במהלך המאה האחרונה, ובמיוחד מאז ימיו של אלברט איינשטיין, מדענים חיפשו אחר הגביע הקדוש של הפיזיקה המודרנית, אותו הם מסווגים כתאוריה מאוחדת של הכל. זה הוביל לכמה תגליות מדהימות והופעתה של שפה חדשה לגמרי, הכוללת על-מיתר, קווארקים ומוליכות-על, יחד עם מודעות למישורי קיום לא ידועים עד כה מעבר למרחב-זמן המוכר שלנו.
בתחום מכניקת הקוונטים, מדענים אישרו לאחרונה שחומר אכן יכול להיות בשני מקומות בו זמנית. כיום כבר מבוסס כי באמצעות שזירה קוונטית ניתן לחבר חלקיקים מופרדים במרחק של מיליוני שנות אור ללא מגע פיזי. כעת ניתן לתמרן את המרחב-זמן; טלפורטציה הופכת למציאות; חומר עמיד לכבידה הוכרז עבור תחבורה אווירית ומדע וירטואלי הביא להבנה רבה יותר של סביבות רב-ממדיות.
כשדיבר על תכונות הזהב המונאטומי (monatomic gold) ופלטינה בספרו "Genesis of the Grail Kings", העיר הסופר לורנס גרדנר (Laurence Gardner) שלא יעבור זמן רב עד שיוכרז על הפוטנציאל של מתכות אצילות אלה לתאי דלק ידידותיים לסביבה. אלה, יחליפו דלקים מאובנים לתחבורה ולמטרות מעשיות אחרות. במקביל, הוא נגע בשימוש העתידי שלהם בזירה הרפואית, במיוחד בתחום הטיפול בסרטן. ובעיקר, הוא בדק את התכונות המתנגדות לכוח הכבידה של חומרים אקזוטיים אלה, חומרי אבקה לבנה, ויכולותיהם להולכת-על ולכיפוף ממשי של המרחב-זמן.
העובדה המדהימה באמת לגבי האבקה הלבנה האניגמטית של זהב ופלטינה בספין גבוה היא שזו לא ממש תגלית חדשה. המסופוטמים הקדומים כינו אותה 'שם-אן-נה' והמצרים תיארו אותה כ-'mfkzt', אנשי אלכסנדריה העריצו אותו כמתנה מגן העדן, ומאוחר יותר אלכימאים כמו ניקולא פלאמל כינו אותה אבן החכמים.
בכל שלבי ההיסטוריה של "אבקת ההקרנה" ("powder of projection") היא נחשבה כחומר שיש לו כוח לוויטציה, התמרה וטלפורטציה יוצא דופן. נאמר שהוא מפיק אור מסנוור וקרניים קטלניות, ובו בזמן הוא מפתח לאריכות חיים פיזית פעילה. בעולם של ימינו, המכון למחקרים מתקדמים בטקסס (Institute for Advanced Studies) תיאר את החומר כ"חומר אקזוטי", והמרכז למחקר מתקדם באילינוי (Center for Advanced Study) טען כי מוליכות-העל שלו (אחד המאפיינים העיקריים שלו) הוא "המאפיין הפיזיקלי המדהים ביותר ביקום".
עם זאת, ברור מהעדויות המתועדות של העת העתיקה, שהתכונות של מוליכות-על והתנגדות לכוח הכבידה היו ידועות, גם אם לא מובנות, בעולם רחוק של לוויטציה כוהנית, תקשורת אלוהית, והעוצמה הפנומנלית של 'האלקטריקוס' (electrikus). במיתולוגיה היוונית החיפוש אחר סוד החומר הזה היה לב האגדה של גיזת הזהב, ואילו במונחים מקראיים זה היה התחום המיסטי של ארון הברית - שהוציא משה מסיני, ולימים שוכן בבית המקדש בירושלים.
ללא קשר לכל אלה, התיעוד ההיסטורי המוקדם ביותר של אבקת 'mfkzt' כנראה מספר יותר מכולם. הוא מופיע במסווה מאוד ספציפי בטקסטים של הפירמידה המצרית - כתבי קודש המעטרים את פירמידת הקבר מהשושלת החמישית של פרעה יונס בסקארה. כאן מתואר המקום שבו נאמר שהמלך חי לנצח עם האלים, והוא נקרא 'שדה של mfkzt' - מקום שמימי הקשור למימד אחר הנקרא ממלכת הקדושים.
בהתחשב בזה שלתהליכים מסתוריים הנוגעים לזהב יש טבעת אלכימית סביבם, ומכיוון ש"אבקת ההקרנה" המונאטומית (למרות שהיא עשויה ממתכות אצילות) מסווגת כ"אבן", הבה נבחן את כתביו של האלכימאי מהמאה ה-17 אירניאוס פילאלתאס (Eirenaeus Philalethes). הפילוסוף הבריטי הידוע הזה, שנערץ על ידי אייזיק ניוטון, רוברט בויל, אליאס אשמול ועמיתים אחרים מהחברה המלכותית של ימיו, הפיק עבודה בשנת 1667 שכותרתה 'סודות נחשפים' ('Secrets Revealed'). בחיבור זה הוא דן באופיה של אבן החכמים, שנהוג היה לחשוב שהיא הופכת מתכת בסיסית לזהב. כשהוא מכניס סדר לדברים, פילאלתאס הצביע על כך שהאבן עצמה עשויה זהב, וכי אמנות הפילוסופים הייתה בשכלול התהליך הזה. הוא קבע: "האבן שלנו אינה אלא זהב המתומצת ברמה הגבוהה ביותר של טוהר וקיבוע עדין... הזהב שלנו, כבר לא גס, הוא המטרה הסופית של הטבע".
בחיבור אחר שכותרתו 'מדריך קצר לרובי השמימי' ('A Brief Guide to the Celestial Ruby'), פילאלתאס הכריז: "זה נקרא אבן מכוח אופיו הקבוע; הוא מתנגד לפעולת האש בהצלחה כמו כל אבן. בזנים זה זהב, טהור יותר מהטהור ביותר; הוא קבוע ובלתי דליק כמו אבן, אך מראהו הוא של אבקה דקה מאד".
קצת קודם לכן, במאה ה-15, כתב הכימאי הצרפתי ניקולא פלאמל בעדותו האחרונה, מיום ה-22 בנובמבר 1416, שכאשר המתכת האצילית התייבשה ועוכלה באופן מושלם, היא יצרה "אבקת זהב" דקה, שהיא אבן החכמים.
כשחוזרים למצרים העתיקה, אנו מוצאים אזכורים נוספים ל'mfkzt' במקומות קדושים שונים. אחד מאלה מתייחס לאוצרותיו של פרעה תחותמס השלישי, כפי שמופיע בתבליט במקדש של כרנכ. בחלק המתכות ישנם מספר עצמים בצורת חרוט. הם מוסברים כעשויים מזהב, אך נושאים את התיאור המוזר למדי, "לחם לבן".
זה היה בכרנכ, שם, בשנת 1450 לפנה"ס, ייסד תחותמס השלישי את ארגון אחווה המטלורגית שלו של אומנים מאסטרים, עם 39 חברים במועצה העליונה. הם נקראו האחווה הלבנה הגדולה (Great White Brotherhood) - שם שנאמר שנגזר מעיסוקם באבקת הקרנה לבנה מסתורית.
האבקה מופיעה שוב במסמך מאלכסנדריה בשם Alexandri Magni iter ad Paradisum. זה היה משל ישן על מסעו של אלכסנדר הגדול לגן עדן - ממלכתו של אהורא מזדא, אל האור הפרסי. האזכור כולל את אבן גן העדן המכושפת, שהייתה בעלת תכונות קסם רבות ונאמר שהיא עולה במשקלה על כמות הזהב שלה, אם כי כאשר היא הופכת לאבקה, אפילו נוצה יכולה להטות את הכף נגדה.
הקשר בין האבקה לאור התגלה שוב על ידי הארכיאולוג סר פלינדרס פיטרי בשנת 1904. כשהוא חוקר את המדבר ההררי בסיני עבור הקרן לחקר מצרים, גילה מקדש מצרי לא ידוע עד אז על פסגת הר סרביט (הידוע יותר בשם הר חורב, מהאזכור המקראי של משה וארון הברית). כאן בקומפלקס האולמות והמקדשים היו מספר רב של כתובות המתייחסות ל'mfkzt', בליווי מגוון הירוגליפים של אור. כמו כן, בהתאם לתבליטי כרנכ, הוצגו עוגות לחם חרוטיות בציורי הקיר בסרביט. אחד מאלה היה ייצוג של תחותמס הרביעי בנוכחות האלה חתחור. לפניו נצבו שני דוכני מנחה עם פרחי לוטוס ומאחוריו אדם הנושא חפץ חרוטי המתואר כ"לחם לבן".
תבליט נוסף מציג את הפקיד הבכיר, סובכחוטפ (Sobekhotep), כשהוא מציג כיכר חרוטית בפני פרעה אמנחותפ השלישי. אולם סובכחוטפ מתואר כ"מי שהביא את האבן האצילית והיקרה להוד מלכותו" - והוא מכונה "הגדול הממונה על סודות בית הזהב".
בכל המקרים בהם אבקת ההקרנה 'mfkzt' קשורה לזהב, לחם ואור, ומסווגת כ'אבן', היא קשורה גם לאש. באופן מעניין דברים אלה מובאים כולם יחד בספר איוב הקובע:
"אֶרֶץ--מִמֶּנָּה יֵצֵא-לָחֶם; וְתַחְתֶּיהָ, נֶהְפַּךְ כְּמוֹ-אֵשׁ. מְקוֹם-סַפִּיר אֲבָנֶיהָ; וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ."
(איוב כח פסוקים ה-ו)
טקסט מקראי אחר, מתוך ספר שמות, דן גם הוא בצירוף המסתורי הזה - אך בצורה שמתקרבת צעד אחד קדימה לקונוטציה 'לחם' על ידי תיאור האבקה הלבנה כסוג של אוכל. זה מופיע בסיפורם של משה ובני ישראל בהר חורב בסיני, כאשר משה מוטרד לגלות שאחיו אהרון אסף את טבעות הזהב מבני ישראל וחישל מהם עגל זהב כאליל פולחני. האזכור מספר שמשה לקח את עגל הזהב, שרף אותו באש, הפך אותו לאבקה, ערבב אותה במים והשקה בהם את בני ישראל:
"וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
(שמות לב פסוק כ)
הסיפור הזה כבר מזמן מבלבל תיאולוגים מכיוון שחימום או שריפת זהב באש, כמובן, אינו מייצר אבקה, הוא מייצר זהב מותך. בהמשך הסיפור מוסבר שאפשר לנגב את האבקה העדינה עם לבונה ולהפוך אותה לעוגת לחם, שנקרא במקרא "לחם פנים".
כל זה מעורבב ומתערבב באיזכורים של אש על ההר, ובחשיבותו המפורשת של ארון הברית - התיבה המוזהבת ששלחה חצי ברק קטלניים מבין כנפי הכרובים על כפורת הארון. בפרשת תרומה מתואר כי מעל ארון-הקודש ועל שלחן לחם-הפנים נעשה "זֵר זָהָב סָבִיב", אם ארון הברית היה בנוי בצורת תיבת עץ מלבנית המצופה זהב מבפנים ומחוץ, הרי הפירוש המתבקש של המונח "זֵר זהב סביב" הוא מעין "פס זהב מעובד, יצוק או רקוע, המחובר לקצה העליון של דפנות התיבה".
בבבל העתיקה, האבקה הלבנה האניגמטית כונתה 'אן-נה', שפירושה 'אבן-אש', וכשעשו אותה לעוגות חרוטיות היא הייתה 'שם-אן-נה' - המציינת אש בצורת חרוט או 'אבן-אש גבוהה'. על פי המקרא, בני ישראל התייחסו לאבקת הלחם כ"מן", שנשמע דומה במקצת. מוסבר על ידי יוספוס פלביוס בקדמוניות היהודים מהמאה ה-1 שהמונח 'מן' היה למעשה שאלה שמשמעותה 'מה הוא?' וספר שמות מאשר זאת:
"וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא--כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא;"
(שמות טז פסוק טו)
זה עולה בקנה אחד עם רמיזות ה-'mfkzt' בספר המתים המצרי (המכונה גם הפפירוס של אני). מגילה זו מהשושלת ה-18 מתבאי, שנרכשה על ידי המוזיאון הבריטי בשנת 1888, מאוירת באופן נרחב ואורכה כ-23 מטר. בעבודה הפולחנית העתיקה הזו שואל הפרעה המחפש את ההארה הסופית, בסיום כל שלב במסעו, את השאלה החוזרת על עצמה, "מה הוא?"
טקסטים דומים אחרים מתוארכים לאלף ה-3 לפנה"ס, ומתבליטי הר סרביט בסיני ניכר כי מלכי מצרים בלעו את אבקת הזהב הלבנה בסביבות 2380 לפנה"ס. עם זאת, רק הכישורים המטלורגיים של בתי הספר למסתורין (אומני המאסטר) ידעו את סוד ייצורה, והכהן הגדול האולטימטיבי של ממפיס החזיק בתואר 'האומן הגדול'.
ההארה הסופית (או, כפי שכינו זאת היוונים, 'גנוסיס') היה אידיאל של שאיפה נצחית. בניגוד לגוף הפיזי, נחשב שלאדם יש גם 'גוף אור', אשר באופן דומה היה צריך להאכילו כדי לטפח אותו ולגדלו. גוף האור נקרא 'קא' ('Ka'), ולמרות שהוא למעשה מאפיין בלתי מוחשי של החיים, נאמר שהוא נשאר פעיל בחיים שלאחר המוות. המזון של הקא היה אור, שיצר הארה, והחומר היצרני של האור היה אבקת הזהב הלבנה 'mfkzt'.
עם התחשבות במידע זה, כשזוכרים כי כל ההיבטים של תגליות כאלה היוו מקור לתימהון מתמיד עבור היסטוריונים, תיאולוגים ואפילו מדענים, אנו יכולים כעת להתקדם בזמן לעידן הנוכחי. נעזוב את המזרח התיכון, והסיפור שלנו ימשיך לזמן מה באמריקה, שם לגמרי במקרה תעלומות המדע שמזמן נשכח התגלו לאחרונה. לא רק ש-'mfkzt' צץ מחדש ומצא את מקומו בחזית מחקר הפיזיקה הקוונטית, אלא גם סיפורי ארון הברית; איזכורי האור, הלוויטציה ותכונות אלוהיות אחרות של הטקסטים הקדומים הפכו לפתע למציאות מדעית מודרנית.
משנת 1995 בה דווח על סיפור התגלית הראשונית הזו בהרצאות ובמאמרים בעיתונות של חקלאי כותנה מפניקס בשם דייוויד הדסון (David Hudson). הוא הסביר כי אדמתו סבלה מתכולת נתרן גבוהה, שגרמה לקרקע להיות קשה ובלתי חדירה למים. כדי להילחם בכך (עוד בשנת 1976), הוא הזריק חומצה גופרתית לקרקע כדי לפרק את הקרום למצב הניתן לניהול, אך בבדיקת מרכיבי קרקע שלא מוססו על ידי החומצה, היה חומר מסוים באיכות מאד יוצאת דופן. כשהוא התייבש בחום השמש של אריזונה, הוא התלקח ללהבה אדירה של אור לבן ונעלם לחלוטין. אולם בניתוח ספקטרוסקופי החומר נרשם כ'כלום טהור' ('pure nothing').
לאחר בדיקות לא מוצלחות באוניברסיטת קורנל, נשלחה דגימה למעבדות הארוול (Harwell Laboratories) באוקספורדשייר באנגליה לצורך ניתוח אקטיבצית נויטרונים (neutron activation analysis) - אך אפילו הם לא הצליחו להשיג קריאה הולמת. בסופו של דבר, בסיוע האקדמיה הסובייטית למדעים (Soviet Academy of Sciences), נקבע כי החומר המסתורי הלבן הזוהר מורכב כולו ממתכות מקבוצת פלטינה בצורה שלא היתה מוכרת למדע.
במהלך המשך המחקר, החומר חומם וקורר באופן קבוע, עם פועל יוצא של תנודה במשקל הכבידה שלו. עוד התגלה כי בטמפרטורה מסוימת החומר יתפרק ויהפוך לאבקה לבנה בלתי מובנת - ובשלב זה משקלו ירד באופן דרמטי ל-56% ממשקלו ההתחלתי. חימום נוסף הפך את החומר היקר לזכוכית שקופה להפליא, ובאותה נקודה משקל החומר חזר ב-100% למשקלו המקורי. לכאורה זה היה בלתי אפשרי, אבל זה קרה פעם אחר פעם.
מבולבלים לחלוטין המשיכו המדענים במחקר. כאשר הם חיממו וקיררו את הדגימה שוב ושוב מתחת לגזים אינרטיים, הם גילו שתהליכי הקירור לקחו את הדגימה ל-400% ממשקלה ההתחלתי; אבל כשחיממו אותה שוב, הם גילו שהיא שוקלת פחות מכלום - הרבה מתחת לאפס. כשהסירו את הדגימה מהמחבת, הם גילו שהמחבת אכן שוקלת יותר ממשקלה כשהחומר בתוכה. אפילו המחבת ריחפה.
זה היה בדיוק בהתאמה לטקסט האלכימאי הישן של אלכסנדריה, שדן באבן גן העדן המוזהבת למעלה מ-2,000 שנה קודם לכן: החומר יכול היה לשקול יותר מכמות הזהב המקורית שלו, אך כשהוא הופך לאבקה, אפילו נוצה הייתה מטה את הכף נגדו.
גם נקבע כי החומר מוליך-על טבעי עם שדה מגנטי אפס, הדוחה את שני הקטבים המגנטיים, הצפוני והדרומי, תוך יכולת ללוויטציה ולאחסון כל כמות של אור ואנרגיה בתוך עצמו.
באותו שלב של פיתוח, הדסון נפגש עם האל פוטהוף (Hal Puthoff), מנהל המכון למחקר מתקדם באוסטין, טקסס. במחקריו על אנרגיית נקודת אפס וגרביטציה ככוח תנודות בנקודת אפס, קבע פוטהוף שכאשר החומר מתחיל להגיב בשני ממדים (כפי שעשו דגימות הדסון), עליו תיאורטית לאבד חלק ממשקל הגרביטציה שלו.
לכן הדסון הצליח לאשש את התיאוריה של פוטהוף בפועל, והסביר שכאשר הוא נכנסת למצב מוליך-על האבקה המונאטומית רושמת רק 56% ממשקלה ההתחלתי. כמו כן, כאשר היא מחוממת היא יכולה להשיג משיכה כבידתית פחותה מאפס - ובאותה נקודה כף השקילה גם שוקלת פחות מכפי ששקלה כשהיא ריקה.
מכיוון שגרביטציה קובעת מרחב-זמן, פוטהוף הגיע למסקנה כי חומר כמו אבקה זו יסווג כ'חומר אקזוטי' ('exotic matter'), ויוכל לכופף את המרחב-זמן. עם זאת, אז הוא יהדהד במימד אחר, תחת הנסיבות האלה הוא צריך להיות בלתי נראה לחלוטין. שוב, הדסון אישר שזה בדיוק המקרה; הדגימה בהחלט נעלמה מהעין כשמשקלה נעלם.
מה שנאמר כאן זה לא שפשוט ניתן להעביר את החומר מתפיסת הראייה, אלא שהוא ממש עבר למישור מקביל אלטרנטיבי - היפר-מימד של מרחב-זמן. ההוכחה לכך התבררה על ידי ניסיון להפריע ולגרוף את החומר בעזרת מרית כשהוא בלתי נראה, כך שהוא ימוקם אחרת כאשר יחזור למצב גלוי. אך זה לא קרה והחומר חזר בדיוק לאותו המיקום והצורה בהם הוא נראה לאחרונה. שום דבר לא הוזז או הופרע בזמן שהיה בלתי נראה מכיוון שהוא לא היה שם. בקיצור, הוא לא היה בלתי נראה: הוא למעשה שינה את מצבו הפיזי ועבר למימד אחר.
זה היה כמו ההבדל בין מטוס חמקן קונבנציונאלי, שלא ניתן לזהות אותו באמצעות מכ"ם, לאחד שיכול ממש להיעלם למימד אחר. זהו אפוא המימד מוליך-העל של מסלול האור או, כפי שתיעד אותו הקבר המצרי, שדה של Mfkzt.
בתחילת שנות ה-90, מאמרים הנוגעים לאטומי חמקנות ומוליכות-על החלו להופיע בקביעות בעיתונות המדעית. מכון נילס בוהר באוניברסיטת קופנהגן, המעבדה הלאומיות ארגון בשיקגו (Argonne National Laboratory) והמעבדה הלאומית של אוק רידג' בטנסי (Oak Ridge National Laboratory) אישרו כולם כי היסודות שגילה הדסון בהחלט התקיימו במצב 'אקזוטי'. אלה כללו זהב ומתכות קבוצת הפלטינה: אירידיום, רודיום, פלדיום, פלטינה, אוסמיום ורותניום.
בעת הגשת הפטנטים שלו, הדסון הציג את החומרים מסווגים כיסודות מונאטומיים מסודרים באופן אורביטלי (Orbitally Rearranged Monatomic Elements - ORMEs), והמינוח המדעי לתיאור התופעה המונאטומית הוא ספין גבוה מעוות לא-סימטרי. החומרים הם מוליכי-על מכיוון שאטומים בעלי ספין גבוה יכולים להעביר אנרגיה מאחד לשני ללא איבוד נטו של אנרגיה.
מניפולציה של מרחב-זמן הפכה גם היא לנושא בעל עניין מיוחד, מה שהוביל להכרזה מדהימה במאי 1994 בכתב העת Classical and Quantum Gravity. היא נכתבה על ידי המדען המתמטי המקסיקני מיגל אלקוביירה שקבע:
"כיום ידוע כי ניתן לשנות מרחב-זמן באופן המאפשר לחללית לנסוע במהירות גדולה באופן שרירותי על ידי הרחבה מקומית בלבד של מרחב-זמן מאחורי החללית וכיווץ הפוך לפניה - תנועה מהירה יותר ממהירות האור, המזכירה את מנוע העיוות של המדע הבדיוני".
מספר חודשים לאחר מכן, נכתב מאמר קשור בנושא ב-American Scientist. במחקר זה הראה הפיזיקאי מייקל ספיר (Michael Szpir) כיצד הקונספט של אלקוביירה אינו מפר את התיאוריה של איינשטיין לפיה שום אובייקט לא יכול לנוע מהר יותר מאור. הוא הסביר כי במצב עיוות, החללית למעשה לא תיסע כלל. התאוצה התיאורטית תהיה עצומה, אך קצב התאוצה האמיתי יהיה אפס.
אז הנה סוג של נסיעה במהירות האור שדורשת מינימום זמן ומינימום דלק. רק החלק הנדרש של מרחב-זמן לכאורה יעבור מלפני החללית לאחוריה באמצעות כיווץ והתפשטות בהתאמה. אך מה המתקן הדרוש בכדי לאפשר זאת? המאמר של אלקוביירה הסביר כי "יהיה צורך בחומר אקזוטי כדי ליצור עיוות של מרחב-זמן".
עם מידע מהמכון האווירי באוהיו (Ohio Aerospace Institute), עורך חדשות המדע של ה-BBC, ד"ר דיוויד ווטהאוס (Dr. David Whitehouse), דיווח לאחר מכן: "הרעיון נשען על התפיסה שלפי הפיזיקאים החלל אינו ריק... לחלל יש צורה שניתן לעוות בעזרת חומר... החללית פשוט תנוח בתוך בועת עיוות בין שני העיוותים במרחב-זמן".
אז מהו 'החומר האקזוטי' אליו התייחס אלקוביירה? זה חומר שיש לו משיכה כבידתית של פחות מאפס. ספיר תיאר את זה כ"חומר בעל התכונה המוזרה של צפיפות אנרגיה שלילית, בניגוד לחומר רגיל (החומר שמרכיב אנשים, כוכבי לכת וכוכבים), שיש לו אנרגיה חיובית".
החומר האקזוטי הדרוש הוא מוליך-על פעיל, וכבר התברר שה-'mfkzt' מפניקס הוא חומר אקזוטי עם יכולת לכופף את המרחב-זמן.
אם נחזור שוב למקום בו התחלנו, נוכל לתת מבט נוסף על ORME ביחס לבליעתו הקבועה על ידי פרעוני מצרים ומלכי בבל, כדי לראות במדויק כיצד נעשה שימוש ביסודות מונאטומים אלה להזנת גוף האור שלהם, עם כמה תוצאות מדהימות.
בגיליון מאי 1995 של Scientific American, נדונה ההשפעה של המתכת מקבוצת הפלטינה רותניום ביחס ל-DNA האנושי. צוין שכאשר ממוקמים אטומי רותניום בודדים בכל קצה של גדיל DNA קצר, הגדיל הופך מוליך יותר פי 10,000. הוא הופך, למעשה, למוליך-על. במשך זמן מה, כימאים חשדו כי הסליל הכפול עשוי ליצור נתיב עם מוליכות גבוהה לאורך ציר המולקולה, והנה אישור לכך.
באופן דומה, Platinum Metals Review הציג מאמרים קבועים הנוגעים לשימוש בפלטינה, אירידיום ורותניום בטיפול בסרטן, הנגרם בעקבות חלוקה לא תקינה ובלתי מבוקרת של תאי הגוף. כאשר משתנה מצב ה-DNA (כמו במקרה של סרטן), יישום של תרכובת פלטינה מהדהד עם התא הפגום וגורם ל-DNA להרפות ולהיות מתוקן. טיפול כזה אינו כרוך בניתוח; הוא לא הורס את הרקמה הסובבת עם קרינה, ולא הורג את המערכת החיסונית, כמו כימותרפיה או רדיותרפיה.
מקצוע הרפואה נכנס לזירת הספין הגבוה כאשר אגף המחקר הביו-רפואי של בריסטול-מאיירס סקוויב הודיעה כי אטומי רותניום מתקשרים עם DNA, ומתקנים את המום בתאים סרטניים. (זהב מונאטומי ומתכות פלטינה הם למעשה 'אטומי חמקנות', וכעת התברר כי תאי הגוף מתקשרים ביניהם בדרך של אטומי חמקנות דרך מערכת של גלי אור) מה שהמדע החדש קובע הוא שרותניום מונאטומי מהדהד עם ה-DNA, מפרק את הסליל הקצר ובונה אותו שוב כראוי - בדיוק כמו שאפשר לפרק ולהקים מחדש בניין רעוע.
זה ידוע כי גם לאירידיום וגם לרודיום יש תכונות אנטי אייג'ינג, בעוד שתרכובות רותניום ופלטינה מתקשרות עם ה-DNA וגוף התא. ידוע גם כי הזהב ומתכות הפלטינה, במצב הספין הגבוה המונאטומי, יכולים להפעיל את מערכת הבלוטות האנדוקריניות באופן שמגביר את המודעות, התפיסה והאינטואיציה לרמות יוצאות דופן. בהקשר זה, נחשב כי לאבקת הזהב של הספין הגבוה יש השפעה מובהקת על בלוטת האצטרובל, מה שמגדיל את ייצור המלטונין. כמו כן, לאבקה המונאטומית של אירידיום יש השפעה דומה על ייצור הסרוטונין של בלוטת יותרת המוח, ונראה שהיא מפעילה מחדש את ה-'DNA הלא-מקודד' של הגוף, יחד עם חלקי המוח שבשימוש מופחת ואלה שאינם בשימוש.
יש חשיבות מיוחדת לכך שללא קשר למחקרים היקרים והנרחבים של ימינו באזורי מחקר אלה, סודות אבני האש הגבוהות היו ידועים לאבותינו לפני אלפי שנים. הם ידעו שיש מוליכי-על הטבועים בגוף האדם; הם היו יסודות של תודעת הפרט שהם כינו 'גוף האור' ('קא'). הם ידעו שצריך להאכיל את הגוף הפיזי וגם את גוף האור כדי להגביר את הייצור ההורמונלי, והמזון האולטימטיבי עבור גוף האור נקרא על ידי הבבלים 'שם-אן-נא', על ידי המצרים 'mfkzt' ו'מן' על ידי בני ישראל.
אבקת ההקרנה הקסומה יוצרה על ידי אומנים מאסטרים כהנים של המקדשים (שומרי בית הזהב) במטרה מפורשת של סגידת המלכים - והיא מתגלה כיום כחומר החדש העיקרי בתחומים החל מטיפול בסרטן עד לחמקנות מטוסים. זה גם יספק את 'החומר האקזוטי' החיוני הנדרש לנסיעה במנוע עיוות בחלל בממדים בלתי עבירים עד כה של מרחב-זמן.
בספר Lost Secrets of the Sacred Ark, הסיפור של 'mfkzt' מונאטומי מסופר בפירוט מהתקופות המוקדמות ביותר ועד ימינו, תוך התייחסות ספציפית לחשיבותו של ארון הברית המקראי. יש הרבה תעלומות הקשורות לתיבה האניגמטית הזו - לא פחות מכך היא דרך יצירתו המקורית בהר חורב. ספר שמות מסביר שכאשר משה השמיד את עגל הזהב של בני ישראל, אלוהים הוציא הנחיה ספציפית האוסרת על יצירה של כל פסל ומסכה שייצגו יצור חי על פני האדמה או בשמים. אבל אז, מיד לאחר מכן, אלוהים הורה לכאורה לאומן בצלאל בן אורי לבנות את ארון הברית, תוך שהוא מציין (בניגוד מוחלט להנחיה) ששני כרובים זהובים צריכים להיות על כפורת הארון. מה אם כן (אם לא מלאכים, כפי שנהוג לחשוב) היו הכרובים המסתוריים? איך היה להם הכוח לייצר את אור הנוכחות ההרסני של הארון, שזרע הרס כזה בשדות הקרב בהמשך?
דרך ההבנה העכשווית שלנו של יסודות בעלי ספין גבוה, מתברר כי ארון הברית (יחד עם מתקנים דומים במצרים ובבבל) היה אחראי ישירות לייצור אבן האש המונאטומית, תוך שהוא מספק מתקן אחסון משלו לחומר - ומכאן כוחות הלוויטציה והמוליכות של הארון.
מימי משה ניתן לעקוב אחר ההיסטוריה של הארון עד לבית המקדש בירושלים. שם, כמתואר בתרגום השבעים, השתמש שלמה המלך בכוחות שלו "וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת-חֶפְצִי, לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי", וסיפק לחם למלך צור שסיפק בתמורה ספינות, סוסים ומרכבות לבית המלוכה של יהודה.
לאחר מכן (למרות מה שרבים כתבו), ניתן לעקוב אחר הארון במשך 2000 שנה נוספות ואחר תפקידו המדהים בהסטוריה של האבירים הטמפלרים באירופה. התיעוד ההיסטורי האחרון שלו הגיע מתחילת המאה ה-14 וממנו נקבע מקום המנוחה הסופי שלו - מקום מנוחה שלעולם לא ניתן היה להבין עד לעידן הנוכחי של פיזיקת הקוונטים ומחקר מוליכות-העל של יסודות מונאטומים בעלי ספין גבוה.
מקורות:
