בשנת 1932 ציטט המוזיקולוג וילפריד פרט (Wilfrid Perrett) בפני קהל של האגודה המלכותית למוזיקה בלונדון (Royal Musical Association) את דבריו של פרופסור ליוונית בעל נטיות מוזיקליות: "איש מעולם לא הבין מוזיקה יוונית עתיקה, ואף אחד לא יעשה זאת. טמון בזה שגעון."
ואכן, מוזיקה יוונית עתיקה היא אניגמה המוציאה מן הדעת. ובכל זאת מוזיקה הייתה קיימת בכל מקום ביוון הקלאסית, כאשר מרבית השירים מסביבות 750 לפנה"ס ועד 350 לפנה"ס - שירי הומרוס, סאפפו ואחרים - הולחנו ובוצעו כמוזיקה מושרת, ולעיתים היו מלווים בריקוד. טקסטים ספרותיים מספקים שפע פרטים מפורטים מאד של תווים, סולמות, אפקטים וכלים בהם עשו שימוש. הלירה היתה מאפיין נפוץ, יחד עם האאולוס הפופולרי, שני צינורות קנה שנוגנו בו זמנית על ידי נגן יחיד כדי להישמע כמו שני אבובים חזקים המנוגנים בקונצרט.
למרות שפע המידע הזה, התחושה והצליל של המוזיקה היוונית העתיקה הוכיחו את עצמם כחמקמקים להפליא. הסיבה לכך היא שהמונחים והרעיונות שנמצאו במקורות עתיקים - מודוס, אנהרמוניה, דיזיס (diesis), וכן הלאה - הם מסובכים ולא מוכרים. ולמרות שמוזיקה כתובה קיימת וניתן לפרש אותה באופן אמין, היא נדירה ומקוטעת. מה שאפשר היה לשחזר בפועל נשמע לעתים קרובות מוזר למדי ולא מושך - כך שמוסיקה יוונית עתיקה נחשבה בעיני רבים כאמנות אבודה.
אך ההתפתחויות האחרונות הפכו את ההערכה הקודרת הזו באופן מרגש. פרויקט לחקר מוסיקה יוונית עתיקה שעליה עבד פרופ' ארמנד דנגור (Armand D'Angour) מאז 2013 יצר תובנות מדהימות לגבי היוצרים היוונים הקדומים. המחקר אף הוביל להופעה - ונקווה שבעתיד נראה עוד הרבה שחזורים כאלה.
גישות חדשות
המצב השתנה בעיקר מכיוון שבמהלך השנים האחרונות שוחזרו כמה אאולוסים שנשתמרו היטב, על ידי טכנאים מומחים כמו רובין האוול (Robin Howell) וחוקרים הקשורים לפרויקט הארכיאולוגיה למוזיקה אירופית (European Music Archaeology Project). הם מנוגנים על ידי נשפנים מיומנים מאד כמו ברנבי בראון (Barnaby Brown) וקאלום ארמסטרונג (Callum Armstrong), והם מספקים מדריך נאמן למנעד של המוזיקה העתיקה, כמו גם למנעד, לגוון ולכיוונים של הכלים עצמם.
מרכזי לשירה העתיקה היה המקצב שלה, ואת מקצבי המוזיקה היוונית העתיקה ניתן לגזור ממשקל השירה. הוא התבסס אך ורק על משך הברות של מילים, היוצרות תבניות של אלמנטים ארוכים וקצרים. אמנם אין אינדיקציות למקצב השירים העתיקים, אך לעיתים קרובות ברור אם יש לשיר משקל מהיר או איטי (עד להמצאת הכרונומטרים המכניים, המקצב בכל מקרה לא היה קבוע, והשתנה בין ההופעות). קביעת מקצב מתאים היא חיונית על מנת שהמוזיקה תשמע נכון.
מה עם המנגינות - המלודיה וההרמוניה? לזה מתכוונים רוב האנשים כשהם טוענים ש"מוזיקה" יוונית עתיקה היא אבודה. אלפי מילים על תורת המלודיה וההרמוניה שרדו בכתבים של סופרים קדומים כמו אפלטון, אריסטו, אריסטוקסנוס (Aristoxenus), תלמי ואריסטידס קווינטיליאנוס (Aristides Quintilianus); וכמה פרטיטורות מקוטעות עם תיווי מוזיקלי עתיק התגלו לראשונה בפירנצה בסוף המאה ה-16. אך עדות זו למוזיקה אמיתית לא נתנה תחושה אמיתית לעושר המלודי וההרמוני שעליו אנו למדים ממקורות ספרותיים.
מסמכים נוספים עם תיווי עתיק על פפירוס או על אבן התגלו לסירוגין מאז שנת 1581, וכעת קיימים כ-60 שברים. הם לוקטו, תועתקו ופורשו בקפידה על ידי חוקרים כמו מרטין ווסט ואגרט פוהלמן (Martin West and Egert Pöhlmann), והם נותנים לנו סיכוי טוב יותר להבין איך המוזיקה נשמעה.
ביצוע מוזיקה יוונית עתיקה
המסמך המוזיקלי המהותי העתיק ביותר, שנמצא בשנת 1892, משמר חלק ממקהלת האורסטס של המחזאי הטראגי האתונאי אוריפידס משנת 408 לפנה"ס. זמן רב הוא היווה בעיה לפרשנות, בעיקר בגלל השימוש במרווחי רבע-טון, שנראו כעדות של הגיון מלודי זר. המוזיקה המערבית פועלת בטונים שלמים ובחצאי טון; כל מרווח קטן יותר נשמע לאוזנינו כאילו מנגנים או שרים תו לא מכוון.
אך הניתוחים של פרופ' ארמנד דנגור על קטע האורסטס, שפורסמו בשנת 2018, הובילו לתובנות משמעותיות. ראשית הוא הדגים שאלמנטים בפרטיטורה מצביעים בבירור על ציור מילים - חיקוי משמעות המילים לפי צורת הקו המלודי. אנו מוצאים קדנצה נופלת שנקבעה למילה "קינה", וקפיצת מרווח גדולה כלפי מעלה המלווה את המילים "מזנק למעלה".
שנית, הוא הראה שאם רבע הטונים מתפקדים כ"תווי מעבר", הקומפוזיציה הייתה למעשה טונאלית (התמקדה בגובה אליו המנגינה חוזרת באופן קבוע). זה לא אמור להיות מפתיע במיוחד, שכן טונאליות כזו קיימת בכל מסמכי המוזיקה העתיקה מהמאות המאוחרות יותר, כולל המזמורים הדלפיים הגדולים (Delphic Hymns) שהשתמרו על אבן.
בהתחשב בכל אלה, בשנת 2016 שיחזר פרופ' דנגור את המוזיקה של הפפירוס של האורסטס לביצוע המנגינות בליווי אאולוס, תוך קביעת מקצב נמרץ כפי שקובע המשקל ותוכן מילות המקהלה. שירה זו של האורסטס בוצעה על ידי מקהלה ונגן אאולוס במוזיאון אשמוליאן, אוקספורד, ביולי 2017, יחד עם פרטיטורות עתיקות משוחזרות אחרות.
בינתיים, ניתן להסיק מסקנה מרגשת. נאמר לעתים קרובות כי המסורת המערבית של המוזיקה הקלאסית החלה מהקנטוס פלאנוס הגרגוריאני של המאה ה-9 לספירה. אך השחזור והביצוע של המוסיקה היוונית הוכיחו שיש להכיר במוזיקה היוונית העתיקה כשורש המסורת המוזיקלית האירופית.
מקורות:
