"סופר-ספרטה" או סופר-טעות? ממה נתניהו מתעלם באנלוגיה ההיסטורית שהוא בחר

באחת ההתבטאויות הדרמטיות והחושפניות ביותר שלו מזה שנים, הציג ראש הממשלה בנימין נתניהו חזון קודר ועתיד חדש לישראל. הוא דיבר על "בידוד מדיני" שנכפה עלינו, על "מצור תקשורתי" הממומן על ידי קטאר וסין, ועל הצורך להסתגל ל"כלכלה עם סממנים אוטרקיים" - כלומר, כלכלה המקיימת את עצמה ללא תלות בסחר בינלאומי. כדי לשרוד במציאות החדשה הזו, הכריז נתניהו, על ישראל לאמץ מודל כפול ומחייב: "אנחנו נצטרך להיות אתונה וסופר-ספרטה". על פניו, האנלוגיה נשמעת רבת עוצמה. היא מציירת תמונה של מדינה שהיא גם מגדלור של תרבות, דמוקרטיה וחדשנות טכנולוגית (אתונה), וגם מעצמה צבאית בלתי מנוצחת, קשוחה ומסתמכת על עצמה (ספרטה). אך מה קורה כאשר מפסיקים להתפעל מהרטוריקה ובוחנים את ההיסטוריה שעליה היא נשענת? מה קורה כאשר צוללים אל המהות האמיתית של מה שהיו אתונה וספרטה? התשובה מטרידה. האנלוגיה של נתניהו אינה רק שגויה; היא מתפקדת כבומרנג היסטורי, כזה שחושף באופן אירוני את הסכנה והכשל העמוק בבסיס החזון שהוא מציג. סיפורן של אתונה וספרטה אינו סיפור על שילוב מנצח, אלא סיפור אזהרה טראגי על שני נתיבים שאינם יכולים להתקיים יחד.

נתחיל במודל שנתניהו בחר להעצים - "סופר-ספרטה". בעיני רבים, ספרטה היא סמל מיתולוגי לעוצמה צבאית, לגבורה חסרת פשרות ולמשמעת ברזל. דימוי זה, שניזון מסרטים וסיפורים פופולריים, אינו שגוי לחלוטין. ספרטה אכן הייתה מכונת מלחמה אדירה, אולי היעילה ביותר בעולם העתיק. אך השאלה החשובה אינה מה הייתה ספרטה, אלא מדוע היא הייתה כזו. התשובה לכך חושפת את סודה האפל והרקוב של המעצמה הצבאית. כל המבנה החברתי, הפוליטי והכלכלי של ספרטה היה מכוון למטרה אחת ויחידה: דיכוי ושליטה באוכלוסייה עצומה של עבדים, ההלוטים, שאת אדמתם כבשו הספרטנים ושהיוו את רוב תושבי המדינה. האוטרקיה והמיליטריזם הקיצוני של ספרטה לא נבעו מחזון של עוצמה או מצמיחה טבעית, אלא מפחד פרנואידי תמידי מפני מרד פנימי. כל אזרח ספרטני היה בראש ובראשונה חייל, וחייו הוקדשו מגיל שבע לאימונים אכזריים שנועדו להפוך אותו לחלק מיחידה צבאית ממושמעת. זו הייתה חברה שחיה על חרבה, כאשר החרב הזו הייתה מכוונת בעיקר פנימה, אל נתיניה המשועבדים.

ההשלכות של מודל זה היו הרסניות לכל תחום אחר. ספרטה הייתה חברה סגורה, קפואה וקסנופובית באופן ממוסד. היא התנגדה לחדשנות, תיעבה מסחר, ואף אסרה על שימוש במטבעות זהב וכסף והעדיפה על פניהם מוטות ברזל מסורבלים כדי למנוע צבירת הון פרטי. היא נהגה בשיטתיות לגרש זרים מתחומה (xenelasia) מחשש שיזהמו את אזרחיה ברעיונות חדשים ומסוכנים. התוצאה הייתה קיפאון תרבותי, אינטלקטואלי וטכנולוגי מוחלט. ספרטה לא הותירה אחריה פילוסופים, מחזאים, ארכיטקטים או מדענים דגולים. היא הותירה אחריה רק סיפורים על קרבות. כאן טמונה הסתירה הראשונה והעמוקה ביותר בחזונו של נתניהו: כיצד יכולה "סופר-ספרטה" להיות גם "אתונה"? ההיסטוריה מלמדת שהמודל הספרטני הוא האנטי-תזה המוחלטת של המודל האתונאי. חברה סגורה, מבודדת ופרנואידית, שכלכלתה מכוונת להישרדות צבאית בלבד, היא חברה שחונקת באופן פעיל כל ניסיון ליצירתיות, חדשנות וצמיחה כלכלית. המודל הספרטני אינו יכול להתקיים לצד אתונה; הוא נועד למנוע מאתונה להתקיים.

ומנגד ניצבת אתונה, סמל הדמוקרטיה, הפילוסופיה והאמנות. אך מה היה סוד עוצמתה האמיתית? מה הפך עיר-מדינה קטנה יחסית למרכז התרבותי והכלכלי של העולם הים-תיכוני? התשובה היא ההפך הגמור מספרטה. עוצמתה של אתונה לא נבעה מהסתגרות, אלא מפתיחות. כלכלתה לא הייתה אוטרקית, אלא התבססה על סחר ימי בינלאומי משגשג דרך נמל פיראוס. כוחה הצבאי לא התבסס רק על צבאה שלה, אלא על רשת מורכבת של בריתות, ובראשן הליגה האטית-דלית, שהפכה אותה למנהיגת אימפריה. תור הזהב שלה היה תוצר ישיר של עושרה, שאיפשר לה לממן מפעלי בנייה אדירים כמו הפרתנון, ושל הפתיחות שלה לרעיונות, סוחרים ואמנים מכל רחבי העולם. החדשנות הישראלית, ה"היי-טק ניישן" שנתניהו עצמו מתגאה בו לעיתים קרובות, הוא התוצר המובהק של המודל האתונאי. הוא נבנה על כלכלה חופשית, על קשרים ענפים עם שווקים גלובליים, על השקעות זרות, ועל חברה פתוחה המעודדת חשיבה ביקורתית ויצירתית. לקרוא לאימוץ "סממנים אוטרקיים" משמעו לקרוא לנטישת המודל שהפך את ישראל למצליחה מלכתחילה, ולצעוד בכיוון ההפוך.

אך האירוניה הגדולה ביותר באנלוגיה של נתניהו מתגלה כאשר בוחנים את היחסים ההיסטוריים האמיתיים בין שתי המעצמות. אתונה וספרטה לא היו שותפות הרמוניות המייצגות שני צדדים של אותה מדינה אידיאלית. הן היו יריבות קיומיות, שני מודלים חברתיים הפוכים שהתנגשו זה בזה במלחמה הפלופונסית - עימות ארוך ועקוב מדם שחרץ את גורלה של יוון הקלאסית כולה. ספרטה, בכוחה היבשתי והמשמעת הצבאית שלה, אכן ניצחה בסופו של דבר את אתונה הדמוקרטית והימית. אך זה היה ניצחון פירוס. המלחמה, שנמשכה כמעט שלושה עשורים, התישה את שתי המעצמות עד דק, הרסה את כלכלתן, וריסקה את המבנה החברתי והפוליטי שלהן. ספרטה המנצחת מצאה את עצמה חלשה ומבודדת, בלתי מסוגלת לנהל את העולם היווני המפולג. התוצאה הסופית של המאבק הפנימי הזה הייתה הרסנית: יוון כולה הפכה לטרף קל עבור כוחות חיצוניים. תחילה הייתה זו פרס שהתערבה ומימנה צדדים שונים, ולבסוף היו אלה המוקדונים מצפון, בהנהגת פיליפוס השני ובנו אלכסנדר הגדול, שכבשו את ערי המדינה המותשות והביאו לקץ עצמאותן.

כאן, האנלוגיה של נתניהו הופכת לנבואה אפלה המגשימה את עצמה. הוא בחר כמודל לחיקוי שתי ישויות שהמאבק ביניהן הוביל לחורבן הדדי ואיבוד ריבונות. הוא מציג חזון של "מלחמת נצח" והתנתקות מהעולם כמקור לעוצמה, בעוד שההיסטוריה של ספרטה ואתונה מלמדת בדיוק את הלקח ההפוך: עימות מתמשך ובידוד עצמי הם המתכון הבטוח להתשה פנימית ולהפיכת המדינה לפגיעה יותר, ולא פחות, להשפעות וללחצים של מעצמות חיצוניות. הבידוד אינו מגן; הוא יוצר ואקום אסטרטגי שאחרים ממהרים למלא.

בסופו של דבר, הבחירה באנלוגיה ל"אתונה וסופר-ספרטה" חושפת יותר מכל את הטרגדיה של התפיסה הנוכחית. היא מציגה את הבידוד וההסתמכות העצמית המוחלטת כאידיאל של כוח, בעוד שההיסטוריה, וגם ניסיונה של ישראל עצמה, מלמדת שעוצמה אמיתית בעולם המודרני נובעת מגמישות, מבריתות חכמות, מכלכלה פתוחה ומחוסן דמוקרטי. החזון האוטרקי אינו תוכנית פעולה לעתיד מזהיר, אלא נסיגה אל עבר מודל היסטורי כושל, שהוביל את יוצריו אל קיפאון ובסופו של דבר לאבדון. נתניהו קורא לישראל להיות גם אתונה וגם ספרטה, אך הדרך שהוא מתווה - דרך הבידוד וההסתגרות - מבטיחה שנהיה רק ספרטה, ובסופו של דבר, נאבד גם אותה. הלקח האמיתי מיוון העתיקה אינו שעלינו לבחור בבידוד, אלא שעלינו לעשות כל שביכולתנו כדי להימנע מהגורל המר של אלו שבחרו בו לפניה.