מאת: Prof. Lori Bedell
בואו כולנו נתאחד!
בתפקיד הנואם הראשון שלו, צ'רלי צ'פלין נואם את אחד הנאומים המרגשים ומעוררי המחשבה בהיסטוריה. הדיקטטור הגדול, סרט שנכתב, הופק, בוים ובכיכובו של צ'רלי צ'פלין, הוקרן בבכורה ב-15 באוקטובר 1940, בזמן שארה"ב עדיין מקדמת פיוס עם גרמניה הנאצית. הסרט נועד במקור להיות סאטירה על אדולף היטלר ולגנות את המפלגה הנאצית ואת ערכיה.
העלילה סובבת סביב שתי דמויות, שתיהן מגולמות על ידי צ'פלין. האחד הוא דיקטטור והשני הוא ספר יהודי הלוקה באמנזיה שהוא דופלגנגר עבור הדיקטטור. הדיקטטור, אדנואיד הינקל, מאמין במדינה ארית טהורה ולא רוצה יותר מאשר להיות קיסר העולם. תאוות הכוח הזו מטילה לפיתה חסרת רחמים במדינה, הכוללת שליחת יהודים למחנות ריכוז ופלישה למדינה שכנה, בדומה לאסטרטגיה של היטלר לקראת מלחמת העולם השנייה. שולץ, מפקד בוגד תחת פיקודו של הדיקטטור, שניצל קודם לכן על ידי הספר, נמלט משליחתו למחנות הריכוז יחד עם הספר. בסופו של דבר, הספר מתחלף עם הדיקטטור עצמו.
עיקר הסרט הוא כאשר הספר מקבל את ההזדמנות לדבר עם תושבי שתי המדינות הלוחמות בתור הדיקטטור. עם זאת, הנאום מכוון יותר כלפי הצופים שמחוץ לסרט מאשר לקהל הדיקטטור בסרט, קהל מזועזע ממדיניותו של היטלר, אך עם זאת תומך בעמדת המדינה לפיוס כדי למנוע סכסוך נוסף כמו מלחמת העולם הראשונה. ניצול היתרון של רגע אמת משמעותי כאשר ארה"ב עמדה על סף הכניסה למלחמת העולם השנייה, צ'רלי צ'פלין משתמש במדיום הקולנוע, וליתר דיוק, בנאום הדיקטטור הגדול, כדי לקונן על הפסימיות, האלימות והחמדנות שכבשו את "אורח החיים החופשי והיפה הטבוע בטבע האדם". השימוש של צ'פלין בכוח ובתשוקה בהגשה ובשיקוף של אובדן האנושיות האחראית המוקדשת לשיפור החיים עבור כולם, גורם לפנייה מעוררת רחמים ומשכנעת לכך שלקהל יש את היכולת להחיות מחדש את החיים הצודקים והשפויים שמגיעים לכולם.
הגשת הנאום של צ'פלין משמרת באופן חלק את הלעג להיטלר, שכן צ'פלין משקף ישירות את הדפוס הנפוץ שבו השתמש היטלר בנאומים, אך המטען ההומני שמקדם צ'פלין מציב זה לצד זה את התוכן הברברי בנאומיו של היטלר, ויוצר חיבור מיידי לקהל. להיטלר הייתה אסטרטגיה מאוד ספציפית לנאומיו, הוא היה מתחיל ברוגע ובשקט, וככל שהדיבור התקדם הוא הפך יותר ויותר נלהב. למרות שהתוכן היה לעתים קרובות שנוי במחלוקת ואכזרי, יכולתו הרטורית של היטלר הייתה יוצאת מן הכלל. צ'פלין מחקה את המיומנות הזו בצורה מושלמת.
צ'פלין, שמתחזה לדיקטטור, מתחיל את נאומו די בצנעה, מדבר בפשטות וברוך. עם זאת, ככל שהדיבור מתקדם, הוא נעשה יותר ויותר מעורב רגשית ונלהב ממה שהוא אומר. רמת הקול שלו עולה, הוא מתחיל לבצע תנועות בפראות, וכל מה שהוא אומר הופך יותר מעורר הזדהות בגלל ההגשה שלו. לפני שהקהל בכלל לוקח בחשבון את הנאמר, הוא מסוקרן מהעובדה הפשוטה שהמגיש כל כך מאוהב בנושא שלו. הקהל מיד מכוונן יותר לדובר בגלל עוצמתו. הוא נלכד במסירתו, ולכן הוא נרגש מהנושא, נוטה יותר להקשיב באמת ולהבין את התחינה שצ'פלין משמיע לאנושות טובה יותר.
ברגע שצ'פלין לוכד את הקהל שלו בטקטיקת ההגשה, הוא נמצא בעמדה מעולה לעורר את מאזיניו, אלה שיושבים בקולנוע וצופים בסרטו, להגיב לפנייתו. צ'פלין יוצר משיכה רגשית פרובוקטיבית מאד. הוא טוען שהאנושות הקריבה את האחריות לספק חיים איכותיים לכל האנשים והחליפה את האחריות הזו בחמדנות, שנאה, פסימיות ואלימות. הוא משתמש במילים טעונות אינטנסיביות שחותכות היישר אל ליבת הרגש האנושי. אחת ההצהרות המחשמלות ביותר שהוא מצהיר היא ש"אנחנו חושבים יותר מדי ומרגישים מעט מדי: יותר ממכונות, אנחנו צריכים אנושיות; יותר מפיקחות אנחנו צריכים טוב לב ועדינות. ללא התכונות הללו, החיים יהיו אלימים והכל יאבד". האנושות זוכה מיד לביקורת, אבל הביקורת מוצדקת. השימוש של צ'פלין בפאתוס כדי לקרוא לקהל שלו לפעולה יוצא מן הכלל. הוא משתמש בביטויים כמו "אנחנו חושבים יותר מדי ומרגישים מעט מדי" כדי להעלות באוב רגשות חרטה ושכנוע בנוגע למצב העניינים הנוכחי באוכלוסיה האנושית. כאשר הקהל מתמודד עם השיפוט הזה וחווה את הרגשות הללו, הוא מיד מתחיל לחפש דרכים להפוך את הדעה.
מכיוון שהקהל מחפש כעת דרך ללכת בה שתאפשר היפוך של הייאוש הנוכחי סביב החיים, הוא צפוי להגיב יותר להצהרה של צ'פלין "אל ייאוש". טענתו כי "עצם טבען של ההמצאות הללו זועק לטוב שבאנשים, זועק לאחווה אוניברסלית למען האחדות של כולנו" מספקת תקווה לחברה שלא הכל אבוד ושהחיים יכולים להיות מתגמלים עבור כל בני האדם שוב פעם. הוא מספק אופטימיות לחברה יותר ויותר צינית. "האומללות שעומדת כעת עלינו אינה אלא חלוף החמדנות, המרירות של אנשים החוששים מדרך ההתקדמות האנושית. שנאת האנשים תעבור ודיקטטורים ימותו והכוח שהם לקחו מהעם יחזור לעם. וכל עוד בני אדם מתים החירות לעולם לא תאבד" סיפקה את הפאתוס המושלם באותו רגע בזמן.
ברגע שבו הרודן היטלר כפה את שנאתו בכל האזור, העתיד נראה קודר. עם זאת, צ'פלין מספק את הערוץ המושלם לאלה שמאזינים כדי להבין שהם יכולים להיות צרכנים של החיים היפים והחופשיים. ערוץ זה נפתח במלואו כשהוא מכריז כי "לכם האנשים יש את הכוח, הכוח ליצור מכונות, הכוח ליצור אושר. לכם האנשים יש את הכוח להפוך את החיים לחופשיים ויפים, להפוך את החיים האלה להרפתקה נפלאה. אז בשם הדמוקרטיה, בואו נשתמש בכוח הזה, בואו כולנו נתאחד". הצהרותיו רוויות הרגש של צ'פלין מטביעות שורה של רגשות בקהל שלו, מתחילות בעונש, מובילות לתקווה, ואז מסתיימות בהתרוממות רוח ובמוטיבציה ליצור עולם טוב יותר שבו כל האנשים זוכים לחירות ואושר.
בתקופה שבה נראה היה שהעולם מתפורר, צ'רלי צ'פלין סיפק קריאה לפעולה להחיות את מצב האנושות. על ידי גישה להגשה עוצמתית והצעה רגשית מעוררת מאד, הוא מעלה ביעילות את הידרדרות החירות וממריץ את הקהל העולמי שלו "בואו נילחם כדי לשחרר את העולם, להפטר מהמחסומים הלאומיים, להפטר מהחמדנות, מהשנאה וחוסר הסובלנות" . הוא מעורר את הקהל שלו לעמוד נגד אי צדק ולהתאחד יחד נגד "האנשים הלא טבעיים", בעיקר הדיקטטור הגדול היטלר. הוא מספק לעולם סיבה ודרך לחיים טובים יותר לכולם.
