היפנרוטומאכיה פוליפילי וארכיטקטורת החלום
- גור זיו
- 21 בספט׳
- זמן קריאה 10 דקות
הכירו את הספר המסוכן, הארוטי והמוזר ביותר שהודפס במאה ה-15. הוא נכתב בשפה סודית, מלא בצפנים נסתרים, וכולל איורים שהקדימו את זמנם ב-500 שנה. מבקרים תיארו אותו כיצירת מופת, והכנסייה רמזה שהוא כפירה. סיפורו של "מאבק האהבה של פוליפילו בחלום" הוא מסע אל תת-המודע של הרנסאנס - מקום שבו אדריכלות, חלומות ותשוקה אסורה נפגשים. עם חיתוכי העץ מעולמות אחרים שבו והתיאורים המיוחדים של ארכיטקטורות מדומיינות, היפנרוטומאכיה פוליפילי שופע אובססיה ופיקסציה ארוטית של צורה. דמטרה ווגיאצקי מלווה את הגיבור במסעו בין דפי פלא הקוואטרוצ'נטו הזה - שהוא בעת ובעונה אחת סיפור על אהבה אבודה וחלום בלהות של העת העתיקה.
עפעפיו של פוליפילו נסגרים לבסוף עם זריחת השמש. זיכרונו מיוסר על ידי פוליה, אותה ראה לראשונה מבעד לחלון בעיר טרוויזו. צניעותה של פוליה אינה נתונה למשא ומתן: בעידן של מגפה, היא חיפשה טוהר רוחני. אך סירובה של פוליה רק מעצים את ייאושו של מחזרה. ביום הראשון של מאי, שנת 1467, תשוש ושבור לב, פוליפילו נכנע לבסוף לחלום - המרחב היחיד שבו ייתכן גמול. עם עולמות מועלים באוב ונופים אדריכליים משונים, מעטים החזיונות בספרות המערבית שזכו לבחינה כה מדוקדקת כמו זה שפוליפילו חווה באותו בוקר.
אנו יודעים על החלום הזה בזכות כתב יד שהגיע לידי לאונרדו קראסו (Leonardo Crasso), משפטן מוורונה שראה לנכון להפוך את הסיפור לנחלת הכלל. היפנרוטומאכיה פוליפילי - או כפי שהספר נודע באנגלית, “מאבק האהבה של פוליפילו בחלום” - פורסם לבסוף על ידי בית הדפוס הוונציאני המהולל של אלדו מנוציו בשנת 1499. זה היה הספר הראשון שפורסם על ידי אלדו אשר כלל איורים מלאים. מוניטין המדפיס נבע מהשכלתו ההומניסטית הרחבה וממסירותו לספרות הקלאסית. הסיפור, הבנוי כ"חלום בתוך חלום", שוזר יחד התייחסויות מיתולוגיות, מקראיות ואוקולטיות ליצירת יקום מלא נופים הרוסים וחגיגות פראיות. קראסו לא חסך בהוצאות; חלומו של פוליפילו מתממש לאורך 234 עמודי פוליו, הכוללים כמעט מאתיים חיתוכי עץ ברמה שאין דומה לה לתקופה. במילותיו של רדמונד בורק, המהדורה הראשונה הייתה "האינקונבולה היפה ביותר שנדפס אי-פעם". ואף על פי כן, היפנרוטומאכיה לא התאים בנוחות למדפיו המכובדים של אלדו. תוכנו המתירני הפך במהירות לנושא שנוי במחלוקת, ועורר השערות לגבי התנאים והמטרה של הפקת ספר ראשית הדפוס הזה.
למרות כל מה שידוע לנו, ה"חולם" המקורי נותר בלתי מזוהה. הטקסט של היפנרוטומאכיה נכתב בשפה היברידית, יוצאת דופן, הממזגת איטלקית, לטינית ויוונית, והוא שופע בהירוגליפים מצריים לא אותנטיים ובמונחים אדריכליים ובוטניים רבים. סגנונו הפתלתל של הטקסט אינו מסייע בפתרון תעלומת מחברו, אף על פי שהוא משקף בדיוק מרשים את טבעו הרב-שכבתי והמתפתל של התוכן עצמו. אקרוסטיכון הנוצר מאות הפתיחה של כל פרק, היוצר את המשפט: "Poliam Frater Franciscus Columna Peramavit" ("האח פרנצ'סקו קולונה אהב מאד את פוליה") הוביל חוקרים לזהות את המחבר כנזיר דומיניקני מטרוויזו. ואולם, הפולימטיה של פוליפילו - יחד עם אופיו המסתורי והמשחקי של הספר כולו - עוררו ספקות באשר לסבירותה של השערה זו. כמה מבקרים אף הציעו כי "קולונה" עשוי להיות שם עט.
היפנרוטומאכיה תואר כ"תמונה חיה של המצאות עשירות", "גרסה רומנטית של אנציקלופדיה" ו"כספת אוצר של תיאורים אסתטיים". שמו של הגיבור, פוליפילו, ניתן לתרגום הן כ"מאהב של פוליה" והן כ"מאהב של רבים". ואכן, מדובר בתשוקה ארוטית סקרנית, הגולשת מהרצון לזכות באהבת פוליה ומתעלה כמעט להתאהבות רגשית בצורות רבות של ארכיטקטורה. החלום עוקב אחר צעדיו הפתלתלים של פוליפילו, הנאבק ביצורים מיתולוגיים ובדחפיו הפנימיים, בסדרה של עולמות פנטסטיים. עיניו נמשכות למונומנטים, פסלים, ומבנים מדומיינים וביזאריים. מיני צמחים רבים ושונים, הצומחים בדממה במבנים התהומיים הללו, מתמוססים לבוסתנים פורחים וליערות מאוכלסים בדרקונים, נימפות וזאבים טורפים. ממנורות קסם ועד אלמוגים מעוטרים - כל פרט מתואר בקפידה בידי פוליפילו, כאשר סקרנותו שאינה יודעת שובע הופכת לכוח המרכזי שמניע אותו לפעולה, ומחברת את הסצנות המפוזרות במסעו לכדי מארג אחד.
הספר היפנרוטומאכיה נועד לשאוב את הקורא אל תוך הדליריום המפתה של האודיסאה של פוליפילו, והוא אולי הגרסה החילונית הראשונה של עולם וירטואלי סוחף שניתנה לו תצוגה אדריכלית מקיפה ועקבית. לאורך כל הספר, הרטוריקה הסמלית של אהבה אבירית מצטרפת באורח משחקי אל הקונבנציות החזותיות של חיבורים אדריכליים מהמאה ה-15. החשוב כאן אינו רק תשומת הלב שמקדיש המחבר לבימוי האדריכלי של חלום ספרותי, אלא האופן שבו החלום עצמו נדמה כמה שחודר לתוך העיצוב של התפאורה החריגה הזו ומשתלט עליה.
הצורות המבלבלות והמוזרות של המבנים השונים שבהם נתקל פוליפילו במסעו - פסלים קולוסאליים, מקדשים פירמידליים, מזרקות מעוטרות ועוד מבנים רבים - סוטות באופן קיצוני מעקרונות הקומפוזיציה שנמצאים בהיסטוריוגרפיה הקאנונית. הן מעלות בזיכרון שרידים מיתולוגיים מסוימים אשר רדפו את חלומותיהם של אדריכלים באותה תקופה. עבור ההיסטוריונית ליאן לפאבר (Liane Lefaivre), הקשר הזה בין אדריכלות מורכבת לבין דמיון רקומביננטי (משלב, משחזר) מתגלם בצורה המובהקת ביותר במקדש השמש - ערבוביה של חלקים בלתי קשורים זה לזה, המרובדים זה מעל זה ליצירת מונומנט שמידותיו בלתי נתפסות.
כאשר מביטים במבנה במבט אנכי, הוא נראה כצירוף בלתי סביר של אלמנטים. על גג המקדש ניצב כן, ועל גבי הכן פירמידה, ועל גבי הפירמידה קוביית אבן מונוליטית, ועל גבי הקובייה המונוליטית אובליסק, ועל האובליסק פסל ברונזה של נימפה האוחזת בקרן שפע הפוכה. היא מאוזנת על רגל אחת, כשאחרת מורמת בתנוחת ערבסק, ומסתובבת על ציר עם כל שינוי ברוח, תוך כדי פליטת צרחה מחרישת אוזניים בכל סיבוב.
הספר היפנרוטומאכיה שופע ערימות דומות - בטווח שבין עצומות לזעירות. ראו, לדוגמה, כיצד עקרון ההיערמות האובססיבית שב"מקדש השמש" חוזר בניסוח החריג של "שיח האלמוגים המעורר התפעלות" ושל "המזרקה הנצחית"; שניים מבין שלל האובייקטים ה"נפלאים" שבהם פוגש פוליפילו, ומתארם בפרטי פרטים במסעו. אלמנטים אורגניים ואנאורגניים מסודרים כאן באופן אנכי ללא כל הבחנה בין חומריהם, צורותיהם או חוזקם, וכך נוצרים צירופים דקורטיביים בעלי שאיפה מעורפלת ולא ברורה. עם זאת, מעניין לציין שבמהדורת אלדו של היפנרוטומאכיה, חיתוכי העץ משטחים את ההוד התלת־ממדי של האובייקטים הללו לכדי קומפוזיציות קוויות. התוצאה יוצרת תחושת פרדוקסלית של שטח ועומק, התואמת לא רק את טבעו הסמלי של החלום, אלא גם את שלל הכתובות הבלתי ניתנות לפענוח וההירוגליפים המדומים שבהם נתקל הגיבור לאורך דרכו.
חוקרים התחקו אחר מקורותיהן ומשמעותן של הרונות הללו בעקבות קווי המתאר של תיאוריות חלום עתיקות ומודרניות, החל מאוניירוקריטיקה (Oneirocritica, אמנות פירוש החלומות) של ארטמידורוס, ועד לעבודת-החלום (Dream-work) של פרויד, שבה דחפים מודחקים מאורגנים על ידי התת-מודע לייצוגים דחוסים ומוצפנים - כאלו המסוגלים לעקוף את הצנזורה של ההיגיון הער במצב עירות. בהמשך להנחה זו, מבקרים רואים באותם מונומנטים שפוליפילו פוגש התגלמות מייסרת של אהובתו החומקת - או ליתר דיוק, של אידיאל ארכיטקטוני. ואולם, מסוכן להניח זיקה ישירה בין צורה ובין קוגניציה. במקרה של היפנרוטומאכיה, גישה כזו תצמצם את האדריכלות ואת החלום לגרסאותיהם החיוורות והמעוותות: החלום, בלשונו של מישל פוקו, ל"רק רפסודיה של דימויים", והאדריכלות - למשחק צורני נטול הקשר.
איוריו של היפנרוטומאכיה, המציגים אובייקטים אדריכליים ודקורטיביים, הופיעו בתקופה שבה בתי דפוס החלו להחליף את האסתטיקה המלאכותית של כתבי היד המוארים (illuminated manuscripts). דיוק חסר תקדים בדימויים, שנוצר בזכות חידושים בטכנולוגיית ההדפסה במחצית השנייה של המאה ה־15, יצר תרבות חזותית חדשה שבה ניתן היה לתעד ולשכפל ידע בפורמט שנותר זהה מהעתקה לעותק. באמצעות תזמור מיומן של דפוס, טקסט ודימוי, עולמו החלומי של פוליפילו מתרחב ומתכווץ ללא הרף, פועם בין המוצקות השברירית של סטריאוגרפיה אדריכלית ובין המכניקה השטוחה של מכבש הדפוס.
למרות שבמרבית המקרים ההפשטה של טכנולוגיית חיתוך העץ מצליחה לתאר את תכונותיהם של מבנים מעוררי התפעלות אלה, במקרים אחרים - כגון מקדש ונוס פיזיזואה - המרקם התיאורי שבו פוליפילו שוקע באקפראסיס (תיאור מילולי ויזואלי של יצירת אמנות) שופע, עולה בהרבה על היכולת הייצוגית של תבליטי העץ:
"הכיפה העצומה הפגינה את עוצמתו הרבה של מלאכה שהייתה כמעט אלוהית ולא אנושית; אך אם אכן הייתה זו מלאכת אדם - עוררה פליאה שיכולת אנושית העזה לנסות יצירה כה שאפתנית באמנות היציקה: שהרי סברתי כי עוצמתה העצומה נוצרה ביציקה אחת ואחידה של מתכת. השתוממתי וחשתי מוצף מול מה שנדמה לי כבלתי אפשרי. כך או כך, כל פסל הברונזה הזה היה מורכב מגפן שהתפתחה מתוך כדים יפיפיים מאותו החומר, שהיו מוצבים אנכית מעל העמודים. משם התפשטו ענפים, נצרים וזמורות מסובכים עד טירוף, מותאמים בדיוק לעקומת הקימור של הכיפה וכל אחד מהם בעובי המדויק לו. היו שם עלים, אשכולות ענבים, תינוקות מטפסים וקוטפים אותם, ציפורים עפות, לטאות ונחשים - כולם מעוצבים בדיוק לפי הטבע; ובין לבין - הכול היה שקוף".
תיאורו של פוליפילו נפרש כתוצאה מהעצמה פלאית של כושר התפיסה שלו. ככל שחזונו (הפנימי והחיצוני כאחד) מתחדד, מתמוסס פנים המקדש לכדי מערך אינסופי של פרטים, המאורגנים בסצנות ציוריות שהולכות ומתעצמות בזום בלתי נגמר. למרות הווירטואוזיות - והמומחיות המרשימה בכללי האמנות של זמנו - החיתוך האורתוגונלי של מקדש ונוס אינו מצליח להעביר את המורכבות של המבנה. זוהי מורכבות שנדמית כעולה לא רק על גבולות הייצוג, אלא גם על גבולות התפיסה האנושית עצמה.
במהלך המאות שלאחר הופעתו האניגמטית, הפך היפנרוטומאכיה לסמל של סוג מסוים של המצאה אדריכלית ואמנותית - כזה השואב את תכונותיו החושיות והאקסצנטריות מתוך עולמם הסמוי של החלומות, ולא מתוך הצורות הסדורות שבדרך כלל מזוהות עם האסתטיקה של הרנסאנס. ואולם, מעבר לריבוי ההתייחסויות וההסטות שלו מכללים אדריכליים, העולם שבו מתרחש היפנרוטומאכיה מגלה רציפות מפתיעה עם ההקשרים הדתיים, האזרחיים והתרבותיים הרחבים יותר של ונציה בתקופה ההיא. חורבנו של העולם שבו פוליפילו משוטט מתקיים לצד המונומנטים המופלאים שבהם הוא נתקל, באופן המזכיר את הפונקציה הכפולה של האיקונין הנוצרי באותה תקופה. עבור האנס בלטינג (Hans Belting), הפירוק המכוון של המרחב הציורי באיקונין הצביע על עולם טרנסצנדנטלי שנותר שלם. בהתאם לכך, סוג הזיכרון שאליו כיוונו יצירות אמנות אלו נשא "גם אופי רטרוספקטיבי וגם - משונה ככל שיישמע - אופי פרוספקטיבי". האיקונין לא היה רק עקבה של משהו מן העבר, אלא גם הבטחה למשהו שיבוא בעתיד. דינמיקה דומה פועלת בתוך היפנרוטומאכיה, על רקע סצנת האמנות הוונציאנית באותה תקופה, ובמיוחד בעבודתו של ויטורה קרפצ'ו.
בחקירתה את האסטרטגיות השונות שהפעילו אמנים ונציאניים במאה ה-15 כדי לייצג את העבר, מציינת פטרישיה פורטיני בראון (Patricia Fortini Brown) את שחזורם הדמיוני של עבר ארקדי חושני ביצירות כמו היפנרוטומאכיה. לא היה זה רק הד להתרשמויות גן־עדן מדווחות במסעות לאיי הים האגאי, אליהם הייתה לוונציה גישה ימית פריווילגית, אלא גם ביטוי לאיכות יוצאת דופן המשותפת לרישומים אדריכליים ודתיים באותה עת - כלומר, הזמנה סימולטנית של זמנים מרובים.
בציור "המשיח המת" של קרפצ’ו (1520), לדוגמה, נפרש סביב גופו של המושיע ההרוג נוף המזכיר את היפנרוטומאכיה. בביצוע כמעט ביזנטי, הסצנה סלעית ושוממה, עם קברים פתוחים, גולגולות, מצבות שבורות, עמודים ולוחות - שברים של מה שבעיני בני הזמן נתפס כהריסות פגאניות. ואולם, ברקע התמונה מופיעות שתי דמויות בלבוש קוואטרוצ'נטו, בעלות גישה פסטורלית, המנגנות בכלים מוזיקליים בשמחה. כמו פוליפילו ופוליה, גם הדמויות הללו מתפקדות כ"נוסעות בזמן", המעתיקות את העת העתיקה אל ההווה של הצופה, תוך שהן חודרות לעבר שאינו ניתן להשגה עוד. בדפיו של חיבור אדריכלי מן הרנסאנס, מה שמכונה על ידי אן-מארי סנקוביץ' (Anne-Marie Sankovitch) "תנועת החיקוי כלפי מטה" - כלומר החזרת ההווה לתוך העבר - משולבת עם "התנועה ההמצאתית כלפי מעלה", שבה העבר משמש כמודל לעתיד, וכל זאת במבנה מוצלב דמוי כיָאזְם (chiasm, מבנה ספרותי של הצטלבות). האחרון יוצר מבנים מוזרים הבנויים על לוגיקה של חלום - דימויים שנשלפים מתוך הזיכרון כדי להקרין מציאות שעדיין לא התגשמה.
תחת מסווה החלום, נדמה שהיפנרוטומאכיה מציע יקום סמלי חדש, שבו ניתן להגדיר מחדש את הקשר המסובך בין המרחב העתיק לבין המרחב המודרני.בספרו המשפיע Unearthing the Past, הראה לאונרד בארקן (Leonard Barkan) כיצד הקצב שבו נתגלו חפצי העתיקות בסוף המאה ה־15 יצר מהפכה במחשבה ההיסטורית, הפוליטית והאסתטית. האובייקטים שצפו מחדש אל פני השטח לא רק שהטילו ספק בתפיסות מבוססות של העבר - הם גם יצרו צורות חדשות של ביטוי והערכה אמנותית, לרבות הפקת רישומים וסיפורים אקפרסטיים (תיאוריים־חזותיים), הקמת האוספים הפרטיים הראשונים של שברי עתיקות, ופיתוח תאוריות ופרקטיקות חדשות שאימצו את הפוטנציאל היצירתי כמו גם המשקם של האדריכלות.
ואולם, היפנרוטומאכיה הוא הרבה יותר ממניפסט אדריכלי. המשא ומתן הסבוך שהוא עורך מתקיים גם דרך התזמור הרגשי של ה-triste (הכמיהה, העצב) של פוליפילו ופוליה. בערך באמצע החלום שלו, פוליפילו פוגש את אהובתו ויוצא עמה למסע של חגיגת האיחוד ביניהם. נראה כי עולמו החלומי של פוליפילו הצליח להקהות את התנגדותה של פוליה; כעת היא נענית לחיזוריו, ומתחילה להסביר את ההיסוסים הקודמים שלה ואת השינוי שחל בלבה.
בהכירה בנדר שנשאה בעת המגפה שפקדה את עיר מולדתה, שמרה פוליה בקפדנות על גבולותיה הרגשיים והגופניים מפני חיזור שראתה בו סכנה ממשית לחייה. "ברגע שראיתי אותו מולי", היא מתארת פגישה עם פוליפילו, "חשתי מזוהמת [contaminata]". מסתתרת לסירוגין במקדש של האלה דיאנה ובחדר משכבה הפרטי, פוליה כמעט מצליחה להימנע מהמרדף של מחזרה. רק לאחר שחוותה חזון התגלותי משלה, היא מתחילה לפקפק בהתנגדותה. היא חולמת על הפרה גרפית ועל־טבעית של גופה ונפשה - ילד מכונף הדומה לקופידון המופיע כמוציא־להורג מדמם - ייצוג של האלימות החברתית שממתינה לה אם תמשיך לסרב לחברת גבר. מעטים מהחוקרים מכירים בכך, אך ההחלטה של המחבר להעניק לפוליה קול וחלום משלה נותרת אחת מההצעות הנועזות ביותר שבספר.
כמו הביקור של נאוסיקה בידי האלה אתנה בתחילת הרפסודיה השישית של האודיסאה, גם החזון של פוליה בסיום היפנרוטומאכיה מאשש את עליונותו של סדר פטריארכלי ואזרחי על פני ריבונותו של הגוף הנשי. אלא שבניגוד לנאוסיקה, שננזפה על הבלגן המוסתר מאחורי דלתות חדרה המעוטרות, פוליה נאלצת לוותר על טוהר אידיאליסטי ולאמץ את אי-הסדר המטריד שבעולמו של פוליפילו. היפוך זה מקבל משנה תוקף כאשר התחושתיות המבולגנת של נדונייתה של נאוסיקה מפנה את מקומה למהומה אדריכלית של ממש בהיפנרוטומאכיה.
ככל שהגיבור ממשיך לסטות בין מרחבים מעוותים של זמן וחלום, הופך סיפורה של פוליה לאמצעי לקפל את פוטנציאל היצירה של דמיונו של פוליפילו חזרה אל מקור מוצאו - חדר פשוט בעיר טרוויזו של המאה ה־15. וכאשר פוליפילו מתעורר לבסוף - הוא לבד. פוליה נעלמה, יחד עם הפנטזיות האדריכליות שאכלסו את חלומו. היעלמותה הסופית של פוליה מהווה את המחווה הרדיקלית ביותר בספר הנאבק תדיר עם תעלומת היווצרותו שלו עצמו.
מאת: Demetra Vogiatzaki
מקור: PublicDomainReview
תגובות