זהו סיפורה של עיר אבודה מימי הביניים שכנראה מעולם לא שמעתם עליה. בנין סיטי, הידועה במקור בשם אדו, הייתה פעם בירת אימפריה אפריקאית פרה-קולוניאלית הממוקמת במה שהוא כיום דרום ניגריה. האימפריה של בנין (Benin Empire) הייתה אחת המדינות העתיקות והמפותחות ביותר במערב אפריקה, שראשיתה במאה ה-11. חומות העיר בנין והממלכה הסובבת אותה היו פלא מעשה ידי אדם שתואר כ"עבודות העפר הגדולות בעולם לפני העידן המכני".
חומות בנין, אחד מהפלאים הארכיטקטוניים העתיקים של אפריקה, נהרסו על ידי הבריטים בשנת 1897 במהלך מה שנודע כמשלחת העונשין של 1897 (Benin Expedition of 1897). המעשה המזעזע הזה הרס יותר מאלף שנות היסטוריה של בנין וכמה מהעדויות המוקדמות ביותר לתרבויות אפריקאיות עשירות.
העיר בנין שהיתה ממוקמת במישור היתה מוקפת חומות מסיביות בדרום ותעלות עמוקות בצפון. מעבר לחומות העיר, הוקמו חומות נוספות רבות שהפרידו את סביבת הבירה לכ-500 כפרים נפרדים. העיר המדהימה הייתה סדרה של עבודות עפר שהורכבו מגדות ומתעלות, שנקראו "איה" (“Iya”) בשפת האדו (Edo), באזור סביב בנין סיטי של ימינו. הן מורכבות מ-15 ק"מ של "איה" עירונית וכ-16,000 ק"מ באזור הכפרי סביב בנין. החומות עמדו למעלה מ-400 שנה, והגנו על תושבי הממלכה, כמו גם על המסורות והציוויליזציה של אנשי האדו (Edo people).
פרד פירס (Fred Pearce) כתב את הדברים הבאים על העיר במגזין המדע New Scientist:
"בסך הכל, הקירות ארוכים פי ארבעה מהחומה הסינית וצרכו פי מאה יותר חומר מהפירמידה הגדולה של גיזה. הם השתרעו על פני כ-16,000 ק"מ בסך הכל, בפסיפס של יותר מ-500 גבולות ישובים מחוברים זה לזה. הם כיסו 6,500 קמ"ר וכולם נחפרו על ידי אנשי האדו... לפי הערכות נדרשו כ-150 מיליון שעות של חפירה כדי לבנות אותם והם אולי התופעה הארכיאולוגית הגדולה ביותר על פני כדור הארץ".
ספר השיאים של גינס (מהדורת 1974) תיאר את חומות העיר בנין והממלכה הסובבת אותה כ"עבודות העפר הגדולות בעולם שבוצעו לפני העידן המכאני". זו הייתה אחת הערים הראשונות שהייתה לה תאורת רחוב עם מנורות מתכת ענקיות, בגובה של מטרים אחדים, שנבנו והוצבו ברחבי העיר, בעיקר ליד ארמון המלך. הפתיליות הבוערות שלהן הודלקו בשמן דקלים כדי לספק תאורה לתנועה אל הארמון וממנו. במרכז העיר ניצבה חצר המלך, שממנה השתרעו 30 רחובות ישרים ורחבים, כל אחד ברוחב של כ-36 מטר. ברחובות הראשיים הללו, שנמתחו בזוית ישרה זה לזה, היה ניקוז תת קרקעי שקוע (impluvium) עם מוצא למי גשמים. רחובות צדדיים וצרים רבים נמשכו מהם. במרכז הרחובות היה עשב שממנו ניזונו בעלי חיים.
בתי המשפחה חולקו לשלושה חלקים: החלק המרכזי היה מגורי הבעל, שפנו לכיוון הכביש, משמאל מגורי הנשים (oderie), ומימין מגורי הגברים הצעירים (yekogbe). חיי הרחוב היומיומיים בעיר בנין היו עשויים להיות מורכבים מקהל רב שנכנס לרחובות גדולים אף יותר, עם אנשים לבושים צבעוני - חלקם בלבן, אחרים בצהוב, כחול או ירוק - וקברניטי העיר פעלו כשופטים כדי לפתור תביעות משפטיות, הנחו דיונים בגלריות רבות, וקיימו בוררויות בסכסוכים קטנים בשווקים. תיאורי החוקרים הזרים המוקדמים של העיר בנין הציגו אותה כמקום נקי מפשע ורעב, עם רחובות ובתים גדולים שנשמרו נקיים; עיר מלאה באנשים אדיבים, ישרים, ומנוהלת על ידי בירוקרטיה ריכוזית ומתוחכמת ביותר.
העיר חולקה ל-11 חלקים, שכל אחד מהם הוא שכפול קטן יותר של חצר המלך, הכולל סדרה רחבת ידיים של מתחמים המכילים מגורים, בתי מלאכה ומבני ציבור - מחוברים ביניהם על ידי אינספור דלתות ומעברים, כולם מעוטרים בשפע אמנות שהפכה את בנין למפורסמת. העיר ממש הייתה מכוסה בה.
הקירות החיצוניים של החצרות והמתחמים עוטרו בעיצובי חריצים אופקיים (agben) ובגילופי חימר המתארים בעלי חיים, לוחמים וסמלים אחרים של כוח - הגילופים יצרו דוגמאות קונטרסטיות באור השמש החזק. אל החימר הרטוב נדחסו גם אלמנטים טבעיים (חלוקי נחל או חלקי נציץ), ואילו בארמונות כוסו עמודים בלוחות ברונזה שהמחישו את הניצחונות והמעשים של מלכים ואצילים לשעבר. בשיא גדולתה במאה ה-12 - הרבה לפני תחילת הרנסנס האירופי - המלכים והאצילים של העיר בנין אימצו בעלי מלאכה והעניקו להם מתנות ועושר, בתמורה לתיאורם של גדולי המלכים והנכבדים בפסלי ברונזה מורכבים.
"עבודות אלה מבנין שוות לדוגמאות הטובות ביותר של טכניקת יציקה אירופאית", כתב פרופסור פליקס פון לושאן (Felix von Luschan), לשעבר מהמוזיאון האתנולוגי של ברלין:
"בנוונוטו צ'ליני לא יכול היה לצקת אותם טוב יותר, וגם אף אחד אחר לפניו או אחריו. מבחינה טכנית, הברונזה מייצגת את ההישג הגבוה ביותר האפשרי".
כאשר הפורטוגזים "גילו" את העיר לראשונה בשנת 1485, הם נדהמו לגלות את הממלכה העצומה הזו הבנויה ממאות ערים וכפרים שלובים זה בזה באמצע הג'ונגל האפריקאי. הם קראו לה "העיר הגדולה של בנין", בתקופה שבה כמעט ולא היו מקומות אחרים באפריקה שהאירופאים הכירו כעיר. ואכן, הם סיווגו את בנין סיטי כאחת הערים היפות והמתוכננות ביותר בעולם.
בשנת 1691, קפטן הספינה הפורטוגזי לורנסו פינטו (Lourenco Pinto) ציין:
"בנין הגדולה, שבה מתגורר המלך, גדולה יותר מליסבון. כל הרחובות מתוחים ישר ככל שהעין יכולה לראות. הבתים גדולים, במיוחד זה של המלך, המעוטר בשפע ובעל עמודים משובחים. העיר עשירה וחרוצה. היא מנוהלת כל כך טוב עד שגניבה אינה ידועה בה, והאנשים חיים בביטחון כזה שאין להם דלתות לבתיהם".
לעומת זאת, לונדון מתוארת במקביל על ידי ברוס הולסינגר (Bruce Holsinger), פרופסור לאנגלית באוניברסיטת וירג'יניה, כעיר של "גניבות, זנות, רצח, שוחד ושוק שחור משגשג שהפכו את העיר בימי הביניים בשלה לניצול על ידי כאלה עם מיומנות להב וכיוס מהירים".
ביומנו האישי כתב המבקר ההולנדי מהמאה ה-17, אולפרט דאפר:
"בתים בנויים לצד הרחובות באופן מסודר, האחד קרוב לשני. מעוטרים בגמלונים ובמדרגות... הם לרוב רחבים ובתוכם גלריות ארוכות, במיוחד במקרה של בתי האצולה, ומחולקים לחדרים רבים המופרדים בקירות עשויים חימר אדום, הבנויים היטב... [הקירות] מבריקים וחלקים בעזרת החלקה וליטוש כמו שכל קיר בהולנד יכול להיבנות מקירטון, והם כמו מראות. הקומות העליונות עשויות מאותו סוג של חימר. יתרה מכך, כל בית מצויד בבאר לאספקת מים מתוקים".
תכנון מתמטי
התכנון והעיצוב של בנין סיטי נעשו על פי כללים קפדניים של סימטריה, פרופורציות וחזרתיות הידועים כיום כ"עיצוב פרקטלי". האתנומתמטיקאי (חקר הקשר בין מתמטיקה ותרבות) רון אגלאש (Ron Eglash), מחבר הספר "פרקטלים אפריקאיים" ("African Fractals") - הבוחן את הדפוסים העומדים בבסיס הארכיטקטורה, האמנות והעיצוב בחלקים רבים של אפריקה - מציין שהעיר והכפרים הסובבים אותה הוצבו בכוונה כדי ליצור פרקטלים מושלמים, עם צורות דומות שחוזרות על עצמן בחדרים של כל בית, בבית עצמו, ובמקבצי הבתים בכפר, בתבניות הניתנות לחיזוי מתמטי. כשהוא דן בפריסה המתוכננת של העיר, כתב:
"כשהאירופאים הגיעו לראשונה לאפריקה, הם ראו שהארכיטקטורה לא מאורגנת ולכן פרימיטיבית. לא עלה בדעתם שאולי האפריקאים השתמשו בסוג של מתמטיקה שהם אפילו לא גילו עדיין".
מה שהרשים יותר מכל את האירופאים המבקרים הראשונים היה העושר, היופי האמנותי והפאר של העיר. מדינות אירופה ראו מיד את ההזדמנות לפתח סחר עם הממלכה העשירה, לייבא שנהב, שמן דקלים ופלפל - ולייצא רובים. בתחילת המאה ה-16, השמועה על העיר האפריקאית היפה התפשטה במהירות ברחבי אירופה, ומבקרים חדשים נהרו מכל חלקי אירופה, עם עדויות זוהרות מתמיד, המתועדות ברשימות מסע ואיורים רבים.
עיר אבודה
העיר הגדולה בנין אבדה בהיסטוריה לאחר שקיעתה שהחלה במאה ה-15. שקיעה זו נוצרה עקב סכסוכים פנימיים הקשורים להתגברות הפלישה האירופית וסחר העבדים בגבולות האימפריה של בנין. אז היא נהרסה כליל במשלחת העונשין הבריטית בשנות ה-90 של המאה ה-19, כשהעיר נבזזה, פוצצה והושחתה עד היסוד על ידי כוחות בריטים.
כיום, בעוד שבנין סיטי מודרנית קמה באותו מישור, חורבותיה של העיר העתיקה, המפוארת שלה, אינן מוזכרות באף ספר הדרכה לתיירים באזור. הם לא נשתמרו, וגם לא נבנתה עיר מיניאטורית או העתק תיירותי כדי לשמור על הזיכרון של העיר העתיקה הגדולה הזו.
בית המורכב מחצר באובסאגבון (Obasagbon), הידוע כביתו של צ'יף אנוגי איקוריוגי (Chief Enogie Aikoriogie’s house) - שכנראה נבנה במחצית השנייה של המאה ה-19 - נחשב לשריד היחיד ששרד מהעיר בנין. לבית יש מאפיינים התואמים את הקירות המחורצים אופקית, העמודים, האימפלוביום המרכזי והעיטורים המגולפים שנראו בארכיטקטורה של בנין העתיקה.
לתיירים סקרנים המבקרים במדינת אדו בניגריה מוצגים לעתים קרובות מקומות שאולי היו פעם חלק מהעיר העתיקה - אבל חומותיה וחפיריה אינם נראים בשום מקום. אולי קטע מחומת העיר הגדולה, אחד המונומנטים מעשה ידי אדם הגדולים בעולם, שוכן כעת חבול ומוכה, מוזנח ונשכח בבוש הניגרי. ניגרי מתוסכל ניסח זאת כך:
"תאר לעצמך אם המונומנט הזה היה באנגליה, ארה"ב, גרמניה, קנדה או הודו? זה היה המקום המתויר ביותר עלי אדמות, מֶכָּה תיירותית למיליוני תיירים מהעולם, ומגלגל כסף ששווה אינספור מיליארדים בהכנסות תיירות שנתיות".
במקום זאת, אם ברצונכם לקבל הצצה אל עברה המפואר של ממלכת בנין העתיקה - ולהבין טוב יותר את העיר פורצת הדרך הזו - עדיף שתבקרו באגף של פסלי הברונזה של בנין במוזיאון הבריטי במרכז לונדון.
מקורות:
