כנסיית הקבר בירושלים נחשבת לאתר הקדוש ביותר לנצרות. על פי המסורת, זה היה המקום בו ישוע נצלב, נקבר, וקם לתחייה. בעוד אתר קדוש זה מחולק בין כמה עדות נוצריות, המשמורת הכוללת של כנסיית הקבר היא בידי שתי משפחות מוסלמיות.
ההיסטוריה של הכנסייה
על פי המסורת הנוצרית שימש אתר הכנסייה כמקום ההתרחשות של כמה מהאירועים האחרונים בחיי ישוע. ראשית, הנצרות זיהתה מקום זה עם הגבעה עליה נצלב ישוע, שהברית החדשה מכנה בשם "גולגולתא":
אָז מְסָרוֹ אֲלֵיהֶם לְהִצָּלֵב וַיִּקְחוּ אֶת־יֵשׁוּעַ וַיּוֹלִיכֻהוּ׃ וַיִּשָּׂא אֶת־צְלוּבוֹ וַיֵּצֵא אֶל־הַמָּקוֹם הַנִּקְרָא מְקוֹם הַגֻּלְגֹּלֶת וּבִלְשׁוֹנָם גָּלְגָּלְתָּא׃ וַיִּצְלְבוּ אֹתוֹ שָׁמָּה וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים עִמּוֹ מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וְיֵשׁוּעַ בַּתָּוֶךְ׃ וּפִילָטוֹס כָּתַב עַל־לוּחַ וַיָּשֶׂם עַל־הַצְּלוּב וְזֶה־דְּבַר מִכְתָּבוֹ יֵשׁוּעַ הַנָּצְרִי מֶלֶךְ הַיְּהוּדִים׃
(הבשורה על-פי יוחנן יט, 16-19)
לאחר הורדת גופתו של ישוע מן הצלב היא נטמנה בקבר חצוב בסלע בחלקת הקבורה של יוסף הרמתי. הקבורה בקבר של אדם זר נדרשה מחמת איסור הלנת המת בהלכה היהודית. שלושה ימים לאחר הקבורה הגיעו לקבר מרים, אם ישוע ומרים המגדלית ומצאוהו פתוח וריק. באוויר היה ניחוח ורדים כשמעל המקום ריחף מלאך שבישר להן על קימתו של ישוע לתחייה.
הברית החדשה אינה מספקת תיאור ברור של מקום הצליבה. זיהוי מקום הצליבה והקבורה המשוער, כמקובל עד ימינו, מיוחס להלנה, אם הקיסר הרומי קונסטנטינוס, אשר ביקרה בירושלים 300 שנה אחרי מות ישוע, בשנת 326. מורה דרך מקומי הוביל את הלנה למקום הקבורה שהיה מוסכם על המאמינים אז, וכן הצביע בפניה על שרידים של הצלב האמיתי - לפי המסורת באותה עת. בעקבות כך קידשה הלנה את המקום, שם הורה הקיסר, כעבור זמן, להקים כנסייה לציון אתר הקבר הקדוש - היא 'כנסיית הקבר'.
כנסיית הקבר המקורית הוקמה במאה ה-4 לספירה, מבנה זה נהרס במהלך המאה ה-11 לספירה על ידי הפאטימים, אם כי הכנסייה נבנתה על ידי הביזנטים מחדש זמן לא רב לאחר חורבנה. מפעל בנייה נרחב זה החל בעקבות בקשתו של בישוף ירושלים מהקיסר בוועידת הכנסייה בניקאה, בשנת 325, לחשוף את קבר ישוע. אדריכל הכנסייה, שנבנתה בין השנים 326–335, היה אמן ממוצא סורי או ארץ-ישראלי, בשם זנוביוס. הכנסייה מוקמה על תוואי רחוב ה"קארדו", הנמתח משער שכם אל שער ציון.
עם כיבוש ירושלים בידי הפרסים בשנת 614 נהרסה הכנסייה כמעט כליל, ונשארו ממנה רק שרידים דלים. הפרסים שהו בירושלים שנים ספורות, ועם שוב הביזנטים לירושלים בשנת 628 בראשותו של הקיסר הרקליוס עברה הכנסייה סדרת שיפוצים שלא הושלמו, שכן ב-638 כבשו המוסלמים את הארץ ופעולות הביזנטים בירושלים הוגבלו. עם זאת, המוסלמים לא נגעו לרעה בכנסייה, כחלק ממדיניות הסובלנות הכללית בה נהגו כלפי בני דתות אחרות שכבשו, במיוחד כלפי עמי הספר.
אף מסופר כי כובש הארץ המוסלמי עומר בן אל-ח'טאב, סר לכנסייה לאחר כיבושה והתפלל בכבוד רב מול פתחה - ולא בתוכה, כדי שהכנסייה לא תהפוך לקדושה למוסלמים וייווצרו מריבות על שטחה. לפי סיפור זה, במקום בו התפלל עומר נבנה מסגד עומר, השוכן עד היום ליד כנסיית הקבר. סובלנות דומה לא אפיינה שליטים מוסלמים אחרים, ובשנת 1009 ציווה הח'ליפה הקנאי אל-חאכם באמר אללה להרוס את הכנסייה.
לפי עדותו של אולריך (Ulrich), בישוף העיר אורליאן על טקס "שבת האור", עדות המתוארכת בין השנים 1025–1028, בתקופה זו שוקם לכל הפחות מבנה האדיקולה. ב-1033 פקדה רעידת אדמה חזקה את ירושלים, בעטיה נהרסו מבנים רבים בעיר, ובהם מבנה כנסיית הקבר. בעקבות כך התירו הפאטימים (שליטי הארץ המוסלמים) לנוצרים לשקם את כנסייתם. הקיסר הביזנטי מונומכוס ניצל היתר זה, ואחרי 1042 עברה הכנסייה שיפוץ יסודי ביוזמתו ובמימונו. בדיווח מ-1047 של פילוסוף, משורר ומטייל פרסי בשם נאצר ח'וסרו (Nasir-i-Khusraw), מתוארת הכנסייה כמבנה מפואר "המסוגל להכיל קהל של 8,000 אנשים... אשר נבנה במיומנות גבוהה ביותר, [בעזרת] שיש צבעוני, [מעוטר] באורנמנטיקה ופסלים...".
ב-1099 כבשו הצלבנים את ירושלים לתקופה של 88 שנים, במהלכה הם שיפצו את הכנסייה, פיארו אותה אף יותר ממונומכוס, ולמעשה מבנה הכנסייה היום מושתת רובו ככולו על הבנייה הצלבנית מאז.
האפוטרופוסים של הכנסייה
מימי הצלבנים ועד המאה ה-19 היו בכנסיית הקבר שלושה אפוטרופוסים - הכנסיות היוונית-אורתודוכסית, האפוסטולית הארמנית והרומית-קתולית. במהלך המאה ה-19 הורחבה האפוטרופסות לשלוש כנסיות נוספות, הקופטית-אורתודוקסית, האורתודוקסית האתיופית והסורית-אורתודוקסית. עם זאת, לשלוש הכנסיות הללו יש פחות אחריות בהשוואה לשלוש האפוטרופוסים המקוריים. בעוד שהאפוטרופוסים הללו מתקיימים בדרך כלל בשלום זה עם זה, יש לציין כי סכסוכים, שהובילו לעיתים לעימותים אלימים, פרצו מדי פעם בתקופה המודרנית.
לא מאד קשה לדמיין כי האפוטרופוסים של האתר הקדוש ביותר לנצרות בימי הביניים גם כן מצאו עצמם לעתים במחלוקות זה עם זה, ואולי אף מעורבים באלימות פיזית, מכיוון שלחלק מעמיתיהם המודרניים היתה אותה חוויה. זו צוטטה כסיבה העיקרית לכך שהאפוטרופסות הכוללת של כנסיית הקבר נמצאת בידי שתי משפחות מוסלמיות. על פי אזכור אחד, האפוטרופסות המוסלמית על כנסיית הקבר הוענקה על ידי הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב כאשר ירושלים נכבשה על ידי המוסלמים בשנת 637. משפחת נוסייבה, משפחה שמקורה בעיר מדינה נבחרה למשימה זו.
משפחת נוסייבה היא אחת מהשושלות הערביות הוותיקות בירושלים. המשפחה מתארכת את הגעתה לירושלים לתקופת הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל במאה ה-7, והיא הייתה אחת מהמשפחות המרכזיות באליטה המוסלמית הירושלמית ששלטה בעיר בתקופה האימפריה העות'מאנית. על פי המסורת, מקור שם המשפחה באישה בשם נוסייבה בנת כעב שנמנתה על בני אנצאר ועל בני לוויתו של מוחמד.
לאחר מספר מאות שנים של שלטון מוסלמי, ירושלים נפלה בידי הצלבנים. אולם בשנת 1187 כנסיית הקבר וירושלים היו שוב בידי המוסלמים, שכן הן נפלו בידי צלאח א-דין. משפחת נוסייבה מונתה מחדש על ידי הסולטאן לשמש כשומרי הכנסייה. צלאח א-דין חתם את השער הקדמי השני של הכנסייה, ומסר את המפתח למשפחה זו. הרקע הוא ללא ספק הוראה של השלטון המוסלמי שאפשר מחד את המשך הפולחן של הנוצרים בכנסייתם אולם שלט על הכניסה באמצעות המשפחה המוסלמית.
שומרי המשנה של הכנסייה
לטענת משפחת נוסייבה, רק במהלך המאה ה-16 (כשירושלים הייתה תחת השלטון העות'מאני) מונתה משפחת ג'ודה ל'שומרי המשנה' של הכנסייה. לעומת זאת, משפחת ג'ודה טוענת שהם היו האפוטרופוסים של הכנסייה עוד מימי צלאח א-דין. יתר על כן, נאמר כי הג'ודה הראשון שקיבל את המפתח לכנסייה היה שייח' ולא צופה ממנו שיעבוד פיזית. לכן מונתה משפחת נוסייבה לפתוח את שער הכנסייה.
ממתי יש להם את מפתחות הכנסייה? התשובה אינה ברורה. יש מסורות מוסלמיות הטוענות שמסירת המפתחות הינה מימיו של הח'ליף השני, עומר אבן אלח'טאב שלפי המסורת הוא זה שקיבל בכבודו ובעצמו את כניעת ירושלים מידי הביזנטים ב-638 לספירה וכי הפטריארך סופרוניוס מסר לעומר את המפתחות על מנת לפתור סכסוכים פנימיים של הנוצרים. עומר מסר את המפתחות למשפחת נוסייבה. חוקרים מטילים ספק במהימנות המידע הזה. יש דעות המייחסות את החזקה לתקופה האיובית, לאחר כיבוש ירושלים מידי הצלבנים ב-1099 ע"י צלאח א-דין.
העדות הקדומה ביותר לגבי מפתחות אלו במקורות מספרת על הח'ליף העבאסי הארון א-רשיד (786-809) שקשר קשרים דיפלומטיים וכלכליים עם קרל הגדול שליט הממלכה הרומית העצומה ששלטה על כל מערב אירופה. מטרת הקשרים האלו הייתה האינטרס המשותף של שני הצדדים באיבתם כלפי הממלכה הביזנטית שאיימה עליהם. במסגרת יחסים אלה וכמחווה כלפי קרל הגדול שלח לו הארון א-רשיד את מפתחות כנסית הקבר.
היכן המפתחות היום?
למרות שעברו מאות שנים והשלטון התחלף, הזכויות של המשפחות המוסלמיות לא השתנו. אפילו בתקופה הבריטית בין 1917-1948 לא נשללו זכויות אלו מידי המוסלמים. במשך תקופה ארוכה גבו המוסלמים "דמי כניסה" מהמבקרים בכנסייה, ובימים שבהם גבר המתח בין הנוצרים והמוסלמים בירושלים, הם סירבו לפתוח את דלתות הכנסייה למשך ימים ולעיתים שבועות. נזירים שהתגוררו בתוך הכנסייה "נכלאו" למעשה בשל כך, ולולא חבריהם מבחוץ שהגניבו להם אוכל ומים דרך חלון, היו בוודאי גוועים ברעב. סיפור מעניין מספר על מזונם של הנזירים בני העדה הארמנית שהועלה אליהם מבעד לחלון הפתוח שבקומה העליונה, והנזירים היו משתמשים בסולם על מנת לצאת מהחלון. כיום, אין לסולם שימוש. אולם, מכיוון שהסולם נכלל בהסכמי הסטטוס קוו, אסור להזיזו ממקומו למרות שמכול בחינה מעשית ורוחנית, הוא מיותר והוא ניצב במקומו כבר יותר מ-250 שנה. האפיפיור פאולוס השישי קבע בשנת 1964 כי הסולם יישאר במקומו עד שהכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית תתאחדנה.
מדוע ממשיכות המשפחות האלו לשאת בנטל הזה? לא מדובר בזכויות כלכליות שהרי כבר ב-1831 ביטל אבראהים פאשא את תשלום דמי הכניסה וגם כשהמבקרים היו משלמים, את הכספים גרפו נציגי הפטריארכיה ולא שומרי השער. כבוד? יש והרבה. שהרי עיני כל העולם הנוצרי נשואות לאתר הזה אולם מדוע שמוסלמים יתעקשו לזכות בכבוד שהעולם הנוצרי מעניק למקום הקדוש להם? אולי שליחות? שליחות מטעם העולם האסלאמי כולו להמשיך ולהציג שליטה מוסלמית, עליונות דתית של האסלאם על הנצרות? ואם כך, מדוע העולם הנוצרי אינו מנסה לקבל לרשותו את המפתחות? סטטוס-קוו? או שמא אין הם רואים בפתיחת הכנסייה אקט של כבוד והפעילות של המשפחות המוסלמיות מתפרשת אצלם כאקט של מתן שירות ולא כשליטה?
כיום, משפחת ג'ודה ממשיכה בתפקידה להגן ולשמור על המפתח, ואילו משפחת נוסייבה אחראית על פתיחת השער לכנסייה. למען האמת, למעשה יש שני מפתחות כיום. נטען כי אחד מהם הוא בן 850, אם כי הוא שבור כעת ולכן כבר לא נעשה בו שימוש. המפתח השני, בן 500 שנה, הוא המפתח המתפקד היחיד, ונשמר במשרד קטן המחובר לכנסייה. מאז סוף המאה ה-19 מתקיים מדי שנה טקס של שלוש העדות הנוצריות העיקריות לחידוש הכרתן באפוטרופסות המוסלמית של כנסיית הקבר.
האפוטרופוסים מכל אחת משלושת העדות העיקריות מקבלים את המפתח כשהם צריכים לערוך תהלוכה סביב הכנסייה, ואז מותר להם לפתוח את הדלת לאחר הליטורגיות של הבוקר, ולאחריהן הוא מוחזר לאפוטרופוסים המוסלמים. זה מתרחש ביום חמישי הקדוש, ביום שישי הטוב האורתודוכסי ובשבת הקדושה של הכנסיות הרומית-קתולית, היוונית-האורתודוקסית והאפוסטולית-ארמנית.
בשעת הפתיחה, מתייצבים שלושה נציגים של העדות העיקריות בתוך הכנסייה מאחרי השער הנעול. לכל אחד מהם יש תור מוגדר שבו הוא מסיר את וו הסגירה הנמצא בתוך הכנסייה ופותח חלון בדלת. דרך החלון מוציאים סולם עץ לצד החיצוני של הדלת. את הסולם מקבלים נציגי המשפחות המוסלמיות ומניחים אותו על הדלת. נציג משפחת ג'ודה נותן את המפתח לנציג משפחת נוסייבה העולה על הסולם ופותח את דלתות הכנסייה. לאחר מכן, נציג משפחת נוסייבה הוא זה שדוחף את הדלתות ובכך הכנסייה פתוחה למבקרים ולמתפללים.
אז מי יותר חשוב? נוסייבה או ג'ודה. תלוי את מי שואלים. כל משפחה נוטה להציג את עצמה כאחראית על פתיחת השער. בספרי טיולים רבים רשומה בעיקר משפחת נוסייבה אולם משפחת ג'ודה טוענה כי נוסייבה התבקשו לסייע למשפחת ג'ודה שהיו אנשים עשירים, מכובדים ושייח'ים בהר הבית ולא רצו להתאמץ פיזית, לעלות על סולם ולהתבזות ולמעשה משפחת נוסייבה הם נספחים שקבלו ברבות הימים אישור רשמי (פירמאן) על זכויותיהם.
מי הם נציגי המשפחות כיום? עד לפני מספר שנים נציג משפחת ג'ודה היה עבד אל-קאדר אדיב ג'ודה, מכונה "אבו איהאב", אולם בעקבות מחלה עברה החזקת המפתח לאחיינו, אדיב ג'ודה. כאן המקום לציין כי העברת הזכויות אינה בירושה מאב לבן אלא מאח לאח. רק כאשר האח הצעיר הולך לעולמו או נופל למשכב, עוברות הזכויות לדור הבא, מאח לאח. נציג משפחת נוסייבה בשנים האחרונות הינו וג'יה נוסייבה המכונה "אבו עובאדה" שיושב על ספסל המיוחד לו בכניסה לכנסיית הקבר.
מה התמורה לפעילות זו? סכום שנתי סמלי שהעדות מעניקות למשפחות אלו. בעבר היה נהוג לתת להן מזון יבש (קמח/שמן). ההקפדה לקבל את הסכום מצד מחזיקי המפתח היא כדי ליצור רצף של חזקת הזכויות ומצד העדות המטרה היא ליצור יחסי עובד ומעביד, כלומר להבהיר מי הוא המעסיק.
האם כל יום האנשים האלו משכימים לפתיחת הכנסייה? ברור שלא. מזה מספר עשרות שנים החליטו המשפחות להקל על עצמן ומינו את אחד מעובדי הכנסייה בתשלום כדי שיפתח ויסגור במקומם את הדלת מידי יום.
מי שאחראי על הפתיחה בדרך כלל הנו עומר אבו סומריין שקיבל רשות ללון במנזר אברהם היווני-אורתודוכסי שברחבת כנסיית הקבר. הסיבה שהיוונים הסכימו שהוא ילון ויקבל חדר היא כדי לחסוך מהם את הטרחה שבהבאת פותחי הכנסייה. בעבר, העדות היו חייבות לשכור כלי תחבורה שיביא את נציגי המשפחות לשעת הפתיחה. זאת טרחה לא פשוטה ולכן העובד שפותח את הכנסייה לן במנזר הסמוך.
אז מי שולט בפתיחה? לכאורה המשפחות המוסלמיות אבל בפועל אין אפשרות לפתוח את הכנסייה ללא פתיחה מוקדמת של הדלתות מבפנים וזאת זכות השמורה ליוונים אורתודוכסים. מעבר לכך, מי קובע את זמני הפתיחה? העדות הנוצריות ללא מעורבות או שיקול דעת של המשפחות המוסלמיות. למרות ששעות הפתיחה קבועות שנים מראש הרי שהיחידים שיכולים לערוך שינוי הן העדות הנוצריות ולא מחזיקי המפתח.
שלוש פעמים בשנה עובר המפתח לאחת העדות כך שהרצף השנתי נשבר וכל אחת מהעדות העקריות זוכה לפתוח את הכנסייה. בכל טקס נוצרי חשוב, יקפידו להתייצב נציגי העדות, לבושים במיטב מחלצותיהם ויוכיחו לעולם כולו כי הזכויות שלהם והם רשאים לכבוד הנובע מחזקה זו.
מקורות:
