לאונרד שך: דיוקן של במאי נועז בין קייפטאון לתל-אביב
- גור זיו
- 30 בספט׳ 2025
- זמן קריאה 9 דקות
עודכן: 1 באוק׳ 2025
ערב יום כיפור הוא זמן של חשבון נפש, רגע שבו הזיכרון האישי והקולקטיבי נפגשים. בזמן הזה בדיוק, אני מרגיש חובה אישית לתקן שכחה אחת קטנה, ולספר את סיפורו של לאונרד שך. בילדותי, 'לני' לא היה במאי תיאטרון בעל שם. הוא היה פשוט חלק מהמשפחה. כחבר קרוב של סבא ברני וסבתא קלמה, שעשו כמוהו את הדרך מדרום אפריקה לישראל בערך באותן שנים (ומאותן סיבות), נוכחותו בחיינו הייתה כה טבעית וקבועה, עד שנדרשו לי שנים להבין שהוא אינו דוד מדרגה כזו או אחרת, אלא אותו חבר משפחה קרוב וצבעוני שהופך לחלק בלתי נפרד מהזהות שלך.
אני מפרסם את סיפורו ממקום של אחריות אישית וגעגוע. יום כיפור מזכיר לי את חובת הזיכרון, ובמיוחד את זיכרונם של אלו שסיפורם עלול להיעלם. אנשים כמוהו - יוצרים שפעלו בכל עוצמתם לפני עידן האינטרנט - הולכים ונעלמים מדפי ההיסטוריה. ללאונרד, שמעולם לא התחתן, גם לא היו ילדים שידאגו שמורשתו לא תישכח. באופן סמלי להפליא, הדבר הראשון שלאונרד דרש כשנחת לראשונה בישראל היה למצוא בית כנסת, שעתיים לפני כניסת יום כיפור. המאמר הזה הוא ה"תיקון" הקטן שלי, ניסיון להחזיר אותו לזיכרון הקהילתי שלנו, ממש כפי שהוא ביקש להיות חלק ממנו באותו ערב קדוש לפני שנים רבות, ולשרטט את דמותו של אמן יוצא דופן ואיש אמיץ ויקר שחיבר בין עולמות.
לאונרד שך (Leonard Schach) היה במאי תיאטרון יהודי־דרום אפריקאי, שנולד בקייפטאון בשנת 1918, למשפחה יהודית ממוצא ליטאי. דרכו אל הבמה לא הייתה מתוכננת מראש, הוא שירת בצי הדרום אפריקאי בזמן מלחמת העולם השנייה, אך כבר בשנות לימודיו באוניברסיטה גילה תשוקה עזה לעולם התיאטרון, ושימש כנשיא אגודת התיאטרון הסטודנטיאלית. משם החל לצבור ניסיון בבימוי חובבני שהפך במהרה לקריירה בינלאומית ומפוארת.
עם שובו לדרום אפריקה לאחר המלחמה, הקים שך את להקת Cockpit Players, שהפכה עד מהרה ל-Leonard Schach Productions ונודעה כאחת הלהקות החדשניות והמשפיעות ביותר במדינה. בשנים שלאחר מכן ביים יותר ממאתיים הפקות, שהציגו בפני הקהל הדרום־אפריקאי רפרטואר עולמי עשיר - מטנסי ויליאמס ולורקה, דרך בן ג’ונסון ובקט ועד מחזות בני הזמן כמו "לאחר הנפילה" של ארתור מילר. הוא היה אחד הראשונים שהביא לדרום אפריקה את "מחכים לגודו" של בקט, הפקה שנחשבה לציון דרך והוכיחה שהקהל המקומי נכון להתמודד עם תיאטרון מודרני ונועז.
כבר בראשית דרכו בדרום אפריקה נודע שך כקול תיאטרוני חד, משכיל ונועז, שדחף את הממסד המקומי אל עבר תיאטרון מודרני. הוא היה מעורב בבניית רפרטואר מודרני, קידם שיתופי פעולה בינלאומיים, ואף נמנה עם הפעילים במסגרת המכון הבינלאומי לתיאטרון (ITI). אוסף מסמכים נרחב על עבודתו שמור כיום בספרייה הלאומית של דרום אפריקה (NLSA), ומעיד על היקף פעילותו: חוזי הפקות, תכתובות עם מוסדות, תוכניות, תצלומים ועוד.
פועלו של שך בדרום אפריקה התרחש בצל המדיניות הגזענית של משטר האפרטהייד, שהטיל מגבלות חמורות על חופש הביטוי והיצירה. התיאטראות, כמו כל המרחב הציבורי, היו נתונים להפרדה גזעית. שך פעל בתוך מציאות זו כליברל וכמתנגד למשטר. הוא לא הסתפק בבחירת רפרטואר מודרני, אלא גם נלחם בצנזורה וניסה לאתגר את חוקי ההפרדה. דוגמה מובהקת לכך הייתה הקמת ה-i-Theatre (תיאטרון בינלאומי), פרויקט שנועד להציג מחזות בפני קהל מעורב, בניגוד לחוק. אף שהיוזמה נתקלה בקשיים מצד הרשויות, היא סימנה את שך כאחד הקולות הבולטים בקהילה האמנותית שהתנגדו למשטר. התעוזה שלו לא הייתה רק אמנותית, אלא גם פוליטית-מוסרית, והיא הפכה אותו לדמות נערצת בקרב חוגים ליברליים אך גם למטרה עבור הממסד השמרני.
שך לא עסק רק בבימוי, הוא היה גם דמות מרכזית בהקמת מוסדות תרבות. בהזמנת משרד החינוך הדרום־אפריקאי ערך בשנות הארבעים סקר עולמי על מבני תיאטרון, שסלל את הדרך לייסוד הגוף הלאומי הראשון לאמנות הבמה במדינה - ה־National Theatre Organization. לצד זאת, פעל גם בזירה הפרטית, כשהקים יחד עם שותפיו את "Company of Four", קבוצת תיאטרון שנודעה בהפקותיה המוקפדות ובסגנונה הבינלאומי.
בקו האמנותי שלו שילב שך ריאליזם דקדקני עם משיכה קבועה לדרמות מודרניסטיות. הוא נודע כמי שמצמיח שחקנים מתוך משמעת שולחן קריאה קפדנית ועבודה פסיכולוגית על דמות, ובה בעת רדף אחר קצב בימתי נקי ומשוּרטט. בדרום אפריקה נודע גם בפתיחות יוצאת דופן לשילוב שחקנים שחורים בתנאי האפרטהייד - צעד שהיה אז חריג, והשתלב בתפיסתו את התיאטרון כמרחב מוסרי.
החלטתו של שך לעלות לישראל בשנת 1965 לא הייתה מקרית. היא נבעה משילוב של אכזבה עמוקה מהמצב הפוליטי והחברתי בדרום אפריקה ותחושת שייכות עמוקה למדינת ישראל. לאחר טבח שארפוויל ב-1960 והקשחת מדיניות האפרטהייד, האקלים התרבותי במדינה הפך מדכא ומסוכן עבור יוצרים בעלי מצפון. שך, שחש כי האפשרויות ליצירה חופשית הולכות ומצטמצמות, ראה בישראל לא רק מולדת רוחנית אלא גם מרחב תיאטרוני תוסס ומתפתח, שבו יוכל להמשיך את חזונו האמנותי ללא כבלי הצנזורה הגזענית. הוא הגיע לישראל לא כמהגר חסר כל, אלא כבמאי בעל שם עולמי, עם 'ארגז כלים' עשיר ורשת קשרים בינלאומית.
עם עלייתו לישראל הביא עמו שך את השפה התיאטרונית הבינלאומית שרכש בדרום אפריקה והעניק לתיאטרון הישראלי נגיעה של רוח מודרניסטית אחרת. הוא הפך במהירות לבמאי מבוקש בהבימה, בקאמרי ובתיאטראות נוספים. בין ההצלחות המוקדמות שלו כאן נמנות ההפקות ל־"מסיבת יום הולדת" של הרולד פינטר ו־"אחרי הנפילה" של ארתור מילר, שהציגו את משיכתו לשפה תיאטרונית מודרנית ומחויבות לטקסטים הדורשים דיוק משחקי ועבודת מערכת. בהמשך ביים שורה ארוכה של להיטים ורפרטואר “מדבר” לקהל הישראלי של סוף שנות ה־60 וה־70, ובהם קומדיות מודרניות לצד דרמות חברתיות. ארכיון “הבימה” מתעד רשימה מכובדת של הפקות בבימויו, כולל "פרפרים הם חופשיים", "דרייפוס" ו"טיול בין העצים" (נוסף על עבודותיו בבימות אחרות).
מלבד הדרמה הישירה, שך עסק גם בהפקות אופרה וקונצרט־אופרה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית והאופרה הקאמרית - עוד אינדיקציה לטווח הביטוי האמנותי הרחב שלו. הוא חינך דור שחקנים ובמאים ישראלים לעבודה טקסטואלית מוקפדת ולמשמעת חזרות, ובתוך שנים ספורות הפך לאחת הדמויות המזוהות עם המעבר של התיאטרון הישראלי לשפה עכשווית יותר, מושפעת ממחזאות אנגלית־אמריקאית מודרנית.
מורשתו בישראל לא נמדדת רק ברשימת ההצגות שביים, אלא גם בהשפעתו העמוקה על דור שלם של שחקנים. הוא הביא לישראל סטנדרטים חדשים של עבודה, שכללו חזרות 'שולחן' ארוכות ומעמיקות וניתוח פסיכולוגי של הטקסט. שחקנים ישראלים מובילים, ובהם גילה אלמגור, יוסי בנאי וליא קניג, עבדו תחת שרביטו ולמדו ממנו את חשיבות הדיוק, המשמעת והכבוד למילה הכתובה. הוא נחשב לבמאי 'של שחקנים', שידע להוביל אותם למקומות חדשים ודרש מהם מחויבות אינטלקטואלית ורגשית מלאה. בכך, הוא סייע לעצב את דמותו של השחקן הישראלי המודרני.
המעבר מדרום אפריקה לישראל לא היה רק גיאוגרפי אלא גם תרבותי. שך הגיע מארץ שבה נאלץ להתמודד עם מגבלות פוליטיות וחברתיות של משטר האפרטהייד, אל מדינה צעירה שביקשה לבנות את מוסדות התרבות שלה. כאן מצא קרקע פורייה להמשיך את פועלו, אם כי גם נתקל בביקורת: היו שחשו שסגנונו "אירופי מדי", לא מותאם תמיד לרוח הקהל המקומי. אף על פי כן, תרומתו ניכרה - הוא היה בין אלה שהביאו לישראל רפרטואר מודרני ומאתגר, והרחיב את גבולות התיאטרון המקומי.
בדרום אפריקה נזכר שמו בהיסטוריוגרפיה המקומית כמי שסייע לבנות “גשר” תרבותי בין עולם התיאטרון הבריטי לבין הסצנה בקייפטאון ויוהנסבורג. מאגרי מידע דרום־אפריקאיים (כמו ESAT והאוספים הלאומיים) מזכירים אותו בין הבמאים המשפיעים במחצית השנייה של המאה ה־20; אזכורים בתיעוד חדשותי/ארכיוני מצביעים על כך ששמו עלה בהקשרים של רפרטואר מודרני וקידום מוסדות. למרות תרומתו הניכרת, דמותו כמעט שלא תועדה בעברית מחוץ לוויקיפדיה, לארכיוני התיאטראות ולזכרונות אמנים בני־זמנו. דווקא החומר הדרום־אפריקאי - האוסף ב-NLSA והאזכורים בלקסיקונים - מסייע להשלים את הסיפור ולמקם אותו בתוך תולדות התיאטרון של שתי ארצות. עבור חוקרי תיאטרון, המסלול של שך מדגים היטב כיצד מהגר־אמן נושא עמו “ארגז כלים” מקצועי, רשת קשרים וטעם אסתטי, ומשתיל אותם בלהקות ובמוסדות של מדינת קליטה - במקרה זה ישראל של תור הזהב הרפרטוארי בשנות ה־60–70.
על חייו ופועלו נכתב הספר "Stage by Stage: The Leonard Schach Story" מאת דונלד אינסקיפ (Donald Inskip), שיצא לאור ב-1977. פועלו של שך זכה להכרה רשמית ובינלאומית בדמות פרסים רבים. בין היתר, הוענקה לו מדליית ההכתרה של מלכת אנגליה על שירותיו לתיאטרון (1953), פרס מבקרי התיאטרון של בריסל על בימוי 'אחרי הנפילה' (1966), פרס כינור דוד לבמאי השנה בישראל על 'מסיבת יום הולדת' (1968), ופרס ברייטנבך הדרום-אפריקאי לבמאי השנה על ההפקה 'אקווס' (1976). כמו כן, הוענק לו התואר יקיר העיר קייפטאון. בשנת 1989 זכה בפרס פלר דה קאפ (Fleur du Cap) על מפעל חיים, ובנוסף הקים את "קרן לאונרד שך להפקות תיאטרון - דרום אפריקה וישראל", הממשיכה את מורשתו.
במבט לאחור, סיפורו של לאונרד שך הוא סיפור על אמן שחי ופעל בשני עולמות, ותרם תרומה מכרעת לכל אחד מהם. בדרום אפריקה, הוא היה חלוץ שפרץ דרך לרפרטואר עולמי והתעמת עם חומות של גזענות ודיכוי. בישראל, הוא היה איש מקצוע מלוטש שהביא רוח בינלאומית וסטנדרטים חדשים של עבודה לתיאטרון שהיה עדיין בתהליכי גיבוש. הוא לא היה 'ישראלי' במובן הצברי של המילה, וגם לא 'דרום-אפריקאי' טיפוסי. הוא היה איש תיאטרון במובן הרחב והאוניברסלי ביותר - אמן שהאמין כי הבמה היא זירה למפגש אנושי, אינטלקטואלי ומוסרי, חוצה גבולות ותרבויות. לאונרד שך הלך לעולמו בשנת 1996, אך הוא הותיר אחריו מורשת עשירה של מחזות, תלמידים ושחקנים שגדלו על ברכיו, ובעיקר אמונה איתנה בכוחה של הבמה לגעת באדם, לאתגר אותו ולפתוח בפניו עולמות חדשים.
כדי להוסיף מימד אישי וחי לדמותו של שך, מצורף כאן תרגום של ראיון נדיר שנערך עמו ב-1989 במגזין Telfed:
לאונרד שך: חגיגות יובל לאונרד שך, במאי תיאטרון יליד דרום אפריקה, נמצא בחדשות לרגל ציון יובל לדרכו בתיאטרון הבינלאומי ו-25 שנותיו בישראל. לציון מועדים אלו הוא מנהל ניסוי דו־שלבי - בינואר 1990 יעלה שתי הפקות, אחת בעברית והשנייה באנגלית, של מחזהו של לי בלסינג “A Walk in the Woods”. המחזה יוצג בו־זמנית בישראל בשני תיאטראות שונים. "דבר כזה מעולם לא נעשה, והניסוי עורר תשומת לב עולמית". השלב השני היה שתיאטרון "הבימה" ישלח את שלמה בר־שביט ואלכס פלג לדרום אפריקה כדי להופיע בגרסה העברית של ההצגה, במקביל להפקה של שך ביוהנסבורג ובקייפטאון. "אני הבמאי הראשון שמעלה באותו זמן הפקה בשתי מדינות בשתי שפות". לי (הכתב) שוחח עם לאונרד שך. הזמן שהוקדש לכך היה אירוע תיאטרלי בפני עצמו. לאונרד הובא לישראל ב־1964 על ידי התיאטרון הקאמרי כדי לביים את מחזהו של ארתור מילר “After the Fall”. הוא נחת בתל אביב שעתיים לפני יום כיפור ודרש מיד למצוא בית כנסת. הוא מצא ארבעה שחקנים ושאל היכן יש בית כנסת קרוב אליו. "אתה לא רציני?" הם לא ידעו אפילו איפה זה. התברר שבאזור לא היה בית כנסת. בסופו של דבר מצא כזה, אך ללא כסא. רק אחרי זמן מצא כסא. בכל זאת, ההפקה של המחזה נחשבה ל"הצלחה מרהיבה". במהלך 25 השנים שלאחר מכן עבד בעברית ובאנגלית, ואף לימד אנגלית את הישראלים. מעולם לא היה לו זמן ללמוד עברית. "ישראלים מדברים גרוע. זה מקשה להבין וללמוד". להפקה בעברית של “Walk in the Woods”, השחקן בר־שביט, לאומן נלהב, סירב לדבר באנגלית. לאונרד, שלא שלט בעברית, נעזר במתפללי בית הכנסת שלו כדי להתגבר על מחסום השפה במהלך הבימוי. "זה יצא בסדר". אבל הוא מוצא כי זוהי התחלה חדשה - להתחיל לחשוב בעברית. חינוכו העברי כלל את הרב הנודד שלימד אותו ואת אחיו סידני לקרוא ולכתוב. אמו החליפה את הרב באתאיסט מקיבוץ שלימד אותם לכתוב. לאונרד סיים לימודי משפטים באוניברסיטת קייפטאון ושירת בצי הדרום אפריקאי במלחמת העולם השנייה. הוא עסק בעריכת דין במשך שישה חודשים, במהלכם גירש 72 זוגות! בשנת 1947 התבקש לביים הצגה לרגל ביקור משפחת המלוכה בדרום אפריקה. כתוצאה מכך התבקש לערוך סקר לגבי הקמת תיאטרון לאומי לדרום אפריקה. נשלח לאירופה ולאמריקה, שם פגש את טנסי ויליאמס והבטיח את זכויות ההפקה של “The Glass Menagerie”, בהפקה הראשונה מחוץ לניו יורק. המחזה הוצג במשך שלושה ימים ב-Little Theatre (שאז הכיל 250 מקומות). ההפקה זכתה להצלחה כה רבה עד שהריצה הוארכה לשבעה ימים - והוא נאלץ להחזיר את השחקנים באמצע מהופעות בטנגניקה! לאונרד עדיין שומע את קריאות אמו, שהייתה אומרת בכל יום: "אתה עורך דין, לא במאי תיאטרון. אתה ילד מטופש!" היא ניבאה שאם יהיו לו שלוש הפקות כושלות ברצף - עליו לחזור לעריכת דין. "היו לי יותר משלוש נפילות, אבל לא ברצף, אז אני עדיין נשאר בתיאטרון". לאונרד עבד גם על סרט ביוון אך לא אהב את המלאכותיות של המדיה הזו. הוא ביים אופרה באיטליה, הפיק מחזות בתיאטרון המלכותי בבריסל וביים הצגות בצרפת. סיפוריו האנקדוטליים רבים ומפתיעים - הוא היה מגמגם חסר אונים. התרופה לגמגום? יום אחד, בסקר הלאומי על התיאטרון, נדרש לשאת נאום קצר של חמש דקות בפני קהל של 6000 סטודנטים. ההלם הטראומטי של העמידה מול קהל כזה ריפא את הגמגום - והוא דיבר במשך עשרים דקות שוטפות! כניסתו הראשונה לתיאטרון הייתה דרך שיעורי דיקציה כדי להתגבר על הגמגום. התשוקה התיאטרלית הוצתה על ידי ביקורים שבועיים באופרה הישנה בקייפטאון עם אמו. היא כתבה מכתבים לבית הספר כדי שישחררו אותו מוקדם לצורך כך. הוא מעולם לא חשב להיות שחקן. בהתייחס להישגי הקריירה התיאטרלית שלו בישראל ובדרום אפריקה, הוא מזכיר את הפקת האופרה “מצדה” לפסטיבל ישראל. (הוא שומר טינה על כך שגולדה ושריה הלכו באותו ערב כדי לשמוע את הסימפוניה של הגרמני בטהובן במקום לאופרה מצדה). לאחר ההופעה הראשונה אמר יגאל ידין: "היום ראיתי את מצדה בפעם הראשונה". מבין הישגיו בדרום אפריקה הוא מזכיר את “Try for White”. המחזה רץ שלוש שנים, עבר מקייפטאון ללימפופו והחליף קאסטים ארבע פעמים. לאונרד מגיע מבית ציוני. אביו היה חבר קרוב של הציוני הדגול יעקב גיטלין, וסבתו ואמו היו מעורבות מאד באגודת "בנות ציון" בקייפטאון. הוא מרגיש שייך לישראל. חייו בישראל מעניינים. באמצעות עבודתו הוא בא במגע עם חתך רחב של אנשים, כל אחד עם רקע לאומי וסיפורים משלו. אך במקביל הוא חש שיש לו רקע אירופי, משום שגדל על ספרות אירופית ונדד רבות במסעותיו. ככל שהוא מתבגר, הוא מוצא את עצמו משתף זיכרונות עם חבריו הדרום־אפריקאים. הוא עצוב על כך שישראל של היום איננה המדינה שעליה חלם. "הסמלים הרשמיים כולם שגויים", הוא אומר. הוא מקווה שהמרקם האנושי של הדור הצעיר לא ייחלש בגלל הסכסוכים הפוליטיים במדינה. עם זאת, הוא מתפעל מהישגיה של הארץ: "ארבעים ואחת שנים - וזה נהדר ממש". הוא מרבה לשבח את התיאטרון הישראלי, את השחקנים ואת "כוח החיים" שלהם, וכן את חשיבות ההשתתפות החיונית של הקהל. לאונרד שך מתגורר בבית ביפו, מוקף במה שנדמה כמו שבעים בתי כנסת. את יום הכיפורים שלו הוא מבלה במעבר מבית כנסת לבית כנסת.
מקורות: Leonard Schach Collection
תגובות