מסע רכש בן 2.9 מיליון שנה: אבותינו העדיפו 'כלי יוקרה'
- גור זיו
- לפני 9 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
חשבתם שאנשי המערות השתמשו רק במה שמצאו לידם? תגלית ארכיאולוגית מדהימה בקניה חושפת שאבותינו יצאו למסעות רכש של קילומטרים כדי לייבא "אבני יוקרה" משובחות לכליהם - כבר לפני 2.9 מיליון שנה!
התמונה המוכרת של האדם הקדמון היא של יצור כפוף, כמעט חייתי, הנאבק על הישרדותו בסוואנה האפריקאית. אנו מדמיינים אותו אוחז באבן גסה, מכה בה באבן אחרת באופן כמעט אינסטינקטיבי כדי ליצור שבר חד שישמש אותו לחיתוך בשר או לריסוק עצמות. התפיסה המקובלת הייתה שאבותינו הראשונים היו יצורים אופורטוניסטיים, שהשתמשו במה שהיה זמין ונוח להם בסביבתם המיידית. הרעיון של תכנון לטווח ארוך, של מסע מפרך למטרה ספציפית, של העדפת איכות על פני נוחות - כל אלה נחשבו לתכונות שהתפתחו מאות אלפי שנים מאוחר יותר, עם הופעתם של מינים אנושיים מתקדמים יותר.
אלא שתגלית ארכיאולוגית יוצאת דופן באתר ניאנגה (Nyayanga) שבקניה, מאלצת אותנו כעת לצייר מחדש את התמונה הזו. בין מאובנים של היפופוטמים ושיני קופים ענקיים, התגלו כלי אבן עתיקים המספרים סיפור חדש ומפתיע: סיפור על הומינינים אניני טעם, בעלי מלאכה קפדניים, שלא היססו לצאת למסעות ארוכים כדי לייבא חומרי גלם משובחים במיוחד. מתברר כי "מסעות הרכש" הראשונים של האנושות החלו הרבה יותר מוקדם ממה שאי פעם דמיינו.
הסיפור מתחיל על גדות אגם ויקטוריה, באתר שנחשף לראשונה בשנת 2015. צוות חוקרים בינלאומי, בראשות הפליאואנתרופולוג תומאס פלאמר (Thomas Plummer) מאוניברסיטת קווינס קולג', חשף שכבה גיאולוגית בת 2.9 מיליון שנה, שהכילה אוצר בלום: מאות כלי אבן מסותתים בסגנון המוכר כ"אולדובאי", ולצדם, באופן יוצא דופן, שלדים של שני היפופוטמים שנשאו סימני חיתוך וביתור ברורים. זוהי העדות הקדומה והמשכנעת ביותר בעולם לציד או ניצול של חיות ענק בידי הומינינים.
אך מה שהפך את התגלית למרעישה באמת לא היה רק גילם של הכלים, אלא החומר שממנו הם היו עשויים. במקום להשתמש בסלעי הקוורץ הלבנים והשכיחים שהיו פזורים בכל האזור, בעלי המלאכה הקדומים של ניאנגה בחרו לייצר את כליהם בעיקר מאבני קוורציט וריוליט קשות ועמידות. הבעיה הייתה שהסלעים הללו כלל לא נמצאים בסביבה המיידית של האתר.
כאן נכנס לתמונה הניתוח הגיאוכימי. החוקרים ניתחו את "טביעת האצבע" הכימית של כלי האבן שנמצאו באתר והשוו אותה למקורות סלע אפשריים ברחבי האזור. התוצאות היו מדהימות. הם גילו שהסלעים המועדפים על ההומינינים הובאו ממחצבים מרוחקים, חלקם במרחק של יותר מ-13 קילומטרים מהאתר. זו אולי לא נשמעת כמו דרך ארוכה במיוחד במונחים מודרניים, אך עבור יצור שהולך על שתיים, ללא אמצעי תעבורה, בסביבה עוינת ומלאת טורפים, מסע הלוך ושוב של כ-26 קילומטרים רק כדי להשיג אבן מסוג מסוים הוא השקעת אנרגיה ותכנון אדירה. לדברי החוקרים, הממצאים מצביעים על כך שאותם יצרני כלים ידעו היכן לאתר חומרי גלם משובחים והיו נכונים למאמץ ניכר כדי להשיגם. מסקנתם היא שמדובר ברמה מפתיעה של מודעות סביבתית, תכנון וניידות לתקופה כה קדומה.
הבחירה הסלקטיבית הזו מלמדת אותנו המון על היכולות הקוגניטיביות של אותם הומינינים. ראשית, היא מעידה על הבנה עמוקה של חומרים. הם לא רק חיפשו אבן קשה, אלא אבן עם תכונות ספציפיות - כזו שניתן לסתת בקלות יחסית ליצירת שפה חדה, אך שתהיה עמידה מספיק כדי לא להישבר במהלך השימוש. הם היו הגיאולוגים והמהנדסים הראשונים. שנית, היא מעידה על יכולת תכנון וראיית הנולד. מסע כזה דורש תכנון מראש, ניווט, וזיכרון של הנוף. הם היו צריכים לזכור היכן נמצא המחצב, לתכנן את המסלול הבטוח ביותר, ולשאת את האבנים הכבדות בחזרה למקום שבו התכוונו להשתמש בהן. זוהי התנהגות מורכבת שרחוקה שנות אור מהתפיסה של יצור אימפולסיבי שפשוט מרים את האבן הראשונה שהוא רואה.
התגלית הזו מצטרפת לשורה של ממצאים מהשנים האחרונות שמאירים את תקופת האבן הקדומה באור חדש. ד"ר סוניה הרמנד (Sonia Hermand), ארכיאולוגית מאוניברסיטת סטוני ברוק שלא הייתה מעורבת במחקר, היא מומחית בעלת שם עולמי בתחום כלי האבן. היא טוענת כי בכל פעם שאנו חופרים באתר חדש מהתקופה הזו, אנו מופתעים מהגמישות והתחכום של אבותינו. הממצא מניאנגה הוא דוגמה מצוינת לכך. הוא מוכיח שהתנהגויות מורכבות, כמו בחירה סלקטיבית של חומרי גלם, לא הופיעו בבת אחת, אלא היו חלק מהרפרטואר האנושי כבר בשלבים מוקדמים מאד של האבולוציה שלנו.
אחת השאלות המסקרנות העולות מהמחקר היא מי היו אותם בעלי מלאכה קפדניים. באתר ניאנגה נמצאה גם שן טוחנת של הומינין מהסוג פראנתרופוס, קרוב משפחה קדום של האדם. במשך שנים, רוב החוקרים האמינו שבני סוג זה, עם לסתותיהם המסיביות שנועדו ללעיסת צמחים קשים, לא היו מתוחכמים מספיק כדי לייצר כלים. התפיסה הייתה שרק אבותינו הישירים, בני סוג ההומו, היו אחראים למהפכה הטכנולוגית הזו. הממצא מניאנגה מטיל ספק גם בהנחה זו. ייתכן שייצור כלים לא היתה נחלתה הבלעדית של שושלת אחת, אלא יכולת שנרכשה על ידי מינים שונים במקביל.
נסו לדמיין לרגע את ההומינין הבודד, אוחז בכלי הקוורציט המושלם שזה עתה יצר מאבן שהובאה במסע מפרך. האם חש גאווה? סיפוק? תחושת ביטחון ביכולתו לספק מזון למשפחתו? הסיפור מניאנגה אינו רק סיפור על אבנים, אלא על הרגשות והמניעים שהפכו אותנו לאנושיים. הבחירה המודעת במאמץ על פני נוחות, וההבנה שלאיכות יש מחיר אך גם תגמול, הן ניצנים של תרבות. ייתכן שבמסע הזה בן 13 הקילומטרים לא רק נישאו אבנים, אלא נולדה לראשונה השאיפה האנושית למצוינות.
המחקר:
תגובות