מדי חורף, קהילות יהודיות ברחבי העולם מתכנסות לחגיגת חג החנוכה. תמונת החנוכייה ושמונת הנרות האייקוניים שלה מאירים בלילה חורפי היא אחד האספקטים הויזואליים המוכרים ביותר של התרבות היהודית המסורתית - אך מהיכן נובע טקס החג העתיק הזה? כדי לענות על השאלה עלינו לחזור 2,200 שנה לאחור, לתקופה שבה צאצאיו של אלכסנדר הגדול שלטו באדמת יהודה, ולספר את הסיפור על מאבקם של היהודים הקדומים לזכות בחופש מול כוחות העולם ההלניסטי.
בתקופה הקלאסית של העת העתיקה, הממלכות העצמאיות של ישראל ויהודה היו בדעיכה טרמינלית, כתוצאה מכך, ההיסטוריה של העם היהודי הוגדרה במהרה על ידי הקרוסלה של אימפריות זרות שהתחלפו בכיבוש, ולאחר מכן בשליטה במולדת האבות העברית. תחילה הגיעו האשורים, אחר כך הבבלים, ואחר כך הפרסים - ששלטו ביהודים בהגינות וביד קלה למדי.
לבסוף, בשנת 332 לפנה"ס, הפלנקס המקדוני של אלכסנדר דרס את האימפריה האחמנית שאבדה, וביסס את היוונית הקלאסית כשפה וכתרבות השלטת של המזרח הקרוב. כאן הפכו היהודים לנתינים של העולם היווני. כאשר אלכסנדר מת, האימפריה המקדונית האדירה שלו התפרקה לכמה מונרכיות, שנשלטו על ידי חבריו הקרובים ביותר, ואחר כך על ידי צאצאיהם. ממלכות דיאדוכים אלו נלחמו כל הזמן זו בזו, ואזור יהודה, הממוקם בגבול שבין בית תלמי המצרי והסלאוקים של סוריה, הפך לשדה קרב שבו שתי השושלות המקדוניות התחרו בכוח ובהשפעה.
ולמרות זאת, החיים נותרו שלווים למדי עבור העברים. המלכים ההלניסטים השתמשו בדרך כלל באותה נגיעה רכה בה השתמשו הפרסים, והטרידו את היהודים מעט מאד בתרבות, בדת ובפוליטיקה הפנימית של האזור. העם היהודי נשלט באופן אוטונומי למחצה על ידי כהן גדול מהדת היהודית, אשר טיפל בעניינים דתיים וחילוניים מבית המקדש הגדול בירושלים.
בשנת 198 לפנה"ס, אנטיוכוס השלישי גירש לבסוף את התלמים מיהודה, והכניס את האזור תחת שליטה איתנה של האימפריה הסלאוקית. הוא הפחית את המסים ואישר את חירותם של היהודים לחיות על פי אמונתם וחוקיהם ולעת עתה, יהודה היתה מרוצה. במהלך ההיסטוריה העולמית, אנו רואים לעתים קרובות נתינים של אימפריות רב-גזעיות מאמצים מרצון את השפה והמנהגים של שליטי האימפריות האמורות, בניסיון לשפר את הניידות החברתית, אז יהודים רבים החלו לאמץ את התרבות היוונית של הסוזרניות שלהם.
תופעה זו הייתה ידועה בשם התייוונות (הלניזציה), והונצחה בעיקר על ידי השכבות העליונות של החברה היהודית, כלומר הכוהנים, הסוחרים והאריסטוקרטים העשירים בירושלים האורבנית. תהליך ההתייוונות הואץ בשנת 175 לפנה"ס, כאשר איש התרבות המסורתית, הכהן הגדול חוניו השלישי, הודח על ידי אחיו הפילהלני יהושע, הידוע יותר בשמו היווני, יאסון.
יאסון המשיך והשתמש בכוחו ככהן גדול כדי להתחיל ולהפוך את ירושלים לעיר יוונית קלאסית על ידי בניית גימנסיון ואפביון (Ephebeum) - מרכזים קהילתיים חיוניים לחינוך וללימוד יווניים. הוא גם שלח ספורטאים יהודים להתחרות בתחרויות שחיקו את המשחקים האולימפיים, תחת חסותו של מלך צור. שם הוא הקריב מנחה לאל-למחצה היווני הרקולס, לו המשחקים היו מוקדשים. יתכן שהמדיניות הרדיקלית ביותר שלו הייתה לאפשר ללא-יהודים בירושלים להציב צלמיות של האלים שלהם בתוך בית המקדש עצמו.
העובדה שהכהן הגדול קיבל בפתיחות, ואפילו קידם את האלים הפוליתאיסטים הטרידה מאד יהודים רבים שדבקו באמונתם המונותיאיסטית. רגש זה היה חזק במיוחד בקהילות העניות והכפריות של יהודה, שהיו קרובות הרבה יותר ליהדות האורתודוקסית. המצב המתוח החמיר בשנת 175 לפנה"ס, כאשר אנטיוכוס הרביעי אפיפנס הפך לבסילאוס (basileus) סלאוקי.
איזכורים עתיקים שונים מתארים אותו כפרוטו-נירון או כקומודוס, כלומר בלתי יציב. הכינוי שלו, "אפיפנס", פירושו "מתגשם מאלוהים", אך בקרב אנשיו הוא היה מוכר בסתר בווריאציה של התואר הזה: "אפימאנס", שפירושו "משוגע". זה היה הוא שבשנה הראשונה לשלטונו, תמך בהפיכה של יאסון נגד חוניו השלישי, בתקווה שכהן גדול פרו-הלני יעזור ליוון את היהודים. עם זאת, רק שלוש שנים מאוחר יותר, אנטיוכוס החליט שיאסון לא מיוון את יהודה מהר מספיק, וכך עזר להחליף אותו בכהן אף יותר פרו-הלני בשם מנלאוס.
כשהעניין הוסדר, צעד אנטיוכוס עם צבאותיו לתוך מצרים, במטרה להכפיל את גודל האימפריה שלו על ידי השתלטות על לב ארץ התלמים. בזמן שהמלך היה עסוק, יאסון ניצל את ההזדמנות וחזר לירושלים, יזם הפיכת נגד וגירש את מנלאוס המאד לא פופולרי. עם זאת, הקמפיין של אנטיוכוס נקטע כאשר הרפובליקה הרומית התערבה בשם תלמי. כשלא הצליח להשוות את כוחו של הלגיון, המלך נאלץ לסגת לסוריה. מושפל לחלוטין על ידי רומא, מצב רוחו של אנטיוכוס הפך לזועם כשגילה שנתיניו בירושלים מרדו. הוא הסתער עם צבאו על ירושלים, הרג את תומכיו של יאסון והחזיר את הבובה שלו מנלאוס ככהן גדול. לאחר מכן הוא השאיר את אפולוניוס כאחראי על הכנעת העיר, שמילא את תפקידו בפירוק חומות ירושלים ובניית מצודה בשם חקרא, על גבעת העופל הסמוכה, כך שכולם יוכלו להביט למעלה ולראות את סמל כוחו של המלך אנטיוכוס.
במקום לעצור כאן, אנטיוכוס החל להכחיד באופן פעיל את היהדות ובשנת 167 לפנה"ס גזר גזרות על היהודים בהן ציווה על הפסקת העלאת הקרבנות והזבחים וניסוך הנסך בבית המקדש, דרש לחלל שבתות וחגים, טימא את בית המקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה והקרבת חיות טמאות, אסר קיומה של ברית המילה, דרש מהיהודים לאכול מאכלים לא כשרים והחליף את חוקי התורה בחוקת המלך תוך איום בעונש מוות למי שייתפס מפר את הוראות המלך. הוא המיר את בית המקדש בירושלים למקדש זאוס והיהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של האל דיוניסוס ובימי ההולדת של המלך. הוא אף באופן אישי שפך דם של חזיר בבית המקדש, שזהו חילול קודש קיצוני באמונה היהודית. המלך הכריז שעל העם היהודי להתחיל לעבוד את האלים היוונים. יהודים מתיוונים קיבלו את השינויים הללו, אך רבים אחרים לא קיבלו זאת, ובמקום זאת החליטו להאבק. כך מתאר מחבר ספר מקבים ב' את הגזרות בשיאן:
"קשה היה לכולם וכבד פרץ הרשעה: כי המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות בהתעלסם עם זונות ובחצרות הקודש היו קרבים אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו: והמזבח היה מלא דברים האסורים מן התורה: ואי אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות ולא להיקרא בשם יהודי בכלל: ויהיו סוחבים אותם אנוסים במרירות ביום הולדת המלך בכל חודש אל אכילת הזבחים ובהיות חג דיוניסוס היו נאנסים להלך בתהלוכת דיוניסוס והם מעוטרים עטרות קיסוס."
כאן נכנסים המקבים לסיפור שלנו. הסיפור עובר כעת לעיר הקדומה ביהודה, מודיעים, שם חיו כהן מקומי, מתתיהו, וחמשת בניו. הם השתייכו למשפחת חשמונאי הקטנה יחסית והיו יהודים מאד אורתודוקסים, אשר נשארו נאמנים לכל עיקרי דתם, אפילו כשבני ארצם נטמעו יותר ויותר בתרבות היוונית. בזמן מסויים בשנת 167 לפנה"ס הגיע פקיד סלאוקי למודיעים ואילץ את תושבי העיר להקריב מנחה לאלים היוונים. מתתיהו סירב להקריב את המנחה הזו ואחד מתושבי העיר, יהודי מתייוון, יצא לעשות זאת במקומו. מתתיהו זעם, שלף את סכינו ורצח את בן ארצו לפני שהספיק לבצע את הטקס. לאחר מכן הכהן רצח גם את הפקיד הסלאוקי, והרס את המזבח האלילי למען הסדר הטוב. מתוך ידיעה שהם יסומנו כפורעי חוק, נמלטו מתתיהו וחמשת בניו אל הגבעות הסמוכות.
אליהם הצטרפו בני יהודה אורתודוקסים רבים בעלי דעות דומות, המכונים בשם 'קהל חסידים'. מנקודה זו החל המרד. בעוד מתתיהו מת מתישהו בשנת 165 לפנה"ס מסיבות לא ידועות, פיקד על המרד בנו השלישי יהודה, מפקד צעיר ודינאמי, שבאמצעות תערובת של אכזריות, ערמומיות וגבורה נודע כ"מקבי", אחת הגרסאות טוענת שזו מילה שמקורה ב'מקבה' בארמית: מקבת-פטיש. גרסא אחרת טוענת שהיוונים ראו ביהודה מצביא, במקרים רבים בשפה היוונית האות צ' מתחלפת עם האות ק' וגם במקרה זה נטען שבטעות תירגמו את יהודה המצביא ליהודה המקבי. יש הסבורים שפירוש השם "מכבי" (מאוחר יותר הוחלפה האות ק' באות כ') הם ראשי התיבות של הפסוק שהיה חקוק על סמל המורדים: "מי כמוך באלים יי'". ולקינוח יש הטוענים שהשם הוא ראשי התיבות של שמו של ראש משפחת החשמונאים "מתתיהו כהן בן יוחנן".
ובחזרה לסיפורנו. בשלבים הראשונים המרד לא היה מאבק בין יהודים ליוונים, אלא סכסוך אזרחי בין יהודים פרו-הלניים ויהודים אנטי-הלניים. המקבים החלו את תנועתם במסע טרור, פתחו בפשיטות בזק בעיקר על ערים יהודיות. הם הרגו רבים מבני ארצם שלדעתם התייוונו מדי, שרפו את בתיהם והרסו את המזבחות האליליים שבהם התפללו. בייחוד, הם אספו את בניהם של יהודים מתייוונים וביצעו בהם ברית מילה בכוח. המסר היה פשוט, התרבות היוונית צריכה להתנקות מיהודה. תוך זמן קצר זכו המקבים לתשומת לבו של המושל הצבאי אפולוניוס, שהחליט למחוץ את המורדים לפני שיוכלו לזרוע עוד כאוס. בשנת 167 לפנה"ס, לאחר שאסף צבא מקומי של כ-2,000 איש בשומרון, צעד אפולוניוס דרומה אל גבעות גופנא, שם נאמר כי יהודה החמקמק מסתתר. כאן, המקבים הוכיחו שהם מסוגלים ליותר מסתם לרצוח אזרחים ולשרוף מזבחות.
בידיעה שהם מרובים ומצוידים, פיתה יהודה את צבא האויב עמוק לתוך שטח הולדתו, היכן שהשטח ההררי לא איפשר לסלאוקים להתארגן בפלנקס המקדוני שלהם. עם 600 איש בלבד, המקבים כיתרו וארבו לכוחות הסלאוקים ממש מחוץ לואדי חרמיה. אפולוניוס נהרג בלחימה, ויהודה תבע את חרב המפקד שנפל, והחזיק בו כסמל לכך שהמרד שלו זכה לברכה של אלוהים. המקבים המשיכו אחר ניצחונם עם אחר בשנת 166 לפנה"ס, כשהם ארבו לצבא של 4,000 סלאוקים בראשות סירון במעבר ההרים של בית חורון.
"ואפלוניוס הזעיק עם רב ועצום מן הגויים ומאנשי שמרון לצאת בחרב לקראת ישראל. יאוישמע יהודה ויסע לקראתו, ויכהו וימיתהו ויפלו חללים רבים, והשרידים ברחו לנפשם. יבוישלול את שללם ויחגור את חרב אפלוניוס ותהי לו לחרב נוקמת כל הימים. וישמע סירון שר צבא ארם כי נאספו כל יראי ה' אל יהודה, וכי נקבצו אליו עם רב למלחמה, ויאמר. אכבדה ביהודה ובעמו ובכל בוזי דבר המלך, לעשות לי שם בארץ. ויאסור את רכבו, וחיל כבד מן הגויים עלו אתו להינקם בישראל, ויבוא עד מעלה בית חורון. ויהודה יצא אך במתי מעט לקראתם. ויהי בראותם את מחנה האויבים, ויאמרו הנה אנחנו יוצאים במתי מעט, ונפשנו יבשה מבלי אוכל, ואיך נעמוד לפני החיל הנורא הזה. ויען יהודה ויאמר: היד ה' תקצר לתת רבים ביד מעטים, ואם יש מעצור לו להושיע ברב או במעט. הן לה' התשועה, ורוב חיל לא ימלט. הם בוטחים על המונם ועל רוב חילם להשמידנו עם נשינו וטפנו ולבוז את שללינו. ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו. לכן אל תיראון ואל תעצרון מפניהם, כי השמד ישמידם ה' לעינינו. ויהי ככלותו לדבר ויפול בחתף עליהם, בטרם ידעו בבואו, ויך את סירון ואת עמו לפי חרב. וירדפם ממורד בית חורון עד הערבה, ויפלו מהם שמונה מאות איש, והנשארים נסו אל ארץ פלשתים."
(ספר מקבים א, ג' 10–24)
שני הניצחונות הללו קבעו את התמה של חלק גדול מהמרד - שבו כח קטן יותר עם מעט חימוש של לוחמי המקבים, השתמש בלוחמת גרילה מבוססת שטח כדי להערים באופן עקבי על הצבאות הסלאוקים החמושים היטב, שמספרם עלה עליהם מאד. מאוחר יותר באותה שנה, אנטיוכוס הרביעי נאלץ לקחת את רוב צבאותיו מזרחה כדי להתמודד עם עם פלישה פרתית, והציב את המושל המקומי של סוריה, ליסיאס, כאחראי על דיכוי המרד היהודי הגובר בעזרת משאבים מוגבלים. למרות זאת, ליסיאס הצליח להעמיד צבא גדול משמעותית של כ-10,000 חיילים מאומנים ע"י המקדונים. הוא העמיד שני מפקדים מנוסים, גורגיאס וניקנור לאחראים על הכוח הזה, ושלח אותו ליהודה. ההלנים הקימו מחנה מבוצר בעיירה אמאוס, בעוד המקבים הגיבו בהובלת 3,000 לוחמים יהודים לעיירה הסמוכה מצפה, שם הם צמו והתפללו לאלוהים שיעניק להם את הניצחון בקרב הבא.
בימים שלאחר מכן, חלק מהיהודים המקומיים שהתנגדו למקבים הודיעו למפקדים הסלאוקים היכן יהודה הקים את בסיסו. כשמנצל את ההזדמנות לתפוס את אויבו בלתי מוכן, גורגיאס גייס כ-5000 חיילי רגלים ו-1000 פרשים והם צעדו למצפה. עם זאת, הארגירספידים (Argyraspides) המשוריינים בכבדות היו איטיים ומסורבלים, ונוכחותם נקלטה עד מהרה על ידי תצפיתני המקבים. במקום להתמודד מול הכוח של גורגיאס, יהודה החליט באופן גאוני לנטוש את המחנה שלו, מנצל את המהירות ויכולת התמרון של צבאו כדי לעקוף מסביב את הכוח התוקף, ובמקום זאת לפגוע במחנה באמאוס שהיה מאוכלס כעת בדלילות. בהפתעה מוחלטת, הכוחות באמאוס נטבחו או הונסו והאספקה שלהם נבזזה או נשרפה. לאחר שלא הצליח למצוא מורדים כלשהם במצפה או בסביבה, חזר גורגיאס למחנה שלו, רק כדי למצוא אותו בוער. משראה זאת, התרסק המורל של צבאו והוא נמלט אל השפלה.
"ויחץ את העם לארבעה ראשים, וישם את אחיו את שמעון ואת יוסף ואת יונתן לשרי צבאות בראשם, ויחלק לכל אחד אלף וחמש מאות איש. ויצו אחרי כן את אלעזר לקרוא בספר תורת ה', וישם דבר בפיהם לאמור, לה' התשועה. ויקום וילך למסע לפני הנותרים, ויפגע את ניקנור. ה' אלוהים היה משגבם וקרן ישעם, כי הכו תשעת אלפים איש לפי חרב, ורבים מהם החלישו בפצעים והשרידים הניסו. וידלקו אחרי האנשים אשר התקבצו לקנותם לעבדים, וידביקום וייקחו את כספם. וישובו מרדוף אחריהם, כי קרוב יום השבת לבוא. ויאספו ויצברו את כל כלי המלחמה ואת השלל, ואחרי כן עשו את השבת. ויהללו וישבחו את ה' אלוהיהם אשר הושיעם ביום ההוא, ויחל לעשות חסד עימהם."
(ספר מקבים ב, ח' 28–34)
מורתע מעוד תבוסה מכרעת, הכהן הגדול מנלאוס בירושלים, עם תמיכתו של ליסיאס, ניסה להביא את יהודה וחבריו לשולחן המשא ומתן, כשהוא מציע לבטל כמה מהחוקים האנטי-יהודיים הבוטים יותר של אנטיוכוס. עם זאת, משא ומתן זה נכשל, כי המקבים לא הסכימו לקבל פחות מאשר ביטול מוחלט של ההתייוונות ביהודה. עד שנת 164 לפנה"ס, המושל ליסיאס לקח על עצמו להרכיב ולהנהיג צבא של 20,000 איש באנטיוכיה, כשהוא מוביל אותם דרומה דרך אידומיאה והעמקים ממזרח לעזה לעיירה בשם בית צור, שם חנה את צבאו במצודה המקומית, בתקווה לפגוע באגף הדרומי של המקבים.
בשלב זה, היו תחת פיקודו של יהודה המקבי כ-10,000 איש, והמספרים התנפחו ככל שהמוניטין של ניצחונותיו גדל. אף על פי כן, צבאו של ליסיאס עדיין היה גדול יותר במספר ובחימוש, אז יהודה דבק בשיטות הבדוקות והמוכחות כדי לגבור על אויבו. מקורות היסטוריים מעורפלים לגבי האופן שבו התנהל הקרב בבית צור, אבל נראה שהמקבים בילו את החודשים הבאים בהטרדת הסלאוקים באמצעות טקטיקות פגע וברח, פגיעה במשלחות אספקת מזון, סיורים וכל מחלקה של יוונים-סוריים שהיו מספיק חסרי מזל כדי להיתפס מחוץ למצודת העיר. זה לא הספיק כדי לזכות בניצחון מכריע, אבל זה הספיק כדי לשמור את ליסיאס וצבאו על הרגליים האחוריות באופן עקבי.
הסטטוס קוו השתנה בסוף הסתיו, כאשר הרחק במזרח, האפיפנס הסלאוקי חלה תוך כדי קמפיין נגד הפרתים ומת. מותו של המלך פירושו שבנו, אנטיוכוס החמישי בן העשר, היה כעת הבסילאוס של האימפריה הסלאוקית, והיו לא מעט אנשי חצר שרצו להשפיע הילד הצעיר עבור רווח אישי. לפתע, סדרי העדיפויות של ליסיאס השתנו, והוא נאלץ לחזור לאנטיוכיה להבטיח את השליטה במלך הילד על מנת לשמור על כוחו והשפעתו בחצר המלוכה, מה שאמר שהמערכה ביהודה הסתיימה.
בשל התעקשותו, ערמומיותו וקצת מזל, יהודה המקבי ניצח פעם נוספת. עם ניצחונו בבית צור, הוא הצליח להצעיד את צבאו פחות או יותר ללא התנגדות לירושלים, שלמרבה האירוניה, הוא הצליח לצעוד ישר לתוכה בגלל שהמושל הסלאוקי אפולוניוס הרס את חומותיה כמה שנים קודם לכן. בעקבות כך נסוגו המתייוונים והנאמנים הסלאוקים למצודת חקרא. כעת בשליטה איתנה בעיר הקודש, יהודה המקבי נכנס לבית המקדש והרס את המזבח לזאוס, ואת האלילים שהוקמו בתקופת שלטונם של יאסון ומנלאוס.
"ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו, בשנת שמונה וארבעים ומאה, וישכימו בבוקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים, ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים, ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עוז ותשועה, ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ויעלו עולות ותודות בשמחת לבבם, ויפארו את פני ההיכל בעטרות ובמגיני זהב ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם. ויצווה יהודה ואחיו וכל קהל ישראל לחוג את חנוכת המזבח ביום החמישה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים מדי שנה בשנה בהלל ובתודה לה'."
(ספר מקבים א, ד' 51–57)
אחיו הצעיר, יונתן הוופסי, הוצב ככהן הגדול החדש של יהודה. בין חפצי הקודש ששוחזרו הייתה החנוכייה, מנורת זהב ששבעת ענפיה ייצגו ידע ויצירה. היא היתה אמורה לבעור כל לילה, אך האש שלה כבתה במהלך הרדיפות. מכל מקום, בית המקדש נבזז כל כך ביסודיות שהיה שמן מספיק כדי לשמור את נרות המנורה דולקים רק ללילה אחד. למרות זאת, לאחר הדלקת הנרות הם בערו במשך שמונה ימים שלמים. נס אלוהי זה כביכול הוא אבן היסוד של חנוכה, ועד היום, כשיהודי קהילות ברחבי העולם מדליקים שמונה נרות בחנוכיות שלהם, הם מנציחים כל יום בו האש בערה עבור יהודה המקבי ולוחמי החירות שלו.
אז ירושלים נכבשה, אבל המלחמה הייתה רחוקה מסיום. בשאיפה לשמור על המומנטום שלו, יהודה הטיל מצור על חקרא בתחילת 162 לפנה"ס. הוא ציפה שליסיאס, שעדיין היה עסוק עם יריביו הפוליטיים באנטיוכיה, לא יטרח לשלוח כוח כדי להקל על המצור. הוא טעה, ובהפתעה גמורה, ליסיאס עזב את אנטיוכיה עם צבא של כ-50,000 חיילי רגלים, 500 פרשים, ולפחות 30 פילי מלחמה. ליהודה המקבי היו 20,000 לוחמים הנאמנים לו, אז לאחר ששמע את החדשות הללו, הוא שבר את המצור על חקרא, וצעד דרומה, הוא פגש את אויבו על הגבעות שמחוץ לישוב בית זכריה. בטוח במספרים שלו, ומצפה שהיוונים יתחכמו עם מלחמת הגרילה שלו והטקטיקות שלו עד עכשיו, יהודה בחר להשוות, פעם אחת, את הצבא הסלאוקי בקרב חזיתי. זו הייתה טעות חמורה.
הלוחמים היהודים לא היוו בעיה לפלנקס המקדוני בשדה הפתוח, ונוסף על כך, פילי המלחמה יצרו פחד עמוק בלב חיילי יהודה. בניסיון לעורר גבורה באנשיו, אחיו הצעיר של יהודה, אלעזר החורני, הסתער ישירות לתוך הקווים הקדמיים של הסלאוקים, צלל מתחת לרגליו המגושמות של פיל ודקר אותו בבטן הרכה שלו. החיה נהרגה, אבל הגופה שלה התרסקה על אלעזר, כשהיא מוחצת את הלוחם החשמונאי באחד ממקרי המוות היותר ציוריים של ההיסטוריה. למרות ההקרבה האמיצה הזו, כוחות המקבים עדיין הובסו והונסו משדה הקרב. ליסיאס לא יכול היה להתענג על הניצחון הזה לאורך זמן, שכן בשנה שלאחר מכן, יהודה היכה בחזרה, זכה בניצחון קטן על צבא סלאוקי באדסה. זו לא הייתה מכה מוחצת לסלאוקים, אבל פעם נוספת, ליסיאס נאלץ לחזור לאנטיוכיה להתמודד עם יריביו. הוא נאלץ להתפשר עם המקבים, וביטל חלק גדול מהגזרות של אנטיוכוס הרביעי כדי לפייס את אויבו, לפני נסיגתו מיהודה.
תוך ניצול הקלה זו, שלח יהודה שליחים לרומא. מכיוון שהיה להם אינטרס להשאיר את יריביהם הסלאוקים חלשים, הרומאים חתמו על הסכם הגנה הדדי עם המקבים בשנת 161 לפנה"ס, שהעניק לגיטימציה ליהודה המקבי כשליט לגיטימי של מדינה יהודית עצמאית.
"זה משנה הכתב אשר כתבו על לוחות נחושת וישלחו ירושלים להיות להם שם זכר שלום וברית: וטוב יהיה לרומיים ולעם היהודים בים ועל היבשה לעולם וחרב ואויב ירחק מהם. ואם תקום מלחמה לרומי בראשונה או לכל בני בריתם בכל ארץ ממשלתם יעזור עם היהודים כאשר יפקוד עליהם הזמן בלבב שלם. ולנלחמים אל יתנו ואל ימציאו דגן נשק כסף אניות כנראה לרומי וישמרו את משמרתם מבלי קחת מאומה. וכמו כן אם לעם היהודים תבוא מלחמה בראשונה הרומיים יעזרו בנפש כאשר יפקוד עליהם הזמן. ולבני ברית לא ינתן מאכל נשק כסף או אניות כנראה לרומיים וישמרו את המשמרות האלה ולא במרמה. על פי הדברים האלה הקימו הרומיים ברית לעם היהודים: ואם אחר הדברים האלה ירצו אלה ואלה להוסיף או לגרוע יעשו כנפשם ואשר יוסיפו או יגרעו יהיה קיים."
(ספר מקבים א, ח' 26-34)
בינתיים, באנטיוכיה, המצב הפך להיות הפכפך, המלך דמטריוס הראשון עלה לשלטון בעקבות הפיכה פוליטית שראתה את רצח הנער-מלך אנטיוכוס החמישי ותומכו הראשי ליסיאס. המלך דמטריוס התברר כתוקפני יותר מקודמיו והתעלם מההסכם הרומי-יהודאי, הוא שיגר את אחד מהגנרלים הבכירים שלו, בקכידס, בראש 22,000 איש כדי לכבוש מחדש יהודה.
בקכידס הצליח לצעוד עד שערי ירושלים ללא התנגדות, ולתפוס את יהודה המקבי לגמרי בהפתעה. היו איתו רק 3,000 איש, וכדי להחמיר את המצב, רובם ברחו מהעיר כשראו עד כמה היו מעטים בהשוואה למספרם של התוקפים. הוא נותר עם אלף אנשים בלבד, יהודה בחר לצאת לקרב עם להט התהילה, ביחס מספרי שעלה על עשרים לאחד. למרות ניסיון אמיץ הם ניגפו ויהודה נהרג.
"וישמע דמיטריוס כי נפל ניקנור וחילו במלחמה ויוסף לשלוח את בקחידס ואת אלקימוס שנית לארץ יהודה ואת הקרן הימנית איתם. וילכו דרך הגלגלה ויחנו על מסילות אשר בארבל וילכדוה ויהרגו נפשות אדם רבות. ובחודש הראשון בשנת שתים וחמישים ומאה חנו נגד ירושלים. ויסעו וילכו לבירה בעשרים אלף איש ובאלפים פרשים. ויהודה היה חונה באלעשה ושלושת אלפים איש אתו בחור. ויראו את המון החיל כי רב הוא וייראו מאוד ויברחו רבים מן המחנה לא נשארו מהם כי אם שמונה מאות איש. וירא יהודה כי נמס מחנהו והמלחמה לחצתו ויחת בלבו כי לא הייתה לו עת להקהילם. וירך לבו ויאמר לנשארים נקומה ונלכה אל אויבנו אולי נוכל להילחם אותם. וישיבוהו לאמר לא נוכל אבל אם נציל את נפשותינו כעת נשוב עם אחינו ונלחמנו בהם ואנחנו מעטים. ויאמר יהודה חלילה לי מעשות את הדבר הזה לנוס מהם ואם קרב יומנו ומתנו בגבורה בעד אחינו ולא נעזוב אחרינו עון לכבודנו. ויסע החיל מן המחנה ויעמדו ולקראתם ויחלקו הפרשים לשני ראשים והקלעים והקשתים הלכו לפני החיל וראשוני המחלמה כל הגיבורים. ובקחידס היה בקרן הימנית ויקרב הגדוד משני הראשים ויתקעו בחצוצרות ויריעו ואשר עם יהודה תקעו גם הם בחצוצרות. ותרעש הארץ מקול מחנותיהם ותהי המלחמה ארוכה מן הבוקר עד הערב. וירא יהודה כי בקחידס ותוקף מחנהו בימין ויתחברו אליו כל אמיצי הלב. ותנגף הקרן הימנית מאיתם וירדוף אחריהם עד חצור ההר. ואשר אל הקרן השמאלית ראו כי נגפה הקרן הימנית וישובו בעקבות יהודה ואשר אתו מאחוריהם. ותכבד המלחמה ויפלו חללים רבים מאלה ומאלה. ויהודה נפל והנשארים נסו. וישא יונתן ושמעון את יהודה אחיהם ויקברוהו בקבר אבותיו במודיעים. ויספדו לו ויבכו אותו כל ישראל בכי גדול ויתאבלו ימים רבים ויאמרו. איך נפל רב מושיע ישראל. ויתר דברי יהודה והמלחמות והגבורות אשר עשה וגדולתו לא נכתבו כי רבים היו מאוד."
(ספר מקבים א, ט' 1–22)
אחיו של יהודה, שמעון ויהונתן, המשיכו להילחם, ולבסוף הביסו את בקכידס והשתלטו מחדש על ירושלים בשנים שלאחר מכן. האחים וממשיכיהם המשיכו להילחם נגד הסלאוקים שני עשורים נוספים, לפני שהאימפריה ההלניסטית המתדרדרת שקעה בשחיתות הפנימית שלה ובמלחמות אזרחים. בשנת 141 לפנה"ס עברה יהודה לשליטתה המלאה של שושלת החשמונאים, וצאצאיהם של יהודה המקבי ואחיו שלטו בה כממלכה עצמאית והיו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, מתתיהו אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס.
ראוי לציין שגם לאחר היציאה המוצלחת הזו לעצמאות, אלמנטים הלניסטים של השפה והתרבות נותרו גלויים בחברה היהודית במשך מאות שנים, במיוחד לאחר שגורשו ממולדתם על ידי הרומאים, לאחר המרד היהודי הגדול, ונאלצו להשתלב כקהילת תפוצות ברחבי האימפריה הרומית חובבת היוונים.
למרד המקבים יש מורשת קצת מעורבת. האם יהודה וחסידיו היו לוחמי חופש אמיצים, שסיכנו הכל כדי לשמור על תרבות ואמונה נגד משטר אימפריאלי מדכא? או שהיו קנאים דתיים, שרצונם היה לכפות תיאוקרטיה נוקשה על כל החברה היהודית? לא משנה מה אתם חושבים, אי אפשר להכחיש את השפעתם על ההיסטוריה העולמית, כמו בכל שנה, מיליוני אנשים מדליקים את שמונת הנרות שמאירים את חשכת החורף וסיפור הגבורה של יהודה מהדהד שוב.
מקורות:
