יום אחד ביולי שנת 1518, אישה בשם פראו טרופה (Frau Troffea) החלה לרקוד ברחובות שטרסבורג, חלק מהאימפריה הרומית הקדושה בצרפת של ימינו. לא היה כל כך מה לעשות כבילוי בשטרסבורג של ימי הביניים, כך שהסחת הדעת הזו נתקלה בהתלהבות של עוברי אורח. פראו טרופה הסתובבה, התפתלה, קפצה, והכל בלי מוזיקה. זה היה משעשע לצפייה, עד שזה הפסיק להיות.
שישה ימים לאחר מכן, פראו טרופה עדיין רקדה. היא לא ישנה ולא אכלה. יום או לילה, גשם או שמש, פראו טרופה לא יכלה להפסיק לרקוד. זה כשלעצמו היתה סיבה לדאגה, אבל פתאום אנשים התחילו להצטרף אליה לריקוד הבלתי פוסק שלה. בהתחלה זה היה קהל של 34 איש. אחר כך, עד סוף החודש, אלה היו 400 איש. אנשים התחילו לצנוח כמו זבובים, מוצפים מהתשישות המתמדת. בני המזל פשוט איבדו את ההכרה, ופטרו את עצמם מהסבל המוזר שלהם. בעלי פחות מזל מתו משבץ ומהתקפי לב.
כשמגפת הריקודים החמירה, אצילים מודאגים ביקשו את עצתו של הרופא המקומי, ששלל סיבות אסטרולוגיות או על-טבעיות, במקום זאת הודיע כי המגפה היא "מחלה טבעית" שנגרמת כתוצאה מן "הדם החם" של הרוקדים. בתקווה לשחוק את הרקדנים, החליטה מועצת העיר שטרסבורג לבנות במה ולהעסיק מוזיקאים. התיאוריה שלהם הייתה ש"דם חם" אפשר לרפא רק על ידי ריקוד. ברור שזה היה רעיון נורא: ההופעה רק עודדה אזרחים נוספים להצטרף לרקדנים המטורפים. בשיאו, כמה מקורות טוענים שהריקוד הרג עד 15 איש ביום, ונראה היה שזה יימשך לנצח. זה היה מפחיד, עד שזה הפסיק. יום אחד, הרקדנים שנפגעו הכי קשה נלקחו למקדש, שם הפסיקו בסופו של דבר לרקוד. בלעדיהם, גם הרקדנים הנותרים עצרו לאט לאט.
בטוח ש"מגפת הריקודים" של 1518 התרחשה. מסמכים היסטוריים רבים ממקורות שונים מאשרים שאכן, מאות שטרסבורגאים החלו לרקוד ללא שליטה - רשימות הרופאים, דרשות הכנסייה, הערות ממועצת העיר וטקסטים אחרים, כולם מאשרים פרטים דומים. מה שלא ברור זה מה גרם לזה לקרות. קתולים אדוקים מהמאה ה-16 האמינו כי ויטוס הקדוש, שלעיתים מכונה גיא או גווידו (הקדוש המגן של שחקנים, קומיקאים, רקדנים וחולים באפילפסיה), קילל את התושבים ב-'מחול ויטוס הקדוש', בגלל הרדיפה הדיוקלטיאנית בשנת 303 לספירה שהובילה למות הקדושים שלו.
'מחול ויטוס הקדוש' אובחן במאה ה-17 בתור תסמין הכוריאה (מחולית), הפרעה אוטואימונית שעלולה להתרחש לאחר זיהום של סטרפטוקוקוס עם קדחת שגרונית. הסינדרום גורם לתסמינים מסוג 'ריקוד' כמו עוויתות, תנועות ידיים ורגליים ותנועות ועיוותים בפנים. למרות שזה לא בלתי אפשרי, זה מאד לא סביר שתסמונת כוריאה השפיעה על כל כך הרבה אנשים בזמן כל כך קצר באזור אחד.
הרעלת ארגוט היא עוד אחד מהחשודים: פטרייה הנקראת ארגוט. התכונות הפסיכואקטיביות של הארגוט (בדומה ל-LSD) כוללות את היכולת לעורר הזיות ולגרום להפרעות נפשיות וחזותיות אחרות, אישונים מורחבים ופראנויה. ארגוט גדל על רבים מהדגנים המשמשים לייצור לחם, אולם מומחים מאמינים שהשפעת החומר הפסיכואקטיבי מתפוגגת תוך פחות מיממה, וככל הנראה לא תמשיך את התסמינים שנצפו אצל אלו שנפגעו, שנמשכו ימים ואפילו שבועות. למרות שהרעלת ארגוט מייצרת השפעות פסיכואקטיביות, יש סיכוי גבוה יותר להרוג את קורבנותיה מאשר לתת להם את הסיבולת לרקוד במשך חודש רצוף.
במקום לייחס את מגפת הריקודים לחשודים שניתן להבין בקלות, חוקרים אחרים טוענים שהיא שייכת לקבוצה של תופעות פסיכולוגיות לא מובנות הנקראות הפרעות פסיכוגניות המוניות - הידועות יותר בשם היסטריה המונית. הפרעות פסיכוגניות המוניות נחשבות כתגובה קבוצתית ללחץ, ובשטרסבורג בהחלט היו הרבה דברים להילחץ לגביהם בשנת 1518. ג'ון וולר (John Waller) הסביר במאמר עבור The Lancet:
תושבי שטרסבורג וסביבותיה […] חוו מצוקה חריפה בשנת 1518, לאחר רצף של יבולים מחרידים, מחירי התבואה הגבוהים ביותר מזה למעלה מדור, הופעת העגבת והופעה מחדש של קוטלים ישנים כמו צרעת והמוות השחור. אפילו לפי הסטנדרטים המתישים של ימי הביניים, היו אלה שנים קשות מאד עבור תושבי אלזס.
למרות שמגפת הריקודים של 1518 הייתה בולטת, היא לא הייתה מגפת הריקודים היחידה, וגם לא המקרה היחיד של הפרעה פסיכוגנית המונית. ממש כמו מקרה של מגפת הריקודים עצמה, נראה היה שסדרת מגפות הריקודים התחילה ללא סיבה ונגמרה ללא סיבה. בין המאה ה-13 למאה ה-17, קהילות ימי הביניים נאלצו שוב ושוב לרקוד.
בשנת 1374, אלפי כפריים לאורך נהר הריין נקלעו למאנית ריקודים, תוך שהם צורחים בייסורים. בשנת 1237, קבוצת ילדים מהעיר ארפורט בגרמניה זינקה ורקדה 20 קילומטרים לעיר השכנה ארנשטאדט לפני שהתמוטטה באפיסת כוחות.
הפרעות פסיכוגניות המוניות לבשו צורות רבות במהלך השנים. בין המאות ה-15 וה-19, נזירות ממנזרים שונים היו מטפסות על עצים ומשמיעות קולות מיאו כמו חתולים, נובחות כמו כלבים, מחקות התנהגות מינית של זימה, ובאופן כללי מתנהגות כאילו הן נגועות בדיבוק. אפילו בסיילם, נערות צעירות נקלעו ל"התקפים" מוזרים, שדרבנו את משפטי המכשפות, שאת חלקם פירשו כהפרעה פסיכוגנית המונית.
למרות שנראה כי מגפות הריקודים פסקו עם תום ימי הביניים, הפרעות פסיכוגניות המוניות התרחשו לאורך כל ההיסטוריה. בשנת 1962, כ-1,000 טנזנים החלו לצחוק ללא שליטה, לפעמים עד 16 ימים בכל פעם. המגיפה הסתיימה רק 18 חודשים מאוחר יותר. בשנת 1983, קרוב ל-1,000 פלסטינים החלו להתעלף ולהרגיש סחרחורת. הם האשימו סוג של לוחמה כימית ישראלית, אבל אופי המחלה והתפשטותה בכל האוכלוסייה אילצו את החוקרים להגיע למסקנה שאילו התרחשה תקיפה כימית, היא הייתה יכולה לגרום רק ל-20 אחוז מהמקרים המדווחים.
הבעיה עם הפרעות פסיכוגניות המוניות היא שהן מתרחשות לעתים רחוקות מדי מכדי לצפות בהן בשטח, ואין דרך לחזות מתי הן יתרחשו. מה גורם להן להופיע ומה גורם להן להיעלם לא ידוע לחלוטין. לכל הפחות, הן מדגישות עד כמה ההבנה שלנו של הפסיכולוגיה האנושית חסרה באופן עמוק.
מקורות:
