קונפוציוס מול אריסטו: שיעור על אתיקה משני ענקי הפילוסופיה

פילוסופים נהנים לאתגר את עצמם באמצעות השוואת מערכות אתיות שונות, מתוך ניסיון להבין את הדינמיקות והמגבלות של כל אחת מהן. חשבו, למשל, על הדיון הקלאסי בין דאונטולוגיה, המצדדת בחוקים מוחלטים, לבין תוצאתנות, המעמידה את התוצאה מעל כל שיקול אחר. עימות אינטלקטואלי כזה אינו רק תרגיל מחשבתי, אלא אמצעי להבנה עמוקה יותר של טבעו של המוסר ושל ההשלכות של גישות אתיות שונות.

אך מה קורה כאשר אנחנו מציבים זו מול זו שתי מסורות פילוסופיות עתיקות, שנוצרו בעולמות שונים לחלוטין? מאמר שפורסם בכתב העת Dao מתמודד עם האתגר הזה על ידי ניתוח השוואתי בין הגותם של אריסטו וקונפוציוס - שניים מההוגים המשפיעים ביותר בהיסטוריה האנושית. רעיונותיהם עיצבו את התרבויות בהן פעלו והשפיעו על אינספור דורות לאחר מכן. גם כיום, יותר מאלפיים שנה אחרי זמנם, משנתם עדיין רלוונטית ומספקת כלים להבנה של חיי המוסר ולהתמודדות עם הדילמות שמעסיקות את בני האדם.

מי היו קונפוציוס ואריסטו?

קונפוציוס היה פילוסוף ומדינאי סיני שחי בתקופת האביב והסתיו (722–481 לפנה"ס). לאחר שעזב את תפקידו הממשלתי, הוא נדד ברחבי צפון סין ולימד את משנתו על צדק, מוסר והתנהלות נכונה בחברה. אמנם הוא לא הצליח להביא לשינוי מדיני ישיר, אך תלמידיו הגיעו לעמדות כוח והשפעה, והמשנה הקונפוציאנית הפכה לבסיס הרעיוני של החברה הסינית במשך אלפי שנים.

אריסטו, לעומת זאת, היה פילוסוף יווני שפעל במאה הרביעית לפנה"ס - כ-100 שנים לאחר תקופתו של קונפוציוס. תלמידו של אפלטון, אריסטו פיתח גישה פילוסופית עצמאית, שהתמקדה בתצפיות אמפיריות ובהסקת מסקנות לוגיות. תורתו האתית, אשר שואפת לפיתוח מידות טובות, זוכה כיום לעדנה מחודשת בתור בסיס לאתיקה המודרנית.

למרות שהאתיקה של אריסטו ושל קונפוציוס מתוארת לרוב כ"אתיקה של סגולה" (virtue ethics) - תפיסה הממקדת את העיסוק האתי בפיתוח תכונות אופי מסוימות ובהפעלתן בחיי היום-יום - יש ביניהן הבדלים משמעותיים.

מה ההבדל בין טקסים קונפוציאניים לבין הרגלים אריסטוטליים?

אחד הרעיונות המרכזיים בהגותו של קונפוציוס הוא לי (li) - מונח המתורגם לרוב כ"נאותות" או "קיום טקסים". לי אינו מתייחס רק לביצוע פעולות ראויות, אלא גם לשאלה כיצד מבצעים אותן. קונפוציוס הקדיש מחשבה רבה לפרטים מעשיים: באילו חומרים להשתמש במזבחות, כמה זמן יש להתאבל לאחר מות קרוב משפחה, וכיצד יש לברך אדם בצורה מכובדת. אך מעבר להיבט המעשי, לי כולל גם ממד פסיכולוגי: אין זה מספיק לקיים את הטקסים - יש לבצע אותם מתוך הלך רוח נכון ותוך חיבור פנימי אמיתי למשמעותם.

מנגד, אריסטו מציב במרכז הגותו האתית את הקסיס (hexis) - מונח המתורגם לרוב כ"הרגל". עבור אריסטו, מידות טובות אינן עניין של פעולות חד-פעמיות, אלא מצבי אופי מתמשכים שיש לטפח. אדם אינו נחשב אמיץ רק אם הוא פועל באומץ ברגע מסוים - עליו להיות מחונן בתכונה הזו כאופי קבוע. יתרה מזאת, מידות טובות מצריכות איזון נכון: אדם צריך לדעת מתי האומץ הולם את הנסיבות, ומתי עליו לנהוג בזהירות. כאשר אדם מתרגל לאורך זמן שילוב נכון של תכונות אופי עם שיקול דעת מעשי, ניתן לומר כי הוא חי חיים של סגולה.

שני המושגים - לי והקסיס - ממלאים תפקיד מרכזי בתורותיהם של קונפוציוס ואריסטו. בחינה של ההבדלים ביניהם מסייעת לנו להבין טוב יותר כיצד ניתן לפתח חיים מוסריים המבוססים על מידות טובות.

פילוסופיה בהשוואה: מה אפשר ללמוד מהעימות בין שתי הגישות?

פרופ' קווין דלאפ (Kevin DeLapp), פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת קונברס, בחן את הדמיון והשוני בין הגישות הללו במאמרו "טקסים קונפוציאניים והרגלים אריסטוטליים" (“Confucian Rituals and Aristotelian Habits”).

לדבריו, על אף הדמיון הברור בין לי להקסיס - שניהם עוסקים בעיצוב האופי ובפעולה מוסרית - תפקידיהם אינם זהים.

אצל קונפוציוס, לי הוא רעיון אנושי בלעדי - אף בעל חיים אינו יכול לבצע טקס קונפוציאני. לעומת זאת, אריסטו סבור כי בעלי חיים יכולים להפגין הקסיס מסוים - גם אם בצורתו הייחודית להם. בנוסף, לי נתפס תמיד כמשהו חיובי, בעוד שהקסיס עשוי להתייחס גם להרגלים שליליים.

הבדל נוסף טמון ביחס לחברה: קונפוציוס מציג את האדם כחלק מקהילה היררכית, ומדגיש כי פיתוח מידות טובות חייב להיעשות בתוך מסגרת חברתית מסודרת. אריסטו, לעומת זאת, רואה באדם הראוי כמי שמנווט את חייו באופן עצמאי יותר, ומציב דגש רב יותר על שיקול דעת אישי.

למרות הבדלים אלה, דלאפ טוען כי ההשוואה בין הגישות עוזרת למנוע אי-הבנות נפוצות:

"תשומת הלב לאנלוגיות בין ההרגל האריסטוטלי לבין הטקס הקונפוציאני יכולה לסייע באיזון כנגד אפיונים נפוצים (ולעיתים שגויים) של כל אחת מתורות האתיקה. ההשוואה מסייעת לאריסטוטלים לזכור כי פיתוח המעלה אינו תהליך עצמאי, אלא דורש טיפוח בין-אישי, רגשי ופיזי. אריסטוטלים מרבים לדבר על 'מסורת' במובן מופשט, אך הם יכולים ללמוד מהקונפוציאניזם להתמקד בפרטים המעשיים של הפרקטיקות והמנהגים היומיומיים או המשפחתיים שלהם. במקביל, ההשוואה מסייעת לקונפוציאנים להדוף האשמות כי הטקסיות האהובה עליהם היא רק טקס חיצוני וריק מתוכן. כפי שקורה עם המעלות האריסטוטליות, הטקסים הקונפוציאניים הנכונים מחברים אותנו בהכרח עם אנשים אחרים באופן טרנספורמטיבי".

האם אפשר לשלב בין שתי הגישות?

אם אתם מתעניינים בתורת המידות של אריסטו, ההשוואה עם קונפוציוס מזכירה לכם כי המוסר אינו עניין תיאורטי בלבד - יש לו גם היבטים מעשיים שדורשים תרגול והקשר חברתי. מנגד, אם אתם נמשכים למשנתו של קונפוציוס, הרי שהדגש של אריסטו על האופי הפנימי והמניעים הנכונים מסייע להבין כי הטקסים אינם רק עניין חיצוני, אלא חלק מתהליך עמוק יותר של עיצוב האישיות.

במקום לראות את שתי הגישות כמתנגשות, אפשר לשלב ביניהן: ללמוד מקונפוציוס על חשיבותה של מסורת חברתית ופרקטיקות מעשיות, ומאריסטו על החיבור בין תכונות פנימיות ופעולות מוסריות.

כפי שמסכם דלאפ:

"למרות העתיקות שלהם, אריסטו וקונפוציוס נשארים בני לוויה פנטסטיים להרהורים ולתרגול כיצד לחיות חיים בעלי משמעות אתית."

אז מדוע לא ללמוד משניהם ולשלב את חכמתם בחיי היום-יום?

מקורות:

• קטעים מ- Confucius vs. Aristotle: What the two philosophers teach us about ethics מאת BigThink שנכתב ע"י: Scotty Hendricks.

• קטעים מ- Confucian Rituals and Aristotelian Habits מאת Dao שנכתב ע"י: Kevin M. DeLapp.

• קטעים מ- Punishment and Ethical Self-cultivation in Confucius and Aristotle מאת tandfonline שנכתב ע"י: Matthew D. Walker.