מאת: Scotty Hendricks
מקור: bigthink
ניסויי מחשבה הם בין הכלים החשובים ביותר בארגז הכלים האינטלקטואלי. בשימוש נרחב בדיסציפלינות רבות, ניסויי מחשבה מאפשרים לחקור מצבים מורכבים, להעלות שאלות ולהציב רעיונות מורכבים בקונטקסט שניתן להבנה. הנה שבעה ניסויי מחשבה בפילוסופיה שאולי לא שמעתם עליהם, עם הסברים על משמעותם ואיזה שאלות הם מעלים.
איש הביצה
ניסוי מחשבתי זה, שנכתב על ידי דונלד דייווידסון ב-1987, מעלה שאלות לגבי זהות.
נניח שאדם יוצא לטיול יום אחד כשברק מכה בו ומפורר אותו. במקביל, ברק פוגע בביצה וגורם לקבוצה של מולקולות להתארגן מחדש באופן ספונטני לאותו דפוס שהיווה את אותו אדם לפני כמה רגעים. ל"איש הביצה" הזה יש העתק מדויק של המוח, הזיכרונות, דפוסי ההתנהגות כפי שהוא היה. זה ממשיך את יומו, עובד, מקיים אינטראקציה עם חבריו של האיש ולא ניתן להבדיל אותו ממנו. שאלה: האם איש הביצה הוא אותו אדם כמו הברנש המפורר?
דייווידסון אומר שלא. הוא טוען שבעוד שהם זהים פיזית ואף אחד לא ישים לב להבדל, הם לא חולקים היסטוריה שיגרתית ולא יכולים להיות זהים. לדוגמה, בעוד איש הביצות היה זוכר את חבריו של האדם המפורר, הוא מעולם לא ראה אותם לפני כן. אדם אחר ראה אותם ולאיש הביצה יש רק את הזיכרונות שלו.
יש התנגדויות לרעיון ששתי הדמויות בסיפור שונות. יש הטוענים שהמוחות הזהים של איש הביצה והאדם המקורי קובעים שהם אותו אדם. אחרים, כמו הפילוסוף דניאל דנט, טוענים שהניסוי כולו רחוק מדי מהמציאות מכדי להיות בעל משמעות.
זה מעורר בעיות בעניין של טלפורטציה כפי שניתן לראות במסע בין כוכבים ולאלה שרוצים להוריד את המוח שלהם למחשב. שני המקרים מסתמכים על גרסה אחת שלכם שנוצרת ואחת שנעלמת, אבל האם הגרסה השנייה שלכם היא עדיין אתם?
הכנר של תומסון
זה נכתב על ידי ג'ודית תומסון במאמר משנת 1971 "הגנה על הפלה" ("A Defense of Abortion"). היא כותבת:
אתה מתעורר בבוקר ומוצא את עצמך גב אל גב במיטה עם כנר מחוסר הכרה. כנר מפורסם מחוסר הכרה. התגלה שהוא סובל ממחלת כליות קטלנית, והאגודה לאוהבי המוזיקה בדקה את כל הרשומות הרפואיות הזמינות ומצאה שרק לך יש את סוג הדם המתאים לעזור לו. לכן הם חטפו אותך, ואמש התחברה מערכת הדם של הכנר לשלך, כך שניתן יהיה להשתמש בכליות שלך כדי לחלץ רעלים מהדם שלו וגם משלך. אם הוא ינותק ממך עכשיו, הוא ימות; אבל בעוד תשעה חודשים הוא יחלים מהמחלה שלו, וניתן יהיה לנתק אותו ממך בבטחה. שאלה: האם אתה מחויב להשאיר את המוזיקאי בחיים, או שאתה מנתק אותו ונותן לו למות כי כך אתה רוצה?
תומסון, שיש לה כמה ניסויי מחשבה מצוינים על שמה, אומרת שלא. לא בגלל שהכנר הוא לא אדם עם זכויות, אלא בגלל שאין לו זכות על הגוף שלך ועל פונקציות שמירת החיים שהוא מספק. לאחר מכן תומסון מרחיבה את נימוקיה לטענה שגם לעובר חסרות זכויות על גופו של אדם אחר וניתן לפנותו בכל עת.
אולם הטיעון שלה עדין. היא לא אומרת שיש לכם זכות להרוג אותו, רק למנוע ממנו להשתמש בגופכם כדי להישאר בחיים. מותו כתוצאה מכך נתפס כאירוע נפרד, אך קשור, שאין לכם חובה למנוע.
מעטה חוסר הידיעה
ניסוי זה הומצא על ידי ג'ון רולס ב-1971 כדי לחקור מושגי צדק בספרו "תיאוריה של צדק".
נניח שאתה וקבוצת אנשים הייתם צריכים להחליט על העקרונות שיבססו חברה חדשה. עם זאת, אף אחד מכם לא יודע דבר על מי תהיו בחברה ההיא. אלמנטים כגון הגזע, רמת ההכנסה, המין, המגדר, הדת וההעדפות האישיות שלך אינם ידועים לך. לאחר שתחליט על העקרונות הללו, אתה תופנה לחברה שהקמת. שאלה: איך החברה הזו תתפתח? מה זה אומר על החברה שלנו עכשיו?
רולס טוען שבמצב הזה אנחנו לא יכולים לדעת מה האינטרס האישי שלנו ולכן אנו לא יכולים לרדוף אחריו. ללא הקו המנחה הזה, הוא מציע שכולנו ננסה ליצור חברה הוגנת עם שוויון זכויות וביטחון כלכלי לעניים הן משיקולים מוסריים והן כאמצעי להבטיח את עצמנו בתרחיש הגרוע ביותר האפשרי כשנצא החוצה מהמעטה הזה. אחרים חולקים על כך, וטוענים שרק נבקש למקסם את החופש שלנו או להבטיח שוויון מושלם.
זה מעלה שאלות לגבי המצב הנוכחי של החברה שלנו, שכן הוא מציע שאנו מאפשרים לאינטרס האישי להפריע להתקדמות לעבר חברה צודקת.
מכונת החוויה
רוברט נוזיק הגה ניסוי מחשבתי זה, המופיע בספרו "אנרכיה, מדינה ואוטופיה".
תארו לעצמכם שמדעני מוח יצרו מכונה שיכולה לדמות חוויות מהנות למשך שארית חייכם. הסימולציה היא אולטרה-ריאליסטית ולא ניתן להבחינה מהמציאות. אין תופעות לוואי שליליות, וניתן אפילו לתכנת חוויות מהנות ספציפיות לתוך הסימולציה. בנוגע להנאות שתחוו, המכונה מציעה יותר ממה שאפשרי בכמה תקופות חיים. שאלה: האם יש לנו סיבה לא להיכנס?
נוזיק טוען שאם יש לנו איזושהי סיבה לא להיכנס אז תועלתנות הדוניסטית, הרעיון שעונג הוא הטוב היחיד ושעלינו למקסם אותו, היא שקרית. אנשים רבים מעריכים חוויות אמיתיות או להיות אדם שעושה דברים במקום לחלום לעשות אותם. לא משנה מה הסיבה, אם אתם לא נכנסים אתם לא יכולים לטעון שההנאה היא הטוב היחיד, ונוזיק חושב שרוב האנשים לא ייכנסו.
עם זאת, יש טענות נגד. כמה הדוניסטים טוענים שאנשים היו באמת נכנסים למכונה או שיש לנו הטיית סטטוס קוו שמובילה אותנו להתייחס למציאות שבה אנחנו נמצאים כרגע כחשובה יותר מאשר אחרות, טובות יותר. בכל מקרה, הניסוי אכן מציג בפנינו בעיה עבור אלה שטוענים שאנו רוצים רק הנאה.
החדר של מרי
בשנת 1982 הציע הפילוסוף פרנק ג'קסון (Frank Jackson) את הניסוי המחשבתי הזה שמעלה שאלות לגבי מהות הידע.
מרי חיה בחדר שחור-לבן, קוראת ספרים בשחור-לבן ומשתמשת במסכים המציגים רק תמונות בשחור-לבן כדי ללמוד כל מה שהתגלה אי פעם בפיזיקה ובביולוגיה על ראיית צבע. יום אחד, מסך המחשב שלה נסדק ומציג את הצבע האדום. בפעם הראשונה היא רואה צבע. שאלה: האם היא לומדת משהו חדש?
אם כן, אז זה מראה שקיימות קווליה, התרחשויות אינדיבידואליות של אלמנטים סובייקטיביים של חוויה; מכיוון שהייתה לה גישה לכל המידע האפשרי מלבד חוויה לפני שראתה את הצבע אבל עדיין למדה משהו חדש.
יש לכך השלכות על מה הם ידע ומצבים נפשיים. כי אם היא לומדת משהו חדש אז מצבים נפשיים, כמו ראיית צבע, לא יכולים להיות מתוארים באופן מוחלט על ידי עובדות פיזיות. צריך להיות בזה יותר, משהו סובייקטיבי ותלוי בחוויה.
אם היא לא תלמד שום דבר חדש, אז נצטרך ליישם את הרעיון שלדעת עובדות פיזיקליות זהה ללחוות משהו בכל מקום. לדוגמה, נצטרך לומר שלדעת הכל על איכון הד דומה ללדעת איך זה להשתמש בו.
החמור של בורידן
וריאציות על הניסוי הזה מתוארכות לימי קדם, ניסוח זה נקרא על שמו של הפילוסוף ז'אן בורידן, שהשקפותיו על הדטרמיניזם נלעגות.
דמיינו לעצמכם חמור שמוקם בדיוק בין שתי חבילות חציר זהות. לחמור אין רצון חופשי, והוא תמיד פועל בצורה הרציונלית ביותר. עם זאת, מכיוון ששתי החבילות נמצאות במרחק שווה מהחמור ומציעות את אותה הזנה, אף אחת מהאפשרויות אינה טובה מהשנייה. שאלה: איך הוא יכול לבחור? האם הוא בוחר בכלל, או שהוא עומד במקום עד שהוא גווע ברעב?
אם ייעשו בחירות על סמך איזו פעולה היא הרציונלית יותר או על בסיס גורמים סביבתיים אחרים, החמור יגווע ברעב בניסיון להחליט מה לאכול - שכן שתי האפשרויות רציונליות באותה מידה ואינן ניתנות להבחנה זו מזו. אם החמור אכן יבחר, אז עובדות העניין לא יכולות להיות כל מה שקבע את התוצאה, אז ייתכן שהיה מעורב אלמנט כלשהו של סיכוי אקראי או רצון חופשי.
זה מהווה בעיה לתיאוריות דטרמיניסטיות שכן נראה אבסורדי להניח שהחמור יעמוד מלכת לנצח. הדטרמיניסטים נשארים מפוצלים לגבי הבעיה שהחמור מציב. שפינוזה דחה את זה בעוד שאחרים מקבלים שהחמור יגווע ברעב. אחרים טוענים שתמיד יש איזה מרכיב של בחירה שמבדיל אותה מאחת אחרת.
החיים שאתה יכול להציל
הניסוי הזה נכתב על ידי ההוגה התועלתני המפורסם פיטר סינגר ב-2009.
דמיין שאתה הולך בדרך ומבחין בילד טובע באגם. אתה יכול לשחות ולהגיע קרוב מספיק כדי להציל אותו אם תפעל מיד. עם זאת, זה יהרוס את הנעליים היקרות שלך. האם עדיין יש לך חובה להציל את הילד?
סינגר אומר שכן, יש לכם אחריות להציל את חייו של ילד גוסס והמחיר אינו מהווה בעיה. אם אתם מסכימים איתו, זה מוביל לשאלתו.
שאלה: אם אתה מחויב להציל את חייו של ילד הזקוק לעזרה, האם יש הבדל מהותי בין הצלת ילד מולך לבין אחד בצד השני של העולם?
בספרו "החיים שאתה יכול להציל" ("The Life You Can Save"), סינגר טוען שאין הבדל מוסרי בין ילד טובע מולך לבין ילד שגוווע ברעב באיזו ארץ רחוקה. עלות הנעליים ההרוסות בניסוי מקבילה לעלות התרומה, ואם ערך הנעליים אינו רלוונטי, כך גם מחיר הצדקה. אם תצילו את הילד הקרוב, הוא מנמק, אתם צריכים להציל גם את הילד הרחוק. הוא שם את כספו במקום שבו נמצא פיו, והחל תוכנית שעוזרת לאנשים לתרום לארגוני צדקה שעושים את הטוב ביותר.
יש טיעוני נגד כמובן. רובם מסתמכים על הרעיון שילד טובע נמצא במצב שונה מילד שרעב ושהם דורשים פתרונות שונים המטילים חובות שונות.
