הסוד הבבלי של ראש השנה: המסע המפתיע של יום הדין ממסופוטמיה לירושלים

מה אם היינו אומרים לכם שהרעיונות המרכזיים של ראש השנה - יום הדין, ספר החיים, המלכת האל - עתיקים הרבה יותר ממה שחשבתם? הצטרפו למסע בזמן אל האימפריה הבבלית וגלו את הקשר המפתיע בין תפילות המוסף שלנו לטקסים המיסטיים של חג ה"אכיתו" המסופוטמי, שנחגג אלפי שנים לפני מתן תורה.

צליל השופר קורע את הדממה. בבתי הכנסת ברחבי העולם, קהילות שלמות עוצרות את נשימתן, וההד הקדום הזה, מחוספס ונטול מלודיה, חודר עמוק אל הלב. זהו קולו של ראש השנה, קול המעורר למשפט, לזיכרון, לחשבון נפש. אנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים, מתפללים שייכתבנו בספר החיים, מקבלים על עצמנו את עול מלכותו לשנה נוספת. התחושה היא של רגע מכונן, ייחודי, רגע שהוא כולו יהודי, נטוע בהיסטוריה הפרטית שלנו. אך מה אם היינו מגלים שהרעיונות העמוקים והעוצמתיים ביותר של היום הזה - המשפט השמימי, קביעת הגורלות, אפילו עצם המלכת האל - אינם בלעדיים לנו? מה אם היינו מגלים שהמקור, טביעת הרגל הרעיונית הראשונה של ראש השנה, נמצאת הרחק משם, אלפי שנים אחורה בזמן, על גדות נהרות הפרת והחידקל, בלב האימפריה הבבלית האדירה?

זהו סיפור בלשי-היסטורי, מסע אחר שורשיו הנסתרים של החג המוכר כל כך, שמתחיל לא בירושלים, אלא במרחבים הפוריים של מסופוטמיה, ערש הציוויליזציה. הרבה לפני שעם ישראל קיבל את התורה, התרבויות ששכנו באזור עיראק של ימינו - שומרים, אכדים, בבלים ואשורים - כבר התמודדו עם אותן שאלות קיומיות: מהו מקומו של האדם ביקום? כיצד מתמודדים עם אי-הוודאות של העתיד? ואיך מבטיחים שהסדר הקוסמי, שהחיים עצמם, ימשיכו להתקיים גם בשנה הבאה? התשובה שלהם לשאלות הללו התגבשה לחג מרכזי, מפואר ומורכב: חג האכיתו, חג ראש השנה המסופוטמי.

חג האכיתו, ששמו נגזר מהמילה השומרית ל"שעורה", נחגג פעמיים בשנה - ביום השוויון האביבי (בחודש ניסן) וביום השוויון הסתווי (בחודש תשרי). הוא היה הרבה יותר מפסטיבל חקלאי, זו הייתה דרמה קוסמית ששוחזרה מדי שנה, טקס רב-עוצמה שנועד לאפס את היקום ולהבטיח את המשך קיומו. כדי להבין את עומק הטקסים, עלינו לצלול אל תוך עולם המיתוסים שלהם, סיפורים מלאי יצרים ודרמה שביקשו להסביר את מחזוריות החיים והמוות בטבע.

במרכז המיתולוגיה עמד סיפורה של איננה, אלת האהבה, המלחמה והפריון השומרית. במיתוס "ירידת איננה לשאול", היא מחליטה לרדת אל עולם המתים, הנשלט על ידי אחותה האכזרית. שם, היא מוצאת את מותה, ועם מותה, כל יצר הפריון והחיים בטל מן העולם. בסופו של דבר, בעזרת אלים אחרים, היא קמה לתחייה, אך שופטי השאול דורשים מחליף תמורתה. כשהיא עולה בחזרה לעולם החיים, היא מוצאת את בעלה, אל הרועים דומוזיד (המוכר לנו כתמוז), יושב על כסאו במקום להתאבל עליה. בזעמה, היא גוזרת עליו לרדת לשאול במקומה. מאוחר יותר, מתוך רחמים, היא קובעת הסדר חדש: דומוזיד ואחותו יחלקו ביניהם את השהות בשאול. במשך חצי שנה, דומוזיד שוכן בממלכת המתים - אלו הם חודשי הקיץ היבשים. ובחצי השנה השנייה, הוא עולה חזרה לעולם החיים כדי להתאחד עם אהובתו איננה - ואז שבים הגשמים והאדמה הופכת פורייה. סיפור זה, על מותו ותחייתו המחזורית של אל הפריון, עמד בבסיס חג ראש השנה. הנביא יחזקאל אף מתאר בזעזוע כיצד בנות ישראל יושבות בפתח המקדש ומשתתפות בפולחן האלילי הזה: "וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז". (יחזקאל ח', י"ד)

המיתוס הזה קיבל ביטוי פיזי ודרמטי בשיאו של חג האכיתו: טקס "נישואי הקודש". בטקס זה, המלך או מושל העיר היה מגלם את דמותו של האל דומוזיד שקם לתחייה, וכוהנת בכירה הייתה מגלמת את דמותה של האלה איננה. השניים היו מקיימים משכב טקסי, לעיתים באופן פומבי, שסימל את איחודם המחודש של אלי הפריון, ונועד להבטיח שנה גשומה ופורייה לאדמה ולתושביה.

אך לצד הפולחן היצרי הזה, התקיים בראש השנה המסופוטמי רעיון רוחני עמוק, שמהדהד באופן בולט בתפילות ראש השנה שלנו. הבבלים האמינו שבמהלך ימי החג, כל אלי הפנתיאון היו מתאספים במקדש הראשי בעיר בבל, בחדר מיוחד שנקרא "חדר הגורלות". שם, בראשות האל הראשי מרדוך, הם היו דנים ומכריעים את גורלו של העולם, הממלכה וכל אדם ואדם לשנה הקרובה. החלטותיהם היו נחרתות בכתב יתדות על "לוח הגורלות" המקודש. כפי שמסביר האשורולוג פרופ' אורי גבאי: "במרכז החג עמד טקס 'קביעת הגורלות'... בטקס זה, כך האמינו הבבלים, נקבע גורלם של בני האדם לשנה הקרובה... בדומה לכך, ראש השנה היהודי הוא 'יום הדין' שבו נקבע גורלם של בני האדם". הדמיון פשוט מדהים. הרעיון של יום דין שבו יושב בית דין שמימי, פותח ספרים וגוזר את דינם של כל באי עולם - חיים או מוות, עושר או עוני - אינו המצאה יהודית מקורית, אלא הד לרעיון עתיק יומין שהיה נטוע עמוק בתרבות המסופוטמית.

רעיון מרכזי נוסף היה המלכת האל. חג האכיתו נועד להזכיר לכולם, בני אנוש ואלים כאחד, שהאל הראשי הוא המלך הריבון של היקום. בדומה לכך, כפי שמציין ד"ר גבאי, "נושא מרכזי בתפילות ראש השנה הוא מלכותו של אלוהים, והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בתפילת המוסף ובאמירת פסוקי 'מלכויות'".

אם כן, הרעיונות המרכזיים - יום דין, קביעת גורל והמלכת האל - היו קיימים בבבל מאות ואלפי שנים לפני תקופת המקרא. כיצד הם "נדדו" ממסופוטמיה לירושלים? התשובה אינה "העתקה", אלא תהליך מורכב של השפעה תרבותית. עם ישראל לא צמח בוואקום, אלא היה חלק מהמרחב התרבותי של המזרח הקרוב הקדום. התקופה המכריעה ביותר בהקשר זה הייתה גלות בבל במאה ה-6 לפנה"ס, במהלכה נחשפה האליטה היהודאית באופן ישיר ועמוק לתרבות המסופוטמית. גם הקשר הלשוני מעיד על הקרבה. מקור המילה העברית "תשרי" הוא במילה האכדית "תשריתו" (tašrītu), שפירושה בפשטות "התחלה".

כאן בדיוק טמון המהפך הגאוני של המחשבה היהודית. היא לא רק שאלה רעיונות, היא הפכה אותם על פיהם. כפי שמסביר הרב יאיר וייץ, חוקר תורני ממכון הר ברכה, היהדות לקחה את "היסוד האמיתי" והחרדה האוניברסלית מפני יום הדין, ו"זיקקה וטיהרה" אותו מהפולחן הגס והיצרי. בעוד שבבבל, יום הדין היה דרמה מיתולוגית בין אלים מלאי תככים ויצרים, ביהדות, הדרמה הפכה להיות פנימית, אישית ומוסרית. ראש השנה אינו עוסק באיחוד מיני בין אל ואלה כדי להבטיח פריון; הוא עוסק במאבקו של כל אדם עם יצריו ומעשיו. הרעיון של "תשובה" - היכולת של האדם, באמצעות בחירה חופשית, להשפיע על גזר דינו - היא המצאה מהפכנית שאין לה מקבילה בעולם האלילי. היהדות לקחה את המבנה של "יום דין" והזריקה לתוכו תוכן חדש של אחריות אישית וחרטה. היא החליפה את טקס "נישואי הקודש" הפיזי והחיצוני בצליל השופר המופשט, הפונה אל תוך הנפש.

לכן, בפעם הבאה שנקשיב לקול השופר, נוכל לשמוע בו הד עתיק, סיפור בן אלפי שנים על שאלות אוניברסליות של חיים ומוות וגורל. נוכל להעריך לא רק את הייחודיות של המסורת שלנו, אלא גם את עומק השורשים שלה, הנטועים באדמה הפורייה של ציוויליזציה אנושית קדומה. ובעיקר, נוכל להבין את גודל המהפכה: הפיכת חג שנועד להבטיח את פריון האדמה, לחג שנועד להבטיח את תיקונו של האדם.

מקורות:

ראש השנה הבבלי

איך מקבלים ראש השנה בבבל?

בין ראש השנה הישראלי לראש השנה הבבלי