שבר לבן בחיי המשפחה: פסיכואקטיביות ורפואה בבתי ערב הקדומה
- גור זיו
- לפני יום 1
- זמן קריאה 4 דקות
מה מסתתר בכלי חרס עתיקים? לפעמים, הרבה יותר מאבק. חוקרים גילו שרידים של צמח פסיכואקטיבי עוצמתי בתוך בתים מתקופת הברזל בערב הסעודית. השימוש בו לא היה שמור לכוהנים או לטקסים גדולים, אלא היה חלק מחיי המשפחה. האם הם השתמשו בו כתרופה, כמטהר או כדי לצאת למסעות רוחניים במטבח?
בתוך נווה המדבר הירוק והשוקק של קורייא (Qurayyah) שבצפון-מערב ערב הסעודית, במקום שבו נתיבי סחר עתיקים הצטלבו והפיחו חיים במרחב הצחיח, שכנה קהילה תוססת לפני כ-2,700 שנה. אנשיה בנו בתים, גידלו יבולים, סחרו בסחורות יקרות ערך, וחיו את חייהם על רקע נופי הפרא של תקופת הברזל.
במשך שנים, ארכיאולוגים חפרו באתר וחשפו את שרידי התרבות החומרית שלהם - כלי חרס, מבנים, עדויות לחקלאות. אך לאחרונה, צוות בינלאומי של מדענים, בראשות מכון מקס פלאנק לגיאו-אנתרופולוגיה, מצא משהו אחר, משהו בלתי נראה ועם זאת רב עוצמה, שהסתתר בתוך כלי קטורת וכלי אגירה עתיקים: טביעת אצבע כימית של צמח מסתורי ומעורר מחשבה, השבר הלבן (Peganum harmala, המכונה גם הרמלה).
התגלית הזו, שפורסמה בכתב העת המדעי היוקרתי Communications Biology, אינה רק עוד ממצא ארכיאולוגי; זהו החלון הקדום ביותר שנפתח אי פעם אל תוך עולם הרפואה, הטקסים והתודעה של תושבי ערב הקדומה, והוא חושף סיפור מפתיע על האופן שבו צמחים פסיכואקטיביים היו שזורים לא בפולחנים נשגבים, אלא במרקם היומיומי של החיים הביתיים.
סיפור התגלית מתחיל בכלים צנועים למראה - כלי קטורת (מחתות) וכלי חרס אחרים שנמצאו פזורים לא במקדשים או בקברים מפוארים, אלא בחצרות, במטבחים ובמרתפים של בתי המגורים בקורייא. במשך זמן רב, תפקידם המדויק נותר בגדר תעלומה. החוקרים שיערו שהם שימשו לשריפת חומרים ארומטיים, אך לא היו להם הוכחות חותכות. כאן נכנסה לתמונה הטכנולוגיה המודרנית.
צוות המדענים, בראשותה של ד"ר ברברה הובר (Barbara Huber), השתמש בשיטה מתקדמת הנקראת כרומטוגרפיה נוזלית עם ספקטרומטריית מסה טנדם (HPLC-MS/MS), המאפשרת לזהות תרכובות כימיות זעירות גם בדגימות בנות אלפי שנים שהתכלו כמעט לחלוטין. הם חיפשו שרידים של צמחים מקומיים שהיו ידועים בספרות המאוחרת יותר כבעלי חשיבות רפואית וטקסית. התוצאות היו חד משמעיות ומפתיעות. בתוך הכלים, הם זיהו אלקלואידים אופייניים - תרכובות כימיות טבעיות - של צמח השבר הלבן, ובראשם הרמין (Harmine) והרמן (Harmane). "הממצאים שלנו מייצגים את הראיה הכימית הקדומה ביותר הידועה לשריפת שבר לבן, לא רק בערב, אלא בעולם כולו", אמרה ד"ר הובר.
השבר הלבן הוא צמח מרתק, עמיד ורב עוצמה, הגדל ברחבי המזרח התיכון, צפון אפריקה ומרכז אסיה. במשך אלפי שנים, תרבויות רבות השתמשו בו, ובמיוחד בזרעיו השחורים הקטנים, למגוון רחב של מטרות. הוא שימש כצבע אדום עז לצביעת שטיחים ובדים, כתבלין, וכמרכיב מרכזי ברפואה העממית. הסגולות הרפואיות המיוחסות לו רבות: הוא נחשב לאנטי-בקטריאלי, אנטי-דלקתי, משכך כאבים, ואף יעיל נגד טפילים. אך מה שהופך את השבר הלבן למיוחד באמת הוא ההשפעה העמוקה שלו על התודעה האנושית.
האלקלואידים שבו פועלים כמעכבי האנזים מונואמין אוקסידאז (MAO), מה שמשפיע על מוליכים עצביים במוח כמו סרוטונין. תלוי במינון ובאופן הצריכה, הצמח יכול לגרום לתחושות של רוגע ושלווה, הקלה בכאב, ובמינונים גבוהים יותר - הזיות חזותיות ושמיעתיות וחוויות של שינוי תודעה. חשוב לציין כי פעולתו העיקרית של השבר הלבן היא כ"מגבר" עוצמתי, בכך שהוא מאפשר לתרכובות פסיכואקטיביות טבעיות נוספות, הנמצאות בגוף או בצמחים אחרים, לעבור את מחסום הדם-מוח ולהפוך פעילות. עובדה זו הפכה אותו לכלי מרכזי בטקסים שמאניים ורוחניים בתרבויות שונות, המבקשות ליצור קשר עם עולמות אחרים. ההיבט המהפכני ביותר בתגלית בקורייא הוא לא עצם השימוש בצמח, אלא ההקשר שבו הוא התגלה. ארכיאולוגים רגילים למצוא שרידים של צמחים בעלי חשיבות טקסית במקומות "מיוחדים" - קברים של אנשים רמי מעלה, מזבחות במקדשים או אתרי פולחן מבודדים. אך בקורייא, הסיפור היה שונה לחלוטין. "כל החומרים ששימשו לקטורת עם שבר לבן נמצאו בתוך בתים, חצרות, אזורי בישול ומרתפים", הסבירו החוקרים.
הממצא הזה מצייר תמונה חדשה לגמרי. נראה שהשבר הלבן לא היה נחלתם הבלעדית של כוהנים ושמאנים, אלא היה חלק מארגז הכלים הביתי, תרופת סבתא וצמח פולחן אישי גם יחד. שריפת הזרעים ושאיפת העשן היוו דרך מתוחכמת ויעילה לצרוך את החומרים הפעילים, שאפשרה שליטה במינון והימנעות מהרעילות שעלולה להיגרם מאכילת הזרעים.
אם כך, מדוע שרפו תושבי קורייא את זרעי השבר הלבן בבתיהם? המדענים מציעים מספר אפשרויות, שככל הנראה התקיימו זו לצד זו. ראשית, השימוש הרפואי. בסביבה צפופה של נווה מדבר, טיהור האוויר וחיטוי חללי המגורים היו חשובים למניעת מחלות. תכונותיו האנטי-בקטריאליות והאנטי-פטרייתיות המוכחות של עשן השבר הלבן יכלו לשמש בדיוק למטרה זו, מעין "חומר חיטוי" טבעי. ייתכן גם שהעשן שימש להרחקת חרקים ומזיקים, בעיה נפוצה באקלים חם.
בנוסף, העשן הנשאף שימש ככל הנראה לטיפול במגוון תחלואים - מכאבי ראש ומיגרנות ועד לכאבי פרקים ומחלות פנימיות. זהו תיעוד מוחשי לקיומה של פרמקופיאה (תורת רוקחות) מקומית מפותחת ומסודרת, מאות שנים לפני שהופיעו התיעודים הכתובים הראשונים על רפואה באזור.
אך לצד השימושים המעשיים, קשה להתעלם מההיבטים החושיים והפסיכואקטיביים. הריח החריף והייחודי של עשן השבר הלבן מילא את הבית, יצר אווירה מסוימת והשפיע על מצב הרוח של יושביו. ייתכן שהעשן שימש לטקסי טיהור רוחניים, לגירוש "עין הרע" או רוחות רעות, מנהג שקיים באזורים מסוימים במזרח התיכון עד היום.
וייתכן גם, שהתושבים השתמשו בו במודע כדי לשנות את תפיסת המציאות שלהם. אולי היו אלה טקסים משפחתיים קטנים, שבהם העשן שימש להרגעה, להפגת מתחים, או כדי להיכנס למצב מדיטטיבי ותודעתי גבוה יותר. הממצאים מקורייא מראים שהחתירה לחוויות רוחניות ולשינוי תודעה לא הייתה מוגבלת למעמד מסוים או לאירועים נדירים, אלא הייתה יכולה להיות חלק אינטגרלי מהחיים בבית.
התגלית הזו מעשירה את הבנתנו על העבר בכמה רבדים. היא מספקת את ההוכחה החומרית הקדומה והמתוארכת ביותר בעולם לשימוש בשבר לבן למטרות עישון וקטורת. היא חושפת את עומק הידע הבוטני והרפואי שהיה קיים בערב בתקופת הברזל, ומראה כיצד אנשים השתמשו בחוכמה במשאבי הטבע המקומיים כדי לשפר את בריאותם ורווחתם.
יותר מכל, היא מנפצת את ההנחה שהשימוש בחומרים משני תודעה בעולם העתיק היה תמיד קשור לפולחנים ציבוריים גדולים. במקום זאת, היא מציעה הצצה נדירה ואינטימית לעולם שבו הרפואה, הרוחניות וחיי המשפחה היו שלובים זה בזה, והכל התרחש סביב האש המרצדת במרכז הבית, שממנה עלה עשן ריחני וקסום, עשן שהיה בו גם מזור לגוף וגם, אולי, מפתח לדלתות התפיסה.
קר:
תגובות