היום אנו צוללים עמוק לתוך אחת מהפנינים החבויות. וכשאנחנו אומרים עמוק, אנחנו מדברים על עמוק "700 שנה וכמה שכבות של עור". זהו הסיפור האגדי של ראזוק קעקועים (Razzouk Tattoo), חנות קעקועים בבעלות משפחתית בלב ירושלים העתיקה, שמפארת את עולי הרגל הדתיים עם העיצובים היפים והעוצמתיים שלהם כבר 28 דורות. הבה נחפור בהיסטוריה המדהימה של קעקועים דתיים ונגלה איך חנות הקעקועים הוותיקה ביותר בעולם נשארה בסביבה כל כך הרבה זמן.
קבורה עמוק בסמטאות המפותלות בעיר העתיקה בירושלים, ליד שער יפו, חנות זעירה ועליה שלט "Razzouk Tattoo: Tattoo with Heritage Since 1300". בפנים, וואסים ראזוק ושני בניו - ניזאר ואנטון - מפארים את הפטרונים עם קעקועים דתיים פשוטים אך יפים. החנות שלהם היא המאחז האחרון של קעקועי צליינים בעולם.
כל קעקוע הוא באמת סיפור. הוא יותר מ"סימן קבוע של אי שפיות זמנית" (כפי שחלק מהדורות המבוגרים נוהגים לומר). זו קפסולת זמן של רגע - זיכרון, טיול, אדם, תחושה - מורגשת כל כך חזק עד שהמקועקע מסכים שיקפסלו אותה בתמונה וימתגו אותה על גופו לנצח.
ובכן, חנות קעקועים בירושלים העתיקה, בת מסורת משפחתית של 700 שנה, מיד מעלה את המחשבה "יהודים לא אמורים לעשות קעקועים". אז זה הדבר הראשון שצריך להבין לגבי ראזוק קעקועים - הקעקועים שהם מעניקים הם קעקועים נוצריים קופטיים. וואסים ובניו הם דור 27 ו-28, בהתאמה, של אמני קעקועים של משפחת ראזוק המעניקים אותם.
לפי הסיפור, אבותיו של וואסים - שהיו נוצרים קופטים - עזבו את מצרים לפני 500 שנה ועלו לרגל לארץ הקודש ונשארו בה. קעקועים היו נפוצים במסורת הקופטים, לעתים קרובות בצורת הצלב הקופטי. מסורת הקעקועים המשפחתית של משפחת ראזוק החלה בשנת 1300 - בקעקוע של קופטים אחרים. הם הביאו איתם מאות שנים של מורשת קעקועים - יחד עם 150 קוביות עץ יפהפיות מגולפות ביד. עם המעבר לישראל, הם החלו לקעקע עולי רגל ליד כנסיית הקבר במהלך חג הפסחא, ומאז נולד המוניטין של משפחת ראזוק בירושלים ונמסר מאב לבן.
רבות מאותן קוביות עץ יפיפיות, המשמשות כשבלונה לקעקועים של ראזוק, עדיין נמצאות בשימוש היום בחנות. הקוביות מתארות בדרך כלל ציורי קו פשוטים של דברים כמו צלבי ירושלים, צלבנים, דגלי נוצרים, צליינים דתיים רכובים על סוסים, אמרות לטיניות וכדומה. אבל כמובן, הכוח שיש לקעקועים האלה לא נובע מנושא מהודר או מעבודת דיו מורכבת. זה הסיפור שהם מספרים. אנשים הולכים למשפחת ראזוק היום מאותה סיבה שהם הולכים כבר מאות שנים - כי קעקוע של ראזוק הוא סימן קדוש לזמן של אדם בירושלים. ויש משהו קסום בידיעה שיצירת האמנות שעומדת להירשם לצמיתות על גופך היא אותה יצירה שמישהו עשה לפני מאות שנים גם כן.
נוצרים קופטים עוקבים אחר מורשתם עד למצרים בשנת 42 לספירה. אז, אתם יודעים, די מוקדם בציר הזמן הנוצרי. הם טוענים כי מחבר הבשורה על-פי מרקוס הוא הבישוף הראשון שלהם. והיום, מצרים היא עדיין ביתה של האוכלוסייה הנוצרית הגדולה ביותר במזרח התיכון ובצפון אפריקה - הקופטים. כמו אצל נוצרים מוקדמים רבים, נראה שברגע שהקהילה הקופטית הוקמה, הם החלו להירדף. בזמן שהעולם סביבם נכבש ואז אימץ את האימפריה הרומית ומאוחר יותר את האיסלאם, הקופטים החזיקו חזק באמונתם. ולעיתים קרובות הם דוכאו, נעצרו, עונו ואפילו נרצחו כתוצאה מכך. וזה היה בעיצומה של הרדיפה הזו שהחלה מסורת הקעקוע הקופטי. הקעקועים שירתו שתי מטרות בשלב מוקדם.
ראשית, הם היו סימן של התרסה. לא משנה איזה דיכוי או רדיפה עלולים לבוא בדרכם, הם רצו להראות שהם לא מוכנים להתכחש לאמונתם. ככאלה, סימנים דתיים אלה נעשו לעתים קרובות על הפנים - כך שממש לבשת את הנצרות שלך על הפנים שלך. יש גם סיפורים על משפחות קופטיות שבניהן הצעירים נחטפו על ידי כל אימפריה ששלטה באותה תקופה כדי להפוך לחיילים. המשפחות קיוו שהקעקועים ישמשו תזכורת נצח לילדיהן מהי המורשת האמיתית שלהם. וככאלה, קעקועים קופטים לא היו רק למבוגרים. אפילו תינוקות היו - ועודם - מקועקעים באופן קבוע.
ושנית, הקעקועים היו גרסה קבועה של חותמת מועדון. באופן מסורתי, הם היו מקבלים צלב קופטי על פרק כף היד הימני הפנימי. והצלבים האלה היו צריכים להיות מוצגים לפני הכניסה לכל כנסייה. הם נועדו למנוע מאנשים שאינם מאמינים ואנשים שאולי מייחלים לקופטים פגיעה להיכנס למקומות הפולחן שלהם. עד היום, קבלת צלב קופטי או ירושלמי על פרק כף היד הימנית הפנימית היא בחירה פופולרית בראזוק קעקועים. הסימון לוקח רק 10 או 15 דקות ליצור, אבל הוא נושא בתוכו אלפי שנות היסטוריה.
ולפעמים, המשקל של כל ההיסטוריה הזו יכול להיות גדול מדי.
אביו של וואסים, אנטון, בילה למעלה מחצי מאה בקעקוע של עשרות אלפי עולי רגל. היו לו פטרונים שהטיסו אותו בכל רחבי העולם עבור הזכות לומר שיש להם קעקוע מקורי של ראזוק. סבו של וואסים, יעקוב, נודע בשם "הגופ" או "המקעקע" והיה לכאורה המקעקע הראשון בישראל שהשתמש במכונת קעקועים חשמלית (היא הופעלה באמצעות מצבר לרכב). הוא גם קעקע את קיסר אתיופיה, היילה סלאסי, בשנות ה-30. נעליים גדולות להיכנס אליהן.
אבל כשוואסים ראזוק גדל, הוא לא רצה שום קשר לעסק המשפחתי.
האגדה של 26 דורות לא קראה לו, היא הכבידה עליו. אביו של וואסים ניסה כל שביכולתו כדי להכניס את וואסים לעסק המשפחתי, אבל וואסים היה עסוק בדברים אחרים. אך הוא תמיד היה בסביבה. הוא גדל כשהסתכל על סבו ואביו מקעקעים. ויום אחד, משהו השתנה עבור וואסים. הוא קרא ראיון שערך אביו ובכתבה, אביו הזכיר כמה הוא עצוב שהמסורת של המשפחה תיגמר יחד איתו. ומשהו נגע בוואסים. הוא חשב על הדורות של ראזוק שמסרו את אמנותם במשך מאות שנים של עולי רגל שהגיעו למשפחתו כדי לקבל את זיכרון הטיול ואת אמונתם בדיו לנצח. זה היה רגע ה'אהה' של וואסים ובשנת 2007, הוא הצטרף לאביו אנטון בחנות ובסופו של דבר השתלט עליה.
ב-16 השנים שחלפו מאז, וואסים גם נקט בצעדים להרחבת הטווח של ראזוק ולחיזוק כוח העמידה שלו על ידי הכשרת קבוצה קטנה של אמני קעקועים שנבחרו בקפידה ברחבי העולם להיות שגרירים רשמיים של ראזוק. היום אפשר לקבל קעקוע רשמי של ראזוק מאמן עם הכשרת ראזוק במקומות כמו לורטו, איטליה, סנט צ'ילי דאפשר, צרפת, ופרנקלין, טנסי.
לעת עתה, נראה שמורשת משפחת ראזוק תמשיך להתקיים. בנו של וואסים ניזאר התחיל לעבוד לצידו ב-2015, ובנו השני אנטון הלך בעקבותיו ב-2019. גם אשתו של וואסים, גבריאל, היא חלק מצוות משפחת ראזוק - וגם ממנה יש ציפיות לעמוד בהן. למרות שדובר הרבה על שושלת האב לבן של ראזוק, היו גם נשות ראזוק שקעקעו שם במשך דורות.
כל קעקוע מספר סיפור. והסיפור של משפחת ראזוק הוא סיפור ארוך ומרתק. הקעקועים פשוטים - אבל המשמעות שהם מחזיקים עמוקה.
מקורות:
