לפני מספר שנים, כמעט במקרה, וולטר כריסט (Walter Crist) נתקל באחד ממשחקי הלוח העתיקים בעולם. קריסט, שעבד אז לקראת דוקטורט על משחקי לוח קפריסאים עתיקים, באוניברסיטת אריזונה סטייט, חיפש באינטרנט תמונות של משחק בשם "חמישים ושמונה חורים" ("Fifty and Eight Holes"). באלף השני לפנה"ס, "חמישים ושמונה חורים" היה המשחק הפופולרי ביותר מסוגו ברחבי מצרים, מזרח הים התיכון ומקומות אחרים במזרח התיכון, וכשמונים לוחות משחק, ברמות שונות של שלמות, מונחים באוספים של מוזיאונים מסביב לעולם.
התמונות של הלוחות הללו מוכרות היטב לחוקרים, אך התמונה שמצא כריסט בסופו של דבר, באתר האינטרנט של מגזין בשם Azerbaijan International, לא הייתה מוכרת. צולם באתר ארכיאולוגי ליד באקו, הוא הציג גילוף סלע שדמה דמיון רב ללוח המשחק: שתי שורות מקבילות של חריצים ורצף חיצוני בצורת פרסה של חורים נוספים. זה נראה כמו שרטוט של עץ שנעשה ע"י ילד בן ארבע.
האתר, כך נודע לכריסט, נהרס כדי לפנות מקום לפיתוח עירוני, אך בסופו של דבר הוא יצר קשר עם ארכיאולוג בפארק הלאומי גובוסטאן באזרבייג'ן, שאמר לו שבפארק יש גילוף דומה. "אני חושב שהוא ידע שזה משחק, או שאנשים חשבו שהוא כזה", אמר כריסט. "היו אנשים אחרים שטענו שזה יכול להיות תרשים אסטרונומי, או לוח שנה - אבל אף אחד לא חקר משחקים באופן מעמיק". אז כריסט החליט לנסוע לגובוסטאן ולגלות בעצמו.
כריסט, שסיים את הדוקטורט שלו בשנת 2016, עובד בספרייה הציבורית של ניו יורק כספרן. "אני נמצא בשוק העבודה האקדמי, וזה איום ונורא", אמר. כשנסע לאזרבייג'ן באביב 2018, הוא שילם עבור הטיול בעצמו, וצירף אותו לביקור באתונה כדי להשתתף בסמינר ה-21 ללימודי משחקי לוח. בגובוסטאן, ליד חוף הים הכספי, הוא מצא נוף עצום של סלעים, מערות והרי בוץ. ארכיאולוגים מבקרים בפארק בגלל 6000 הפטרוגליפים שלו: גילופים של משלחות ציד, שוורים, סירות ואנשי מקלות רוקדים. הגליפים מתוארכים לפחות 4000 שנה לאחור; חלקם עשויים להיות בני עד 40,000 שנה, מגיעים חזרה לתקופה הפליאוליתית העליונה. לא הרבה ידוע על האמנים. סביר להניח שהם היו ציידים נוודים שחיו במחסות סלע, מיפו את השמים וקברו את מתיהם.
חברי צוות הפארק לקחו את קריסט אל פרוסת אבן אופקית שיוצבה על ידי קיר זקוף של סלע. בסמוך, שני לוחות אחרים נשענו זה על זה בזווית, ויצרו מחסה שבו יכול לשבת אדם בוגר. לוח המשחק המשוער, שגודלו 37 על 21 ס"מ, מונח ליד קצה אחד של המשטח השטוח, החורים שלו נמצאים ברצפה. לא נמצאה שיטה לקבוע מתי נעשו סימנים אלה, אבל הארכיאולוג של גובוסטאן אמר לכריסט שהגליפים של עיזים ורועים על פני הסלע הסמוכים גולפו לפני כ-40,000 שנה.
בתחילה נראה היה שהלוח שנחשף לאלמנטים סותר את אחת התיאוריות של כריסט: שכאשר גיימרים קדומים התחילו לשחק בחוץ, הם עשו זאת בצל. אבל אז הוא הציץ על פני הסלע וראה ארבעה חורים גדולים ועמוקים יותר מחוררים בו. הם שימשו, הוא ניחש, כדי להחזיק קצה אחד של חופה שנמתחה, מעל במת האבן, עד למחסה הסלע בצד השני. הנוודים של גובוסטאן, כשהם מוגנים כך מהגשם ומהשמש, יכלו לשבת לשחק.
כאשר ארכיאולוגים מודרניים עלו לראשונה על לוח של "חמישים ושמונה חורים", הם טעו לחשוב שזה היה קסת דיו. הלוח, שהתגלה במצרים בתחילת המאה ה-19, תופס את חלקו האחורי של היפופוטם מגולף, שקעיו משובצים בתוך זכוכית על פאיאנס כחול. ההיפופוטם שוכן במוזיאון הלובר, שם עבדה בעבר אן דאן-ואטורי (Anne Dunn-Vaturi), שהיא קצת אובססיבית של "חמישים ושמונה חורים". "בגלל שהיו חורים גדולים, הם חשבו שהם בשביל הדיו", אמרה דאן-ואטורי, כיום חוקרת במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק. היא סיפרה על פלינדרס פיטרי, האגיפטולוג הבריטי שמצא לוח אחר מאוחר יותר במאה ה-19, והציע שזה משחק. לוחות נוספים צצו מחפירות באנטוליה, ישראל ואיראן, העתיקים ביותר מתוארכים לשחר האלף השני לפנה"ס.
חוקי המשחק התבהרו לאחר 1910, כאשר הווארד קרטר חפר לוח שנהב מתוך קבר בתבאי. הסט של קרטר שוכן במוזיאון המטרופוליטן. הלוח, המונח על רגליים מפוסלות כמו רגלי שור, הוא בגודל של ספרון ומעוצב בצורת כינור. (לוח אחר שמוחזק במוזיאון הוא אפילו קטן יותר, כמו קופסת גפרורים). בקבר, קרטר מצא גם עשרה כלי משחק דקים דמויי קיסמי שיניים, שניתן לאחסן במגירה קטנה המובנית בלוח. ראשיהם של חמישה מהחלקים גולפו כדי להידמות לתנים; חמשת האחרים נושאים ראשי כלבי ציד. בקודקוד הלוח נמצאת המטרה: חור המסומן בסמל השן (Shen) המצרי, טבעת נחתכת על ידי המשיק שלה. כשהוא משליך קוביות או עצמות מפרק, השחקן הזיז את חמשת כלבי הציד (או התנים) שלו בהדרגות לכיוון השן, מנסה לזרז אותם בנתיב שלהם של 29 חורים מהר יותר מהיריב. מספר חורים מקושרים בקווים, כאילו כלי יכול לאבד את מקומו ולהחליק לאחור, כמו בנחשים וסולמות. מספר חורים אחרים סומנו בהירוגליף נפר (Nefer), הסמל של "טוב"; אולי תועלת כלשהי הושגה לכלים שנחתו שם, שיער קרטר. "לפנינו", כתב, "משחק מזל פשוט, אך מרגש".
כמו כל משחק לוח עתיק אחר שאנו מכירים, "חמישים ושמונה חורים" הוא "משחק מירוץ", לוכד את האש של הצורה הבסיסית ביותר של תחרות אנושית. "זה כמו מרוץ סוסים או מרוץ ריצה, מצומצם למיניאטורות", אמר אירווינג פינקל, אשורולוג במוזיאון הבריטי. פינקל, בעל זקן לבן ארוך ושיער תואם, כותב ספרי ילדים עם כותרות כמו "Swizzle de Brax and the Blungaphone". הוא גם ללא ספק המומחה המוביל בעולם למשחקי לוח של פעם. "סוג משחקי המירוץ הוא הראשון שיש לנו", אמר. כאשר לוחות של "חמישים ושמונה חורים" הוצאו לראשונה מהקברים, הם היו מוטמעים בסמליות של סביבת הקבורה שלהם, בטבעם המעגלי המשווה לזה של החיים. האמת, אמר פינקל, פשוטה יותר. "לעתים קרובות היה חם מדי או קשה מדי, או שהיו תקופות זמן ארוכות שבהן לא היה מה לעשות", אמר. "שיחקו משחקי לוח כדי למלא את הזמן - בשביל הכיף, בשביל ההנאה".
האובייקטים העתיקים ביותר שעשויים להיות לוחות משחק הם לוחות אבן מקוטעים עם שורות מקבילות של חורים; הם מתוארכים לתקופה הניאוליתית, לפני 6000 עד 12,000 שנה, אך מטרתם אינה ברורה. (לפי דאן-ואטורי, יש אנשים המאמינים שהם "מציתי אש", לפיהם ענף שמסתובב במהירות בשקע עשוי להתלקח). מלבד "חמישים ושמונה חורים", חוקרים מדברים בביטחון על ארבעה משחקים עתיקים אחרים. אחד מהם, אב קדמון אפשרי לשש-בש, החל בפרס בסביבות שנת 2000 לפנה"ס. שניים אחרים, סנת ומהן (Mehen), מתוארים בקברו המסודר היטב של פקיד מצרי שחי ומת בסביבות שנת 2600 לפנה"ס. שיטות המשחק שלהם פתוחות להשערות. כמה היסטוריונים פיתחו דרכים אפשריות לנהל את סנת, אם כי פינקל מכנה את הכללים האלה, כפי שהם משוחזרים, "משעממים לעילא", והוא אינו מביע שום הפתעה מכך שהמשחק התפשט בצורה דלה מחוץ למצרים. החמישי מתוך החמישייה העתיקה, "עשרים ריבועים", הוא היחיד שקיימים לגביו כללים כתובים. פינקל שאב אותם מלוח כתב יתדות שהופק על ידי סופר בבלי, והוא הציג את הכללים ב-1990, שתיארו כיצד שחקנים גלגלו קוביות פירמידליות והעבירו את שבעת הכלים שלהם דרך לוח בן עשרים ריבועים.
פינקל מאמין ש"חמישים ושמונה חורים" עשוי להיות מורכב יותר ממה שקרטר ואחרים חשבו: ששחקן, במקום רק ללכת במהירות במסלול שלו, יכול היה מדי פעם לזנק לנתיב של היריב להתקפה. עם כליו המגוונים ועצמות המפרק שלו, המשחק הוא "עליז לעילא, יוקרתי לעילא", אמר פינקל. "החלקים שמצאנו קטנים ועדינים למדי, אז זה לא סוג משחק שאתה יכול לשחק כשאתה שיכור, או באגרסיביות. הכל ישבר". מסיבה זו, הוא הרגיש פעם ש"חמישים ושמונה חורים" הוא משחק לחללים סגורים (indoor). (ארכיאולוגים מצאו רק לעתים רחוקות לוחות חוץ לסנת, מהן ועשרים ריבועים). אבל התגלית של קריסט הראתה שאנשים יכלו לשחק ב"חמישים ושמונה חורים" בשטח פתוח, אמר פינקל. "אם גרת במערה, היה לך כל מספר של חלוקי נחל או חוליות תרנגולת להשתמש בהם ככלים. זה מדהים שזה נמצא. רוב הלוחות שראינו הם קטנים למדי, עשויים מחימר או מעץ. זה סוג אחר של דברים".
לוח הגובוסטאן, אם ניתן לסמוך על אמנות הסלע הסמוכה, עשוי לדחוף את גיל "חמישים ושמונה חורים" בחזרה לסוף האלף ה-3 לפנה"ס, קרוב יותר להופעות הברורות הראשונות של סנת ועשרים ריבועים. איש אינו יודע, עדיין, היכן החל המשחק; אנחנו יכולים למצוא אותו רק ברשת נתיבי המסחר של האלף ה-2 לפנה"ס, מה שמציע שסוחרים, חיילים ודיפלומטים עזרו ל"חמישים ושמונה חורים" להתפשט יותר מכל משחק אחר בזמנו. העיתוי היה מתאים, אמר כריסט. תרבות עמק האינדוס בדרום אסיה המודרנית, שבה כנראה מקורו של עשרים ריבועים, והממלכה המצרית העתיקה, שבה שיחקו סנת, היו שתיהן לקראת דעיכה איטית. "היה ארגון מחדש של הכלכלה ממסופוטמיה, לא מזרחה אלא צפונה - מושבות מסחר אשוריות נכנסות לאנטוליה", אמר קריסט. הוא חושב ש"חמישים ושמונה חורים" רכש את התפוצה הרחבה שלו כתוצאה מהשינויים הבסיסיים האלה של העולם העתיק.
יש משהו אנושי נוגע ללב בפיזור המשחקים האלה - בחזון שהוא מעורר של מטיילים אורזים למסעות ארוכים וקשים וזוכרים לקחת איתם משהו כדי להרוג את הזמן, משהו כדי לספק את הדחף שלהם לשחק. אנתרופולוגים מתייחסים לעתים קרובות למשחקים העתיקים האלה כמותרות, אמר קריסט, אבל הם יכולים לספר הרבה על התקופה שלהם. "משחקים מתפקדים חברתית כדרך לאנשים ליצור אינטראקציה זה עם זה", אמר. "אנשים ישחקו משחקים כשהם מכירים אחד את השני במעורפל, על מנת להכיר אחד את השני". האנתרופולוג תומס מ. מלאבי (Thomas M. Malaby), במאמר משנת 2007, סיפר כיצד, בזמן שלמד הימורים ביוון, הוא השתפר בשש-בש. לתושבי כרתים ששיחק נגדו, כתב, "המשמעות הפוטנציאלית של התוצאות התרחבה, ומשקפת כל אחת ממספר אפשרויות חדשות (למשל, 'הפכת ליווני, עכשיו!' או 'האמריקאי החכם כנראה מצא דרך חדשה לרמות')". היכולת לשפוט אדם אחר הייתה בעלת ערך, אמר כריסט. זה עזר למצוא תשובות לשאלות חשובות: האם אתה טוב מספיק כדי להיות חלק מהמשפחה שלי? האם אני בוטח בך מספיק כדי לסחור איתך? "כך עברו משחקים בין תרבויות", אמר כריסט. במקום שבו השפה לא יכולה לחשוף הכל, משהו עדיין עשוי להילמד מהשגרה השקטה והקלילה של משחק.
מקורות:
