושרק בשנות ה-90 החליט "לחשוף" אותן לציבור בצורה מודרנית. טנסגריטי, כפי שכינה את התורה הזו, שווקה באמצעות סדנאות, קלטות וידאו וספר זה. "מעברים קסומים" עורר עניין רב אצל קהל חדש של אנשים שאולי פחות התחברו לסיפורי המסתורין אבל חיפשו כלים יישומיים לצמיחה רוחנית. גם בישראל, למשל, החלו לקום קבוצות שלמדו את תרגילי הטנסגריטי וקיימו סדנאות בהשראת קסטנדה​. הספר נכתב בסגנון ישיר ופשוט יחסית, כמתאים למדריך, אך משובצים בו גם רעיונות פילוסופיים על אנרגיה, תודעה וגוף האדם ככלי התפתחות.

גלגל הזמן: מחשבותיהם של שמאנים ממקסיקו העתיקה על חיים, מוות והיקום (1998) – ספר זה שונה במבנהו: הוא למעשה אנתולוגיה של ציטוטים נבחרים מתוך שמונת הספרים הראשונים של קסטנדה​, המסודרים לפי נושאים. קסטנדה עצמו הוסיף הקדמה והערות קצרות לפני כל פרק, בהן הוא משתף בהרהריו כמחבר הוותיק המביט לאחור על עבודתו. "גלגל הזמן" מאפשר לקוראים להציץ בריכוז על "תורת דון חואן" דרך פסוקי מפתח קצרים - מעין ספר אמרות נבונות (כמו "ספר קטן של חוכמה" מתורתו). למשל, ציטוטים על חופש, על אחריות, על פחד, על אהבה ועוד, מלווים בקונטקסט שבו נאמרו. הוא שימושי במיוחד למי שרוצה לתמצת את עיקרי הגותה של דמותו של דון חואן בלי לקרוא את כל הנרטיבים. שם הספר רומז לרעיון שהזמן נע במחזוריות (גלגל) ושחוכמת השמאנים היא מחזורית ועל-זמנית. עבור המעריצים המסורים, הספר היווה סיכום יפה של המסע, וכמקובל אצל קסטנדה - עוד כלי להתבוננות עצמית.

צדו הפעיל של האינסוף (1999) – זהו הספר האחרון שקסטנדה כתב, ופורסם זמן קצר לאחר מותו (הוא נפטר באפריל 1998, והספר ראה אור באותה שנה). "צדו הפעיל של האינסוף" הוא טקסט אישי מאד, במידה רבה אוטוביוגרפי, בו קסטנדה מביא אוסף של "אירועים זכירים" בחייו​. דון חואן, כך מסופר, הנחה אותו לאסוף לאורך השנים את הזכרונות המשמעותיים ביותר - נעימים או קשים - ולשזור מהם "אלבום של זכרונות" שישמש אותו בשעת מותו כמאגר של תודעה להשליך אל האינסוף. הספר נע הלוך ושוב בין אנקדוטות מעברו של קסטנדה (עוד לפני פגישתו עם דון חואן - ילדותו בפרו, יחסיו עם הוריו, הגעתו לארה"ב, וגם קטעים ממסעותיו הרוחניים) לבין שיחות אחרונות שלו עם דון חואן שעוזרות לו לפרש את האירועים הללו מנקודת מבט של לוחם. אחד הנושאים הבולטים הוא עיסוק במוות: קסטנדה מספר כיצד דון חואן דחק בו לראות במוות "יועץ" - דמות הניצבת תמיד משמאלו במרחק זרוע ומזכירה לו שכל רגע חשוב. כמו כן, הוא מציג לראשונה דמות אפלה הקרויה "המעופפים" - ישויות טפיליות בלתי נראות שמזינות את עצמן מתודעת בני האדם, רעיון המדגיש את חשיבות החתירה לחופש תודעתי כדי לא ליפול טרף. "צדו הפעיל של האינסוף" מסכם בטון מהורהר את המסר של קסטנדה לקוראיו: החיים חולפים, האינסוף קורא, ורק באמצעות מודעות מוגברת וזיכרון נבחר נוכל להתעורר מהאשליה לפני הסוף. הספר התקבל בתחושות מעורבות - חלק העריכו את הכנות והגילוי העצמי של קסטנדה בן ה-72, אחרים הרגישו שנותרו שאלות רבות בלתי פתורות.

בסיכום מכלול יצירתו של קסטנדה, ניתן לראות התפתחות מתמדת: מספרי תיאור חוויות מונחות משני תודעה ומחקר אנתרופולוגי לכאורה, דרך מעבר להוראה מופשטת על מודעות וחירות אישית, ועד התמקדות בכלים מעשיים ובחשבון נפש אישי. למרות השינוי בסגנון, חוט השני המחבר את כולם הוא הבקשה לפרוץ את גבולות התודעה האנושית הרגילה. ספריו שילבו סיפורת, פילוסופיה, פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה לכדי ז'אנר ייחודי משלו. הם השפיעו הן על קוראים רוחניים שניסו ליישם את הלקחים בחייהם, והן על חוקרי דתות ותודעה שדנו בהם כתופעה תרבותית.

ביקורת אקדמית וציבורית

בעוד שקסטנדה צבר קהל מעריצים נלהב, הקהילה האקדמית - ובמידה רבה גם הציבור הרחב - התייחסו ליצירתו במידה לא מבוטלת של ספקנות וביקורת. כבר מראשית הדרך צצו קולות ששאלו: האם כל זה באמת קרה? האם דון חואן היה קיים? או שמא קסטנדה כתב סיפורת מתוחכמת והציג אותה כאמת?

למעשה, עוד עם פרסום "משנתו של דון חואן" ב-1968, אנתרופולוגים החלו להטיל ספקות רציניים באמינות התיאור. לאורך השנים, הגיעה הביקורת לכדי קונצנזוס בקרב מומחים שקבעו כי ספריו של קסטנדה הם בדיון ספרותי יותר מאשר תיעוד עובדתי​. מספר חוקרים ניתחו לעומק את הטקסטים ואת "שדות המחקר" של קסטנדה וגילו בהם סתירות רבות: לא הופיע בהם ולו מונח אחד בשפת היאקי, למשל, מה שהיה מצופה ממי שלמד אצל זקן שבט; תיאורי הטקסים והשימוש בפיוטה לא תאמו את הידוע מאנתרופולוגיה של בני היאקי; וזמן ההתרחשות של חלק מהאירועים לא התלכד עם המציאות (למשל, קסטנדה טען ששהה במקסיקו בזמן שלפי מסמכים היה בכלל רשום כסטודנט בלוס אנג'לס)​.

אנתרופולוג בשם ריצ'רד דה מיל (Richard de Mille) היה אחד המבקרים החריפים של קסטנדה. הוא פרסם כבר בשנות ה-70 ספרים שחקרו שורה של אי-התאמות ביומני השדה שצירף קסטנדה לעבודת הדוקטורט שלו. דה מיל ואחרים אף זיהו בספריו של קסטנדה קטעים "מועתקים" ממקורות אחרים: כ-47 עמודים שלמים ב"משנתו של דון חואן" הכילו ציטוטים כמעט מילה במילה ממאמרים אקדמיים ידועים, ממקורות אתנוגרפיים שונים ואפילו מספריהם של פילוסופים כמו לודוויג ויטגנשטיין וסי. אס. לואיס - אלא שקסטנדה שם את המילים בפיו של דון חואן​. ממצאים כאלה חיזקו את החשד שדון חואן הוא דמות ספרותית שהורכבה באופן יצירתי ממקורות מגוונים, ולא אדם אמיתי.

יתרה מזו, קסטנדה ספג ביקורת על עצם העובדה שקיבל תארים אקדמיים (כולל דוקטורט) על בסיס עבודה שאמינותה מוטלת בספק. היו שטענו שזהו תרגיל הונאה אקדמי: האוניברסיטה (UCLA) הוטעתה להאמין שמדובר במחקר אתנוגרפי אותנטי, והעניקה לו תואר דוקטור. קסטנדה עצמו נמנע מלהתגונן פומבית מהאשמות אלה - הוא דבק במדיניות השתיקה שלו. יש שיאמרו, בכך הוא רק ליבּה את החשד (שכן מדען תמים היה נאבק על אמיתות ממצאיו), אך מנגד אחרים טענו שקסטנדה במכוון בחר באי-מענה מתוך עמדה פילוסופית: מבחינתו השאלה מה "אמיתי" ומה "בדוי" היא שאלה מערבית לא רלוונטית, כי בראיית השאמאן כל סיפור טוב הוא אמיתי באופן מטאפורי, והעיקר הוא הכוח החווייתי שלו ולא הדיוק העובדתי.

גורם נוסף לביקורת ציבורית הייתה ההתנהלות האישית של קסטנדה בשנותיו המאוחרות. הוא הקים סביבו בתחילת שנות ה־90 מעין קומונה סגורה בלוס אנג'לס, שכללה כמה נשים שותפות לדרכו (חלקן גם סופרות בזכות עצמן, כמו פלורינדה דונר - Florinda Donner וטאישה אבלר - Taisha Abelar). קבוצה זו, שכונתה לעיתים "המכשפות" או "הראוות החדשות", חיה תחת הנחיותיו הנוקשות של קסטנדה ופעלה ככת רוחנית. לאחר מותו של קסטנדה ב-1998 (מסרטן כבד), נעלמו אחת אחרי השנייה כמה מנשות הקבוצה. במקרה מפורסם, שלד אדם (שזוהה מאוחר יותר כאחת ממקורבותיו) נמצא במדבר כחמש שנים לאחר מות קסטנדה​. אירועים אלה תרמו לתדמיתו השנויה במחלוקת: היו שראו בו גורו מבריק שפועל מחוץ לנורמות ולכן גם מושך אש, ואחרים החלו להאשימו במניפולטיביות, ביחס כתתי ואף בניצול פסיכולוגי של חסידיו.

מבקריו הנחרצים ביותר של קסטנדה באקדמיה הגיעו מתחום האנתרופולוגיה. ויליאם קלי (William Kelly), ראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ייל, התבטא בחדות: "אני בספק אם תמצאו אנתרופולוג בן דורי שרואה בקסטנדה משהו מלבד שרלטן ערמומי. זו הייתה מתיחה, וספק אם דון חואן אי פעם היה קיים כדמות ממשית בספרים. בעיניי זו הפרה בוטה ובלתי נסלחת של האתיקה"​. ציטוט בוטה זה משקף את התחושה שקסטנדה "הצליח לעבוד" על הממסד האקדמי ולהוציא אותו טועה - דבר שרבים באקדמיה התקשו לסלוח עליו. ביקורות נוספות הגיעו גם מכיוון חוקרי דתות ואתנובוטניקה, שטענו שקסטנדה יצר תערובת לא אחראית של מוטיבים משבטים שונים (יאקי, בני ווייצ'ול ועוד) ויחס אותם לדמות פיקטיבית אחת, וכך הטעה את הציבור לגבי תרבויות ילידיות אמיתיות. היו אף מנהיגים של שבט היאקי שהתרעמו על השימוש בשמם ובמסורתם באופן בדיוני.

עם זאת, לצד הביקורת הקטלנית, היו גם קולות שהעניקו לקסטנדה הערכה מסויגת - אפילו מתוך ההנחה שכתביו אינם תיעוד מילולי. סוציולוג בשם דיוויד סילברמן (David Silverman) טען בספרו "Reading Castaneda" שניתן לקרוא את עבודתו של קסטנדה כביקורת אירונית על שדה האנתרופולוגיה עצמו​. לפי פרשנותו, העובדה שקסטנדה "עבד" על הקוראים שלו היא קריאת תיגר על הנטייה של חוקרים לקבל כתבי שדה אישיים כאמת - הוא זעזע את הביטחון שלנו ביכולת לתאר תרבות באופן אובייקטיבי. יש אומרים שברמה מסוימת, גם אם קסטנדה בדה את הסיפור, ערכו הספרותי והרוחני יכול לעמוד בפני עצמו. כלומר, יתכן שהסיפורים של דון חואן הם מיתוס מודרני - לא שונה ממיתוסים עתיקים - המשרתים מטרה של הוראה רוחנית, ולכן חשובים בלי קשר לשאלת "האמת ההיסטורית". הפילוסוף והפסיכולוג טרנס מקנה, למשל, לא התעניין בשאלה האם דון חואן אמיתי, אלא דן ברעיונות שבספרים כאילו היו פילוסופיה מרתקת בפני עצמה.

בנוסף, קוראים רבים שחוו טרנספורמציות אישיות בעקבות ספריו של קסטנדה התייחסו לביקורת האקדמית כדבר שולי. עבורם, "הוכחות" שוליות לעומת העובדה שהספרים שינו את חייהם: ישנן עדויות על אנשים שנטשו התמכרויות, שינו קריירה או יצאו למסעות רוחניים בעקבות ההשראה מקסטנדה. חלקם אף בחרו להאמין ש"לא חשוב אם דון חואן היה אדם אמיתי, הוא אמיתי עבורי". השקפה זו מזכירה את הדרך שבה מאמינים מתייחסים לטקסטים מקודשים או מיתוסים מכוננים - אמת פנימית גוברת על אמת חיצונית.

גם בהקשר הספרותי הטהור, ישנה הערכה לקסטנדה. כמה מבקרים ספרותיים ציינו שסדרת דון חואן היא יצירה ספרותית חלוצית המשלבת בין סגנון ריאליסטי (כמו יומן או דו"ח) לבין פנטזיה ומטאפיזיקה, מה שיכול להיחשב תת-ז'אנר בפני עצמו. היו שכינו זאת "סיפורת חזיונית" (visionary fiction). בפרספקטיבה זו, קסטנדה מצטרף לשורה של סופרים דרום-אמריקאים בני דורו שעסקו בעירוב מציאות ופנטסטי - אמנם לא בדיוק בזרם "הראליזם המאגי" הקלאסי, אבל במגמה תרבותית שבה אגדות ומציאות חד הם.

לסיכום חלק זה, ניתן לומר שקסטנדה נותר דמות שנויה במחלוקת. מצד אחד, האקדמיה רואה בו במידה רבה מתחזה שפגע באמינות התחום האנתרופולוגי והפיץ "פייק" בתחפושת של מחקר. מצד שני, רבים בקהל הרחב ובעולם הרוחני ממשיכים לראות בו מורה, סופר ומשפיען תודעתי חשוב. המתח בין שתי התפיסות הללו - בין קסטנדה כנוכל מתוחכם לבין קסטנדה כמורה רוחני - מלווה את מורשתו עד ימינו בדיונים על ערך יצירתו.

ההשפעה התרבותית, הפסיכולוגית והרוחנית של ספריו

למרות (ואולי בגלל) המחלוקת סביבו, ההשפעה של קרלוס קסטנדה על התרבות הפופולרית, על התנועה הפסיכדלית ועל השיח הרוחני הייתה עצומה. ספריו יצאו בתקופה סוערת - שלהי שנות ה-60 וראשית ה-70 - בה דור שלם ערער על הסדר החברתי וחיפש אלטרנטיבות רוחניות, חברתיות ותודעתיות. לתוך הקרקע הפורייה הזו נפלו הרעיונות של קסטנדה כמו זרעי צמחי-עוצמה, ונבטו בדרכים שונות.

ראשית, דור שנות ה־60 בארה"ב אימץ בהתלהבות את קסטנדה. הצעירים של אותה תקופה, שרבים מהם יצאו נגד מלחמת וייטנאם וסגנון החיים החומרני של הוריהם, מצאו בספריו משהו שענה על הצורך שלהם במשמעות גבוהה יותר. כפי שציינה אנציקלופדיה בריטניקה, "תיאוריו רבי־הדמיון של 'מציאות לא-רגילה' היו פופולריים במיוחד בקרב צעירים אמריקאים שהתפכחו ממלחמת וייטנאם"​. קסטנדה הציע שילוב שענה לשאיפותיהם: גם פסיכדליה (טריפים רוחניים עם פיוטה ודטורה, מה שהדהד את תרבות ה-LSD של התקופה) וגם ממד רוחני־ילידי אותנטי (בזמן שרבים פנו לילידים, ליוגה, לבודהיזם וכדומה בחיפושם). כך הוא תרם לגיטימציה אינטלקטואלית לשימוש בחומרים פסיכדליים בחיפוש אחר ידע - לא עוד "סתם סמים", אלא "כלי לוחם" במסע מודעות​. יש המעריכים שקסטנדה העצים את התנועה הפסיכדלית בכך שחיבר אותה למסורת אמריקאית ילידית: במקום רק לצטט את טימותי לירי ומדעני סמים, צעירים יכלו לומר שהם הולכים בעקבות שמאן מדברי עתיק​.

בנוסף, קסטנדה היה בין הראשונים שהביאו את המושג "העידן החדש" ללב המיינסטרים. לא בכדי הוא מכונה "אבי העידן החדש"​. תנועת העידן החדש שהתפתחה בשנות ה־70 וה־80 שילבה אלמנטים מתרבויות רוחניות שונות (מזרח ומערב, עתיק ומודרני), וקסטנדה סיפק לה תוכן מרתק: השילוב של חכמת שמאנים, טכניקות מדיטטיביות (השתקת הדיאלוג הפנימי), עבודה עם אנרגיות (נקודת הכינוס), תפיסת יקום הוליסטית, ושחרור מתבניות (דרך עם לב). רבים מן המונחים והגישות שהוא הציג חלחלו לתרבות הרוחנית הפופולרית: כיום מדברים על "לחיות כמו לוחם", "לשחרר את האגו", "להיות מודע לחלום" - דברים שהפכו שגורים יחסית, במידה רבה הודות לקסטנדה. מספר ארגונים רוחניים ותוכניות סדנאות בשנות ה-80 וה-90 הושפעו ישירות ממנו: למשל, סדנאות חלימה מודעת, קבוצות "מחפשי חזון" במדבר, או עיסוק בשמאניזם נאו-ילידי (כמו השיטה של מייקל הארנר (Michael Harner), Core Shamanism, שקיבלה תנופה בין היתר עקב העניין שמעוררים סיפורי דון חואן).

בהקשר של תרבות הסמים הפסיכדליים, קסטנדה סיפק נרטיב אלטרנטיבי חיובי לשימוש בחומרים אלו. דמותו של דון חואן מדגישה שמדובר ב"צמחי כוח" שמחייבים כבוד, טקסיות ומשמעת - בניגוד לשימוש הרקריאציוני או המסחרי. הייתה לכך השפעה על רבים שבחרו לגשת לחוויות פסיכדליות באופן טקסי ומודע יותר, ואפילו תרמה להקמת תנועות כמו הכנסייה הילידית האמריקאית (Native American Church) שמקדמת שימוש חוקי בפיוטה בטקס דתי. למעשה, חוקר בשם ג'יי פייקס (Jay Pikes) ציין שקסטנדה אף שימש טיעון בתנועה שקראה ללגליזציה של הפיוטה, בהיותו "הוכחה" לערכו הרוחני​. בעת ובעונה אחת, יש הטוענים שספריו של קסטנדה ריככו את התדמית של הפסיכדלים בקרב הציבור - כי אנשים קראו אותם כספרות מרתקת, אולי אפילו בלי כוונה לצרוך סמים, אך התוודעו דרכם לרעיון שהרחבת התודעה יכולה להיות חוויה מעצימה ולא רק משהו מסוכן.

השפעה מעניינת התחוללה גם בעולם התרבות הפופולרית. אחד הסיפורים הידועים הוא שג'ורג' לוקאס, יוצר "מלחמת הכוכבים", הושפע מספריו של קסטנדה. בשנות ה־70, בעבודתו על הסרט, שילב לוקאס אלמנטים מהמיתולוגיה של דון חואן. דמותו של המאסטר יודה, המדריך הרוחני של לוק סקייווקר, עוצבה בהשראה חלקית של דון חואן​. יודה - יצור קטן, מוזר, מדבר בחידות ופועל בדרכים לא קונבנציונליות ללמד את תלמידו - מזכיר באופנים רבים את השאמאן החכם של קסטנדה. גם המסע שלוק סקייווקר עובר כולל התנתקות מהעבר, התמודדות עם פחד, ראיית מציאות אחרת באמצעות "הכוח" - אלו נושאים קרובים להפליא לתמות אצל קסטנדה. למעשה, תחקיר מגלה שברשימות ההכנה שכתב לוקאס ל"מלחמת הכוכבים" הוא אפילו הזכיר מפורשות את דון חואן כמקור השראה לכוחותיו של אובי-וואן קנובי​.

כך, בדרכים נסתרות, מצאו רעיונותיו של קסטנדה את דרכם לאחד מהמיתוסים הקולנועיים הגדולים של זמננו. גם יוצרי תרבות אחרים - סופרים, מוזיקאים ואמנים - שאבו השראה מקסטנדה: למשל, המשורר המקסיקני הנודע אוקטביו פאס כתב הקדמה למהדורה בספרדית של "משנתו של דון חואן" והילל את החדשנות שבה​. מוזיקאי הרוק של שנות ה-70 קראו והתייחסו לספריו; ואפילו כיום, סדרות טלוויזיה או ספרי פנטזיה לפעמים קורצות למושגים כמו "נגואל" או "חלימה" שהפכו מוכרים.

מבחינה פסיכולוגית, קסטנדה תרם להתפתחות זרמים כמו פסיכולוגיה טרנספרסונלית - זרם שחוקר חוויות רוחניות ותודעתיות החורגות מהאני הרגיל. פסיכולוגים כסטניסלב גרוף, שהתעניינו בהשפעות של חומרים פסיכדליים ובחוויות מיסטיות, ראו בעבודתו של קסטנדה מאגר של דוגמאות ותובנות. אף על פי שספריו אינם מחקר פסיכולוגי, הם תיארו בצורה נרטיבית ניואנסים של שינויי תודעה, התמודדות עם פחד קיומי, טרנספורמציה עצמית - נושאים שהפסיכולוגיה של אותה תקופה רק החלה לגשש בהם. אחד הרעיונות שחלחלו, למשל, הוא מושג ה"עצמי השני" או ה"תודעה המורחבת": דרך החוויה של קסטנדה שעבר מעבר לאגו שלו ונחשף ל"משהו אחר" בתוכו, אנשים קיבלו אישוש לאמונה שיש רובד נוסף לנפש שאפשר להגיע אליו. גם המונח "לחיות כצייד" או "כלוחם" קיבל עיבוד פסיכולוגי - כמטאפורה לאדם שלוקח אחריות על גורלו, מתבונן בעצמו מבחוץ, ומוותר על רחמים עצמיים. מטפלים הוליסטיים שונים אימצו חלק מהרעיונות הללו בשיטות הטיפול שלהם.

בנוסף, קסטנדה הצית עניין מחודש בשמאניזם ובתרבויות ילידיות בציבור הרחב. בשנות ה-80 וה-90 צמחו קורסים, סדנאות וטיולים בעקבות "החזון של קסטנדה". אנשים נסעו למדבריות מקסיקו מתוך תקווה לפגוש את ה"דון חואן" הפרטי שלהם. ספריו הניעו גל של תיירות רוחנית לאתרים ילידיים, השתתפות בטקסי הזעה של שבטי הנוואחו, שתיית איוואסקה בג'ונגלים של פרו ועוד. אפשר לטעון כמובן שחלק מהדברים הללו היו קיימים ללא קשר אליו, אך הוא ללא ספק היה אחד ה"מבשרים" שסקרנו את הדמיון המערבי לגבי הידע השבטי הקדום. אפילו בישראל - כפי שהוזכר - קמו קבוצות לימוד ופורומים שעסקו בתורת קסטנדה, דבר יוצא דופן ביחס לסופר זר. כך הפך השיח על "נגואלים" ו"נקודת כינוס" לחלק מרפרטואר רוחני עכשווי בהרבה מקומות, במידה דומה לכך שמונחים בודהיסטיים (קארמה, צ'אקרה וכו') נטמעו בשפה.

בפן התרבותי-רוחני הרחב, ניתן לומר שקסטנדה תרם להעתקת מוקד החיפוש הרוחני "פנימה". אם עד אמצע המאה ה-20 רבים חיפשו את אלוהים או את האמת מחוץ לעצמם (בדת ממוסדת, או בהליכה למנזרים, או באידאולוגיות פוליטיות גדולות), הרי שקסטנדה, לצד גורואים אחרים, הזמין את האדם להביט פנימה, אל התודעה. הוא העביר את זירת ההרפתקה הגדולה אל נפש האדם. הביטוי "לשבור את הפרדיגמה" שקיים היום בשפה, או "לצאת מאזור הנוחות" - אלה רעיונות שקיבלו תנופה דרך סיפורים כמו של קסטנדה, שבהם הגיבור הוא אדם רגיל שמגלה שהמציאות הרבה יותר מסתורית ורחבה משחשב. בכך, קריאה בספריו הייתה עבור רבים חוויה מערערת ותודעתית גם אם לא שתו אף לא צרכו מנה אחת של פיוטה. הדגש שהוא שם על חוויות ישירות תרם לרוח התקופה שהעריכה את הסובייקטיבי: "האמת שלי" חשובה לא פחות מהאמת המדעית הכללית.

מצד שני, יש המדגישים שגם השפעות שליליות אפשר לזקוף לחובתו התרבותית. למשל, שהוא עזר (בלי שהתכוון) לייצר גל של רומנטיזציה של הילידים - דימוי סטראוטיפי של "היליד החכם בעל סודות עתיקים", שלעיתים מחק את המורכבויות והבעיות הממשיות של עמי הילידים. בנוסף, היו אנשים שלקחו את כתביו כפשוטם וניסו לחקות מעשים מסוכנים (כמו שימוש לא זהיר בצמחים רעילים). חלק מהמבקרים טוענים שהספרים של קסטנדה עודדו בריחה מהמציאות עבור דור שלם - ההתמכרות לפנטזיות על כוחות נסתרים במקום להתמודד עם אתגרי החברה. דיון ציבורי התקיים, למשל, סביב השאלה האם קוראיו הצעירים של קסטנדה נפגעו מכך שהאמינו שאפשר "לעוף מצוק אם רק באמת תאמין" (בהשראת הסצנות הדרמטיות בספריו). למרבה המזל, לא ידועים מקרים מתועדים רבים של ניסיונות התאבדות בהשראתו או משהו דומה, אך כן נמתחה ביקורת על גבולות האחריות של סופר המגיש מציאות בדיונית כריאלית.

בשורה התחתונה, לטוב ולרע, קסטנדה הותיר חותם ניכר. הוא השפיע על תפיסות של תודעה - כיום שיח על "הרחבת תודעה" או "רב-ממדיות" הפך מקובל יותר גם במדע הפופולרי; הוא השפיע על זרמים רוחניים עכשוויים - מתנועות שאמאניזם מודרני ועד ניו-אייג' מערבי; והוא חלחל אפילו ליצירות אמנות, לקולנוע ולחשיבה הפסיכולוגית. בעוד שאולי שמו לא תמיד מוזכר בגלוי, רעיונות שהציג נתפסים כיום כחלק מהנוף האינטלקטואלי של סוף המאה ה-20.

ציטוטים מרכזיים, פרשנויות והשפעות מאוחרות

להשלמת התמונה, נציג כמה ציטוטים מרכזיים המיוחסים לקרלוס קסטנדה (ולמעשה לדון חואן בדיאלוגים בספריו), ונדון בפרשנותם ובהשפעותיהם המאוחרות. ציטוטים אלו מהווים מעין "תמצית מזוקקת" של הפילוסופיה הקסטנדאית, ורבים מהם צוטטו שוב ושוב במקומות שונים, לעיתים מבלי שהמצטטים מודעים אפילו למקורם.

• "הדרך עם לב" - אחד המשפטים הזכורים ביותר הוא כאמור הקריטריון לבחירת דרך חיים: "כל דרך היא רק דרך... בחן כל דרך מקרוב ובכוונה. נסה אותה ככל שתרצה. ואז שאל את עצמך - האם לדרך זו יש לב? אם כן - הדרך טובה; אם לא - ממנה לא תצא לך כל תועלת". (מתוך "מסע לאיכטלאן"). פרשנות: דון חואן מסביר לקסטנדה שעל האדם ללכת רק במסלול שממלא אותו משמעות עמוקה (סימן שיש בו "לב"), אחרת החיים יחוו כריקים. רעיון זה, אף שאינו ייחודי לקסטנדה (יש לו הדהודים בתורות רוחניות רבות), הפך באמצעות הפופולריות של ספריו למוטו עבור רבים בהתלבטויות אישיות. השפעה מאוחרת: הביטוי "דרך עם לב" נכנס לשיח הרוחני והפסיכולוגי. סדנאות למודעות עצמית משתמשות בו כדי לעודד אנשים לבחור קריירה או זוגיות שתואמת את ערכיהם הפנימיים. גם בשדות אמנותיים - יש אמנים שמצטטים את העיקרון הזה כהשראה לשמור על נאמנות ליצירתם. אפשר לומר שדבריו של דון חואן יצרו מדד פנימי חדש אצל הרבה מחפשים: במקום "מה ייתן לי יותר כסף/יוקרה", לשאול "מה גורם ללבי לשיר".
  

• "להיות לוחם" - ציטוט מייצג: "לאדם הרגיל הכל הוא ברכה או קללה. אבל ללוחם הכל הוא אתגר". משפט זה (מ"משנתו של דון חואן") משקף את ההבדל בתפיסה בין אדם "רגיל" שלכוד בפרשנויות ובהתגוננות, לבין הלוחם הרוחני המקבל כל אירוע כהזדמנות לתרגל תודעה גבוהה. פרשנות: דון חואן ניסה לטעת בקסטנדה גישה אקטיבית ואמיצה לחיים - לא כקורבן של נסיבות, אלא כמי שנענה לכל מצב, בין אם נעים או קשה, כאתגר שנועד לחשלו ולהרחיב את מודעותו. השפעות: גישה זו חלחלה מאוד לעולם ההתפתחות האישית. מושגים כמו "ללמוד מכל משבר" או "לצמוח מתוך קושי" קיבלו עידוד גם ממסרים כאלה. גם המילה "לוחם" בהקשר רוחני הפכה נפוצה (למשל "לוחם אור" ועוד ביטויים בספרות העידן החדש). חשוב לציין שקסטנדה לא התכוון ללוחם אלים אלא ללוחם של הנפש - ומסר זה של משמעת, אומץ ואחריות עצמית הפך ערך שמטפלים ומאמנים אישיים מרבים להזכיר.
  

• "עוצמת ההדגשה" - אחד הציטוטים המפורסמים המיוחסים לקסטנדה (מ"מעברים קסומים" או מהרצאותיו) הוא: "הטריק הוא במה שאתה מדגיש. או שנהפוך את עצמנו אומללים, או שנהפוך את עצמנו חזקים. כמות העבודה זהה". פרשנות: כאן מתבטא רעיון שנשמע כמעט כפסיכולוגיה קוגניטיבית מודרנית: בסופו של דבר, הסבל או העוצמה שאנו חווים תלויות בנקודת המבט שלנו. השקעת האנרגיה הנפשית קיימת בכל מקרה (לחיות זה מאמץ), אז לפחות כדאי לכוון אותה לבנייה במקום להרס עצמי. השפעות: משפט זה מצוטט תדיר בספרי עזרה עצמית, במגזיני בריאות הנפש ובבלוגים, לפעמים בלי קרדיט ישיר. הוא הפך למעין פתגם שמזכיר לאנשים שיש להם חופש בחירה באופן בו יראו מצבים. אפשר לראות בו דוגמה להשפעה של קסטנדה על המחשבה הפסיכולוגית הפופולרית: רעיון שהוצג תחילה בהקשר מיסטי של "לוחם" חלחל עד כדי להפוך לעצה פסיכולוגית מעשית לכל אדם.
  

• תודעה וחלימה - ציטוט מעורר מחשבה מ"אמנות החלימה": "כשאתה חולם, אינך פחות אמיתי מאשר כשאתה ער. ההבדל היחיד הוא איפה נקודת הכינוס שלך ממוקמת". פרשנות: רעיון זה מערער על התפיסה שלפיה חלום הוא "לא מציאות". דון חואן מלמד שהמודעות יכולה לפעול במישורי קיום שונים, והחלום הוא מישור אמיתי שבו אפשר לעבוד ולהתפתח, אם מצליחים להיות מודעים בו. השפעה מאוחרת: הגות החלימה המודעת קיבלה חיזוק משמעותי מתובנות כאלה. בשנות ה־90, חוקרי חלומות כמו סטפן לברג' (Stephen LaBerge) שילבו מדע ומסורת והראו שאנשים יכולים להעצים את חייהם דרך מודעות בחלום. רבים שואבים עידוד מקסטנדה לנסות זאת בעצמם. כמו כן, המסר הכללי ש"מימדים אחרים של תודעה הם ברי השגה" תמך בהתעניינות המחודשת בפסיכולוגיה יונגיאנית, בדמיון מודרך ובטכניקות של חקר תודעה.
  

• יחס למוות - ציטוט חוזר אצל קסטנדה: "המוות הוא היועץ הטוב ביותר שיש ללוחם. בכל פעם שאתה מרגיש שהכול משתבש ואין מוצא, פנה שמאלה והתייעץ עם המוות שלך... הוא יאמר לך ששום דבר אינו חשוב באמת חוץ מהידיעה שהמודעות שלך חיה ברגע הזה". פרשנות: דון חואן מדגיש את זמניות החיים. בתרבות שמרבה להדחיק את המוות, הוא מציע לתלמידו להתיידד עם רעיון מותו הבלתי נמנע, כדי לפרוץ את הפחדים ולחיות באופן מלא יותר. השפעות: פילוסופיית ה"חיה כאילו זה יומך האחרון" כמובן עתיקה, אבל הניסוח של קסטנדה מצא הד אצל תנועות רוחניות מערביות, וכן בתחומי תרפיה המתמודדים עם סוף החיים (כמו ליווי חולים סופניים). גישה אקטיבית אל המוות כ"יועץ" נזכרת למשל בספרי מודעות עצמית ובסדנאות לניהול חיים, ככלי לקבל פרספקטיבה בריאה.
  

עוד ועוד ציטוטים פזורים ביצירתו - על חופש ("חירותו של הלוחם היא הדבר היחיד שבאמת יש לו, והיא שווה יותר מכל התקשרויותיו"), על ידע ("הידע הוא עניין כואב, הוא לא בא בקלות - אך הוא הדבר היחיד שהלוחם לא יכול לוותר עליו"), על אהבה ("רק אדם שחווה שקט ושלווה יכול לאהוב באמת, כי אהבתו לא תלויה בדבר") ועוד. כל אחד מהם נותח והולחן במשמעות חדשה עבור קוראים שונים.

לא פחות מעניינות הן הפרשנויות המאוחרות ליצירתו של קסטנדה. בעשורים שחלפו מאז שיא תהילתו, חוקרים והוגים ניסו למקם את קסטנדה בזרמי המחשבה הרחבים. היו שראו בו ממשיך של מסורת הטרנסצנדנטליזם האמריקאי (כמו תורו ואמרסון) אבל במדיום חדש; אחרים השוו אותו לדמויות כמו ג'.ר.ר. טולקין - בורא של מיתולוגיה מודרנית; בתרבות הלטינו-אמריקאית, קסטנדה נדון גם בהקשר של זהות לטינית שפורצת למרכז הבמה בארה"ב (הרי הוא מהגר פרואני שהפך לסופר אמריקני מפורסם). למשל, הוא מוזכר לעיתים כדמות חלוצה של סופר היספני-אמריקאי שזכה להכרה רחבה כשעוד היו מעטים כאלה​.

כמה כותבים בני זמננו "עשו כבוד" מפורש לקסטנדה. פאולו קואלו, הסופר הברזילאי של "האלכימאי", הודה בראיונות שהוא הושפע מנושאי המסע הרוחני של קסטנדה. גם מאמנים רוחניים כמו דיפאק צ'ופרה הזכירו את קסטנדה כדוגמה לאיך סיפור טוב יכול לשנות פרדיגמות. אפילו בעולם המדע, שמרוחק לכאורה - התחום של חקר התודעה הקוגניטיבי נפתח כיום לרעיונות שבעבר היו בלעדיים למיסטיקה, כגון ריבוי מצבי תודעה וערכם. בעוד שקשה לזקוף זאת ישירות אליו, קסטנדה תרם לנרמול השיח על "מודעות" במרחב הציבורי, דבר שמחלחל גם לתחומי ידע "קשים".

ולבסוף, מורשתו של קסטנדה ממשיכה לחיות גם בפעולותיהם של תלמידיו המוצהרים. בשנות ה-90 וה-2000, כמה מחברי הקבוצה הפנימית שלו הוציאו ספרים משלהם על חוויותיהם (דוגמת "חציית המכשף" מאת טאישה אבלאר, או "להתעורר אל החלום" של פלורינדה דונר). ספרים אלה שימרו והרחיבו את היקום הקסטנדאי, והוכיחו שסיפורו של דון חואן הותיר חותם גם מעבר למחבר המקורי. ישנם ארגונים כמו Cleargreen (שהקים קסטנדה) שעדיין מארגנים סדנאות טנסגריטי ברחבי העולם. קהילות קוראים באינטרנט, פורומים ורשתות חברתיות חולקות זה עם זה טיפים לחלימה מודעת או לשימוש נכון ב"טקטיקות לוחם" בחיי היום־יום - כשהן מצטטות את המאסטר.

קרלוס קסטנדה היה דמות יוצאת דופן בנוף הרוחני והתרבותי של המאה ה-20. חייו וסיפוריו שזורים זה בזה במידה שקשה להפריד מציאות ובדיון. דרך סיפור חייו ראינו צעיר אנתרופולוג ההופך לאגדה חיה; דרך ספריו ליווינו תלמיד ההופך ללוחם מודעות; דרך הביקורת בחנו את גבולות האמת והכזב; ודרך ההשפעה גילינו עד כמה רעיון קטן יכול להצית דמיונם של רבים. קסטנדה הזמין אותנו להטיל ספק במציאות המובנת מאליה, לצאת למסע אל "הידע השקט" שמעבר למילים, "לדלג בין העולמות" כפי שדון חואן הראה לו. במובן זה, גם יותר מחמישה עשורים אחרי שדון חואן הוביל אותנו לראשונה אל מדבר סונורה בין דפי הספר, המסע נמשך: קוראים חדשים ממשיכים לפתוח את הספרים, למצוא בהם לב ופלא, ולשאול - אולי גם בדרכי שלי, כאן ועכשיו, אוכל למצוא נתיב עם לב ולהיות אדון לתודעתי? כפי שקסטנדה עצמו כתב,

בסופו של דבר, עליך לבחור: להתכווץ מפחד מול מסתורין העולם, או להעפיל על כנפי הכוונה אל החופש. הבחירה – ותמיד הייתה – רק שלך.

מקורות:

• קטעים מ- Carlos Castaneda | Biography, Books, & Facts מאת britannica.

• קטעים מ- Carlos Castaneda מאת Wikipedia.

• קטעים מ- Carlos Castaneda מאת The Deleuze Seminars.

• קטעים מ- The authenticity of Carlos Castaneda מאת The Sociological Association of Australia שנכתב ע"י:Dr Ramón Menéndez.

• קטעים מ- Carlos Castaneda: A Complete Guide מאת Mystery Tribune.

•