ככל שאנו הולכים אחורה אל ההיסטוריה, כך החלון שלנו אל העבר הופך צר יותר. המקורות שלנו מתדלדלים, החומרים שלנו פוחתים, ואנחנו נאלצים להסתמך על פחות ופחות נקודות מבט כדי לספר לעצמנו איך הדברים קרו בפועל. כתוצאה מכך, לעתים קרובות יש לנו, ביודעין או שלא ביודעין, השקפה מעוותת מאד של הדברים. כך הוא המקרה של קטילינה, שאולי היה אחד הרומאים היותר ידועים לשמצה של התקופה הרפובליקנית. הבעיה היא שהמקורות העיקריים שלנו לגביו הם אויביו המושבעים.
לוקיוס סרגיוס קטילינה, הידוע יותר בשם קטילינה, נולד בשנת 108 לפנה"ס לשושלת סרגיי (Sergii), אחת השושלות העתיקות והמכובדות ביותר ברומא. 90 שנה לאחר שנולד קטלינה כתב המשורר ורגיליוס את האינאיס, שיר אפי שקשר בין ייסוד רומא למלחמת טרויה באמצעות הגיבור איניאס (שהיה טרויאני שנמלט לאיטליה). ממנו ומחבורתו (כך האגדה מספרת) יצאו מייסדי רומא, ואחד מהחבורה הזו היה אדם בשם סרגסטוס. מבחינה היסטורית, המשפחה הייתה חזקה וחבריה נבחרו למשרת קונסול - להיות אחד משני האנשים שחלקו את הנהגת רומא. עם זאת, האחרון שנבחר למשרה זו היה בשנת 380 לפנה"ס, ועד שקטילינה נולד הם היו בדעיכה משמעותית.
עבור הרומאים המוניטין של המשפחה היה הכל. למעשה הם תרגלו סוג של פולחן אבות, כאשר אימאג'ינים (imagines - פסלים של פני אבות קדמונים) עיטרו את האולם המרכזי של בתיהם. ילדים היו גדלים כשהפנים האלה בוהות בהם מלמעלה, ונאמר להם שיום אחד הם אולי יצטרפו אליהם, אם הם יביאו כבוד למשפחה. במשפחה כמו סרגיי, הלחץ הזה היה מתעצם פי אלף. ככזה, בטוח שקטילינה הצעיר גדל עם מטרה אחת בחייו, להגיע להיות קונסול. מעט מאד ידוע על ילדותו של קטילינה, סאלוסטיוס, המשמש כמקור עיקרי לחייו של קטילינה, כותב שהיה
"איש שכוחו גדול ברוח ובגוף, אך ליבו רע ונעווה. מימי נעוריו שש למלחמות מבית, להרג לשוד ולריב אזרחים, ובאלה בילה את ימי עלומיו".
כאשר קטילינה היה בן 17 פרצה מלחמה בפנינסולה האיטלקית. מאות שנים קודם לכן איחדה רומא את איטליה, אך אזרחי מדינות בעלות הברית האיטלקיות הללו לא היו אזרחים רומאים ולא היו להם זכויות שוות על פי החוק. כתוצאה מכך במהלך הזמן הזה חלוקת העושר עברה בהדרגה עד שהאיטלקים הצטמצמו למעמד צמיתים באדמות שהיו בבעלות אבותיהם. באופן טבעי זה הצמיח טינה ובסופו של דבר הטינה הזו התבשלה למרד המכונה מלחמת בעלות הברית. קטילינה הגיע לבגרות באמצע המלחמה ושירת בהצטיינות. קטילינה לחם תחת פיקודו של גנאיוס פומפיוס סטראבו. המלחמה הסתיימה בהבסת המורדים, בעוד שבעלות הברית האיטלקיות שלא הצטרפו למרד קיבלו אזרחות בחוק שהעביר הקונסול לוקיוס יוליוס קיסר (אחיו של גאיוס יוליוס קיסר המפורסם).
אחרי המלחמה החברתית הגיעה מלחמה נגד מיתרידטס, מלך פונטוס, שניסה לנצל את המהומה כדי לכבוש את מחוזות יוון של רומא. מנהיגות הצבא שנשלחה לכבוש אותו הייתה נתונה במחלוקת בין לוקיוס קורנליוס סולה לגאיוס מריוס, כאשר סולה היה המפקד במקור ולאחר מכן הצליח להתנגד לניסיון של הסנאט להחליף אותו במריוס. זה הוביל לכניסה של סולה לרומא ותפיסת העיר בכוח, מה שהוביל בתורו לכיבוש עקוב מדם של רומא על ידי מריוס ברגע שסולה יצא ליוון כדי להגן על הגבול. מריוס הנהיג שלטון טרור שבו הוצאו להורג יריביו הפוליטיים בעיר, שלטון שהסתיים במותו מנסיבות טבעיות (בגיל 71) כאשר סולה צעד בחזרה לכיוון העיר. ובכל זאת, רק בשנת 82 לפנה"ס כבש סולה מחדש את העיר, ובטיהורים שלו היו לפחות 1500 קורבנות רשמיים (ואולי עוד 7000 לא רשמיים). בתקופה זו התרחשה התקרית הידועה לשמצה הראשונה בחייו של קטילינה.
קטילינה הוריד את ראשו במהלך משטר מריוס, אך גיסו מרקוס מריוס גרטידיאנוס (Marcus Marius Gratidianus) היה פקוד בולט תחת מריוס, והיה אחד המועמדים לרשת אותו לאחר מותו. כתוצאה מכך, כאשר סולה ניצח בקרב במישורים והחל את צעדתו אל העיר, היה וודאי שגרטידיאנוס יהיה אחד מהמוצאים להורג. קטילינה וקווינטוס לוטאטיוס קאטולוס, בנו של אדם שהועמד לדין על ידי גרטידיאנוס ומת כתוצאה מכך, קשרו קשר להקדים את ההוצאה להורג על ידי רציחתו - קאטלוס לשם נקמה, וקטילינה כדי להימנע מלהיגרר עמו אל מותו.
להרג היה עד קיקרו, בן דודו הצעיר של גרטידיאנוס והאויב העתידי של קטילינה. הוא דיווח שקטילינה ערף את ראשו של גרטידיאנוס ונשא אותו דרך העיר כדי לתת אותו לסולה לתצוגה לצד ראשי אויביו האחרים. דיווחים אחרים מוסיפים את הפרטים שגרטידיאנוס עונה לפני שנהרג, אם על ידי מלקות או על ידי שבירת איבריו. ראוי לציין, עם זאת, כי מעט מהדיווחים האלה מזכירים את קטילינה, ולכן ייתכן שקיקרו הגזים בתפקידו בעניין. מה שכן ראוי לציון הוא שקטילינה נמלט מהטיהורים למרות הקשר שלו נגד גרטידיאנוס. אשתו ובנו אכן איבדו את חייהם במהומה, וקטילינה הואשם מאוחר יותר בארגון הרציחות שלהם כדי להשאיר אותו חופשי להינשא מחדש לתוך המשטר החדש.
ניתן למדוד את הצלחתו של קטילינה במשטר החדש לפי ההתנגדות אליו, ובשנת 73 לפנה"ס קיבלה ההתנגדות הזו תפנית שעלולה היתה להיות קטלנית. הוא הואשם בביצוע ניאוף, אבל לא עם סתם אישה. קטילינה הואשם בקיום יחסי מין עם אישה בשם פאביה, שהייתה בתולה וסטלית. הבתולות היו הכוהנות של וסטה, אלת האש והאח. בחברה שכיבדה את מוסדותיה יותר ככל שהם היו ותיקים יותר, הבתולות היו מהותיקות ביותר. הן נוסדו בימים שבהם עדיין היו ברומא מלכים, והן הפכו לכוח רב עוצמה בחייה הדתיים והפוליטיים של רומא. אבל לכוח הזה יש מחיר. כפי שמרמז שמן, הבתולות הוסטליות נשבעו לצניעות. הפרת הנדר הובילה לכך שהאדם המעורב הוכה למוות בפורום, בעוד הוסטלית (שעדיין נחשבה קדושה) הוכנסה לתוך פיר המוביל לחלל תת-קרקעי עם מעט מזון ומים ואז הפיר נסתם באבנים. כך היא נהרגה מבלי שאיש היה אחראי להריגתה.
פחות מתריסר נשים הורשעו אי פעם בהפרת הנדרים הווסטליים שלהן, ולעתים קרובות זה קרה בתקופה שבה רומא סבלה מפורענות. זה איפשר לרומאים בעלי האמונות הטפלות להאשים את חוסר המזל שלהם בהתנהגות הפסולה של הכוהנת. זו הייתה תקופה כזו, ולכן גם קטילינה וגם פאביה היו שניהם בסכנה אמיתית. קטילינה אולי היה אשם, אבל סביר הרבה יותר שזה הונדס על ידי יריביו הפוליטיים. אולם קטילינה לא היה חסר משאבים משלו. קטלוס, האיש שאולי הצטרף אליו בהריגת גרטידיאנוס, היה כעת אחד ממנהיגי האופטימטים. זה היה הפלג המסורתי בתוך הסנאט, שהיה כעת במגמת עלייה לאחר ההצהרה האכזרית של סולה על עליונות הסנאט. כשההשפעה של קטלוס הופעלה, קטילינה (ופאביה) זוכו.
בשנת 68 לפנה"ס קטילינה הפך לפריאטור. זה היה תפקיד ממונה, בערך שווה ערך ללהיות שופט ראשי. התפקיד היה יוקרתי, ובאופן מסורתי אחריו באה קדנציה של שנתיים כמושל פרובינקיה רומית. קטילינה הלך להיות המושל הרומאי של פרובינקיה אפריקה, שעל שמה נקראת כיום היבשת. אפריקה הרומית הייתה בעצם מה שהיתה פעם קרתגו, לפני שהרומאים הרסו אותה. אדמותיה של האימפריה היחידה שהתחרתה ברומא היו עשירות, וכרגיל עבור המושלים הרומאים קטילינה ניצל עד תום את ההזדמנויות שהתפקיד הציע בכדי להעשיר את עצמו. למעשה, ייתכן שהוא ניצל ההזדמנויות באופן מוגזם מדי. כאשר חזר לרומא בשנת 65 לפנה"ס והציג את עצמו כמועמד לקונסול, הוא נחסם בעזרת האשמות על עושק אזרחי הפרובינקיה בתקופתו כמושל. שוב הוא עמד למשפט, ושוב נמצא חף מפשע. אויביו טענו מאוחר יותר שהדבר נבע משוחד, אבל למען האמת, לא היה סביר שבית המשפט היה מרשיע פטריק רומי טוב על פשע כלשהו בפרובינקיות, שכן זה היה מהווה תקדים מסוכן של נשיאה באחריות. חוץ מזה, אף יתכן שהוא היה חף מפשע. ייתכן שההאשמה נועדה רק כדי לפגוע בריצה הקונסולרית שלו, ואם כך היא הצליחה.
ייתכן שקטלינה היה אסיר תודה על כך שלא היה מעורב באנדרלמוסיה של הבחירות הקונסולריות של שנת 65 לפנה"ס. פובליוס אוטרוניוס פאטוס (Publius Autronius Paetus) ופובליוס קורנליוס סולה (Publius Cornelius Sulla - אחיינו של סולה הידוע לשמצה) שניהם נבחרו כקונסולים. עם זאת, הם נחסמו באופן שנוי במחלוקת מלהיכנס לתפקידם במסגרת חוק שעבר שנתיים קודם לכן כדי למנוע שחיתות אלקטורלית. במקום זאת הם הוחלפו בשניים מהמועמדים האחרים. מאוחר יותר נטען שהם קשרו קשר עם קטילינה (שכעס על ההרחקה מהבחירות) לרצוח את אותם שני מועמדים אחרים ולהכריז על עצמם כקונסולים בכח, אבל גם אם הם שקלו זאת הם מעולם לא פעלו לפי התוכנית.
לאחר שהוא נוקה מההאשמות שנבעו מתפקיד המושל שלו, קטילינה שוב הגיש את עצמו למשרת קונסול, הפעם בבחירות של שנת 64 לפנה"ס כדי להשתלט על המשרה בשנה שלאחר מכן. לפי כמה איזכורים קיקרו קיווה שקטילינה ירוץ לצדו, כשאחד יתמוך בשני כדי לתפוס את שני המושבים. אולם למצע הרפורמיסטי של קיקרו התנגד הכח החדש, הצמד יוליוס קיסר ומרקוס ליקיניוס קראסוס. קיסר וקראסוס תמכו בקטילינה ובמועמד נוסף, גאיוס אנטוניוס היברידה (Gaius Antonius Hybrida). הם שפכו כסף כמו מים, מה שהוביל את יריביהם בסנאט להציע חוק חדש להגבלת הוצאות הקמפיין. כאשר הוטל וטו על החוק הזה על ידי אחד הטריבונים (שהיה חלק ממפלגת קיסר-קראסוס) קיקרו נשא נאום נלהב בסנאט כדי להוקיע את ההתנהגות הלא דמוקרטית הזו. הנאום לא שרד, אבל הוא בטח היה נאום מדהים. קיקרו, שהיה במקור מועמד מבחוץ בשל דרגתו כנובוס הומו - מישהו שמשפחתו מעולם לא החזיקה במושב בסנאט קודם לכן, הפך מיד למועמד המועדף של הסנאט. כתוצאה מתמיכתם הצליח קיקרו לנצח בבחירות, כאשר במקום השני הגיע גאיוס אנטוניוס היברידה. קטילינה הגיע למקום השלישי בפער קטן, אבל זה הספיק כדי למנוע ממנו את שאיפת חייו להיות קונסול.
לאחר הכישלון הזה הגיעה סכנה חמורה נוספת. מרקוס פורקיוס קאטו אוטיקנסיס, המוכר יותר כקאטו הצעיר, הפך לקוואיסטור. זו היתה משרה שלטונית פוליטית זוטרה עם אחריות על מימון ומיסוי שנתפסה בדרך כלל כמדרגה לקראת תפקידים גדולים יותר. קאטו היה חכם מספיק כדי לזהות את הכוח האמיתי שזה נתן לו, במיוחד לאור הרווחים הבלתי חוקיים שעשו רומאים רבים תחת הטיהורים של סולה. קאטו היה סטואי והיה מסור כמעט בקנאות לעשיית צדק, ולכן רדף אותם למרות שרבים מהם היו כעת אנשים חזקים ומשפיעים. תחילה הוא רדף אותם בגין התנהגות כלכלית בלתי הולמת, ולאחר מכן מי שהיו מעורבים במותם של חפים מפשע הועמדו לדין בגין רצח. זה הוביל להרבה מאוד משפטים, וקטילינה היה אחד מהנאשמים בשני הסעיפים. למרות שהוא נמצא חף מפשע, התיק הרס את מה שנותר מהונו הפוליטי.
קטילינה התמודד בפעם השנייה למשרת קונסול בשנת 63 לפנה"ס, אבל הוא ידע שהוא ניצב בפני מאבק קשה. הקמפיין האחרון שלו הותיר אותו ללא בעלי ברית בסנאט, אז הוא עשה את מה שהיה תמיד המוצא האחרון בפוליטיקה הרומית. הוא הלך אל העם. המלחמות שהתרחשו באיטליה בעשרים השנים האחרונות (הן מלחמות האזרחים והן מרד העבדים בראשות ספרטקוס) הותירו את המדינה הרוסה והרבה אנשים בעוני עמוק. זה נוצל על ידי אלה שכבר היו עשירים כדי להעשיר את עצמם עוד יותר באמצעות הלוואות כספים, מה שהותיר רבים גם חייבים וגם נוטרים טינה על כך. ההצעה של קטילינה הייתה ידועה בשם tabula novae - הלוח הנקי. זה היה פשוט מחיקת כל החובות, מדיניות רדיקלית שבגינה זכה במעט חברים מהאצולה אבל פנתה להמונים. עם זכות הבחירה המצומצמת של רומא זו לא הייתה מדיניות שתגרום לניצחון קטילינה בבחירות. אבל הוא היה בסדר עם זה. היה לו בראש מסלול אחר, ואלים יותר, לשלטון.
הקונספירציה של קטילינה נוצרה מאותם אצילים שכמוהו איבדו את תמיכתם בסנאט ואת סיכוים להתקדם. במקום להתפוגג לאפלולית, הם בחרו לסכן הכל כהזדמנות אחרונה לתפוס את השלטון. קטילינה שלח קנטוריון לשעבר בשם גאיוס מנליוס (Gaius Manlius) לאטרוריה כדי להקים צבא. זה היה האזור שמרד ברומא כאשר קטילינה הגיע לבגרות, וזכויות האזרחות נשללו ממנו כתוצאה מכך. זו הייתה קרקע פורייה עבור מנליוס להקים צבא גדול המוכן לצעוד לבירה. בינתיים ברומא קטילינה וחבריו זממו להרוג את קיקרו, שנראה כאדם בעל הסבירות הגבוהה ביותר לגייס אנשים נגדם. זה חזר כבומרנג כאשר השמועה על המזימה הגיעה לקיקרו. הוא שכר מיד שומרי ראש והוקיע את קטילינה בפני הסנאט. קטילינה הופיע בסנאט כדי לדבר נגד ההאשמות הללו, ואולי אפילו שיכנע אותם בכוונתו הטובה. שום פעולה רשמית לא ננקטה נגדו, אבל קיקרו היה מוגן כעת.
באופן בלתי נמנע קטילינה הפסיד בבחירות, והוא העמיד פנים שהוא מקבל את התוצאה הזו ברוח טובה (תוך כדי שהוא מטיף לעם את משנתו של הלוח הנקי). עם זאת הוא החל לשלוח הודעות למנליוס ולהתכונן להפיכה. הטבח של יריבים פוטנציאליים ברומא תוכנן ל-28 באוקטובר, אבל כמו הרבה קונספירציות כאלה, לפני ומאז, הוא בוטל על ידי מישהו מכוחותיו. קונספירטור שלח מכתב לקראסוס, ואמר לו שעליו לברוח מהעיר (או שמא קראסוס למד על המזימה וזייף את המכתב, מה שיכול להתאים לו). הוא לקח את המכתב לקיקרו, וקיקרו לקח אותו לסנאט. קיקרו קיבל את הסמכות לחקור את המזימה ולאבטח את הבירה, אם כי קטילינה עדיין נותר חופשי בהיעדר ראיות נגדו.
בבוקר ה-7 בנובמבר שניים מהקושרים ביקרו בביתו של קיקרו כשתכננו להתנקש בחייו, אך הוא הוזהר מראש והוא נשמר מפניהם. למחרת הוא נשא נאום בסנאט בו גינה את קטילינה:
עד מתי, קטילינה, עוד תנצל את סבלנותנו? כמה זמן עוד ישטה בנו טירופך שלך? עד אנה תשתולל חוצפתך שלוחת הרסן? שמירת הפאלאטיום בלילה, המשמרות בעיר, חרדת העם, התקהלותם של כל האזרחים ההגונים, ביצורו של המקום הזה שבו מתכנס הסנאט, ארשת פניהם של הנוכחים כאן - כלום כל אלה לא עשו רושם עליך? כלום אינך מבין שמזימותיך נחשפו, כלום אין אתה רואה שהקשר שלך נתפס ומוחזק ברשת ידיעתם של כל היושבים כאן? את אשר עשית בלילה שעבר ובלילה שלפניו, היכן היית, את מי כינסת, מה החלטת - כלום סבור אתה שיש בינינו מי שאינו יודע זאת [...] [...] מחנה צבאי הוקם באיטליה, במעברי ההרים של אטרוריה, נגד העם הרומי; מספר האויבים הולך וגדל מיום ליום; ואילו מפקד המחנה הזה ומנהיג האויבים - אותו אתם רואים בתוך חומות עירנו ואפילו כאן בסנאט, כשהוא זומם מדי יום מזימה כלשהי נגד המדינה... אולם עדיין אין אני מוכן לעשות את אשר צריך להיעשות זה מכבר, ויש לי סיבה מוצדקת לכך. רק אז תומת, כאשר לא יימצא עוד אדם כה מושחת, כה רשע, כה דומה לך שלא יודה שבצדק נעשה הדבר.
קטילינה היה שם, אבל ככל שהנאום נמשך, הסנאטורים האחרים התרחקו ממנו והותירו אותו לבד. קטילינה הגיב בנאום רושף אש משלו, והזכיר להם את אותה שושלת אצולה שלו (בניגוד לקיקרו). אולם אז קטעו אותו צעקות "רוצח" ו"אויב", וקטילינה הזועם הכריז: "כיוון שסבבוני אויבים המבקשים להורידני לבאר שחת, אכבה את השריפה המתרגשת עלי בחורבן". הוא יצא מהיכל הסנאט וטען שהוא מקבל על עצמו את הגלות, אולם בפועל ברח אל מחנה תומכיו מחוץ לרומא. לפני שעזב, הוא נתן למנהיגי המזימה שנותרו בעיר את ההוראה לחסל את קיקרו בכל אמצעי שיכלו.
קיקרו זכה בניצחון, אבל זה גבה מחיר. עכשיו לא היה לו אויב גלוי. למזלו, חמשת הקושרים עמדו לבצע טעות קטלנית. שליחים משבט גאלי נתין (האלוברוגים) הגיעו לאחרונה לרומא כדי למחות נגד התנהגות בלתי הולמת של המושל הרומי שלהם. הקושרים פנו אליהם והציעו לסייע להם אם יתמכו במזימה. האלוברוגים שיתפו פעולה עד שלמדו את כל פרטי הקונספירציה, ואז הסגירו אותם לקיקרו. הוא עצר את הקושרים בפשיטה נקייה, ושבר את שדרת הקונספירציה. לאחר ויכוח עז בסנאט (שם טען קיסר, הפראיטור החדש, שיש לשמור על שלטון החוק) הוחלט שיש להרוג את הגברים ללא משפט. גזר הדין בוצע מיד.
קיקרו הוכתר מיד כמושיע של רומא, אם כי אויביו לא איבדו זמן וטענו נגדו ש"הוציא להורג אזרחים רומים ללא משפט". זה נבלם רק כשהסנאט העביר הצעה לפטור את אלה שפעלו נגד המזימה מהתנהגות בלתי הולמת. עם זאת, האנשים היו לצדו של קיקרו לאורך כל הדרך, והוא נחשב לאחר מכן למושיע של רומא. עדיין היה העניין של הצבא מצפון לעיר, כמובן, אבל זה הפך לעניין הרבה פחות חשוב כשהגיעו לקטילינה ידיעות על האירועים ברומא. כוחותיו של קטילינה כללו בסך הכל שני לגיונות כשהחלה עריקה המונית מצבאו שצמצמה אותו לכדי 3,000 לוחמים בלבד, והוא ידע שמספר חיילים זה הוא חסר תקווה.
קיקרו הכריז על משטר צבאי ברומא, ושלח את אנטוניוס ומטלוס להביס את קטילינה. קטילינה השתדל להימנע מקרב, שכן קיווה שצבאו יתפח אולם מטלוס חסם את דרכו עם שלושה לגיונות, ואנטוניוס דלק אחריו, הוא צעד צפונה בתקווה להימלט לגאליה, אך הוא מצא את המעברים דרך האלפים חסומים על ידי נאמני רומא. בלית ברירה הוא החליט להיכנס לקרב עם אנטוניוס. אנטוניוס עצמו היה חולה, ועל כן פיקד על הקרב מרקוס פטריוס. כוחות קטילינה נלחמו בקרב אחרון ליד פיסטויה. קטילינה נשא נאום נלהב לפני אנשיו, ולאחר מכן הורה להם לתקוף והסתער על כוחות האויב, מעדיף להיהרג על ידם מאשר להיתפס בחיים. הוא נמצא בשדה הקרב פצוע אנושות אך מוקף באויבים מתים, ומת "מוות מפואר ביותר, אילו נפל כך עבור ארצו".
לאחר חלוף האיום של מזימתו, הייתה מידה מסוימת של כבוד לקטילינה בקרב פשוטי העם. בתגובה נגד זה הרבה מההיסטוריה (שנכתבה על ידי סנאטורים מהמעמד הגבוה) מתארת אותו במונחים רעים מאד. גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, המוכר בשם סאלוסט, הוא היסטוריון כזה. ספרו על "קונספירציית קטילינה" הוא אחד הספרים הבודדים מהתקופה הזו ששרד בשלמותו, ולכן דיוקנו של קטילינה כמטורף מושחת תאב כוח (המתיישר עם נאומיו של קיקרו ששרדו) היתה ההשקפה הפופולרית בקרב היסטוריונים במשך מאות שנים. אגדות עם המתארות אותו כמהפכן של העם, שנמשכו עד ימי הביניים, כנראה מוטות באותה מידה. האמת היא ככל הנראה שהוא היה אדם שכמו לרומאים רבים הייתה לו שאיפה עצומה להצליח. אבל ההבדל היה שקטילינה לא היה מוכן לקבל כישלון, וכאשר דרכו הלגיטימית למשרת הקונסול נכשלה, הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להביא תהילה למשפחתו ולשמו. משאיפות כאלה נוצרים נבלים אמיתיים.
מקורות:
