מקור: Armstrong Institute
מאת: Christopher Eames
עדות היסטורית מצרית שמתעלמים ממנה לעתים קרובות היא סיפור מפותל גדוש תעמולה ואנטישמיות - אבל זו גם הודאה בסיפור יציאת מצרים. זהו אחד הנושאים החמים של הארכיאולוגיה המקראית: האם יש עדויות ליציאת מצרים? ל-10 המכות? למשה רבנו? מי היה הפרעה של יציאת מצרים?
הפזמון החוזר בתשובה לשאלות אלו הוא שאין תיעוד מצרי עתיק לדברים כאלה. על פני השטח, החוסר הזה ברשומות אינו מפתיע לחלוטין, ממספר סיבות. בראש ובראשונה, רק אחוז קטן מהפפירוסים המצריים מהתקופה הנדונה שרדו. יתר על כן, באזור הדלתא של הנילוס - "ארץ גושן" - הרטוב והמוצף בקביעות, השתמרות מקורית של מבנים כמעט ואינה קיימת - שלא לדבר על מסמכי פפירוס. כפי שכותב האגיפטולוג קנת קיטשן (Kenneth Kitchen), "[כל] הרישומים המנהליים של מצרים מכל התקופות בדלתא אבדו; וגם המצאות טקסטים מונומנטליים קרובה לאפס".
בנוסף, אף מעמד מצרי שליט שמכבד את עצמו לא יודה באסון לאומי כזה כמו יציאת מצרים. דוגמה לכך: טקסטים קלאסיים מצטטים כיבוש אתיופי של מצרים עד הים התיכון שהתרחש במאה שלפני יציאת מצרים. אולם אירוע זה, שכמעט הרס את מצרים כולה, אפילו אינו נרמז בשום מקום בספרות המצרית הידועה; רק הודות לגילוי חדש יחסית של קבר של גנרל מצרי - השייך לאדם שניסה להסיג את האתיופים לאחור - נמצאה לבסוף התייחסות ארכיאולוגית לאירוע זה בעל השלכות עצומות שכמעט חיסל את מצרים.
עם זאת, לומר שאין תיעוד מצרי של יציאת מצרים זה לא מדויק. כי יש תיעוד מצרי מפורט של האירוע - מנקודת מבט שבאופן לא מפתיע חד צדדית ומלאה בתעמולה. כולנו שמענו את סיפור גאולת עם ישראל מדיכוי העבדות, ממנהלי עבודה אכזריים ומפרעה רצחני שעקשנותו הובילה בסופו של דבר לחורבן מצרים. אבל האם שמעתם את הסיפור המצרי על כוהן מרושע מצרי לשעבר שחסידיו העבדים ה"מצורעים" הביאו חורבן על הארץ, דיכאו את התושבים המקומיים, לפני שפרעה גיבור שחרר את הארץ ורדף את העבדים לכנען? הנה הסיפור המוזר, ההפוך לחלוטין, של יציאת מצרים - מנקודת המבט המצרית.
"אחד הסופרים הראשיים של מצרים... מנתון"
אחד ההיסטוריונים המצריים המוקדמים המצוטטים ביותר הוא מנתון. כוהן והיסטוריון יליד מצרים שחי בסבניטוס ("עיר העגל הקדוש") בזמנו של תלמי השני, פילדלפוס, במאות ה-4 וה-3 לפנה"ס, מנתון ידוע בעיקר בזכות עבודתו בת שלושת הכרכים "דברי ימי מצרים" (Aegyptiaca), שמשתמשים בה רבות לצורך קביעת הכרונולוגיה הפרעונית בפרט, ושל עמי העולם העתיק בכלל. עבודתו נשענת על מספר רב של מקורות עתיקים יותר שמאז אבדו להיסטוריה.
לרוע המזל, כמו ביצירותיהם של היסטוריונים קלאסיים מפורסמים רבים אחרים, דברי ימי מצרים של מנתון לא שרד בשלמותו. כיום, כל מה שיש לנו מהטקסט הם קטעים או ציטוטים ארוכים בכתבי היסטוריונים מוקדמים אחרים. הקדום מבין ההתייחסויות הללו הוא ביצירה של ההיסטוריון מהמאה הראשונה לספירה יוסף בן מתתיהו (יוספוס). הספר הראשון של "על קדמוּת היהודים" (נגד אפיון) מכיל ציטוטים ארוכים של מנתון בנוגע לאירועים הקשורים ליציאת מצרים. יוסף בן מתתיהו הציג את החלק הזה באופן הבא: "ועתה אפנה את דברי לאחד מסופריהם העיקריים [של מצרים], אשר לפני כן השתמשתי בו מעט כעד לימי הקדם שלנו; אני מתכוון למנתון".
הציטוט הבא של מנתון מתאר מלך מצרי בשם אמנופיס (הצורה היוונית של אמנחותפ) שנאמר לו "שהוא עשוי לראות את האלים, אם ינקה את כל הארץ מהמצורעים ומשאר האנשים הטמאים; שהמלך היה מרוצה מהציווי הזה, ואסף את כל אשר פגם בגופם ממצרים; ושמספרם היה 80,000; אשר שלח אל המחצבות הללו אשר במזרח הנילוס, למען יעבדו בהן ויופרדו משאר מצרים."
מנתון סיפר שהיה נביא מצרי באותו השם (אמנופיס) שחשש ש"היו כמה מהכוהנים המלומדים שהיו מזוהמים בצרעת". הוא המשיך:
[הוא] פחד שהאלים יכעסו עליו ועל המלך, אם ייראה שהיתה אלימות נגדם; שגם הוסיף זאת, מתוך תבונתו על העתיד, שאנשים מסוימים יבואו לעזרת העלובים המזוהמים הללו, ויכבשו את מצרים ויחזיקו אותה ברשותם שלוש עשרה שנים; אולם הוא לא העז לספר למלך את הדברים הללו, אלא השאיר מכתב על כל העניינים האלה, ואז התאבד, מה שגרם למלך להתעצב כך שלא ניתן היה לנחם אותו. לאחר שאלו שנשלחו לעבוד במחצבות המשיכו במצב האומלל ההוא זמן רב, רצה המלך לבדל את העיר אווריס, שנותרה אז שוממה מרועים, למגוריהם ולהגנתם; שהוא רצה להעניק להם.
כניסת 'משה'
כעת נכנסת דמות "משה" של מנתון (שמוצגת בתחילה בשם אחר, מצרי). "אבל כשהגברים האלה [העבדים ה'מצורעים'] הוכנסו לתוכה [עירם, אווריס], ומצאו את המקום המתאים למרד, הם מינו לעצמם מנהיג מתוך הכוהנים של הליופוליס, ששמו היה אוסרסיף (Osarsiph), והם נשבעו שהם יצייתו לו בכל דבר". זה שעלה לגדולה, לפי מנתון, ניסה לעשות מהפכה דתית.
הוא אז, מלכתחילה, קבע להם את החוק הזה, שלא יעבדו את האלים המצריים, ולא יתנזרו מאף אחת מהחיות הקדושות ההן שיש להן את ההערכה הגבוהה ביותר [למשל צאן ובקר], אך יהרגו וישמידו את כולן; שלא יצטרפו לאף אחד מלבד אלה שהיו מהקונפדרציה הזו. ...[הוא] קבע חוקים כאלה, ועוד רבים אחרים שהיו בעיקר מנוגדים למנהגי המצרים...
לאחר מכן המשיך מנתון לתאר את המנהיג הכהן הנוכל הזה שמתכונן להתנגדות מזוינת נגד המצרים:
[אוסרסיף] הורה שהם ישתמשו בהמון הידיים שהיו להם לבניית חומות סביב עירם, ויתכוננו למלחמה עם המלך אמנופיס, תוך שהוא לוקח תחת חסותו את שאר הכוהנים, ואת אלו שהזדהמו איתם, ושלח שגרירים אל אותם רועי צאן אשר [כבר] גורשו מן הארץ על ידי תפילמוזיס אל העיר הנקראת ירושלים; הוא הודיע להם על ענייניו שלו, ועל מצבם של אותם אחרים שטופלו בצורה כה מבזה, ורצה שיבואו לעזרתו בהסכמה אחת במלחמה זו נגד מצרים… כל הרועים האלה שמחו מאד על המסר הזה, ויצאו בבהילות כולם ביחד, כשהם 200,000 איש; ותוך זמן קצר הגיעו לאווריס. ועתה אמנופיס מלך מצרים, לאחר שהודיעו לו על פלישתם, היה בבלבול גדול, כשהוא נזכר את אשר ניבא לו [הנביא] אמנופיס, בן פאפיס...
האזכור של מנתון מתאר את פרעה אמנופיס נוקט בפעולה קיצונית כדי להימנע ממלחמה. הוא הורה לכוהני מצרים "להסתיר את תמונות אלוהיהם" לשם שמירה. הוא שלח את בנו בן ה-5, רעמסס, ל"חבר רחוק שלו" לשם הגנה. לאחר מכן הוא עזב את מצרים עם 300,000 אנשים נבחרים וחיות קדושות, כולל שור האפיס הקדוש ביותר, לגלות של 13 שנים באתיופיה ("כי מלך אתיופיה היה מחויב כלפיו").
גלות, חילול הקודש ושיבה מנצחת(?)
בהתבסס על הנבואה, אמנופיס נמנע מקרב נגד כוחות הרועים-עבדים-מצורעים בראשות אוסרסיף, "במחשבה שזה יהיה להילחם נגד האלים". מנתון המשיך:
אבל אנשי ירושלים, כשהם ירדו... התייחסו אל [המצרים] בצורה כל כך ברברית, שמי שראו כיצד הם מכניעים את הארץ האמורה, ואת הרשעות המחרידה שהם אשמים בה, חשבו שזה דבר נורא; כי הם לא רק הציתו את הערים והכפרים אלא לא היו מסופקים עד שחיללו את הקודש, והשמידו את תמונות האלים, והשתמשו בהן בצליית החיות הקדושות שנהגו לסגוד להן, והכריחו את הכוהנים והנביאים להיות התליינים והרוצחים של החיות הללו, ואז הוציאו אותם עירומים מהארץ. עוד נמסר כי הכוהן, אשר קבע את משטרם ואת חוקיהם, היה יליד של הליופוליס, ושמו אוסרסיף, מאוסיריס, שהיה האל של הליופוליס; אלא שכאשר עבר אל האנשים האלה, נשתנה שמו, ונקרא משה.
לאחר מכן תיאר מנתון (בקצרה באופן מחשיד) את שובו של פרעה אמנופיס כמנצח ו"תבוסתו" של אוסרסיף/משה, לאחר גלות בת 13 השנים:
לאחר מכן, חזר אמנופיס מאתיופיה עם צבא גדול, כמו גם בנו אחאמפסס עם צבא אחר, וששניהם התאחדו לקרב עם הרועים והעם המזוהם, והיכו אותם והרגו הרבה מאד מהם, ורדפו אותם עד גבול סוריה.
בכך מסתיים הציטוט הארוך. יוסף בן מתיתיהו סיכם: "זה מה שהמצרים מספרים על היהודים, והרבה יותר, שאני משמיט למען הקיצור".
עדותו של טקיטוס
ההיסטוריון הרומי מהמאה הראשונה לספירה טקיטוס (שנחשב באופן נרחב לאחד הגדולים ברומא) גם סיפק סיכום קצר של אירועי יציאת מצרים, מתוך מסורות ותחושות דומות למנתון. הוא כתב ב"היסטוריות" שלו:
אולם רוב הכותבים מסכימים בקביעה שפעם פרצה במצרים מחלה, ששיבשה את הגוף בצורה איומה; שהמלך... שביקש תרופה, התייעץ עם האורקל של המון, והצטווה לטהר את ממלכתו, ולהעביר לאיזו ארץ זרה את הגזע הזה המתועב על ידי האלים.
"האורקל של המון" זו כנראה התייחסות לכוהן הגדול של אמון, הנביא המתואר בתיאורו של מנתון. (בקוראן - שמצדו עוקב מקרוב אחר התיאור המקראי של יציאת מצרים - מכונה האדם הזה באופן דומה המן) לאחר מכן המשיך טקיטוס להזכיר באופן פשטני את השהות במדבר שלאחר מכן:
האנשים, שנאספו לאחר חיפושים קפדניים, מצאו את עצמם במדבר, ישבו ברובם המומים ביגון, עד שאחד הגולים, מויס שמו, הזהיר אותם לבל יחפשו הקלה מאלוהים או אדם, נטושים כפי שהיו משניהם, אלא לבטוח בעצמם, לקחת לעצמם מנהיג שנשלח משמים את האיש שקודם כל יעזור להם להיפטר מסבלם הנוכחי. הם הסכימו, ובבורות מוחלטת החלו להתקדם [למדבר] באקראי. ...לאחר מסע רצוף של שישה ימים, בשביעי רכשו לעצמם ארץ, שממנה גירשו את התושבים, ובה ייסדו עיר ומקדש.
ההשקפה ה'מצרית' מול ה'ישראלית'
באופן הומורסטי למדי, יוסף בן מתיתיהו לעג לסיפורו של מנתון (ובמשתמע גם לתיאורו של טקיטוס) על כך שהוא מתובל ב"פיקציה", "זוטות" ו"שקרים מעשיים", תוצר של "כוונה רעה אלינו" (העם היהודי) - למרות שהוא העניק למנתון קרדיט ב"עקב אחר הרישומים העתיקים שלו", שהכילו בליבתם "אמת של ההיסטוריה".
השוואת שני התיאורים של יציאת מצרים - הגרסה המצרית של מנתון והנוסח המקראי הידוע - מובילה למחקר מעניין. מספר וריאציות עלילה בולטות מיד מהאזכור של מנתון:
האסון שפקד את מצרים היה בלתי נמנע, תוצאה של פגיעה באלים על ידי משה/אוסרסיף ואנשיו ה"מצורעים", שהיו בעצמם אחראים לפורענות.
היו אלה האנשים האלה שהתייחסו למצרים בצורה "ברברית", ולא להיפך.
במקום שבעלי החיים הקדושים של המצרים ימותו במכה החמישית, הם הובאו לאתיופיה לשמירה.
במקום שבנו של פרעה ימות במכה העשירית, הוא נשלח ל"חבר שלו".
היה זה לטובת העם המצרי שאותם עבדים ורועי הצאן "המזוהמים" עזבו.
במקום שפרעה יהיה נוכח ואחראי למה שקרה בארצו, הוא היה במקום זאת במדינה אחרת לגמרי, בגלות בלתי נמנעת בהוראת האלים.
במקום שאלוהי ישראל יוציא את עם ישראל ממצרים למרות פרעה, שצבאו נמחק בים סוף, פרעה מצטייר כגיבור כובש שלפי הדיווחים גירש את ה"מצורעים" של משה לכנען, עד לגבול סוריה.
ולפי טקיטוס, העבדים היו הגזע "המתועב על ידי האלים", בניגוד לתיאור המקראי שבו עם ישראל נבחר על ידי אלוהים.
מצרים התלמיית
בסך הכל, ובהשוואה למקרא, תיאורו של מנתון נקרא כדוגמה מרתקת ל"הצלת כבוד". כמובן, לא ידוע כיצד הפרטים הללו הועברו עד למועד כתיבתו של מנתון (המאה ה-3 לפנה"ס). וכפי שיוסף בן מתיתיהו המשיך לספר ב"על קדמוּת היהודים", יש מקום בשפע למחלוקות על הפרטים של הסיפור העתיק הזה. למשל, כפי שציין יוסף בן מתיתיהו, אם משה וחבריו המנהיגים הכהנים באמת היו מצורעים, אז מדוע משה בתורה "יקבע חוקים כאלה נגד עצמו" - חוקים נוקשים נגד מצורעים המשרתים ככוהנים? (כלומר, במדבר ה' פסוק ב - "צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ.")
המרכיבים התעמולתיים של הסיפור של מנתון ברורים. עם זאת, הספקנים יציינו כי הדבר נכון לגבי שני התיאורים - המקראי כמו גם של מנתון - וכי יש לחפש גרעין יסודי של אמת בשניהם באותה מידה.
אבל אפילו מנקודת מבט ספקנית, שני הצדדים אינם ברי השוואה. האיזכור המצרי מציל כבוד לחלוטין - הוא מגנה את האויבים כ"חולים" בעוד הוא משבח בקול רם ומתנצל כלפי פרעה והמצרים. הוא מספק פרטים מיוחדים על "התחלואים" שנגרמו למצרים על ידי הזרים, אך הוא מעורפל להפליא לגבי פרטים מרכזיים שבדרך כלל ניתן לצפות שיחגגו (כמו הסיכום הקצר באופן מחשיד של תבוסת העבדים והרועים והבריחה הכפויה שלהם לכנען).
השוו זאת לפרטים שונים מתוך המקרא. "הגיבור", משה, מתואר כמעט מלכתחילה כאדם עם ליקוי דיבור כלשהו אשר בתחילה בורח על נפשו מפני פרעה; כמעט נהרג על ידי אלוהים לפני שהוא מתחיל את שליחותו; ננזף בחומרה על ידי אשתו; מקבל תיקון ותוכחה מאנשים שונים, כמו חותנו ; מתואר באחד האיזכורים כזקוק לסיוע בשל חולשה בזרועותיו; ואף לא הורשה להיכנס לארץ המובטחת מחמת חטאו. תארו לעצמכם אם אותו דבר היה נכתב על פרעה: הטקסט - והרבה יותר המחבר - לא היה שורד הרבה זמן!
כמובן, כל הפרטים הלא מחמיאים האלה, פחות או יותר, נכנסים להקשר רחב יותר שבסופו של דבר משלים את משה כאחד האישים הגדולים ביותר של התנ"ך. אבל הודאות גלויות כאלה (שלא לדבר על כל בני ישראל שנידונו על חטא, מרמור וחוסר אמון - כשרק שני מבוגרים שיצאו ממצרים הורשו להיכנס לכנען) כמעט ולא ניתן להשוות לתעמולה המרוממת את עצמה של מצרים העתיקה, כולל יראת הכבוד של הפרעונים ומשפחותיהם כאלים למחצה.
זהו, למעשה, אחד המאפיינים המגדירים את הסיפור המקראי בהשוואה לרשומות כמעט מכל האומות העתיקות הסובבות. הוא כולל הודאות בעוולות, אפילו עבור מלכי ישראל ומנהיגיה הגדולים ביותר. החשיפה המלאה והבלתי משוחדת הזו היא שהובילה כמה חוקרים (עדיין רק מעטים, כמובן) להסיק כי ההיסטוריה של ישראל צריכה באופן אוטומטי להיות מוערכת יותר כרשומה אמינה יותר מזו של תרבויות אחרות.
הערך של האזכור של מנתון
למרות ההיבטים הפולמוסיים בעליל של תיאורו של מנתון, זוהי פנינה אמיתית: זוהי הודאה מצרית של ממש בהיסטוריה הבסיסית של האירוע המקראי. ופרטים שונים ממנו מסייעים רבות בלימוד המקרא, במיוחד כשמחפשים חיזוק לספר בין תגליות חומריות במצרים.
אחרי הכל, למורת רוחם של היסטוריונים מודרניים, לפרעה של יציאת מצרים אין שם בתנ"ך. (זו לא השמטה; במקום זאת, זה היה מנהג ספציפי של תקופת הממלכה החדשה - שכמובן משה הכיר - לא להשתמש בשמו של פרעה) מנתון המאוחר יותר, לעומת זאת, כינה אותו בשם אמנופיס - הצורה היוונית המאוחרת יותר של השם הפרעוני המצרי, אמנחותפ. (מצרים, בזמנו של מנתון, נשלטה על ידי התלמיים היוונים; לפיכך, היוונית הייתה הלינגואה פרנקה של האומה באותה תקופה)
ישנם ארבעה פרעונים מצריים ידועים בשם אמנחותפ, כולם שלטו בין המאות ה-16 ל-14 לפנה"ס - אמנחותפ הראשון, השני, השלישי והרביעי (האחרון שינה את שמו לאחנתון מאוחר יותר בחייו). האזכור של מנתון מספק אפוא ראיות תומכות לזיהוי הפרעה של יציאת מצרים כאחד מאלה.
בהמשך לנקודה זו, יש ויכוח סוער מתי התרחשה יציאת מצרים המקראית. הכרונולוגיה המקראית ממקמת בנחישות את יציאת מצרים במאה ה-15 לפנה"ס. עם זאת, מגמה פופולרית היא לתארך את יציאת מצרים למאה ה-13 לפנה"ס ולזהות את הפרעה של יציאת מצרים בתור רעמסס השני. סיבה מרכזית לכך היא הפירוט המקראי על בנייתה של העיר רעמסס. העיר פר-רעמסס נבנתה בתקופת שלטונו של רעמסס השני (ונקראה על שמו). עם זאת, שם זה משמש גם בסיפור יוסף; לפיכך, המתנגדים לתיאוריית "פרעה רעמסס" טוענים שהשם המקראי הוא אנכרוניסטי (שינוי עריכה מאוחר יותר) לאתר מקורי מוקדם יותר שנשא שם מעורפל יותר.
ומה היה האתר המקורי, המוקדם יותר של פר-רעמסס במהלך התקופה הנדונה של המאה ה-15 לפנה"ס, לפי הכרונולוגיה המקראית? זו במקרה העיר אווריס (שם דומה לשורש המילה עברים). יתר על כן, ייתכן שהשימוש המקראי בשם "רעמסס" אינו מתייחס בהכרח לפרעה רעמסס המאוחר של המאה ה-13 לפנה"ס כלל: האם הוא עשוי להתייחס לבנו של אמנופיס שמנתון מתאר עם אותו השם - בן שאבד מאז להיסטוריה, ללא אזכור באף אחת מרשימות המלכים של מנתון? (זה לא מוסבר בשום מקום בכתביו הקיימים של מנתון - אולי אמנופיס ש"שלח את בנו לחבר" הוכח כבחירה גרועה!)
נקודה נוספת: המספר המקראי העצום של יציאת מצרים "כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף." נדחה לעתים קרובות אפילו על ידי חוקרי המקרא כגדול בצורה בלתי אפשרית. (מספר חלופות הוצעו - אפילו באזור של כמה אלפי גברים) עם זאת, המספרים המשולבים של מנתון, למרות שהם אינם תואמים, הם עדיין עצומים באופן דומה -200,000 גברים "רועי צאן", מלבד 80,000 חוצבים עבדים (לא כולל נשים וילדים, שאינם מוזכרים על ידי מנתון).
נקודות אלה, בין היתר, מתכנסות כדי להוסיף אמון להסטוריה, לתארוך ולגיאוגרפיה של אירועים שונים אלה, כפי שמתועדים במקרא.
אפילו הנושא הכולל של צרעת (אם כי מעוות בצורה אנטישמית קלאסית) מתחבר לתיאור המקראי. שישה קטעים שונים בתורה מזכירים את הצרעת, כולל הדרכה כיצד למנוע אותה וגם איך לטפל בה. יתר על כן, נס הכולל צרעת שימש את משה כדי לספק עדות לשליחותו האלוהית. אפילו פנייתו הראשונה של משה אל פרעה - לפני שהחלו המכות - מכילה ידיעה אולי קשורה: "'וַיֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ--פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב." (שמות ה', פסוק ג).
אזכורים אלה, יחד עם דיווחיהם של מנתון וטקיטוס, מצביעים על כך שיכולה הייתה להיות התפרצות של צרעת באותה תקופה. (ה"האשמה" של מנתון של העברים על כך נשמעת קשורה ישירות ל"מוות השחור", או מגפת האבעבועות, של ימי הביניים - המגיפה המפורסמת שבגינה הואשמה האוכלוסייה היהודית, שלא הושפעה ממנה באופן יחסי, הודות לקפדנות יתר, הסגר וחוקי בריאות המבוססים על המקרא.
האזכור המצרי האוהד של מנתון, בסך הכל, עשוי להיות ניסיון להציל כבוד. אבל במובן מסוים, הוא משיג את ההיפך הגמור - מעניק אמינות חזקה להיסטוריות הליבה של אירועים שאפילו בימיו של יוסף בן מתיתיהו היו מוטלים בספק. אירועי יציאת מצרים, שכפי ששני הדיווחים מעידים, היוו אסון מחריד למצרים - ובסופו של דבר הובילו את האוכלוסייה המשועבדת לארץ המובטחת.
