עם שורה של צווי מפתח, פעולות חקיקה ופסיקה, ההנהגה הנאצית העבירה בהדרגה את גרמניה מדמוקרטיה לדיקטטורה. תפקידו של מקצוע המשפט בכלל ופעולות השופטים בפרט היו קריטיים.
בין השנים 1933-1945 ביצעה ממשלת גרמניה, בראשות אדולף היטלר והמפלגה הנציונל-סוציאליסטית (הנאצית), מתקפה מכוונת ומחושבת על יהדות אירופה. בהתבסס על אמונות גזעניות לפיהן הגרמנים הם גזע עליון ועל אידיאולוגיה אנטישמית ושימוש במלחמת העולם השנייה כאמצעי עיקרי להשגת מטרותיהם, הנאצים כוונו ליהודים כאויב העיקרי, ורצחו שישה מיליון גברים, נשים וילדים יהודים עד סופה של המלחמה בשנת 1945. מעשה זה של רצח עם מוכר כיום בשם השואה. כחלק מהמאמצים מרחיקי הלכת שלהם לסלק משטח גרמניה את כל אלה שלדעתם לא מתאימים מבחינה גזעית, ביולוגית או חברתית, הנאצים כוונו גם לקבוצות רבות אחרות, כולל גרמנים עם מוגבלויות נפשיות ופיזיות, רומה (הידועים גם בשם צוענים), שבויי מלחמה סובייטים, פולנים, הומוסקסואלים ועדי יהוה. במהלך העריצות הזו בחסות המדינה, הנאצים הותירו אינספור חיים מרוסקים ומיליוני הרוגים.
המבצעים הבולטים ביותר של פשעים אלו ידועים היטב: היטלר, אדולף אייכמן, היינריך הימלר וריינהרד היידריך, כמו גם האס אס, בין היתר. אבל פחות מוכרת היא התרומה של אנשים "רגילים" - רופאים, עורכי דין, מורים, עובדי מדינה, קצינים ואנשי מקצוע אחרים לכל רוחב החברה הגרמנית - שפעולותיהם האישיות, כשהן נכרכות יחד, הביאו לתוצאות איומות. בפשטות, השואה לא הייתה יכולה להתרחש בלעדיהם.
תפקידם של העוסקים במקצוע עריכת הדין בכלל ופעולות השופטים בפרט היו קריטיים. בהתאם לחוקים, גזירות ונורמות חדשות, עורכי דין עזרו להדיח עמיתים יהודים מבתי המשפט, איגודים מקצועיים וממשרדי עורכי דין. הם הונעו מדעות קדומות כלפי יהודים והזדמנויות חדשות שנפתחו לקריירה ולקידום המקצועי שלהם.
משפטנים בכירים רבים בגרמניה הנאצית היו על המדוכה לאורך כל שנות רפובליקת ויימאר (1918–1933) ולפני כן, בתקופת משטרו הקיסרי של הקייזר וילהלם השני (1888–1918). מתוך מסורת סמכותנית, שמרנית ולאומנית ארוכת שנים, השופטים האמינו עמוקות בחיזוק הסמכות הממשלתית, הבטחת כבוד הציבור לחוק והבטחה שלפעולות המדינה יש בסיס חוקי (Rechtsstaat). יחד עם זאת, הם העריכו עצמאות שיפוטית בדמות הגנה מפני הסרה שרירותית או ענישתית מהכסא וחופש מתכתיבים בנוגע לקבלת החלטות. מעל לכל, הם גזרו פסקי דין המבוססים על עקרונות משפטיים מערביים בסיסיים כמו שוויון כל האזרחים, זכותו של נאשם להליך הוגן, והתפיסה שלא יכול להיות פשע או עונש ללא חוק קודם.
למרות ערכים אלה, הדמוקרטיה הפוליטית הציבה אתגרים משמעותיים למערכת המשפט. שופטים רבים דחו את הלגיטימיות של רפובליקת ויימאר הדמוקרטית, שכן היא נוצרה באמצעות מהפכה, שלדעתם, בהגדרתה, היא הפרה של החוק. לגישה זו היו השלכות ארוכות טווח על הרפובליקה. השופטים הטילו באופן שגרתי גזרי דין קשים על נאשמים מהשמאל, שאותם ראו בחשדנות כסוכנים מהפכניים של מעצמות זרות שונות, תוך שהם נוהגים ביד רכה כלפי נאשמים מהימין, שרגשותיהם הלאומיים הדהדו בדרך כלל את רגשותיהם. כתוצאה מכך, באמצע שנות ה-20, הכריזו תומכי הרפובליקה על "משבר אמון", בדרישה להשעיה זמנית של עצמאות שיפוטית ולהרחקת שופטים ריאקציונרים ואנטי-דמוקרטיים מהכסא. השופטים התייחסו להתפתחויות הללו בבהלה, ודחו הצעות לרפורמה כעיוות צדק. רבים היו משוכנעים שהביקורת שנמתחה עליהם, שהגיעה מהשמאל הפוליטי ומהפרלמנט, מערערת את סמכות המדינה.
כאשר היטלר עלה לשלטון, הוא הבטיח להחזיר את סמכותם של השופטים ולהגן עליהם מפני ביקורת גם כאשר הוא צמצם את עצמאותם והנהיג תוכניות חינוך מחדש שנועדו להחדיר במשפטנים את המטרות האידיאולוגיות של המפלגה. ההנהגה הנאצית השתמשה בשורה של מנגנונים משפטיים - שבניגוד להפלת השלטון המהפכנית ב-1918, השופטים נטו לראות בהם לגיטימיים - כדי לקבל בהדרגה ולגבש את כוחו של היטלר. ואז, צעד אחר צעד, ותמיד במסווה של שמירה על המדינה, הטילה ההנהגה הנאצית חקיקה שהגשימה את מטרותיה האידיאולוגיות של חימוש מחדש, התרחבות צבאית וטיהור גזעי. לאורך שנות ה-30 ובמיוחד לאחר שהמשטר הנאצי החל את מלחמת העולם השנייה בשנת 1939, מערכת המשפט נתנה בדרך כלל פסקי דין על פי עקרונות האידיאולוגיה הנאצית ורצונותיו של הפיהרר.
למעשה, שופטים היו בין אלה בתוך גרמניה שהיו יכולים לערער בפועל על סמכותו של היטלר, על הלגיטימיות של המשטר הנאצי ועל מאות החוקים שהגבילו חירויות פוליטיות, זכויות אזרח וערבויות קניין וביטחון. ובכל זאת הרוב המוחץ לא עשה זאת. במקום זאת, במהלך 12 שנות השלטון הנאצי, שבמהלכן שופטים שמעו אינספור מקרים, רובם לא רק שמרו על החוק אלא פירשו אותו בדרכים רחבות ומרחיקות לכת שהקלו, ולא הפריעו, ליכולתם של הנאצים לבצע את האג'נדה שלהם.
כיצד זה היה אפשרי? למה זה קרה? נראה ברור שהתקופה הנאצית הציבה בפני שופטים - כמו רבים אחרים - דילמות אישיות ואתיות עזות. ולמרות שקל מאד לגנות אותם בדיעבד, לפשט יתר על המידה את הנסיבות ולהכריז על מוסריות אבסולוטית ממרחק היסטורי בטוח, קשה יותר ובסופו של דבר שימושי יותר לבחון באופן ביקורתי ואובייקטיבי את הלחצים שהם התמודדו איתם. יתרה מכך, לא הגיבורים המוחלטים ולא הנבלים המוחלטים הם שהסיפורים שלהם הם המאתגרים ביותר. במקום זאת, באמצעות לימוד פעולותיהם של האנשים האמביוולנטיים, המתלבטים והרגילים, המציאות של המאבק האתי הופכת לנגישה.
שבועת נאמנות לכל פקידי המדינה
לאחר מותו של הנשיא פון הינדנבורג באוגוסט 1934, אדולף היטלר קיבל את השלטון כקנצלר הרייך ופיהרר. זמן קצר לאחר מכן, ב-20 באוגוסט 1934, שונתה השבועה ארוכת השנים של פקידי המדינה כך שהם לא נשבעו עוד נאמנות לחוקה הגרמנית אלא להיטלר כראש המדינה.
למרות שבדיעבד נראה ששינוי זה מעיד על שלב נוסף בגיבוש הכוח של היטלר, אז רבים הבינו זאת אחרת. בהחלפת "חוקה" ב"היטלר", נועדה השבועה לשדר שרצונו של היטלר זהה לזה של האומה והעם וכי רצונו אינו יכול, בהגדרה, לסתור את הציווי "לשמור על החוק ולמלא את חובותיי הרשמיות בצורה מצפונית". בדרך זו, נראה היה שהשבועה משווה את סמכותו של היטלר לחוקה ומבטיחה שהיא תהיה מוגבלת על ידי קדימות החוק והחובות בתפקידים ציבוריים.
שבועת נאמנות לכל פקידי המדינה החל מ-14 באוגוסט 1919:
אני נשבע שאהיה נאמן לחוקה, לשמור על החוק ולמלא את חובותיי הרשמיות בצורה מצפונית. כה יעזור לי האל.
שבועת נאמנות לכל פקידי המדינה החל מ-20 באוגוסט 1934:
אני נשבע שאהיה נאמן ואציית לאדולף היטלר, הפיהרר של הרייך השלישי, לשמור על החוק ולמלא את חובותיי הרשמיות בצורה מצפונית. כה יעזור לי האל.
אנשי מקצוע
רדיפת יהודים וקבוצות אחרות לא הייתה רק תוצאה של צעדים שמקורם באדולף היטלר וקנאים נאצים אחרים. מנהיגים נאצים נזקקו לעזרה פעילה או שיתוף פעולה של אנשי מקצוע הפועלים בתחומים מגוונים, שבמקרים רבים לא שוכנעו את הנאצים. אנשי מקצוע אלה נעו בין עובדי מדינה, עורכי דין, רופאים, מורים, שוטרים, אנשי צבא, אליטות עסקיות ועד למנהיגי כנסייה.
עבור הסיכוי לעורר התנגדות, הכרה בסכנות של הנאציזם הייתה צריכה להתרחש מרגע עליית הנאצים לשלטון ומהשלבים המוקדמים של השלטון הנאצי, לפני הרס הדמוקרטיה על ידי הנאצים וגיבוש כוח כמעט מוחלט בגרמניה. זה לא קרה. הייתה חפיפה של ערכים משותפים עם הנאצים ודעותיהם הקדומות האנטישמיות, וזכויות והגנות ליהודים מעולם לא היו בעדיפות משמעותית מספיק עבור אותם אנשי מקצוע ומנהיגים אזרחיים אחרים שאולי היו עושים את ההבדל.
איך הם עמדו בדרישות? הדרכים שבהן מקצועות, תחומים ועסקים ספציפיים צייתו מגוונות:
עובדי מדינה, מפקידי ממשל ועד שופטים, עזרו לנסח, ליישם ולאכוף חוקים שמטרתם לשלול מיהודים את זכויותיהם, פרנסתם ונכסיהם.
עורכי דין, משפטנים, רופאים ופרופסורים באוניברסיטאות היו מעורבים או זרמו עם גירוש יהודים מהתחום המקצועי שלהם ושיתפו פעולה בדרכים אחרות עם המשטר הנאצי ביישום מדיניות גזע.
המשטרה והצבא מילאו תפקידים חיוניים בגיבוש הכוח הנאצי ורדיפה ורצח המוני של יהודים וקבוצות אחרות.
מנהלי בנקים, חברות ביטוח ועסקים מסחריים ותעשייתיים אחרים השתתפו ברדיפת היהודים. רבים מהם מילאו תפקיד ב"אריזציה" של הכלכלה הגרמנית, הפקעת נכסים יהודיים ושימוש בעבודות כפייה במהלך המלחמה.
ומנהיגי הכנסייה בעיקר שתקו לגבי רדיפת היהודים.
הסיבות לציות היו שונות בין מקצועות, תחומים ועסקים ספציפיים. נפוצות בכל מקום היו כמה אמונות משותפות עם הנאצים, לחצים להתאים את עצמם ולהענות לסמכות, ודאגה לקריירה, לעסק או למוסד שלהם. גורמים נוספים כללו את הקלות שבה ניתן היה לצרף מומחים ומוסדות שהפכו שותפים לפשעים המוניים, והדרכים השונות שבהן יכלו אנשים להפריד בין תפקידיהם המקצועיים לבין הרשעות ואמונות אישיות. היו גם דרגות שונות של דעות קדומות כלפי יהודים. בגלל דעות קדומות אלו, זכויות והגנות ליהודים מעולם לא היו בעדיפות משמעותית מספיק עבור אותם אנשי מקצוע ומנהיגים אזרחיים אחרים שאולי היו עושים את ההבדל.
עובדי מדינה
כאשר הנאצים תפסו את השלטון ב-1933, רוב עובדי המדינה הגרמנים היו שמרנים, לאומנים וסמכותניים. לאחר שיריבים פוליטיים טוהרו משירות המדינה, עובדי ממשלה חלקו עם הנאצים אנטי-קומוניזם ודחיית רפובליקת ויימאר. הם ראו במשטר הנאצי לגיטימי והרגישו מחויבים "לציית לחוק". רובם לא היו אנטישמיים באופן קיצוני, אבל כן האמינו שהיהודים "שונים" או בעלי "השפעה רבה מדי".
כשהם מסייעים ליישום מדיניות נאצית, עובדי מדינה העובדים בסוכנויות שונות, וכחלק מהעבודה הרגילה שלהם, ניסחו אינספור חוקים וגזירות שנטלו, צעד אחר צעד, את מלוא זכויות האזרח שיהודי גרמניה זכו להן כאזרחים שווים לפני 1933. אלה כללו צעדים, למשל, שהגדירו את המונח "יהודי", שאסרו נישואים בין "יהודים" לבעלי דם גרמני, דרשו פיטורי יהודים מתפקידי שירות המדינה ועבודות אחרות, הטילו מסים מפלים על "עושר יהודי", חסמו כספים בנקאיים, ואישרו למדינה להחרים את רכושם של יהודים מגורשים.
עובדי מדינה גם ניסחו את החוק המחייב את העיקור (sterilization) של אנשים שאובחנו עם מחלות נפש תורשתיות ומוגבלויות נפשיות ופיזיות, וניסחו את סעיף 175 בחוק העונשין הגרמני שהפך מגוון רחב של מעשים הומוסקסואלים לא חוקיים. במהלך המלחמה מילאה קבוצה נוספת של עובדי מדינה - דיפלומטים ממשרד החוץ הגרמני - תפקיד חיוני בניהול משא ומתן עם מנהיגים ופקידים של מדינות מהן ביקש המשטר הנאצי לגרש יהודים.
שופטים גרמנים היו שותפים להשקפתם השמרנית, הלאומנית והסמכותנית של עובדי מדינה אחרים וקבלת הלגיטימיות של המשטר הנאצי. השופטים לא ערערו על החוקתיות של חוקים חדשים שהתקבלו ב-1933 שנטלו חירויות, זכויות והגנות פוליטיות שסיפקו לאזרחים, לרבות בני קבוצות מיעוט, שניתנו על פי החוקה הדמוקרטית של רפובליקת ויימאר. רוב השופטים לא רק שמרו על החוק בשנות השלטון הנאצי אלא פירשו אותו בדרכים רחבות ומרחיקות לכת שהקלו, ולא הפריעו, ליכולתו של המשטר לבצע את מדיניותו האנטי-יהודית והגזענית. במקרים הנוגעים לניתוק חוזים משפטיים, כגון אלה המסדירים יחסי עובד-מעביד, השופטים רק לעתים רחוקות הפעילו את מרחב הפרשנות הרגיל שניתן להם על מנת להועיל ליהודי. למשל, במקרה אחד של הפרת חוזה, השופט פירש את היותו יהודי כ"נכות" כעילה לפיטורים ממקום עבודה.
אנשי אקדמיה
ממש כמו בתחומים אחרים, מגוון אנשי מקצוע בעולם האקדמי - מנשיאי אוניברסיטאות עד דיקנים ופרופסורים - ביצעו או נענו באופן פעיל לפיטורים של עמיתים יהודים.
מומחים מלומדים, במיוחד בתחומי האנתרופולוגיה הפיזית, הפסיכיאטריה והגנטיקה - תומכים נלהבים באיגניקה לפני שהנאצים תפסו את השלטון - הפכו לשופר ציבורי למדיניות הגזע הנאצית. חלקם ביצעו מחקר כדי לקבוע מי היה "יהודי" או לא במקרה של מוצא "גזעי" שנוי במחלוקת. כמעט כל הגנטיקאים, הפסיכיאטרים והאנתרופולוגים המוכרים יותר ישבו בבתי משפט מיוחדים לבריאות תורשתית (Hereditary Health Court) שהעניקו הילה של הליך ראוי לעיקור הכפוי, בעוד שאחרים הגישו חוות דעת של מומחים. מומחים מדעיים העבירו קורסים לרופאי אס אס.
אקדמאים בתחום הפסיכולוגיה הפלילית שעבדו בחסות המשטרה ביצעו מחקרים באוכלוסיית רומה והסינטים (Sinti). המחקר שלהם, המשקף את האמונה שאוכלוסיה זו היא אנטי-חברתית ונוטה גנטית להתנהגות פלילית, שימש במהלך המלחמה את האס אס כדי לאסוף את הצוענים לגירוש לאושוויץ-בירקנאו.
מורים בבתי ספר ממלכתיים חויבו להצטרף לאיגוד המורים הנאצי, וכמו עובדי מדינה אחרים, נשבעו נאמנות להיטלר בתור פיהרר. מחנכים הציגו תכנים על הבדלים בין "גזעים" ונושאים חדשים אחרים שנקבעו על ידי שר החינוך הנאצי. בדרך זו סייעו להעניק לגיטימציה לאמונות הנאציות כי היהודים השתייכו ל"גזע זר" המהווה איום ביולוגי על כוחו ובריאותו של העם הגרמני.
חוק ההסמכה
החוק לתיקון מצוקת העם והרייך מכונה גם חוק ההסמכה. עבר ב-23 במרץ 1933, והוכרז למחרת, הוא הפך לאבן היסוד של הדיקטטורה של אדולף היטלר. המעשה איפשר לו לחוקק חוקים, לרבות כאלה שהפרו את חוקת ויימאר, ללא אישור של הפרלמנט או נשיא הרייך פון הינדנבורג.
מאחר שהעברת חוק זה הייתה תלויה ברוב קולות של שני שלישים בפרלמנט, היטלר והמפלגה הנאצית השתמשו בהפחדה וברדיפה כדי להבטיח את התוצאה שרצו. הם מנעו מכל 81 הקומוניסטים ו-26 מתוך 120 הסוציאל-דמוקרטים לשבת במקומותיהם, ועצרו אותם במה שנקרא מעצר מגן במחנות שבשליטת הנאצים. בנוסף, הם הציבו את חברי האס אה והאס אס בלשכה כדי להפחיד את הנציגים הנותרים ולהבטיח את ציותם. בסופו של דבר, החוק עבר ברוב גדול מהדרוש של שני שלישים, ורק הסוציאל-דמוקרטים הצביעו נגדו.
בית המשפט העליון לא עשה דבר כדי לערער על הלגיטימיות של צעד זה. במקום זאת, הוא קיבל את הצבעת הרוב, תוך התעלמות מהיעדרם של הנציגים הקומוניסטים והסוציאל-דמוקרטים שהיו עצורים. למעשה, רוב השופטים היו משוכנעים בלגיטימיות של התהליך ולא הבינו מדוע הכריזו הנאצים על "מהפכה נאצית". אריך שולצה, אחד משופטי בית המשפט העליון הראשונים שהצטרפו למפלגה הנאצית, הכריז כי המונח "מהפכה" אינו מתייחס להפלת הסדר הקבוע אלא לרעיונות שונים רדיקלית של היטלר. בסופו של דבר, שופטים גרמנים - שהיו בין הבודדים שהיו עשויים לערער על המטרות הנאציות - ראו בממשלת היטלר לגיטימית והמשיכו להתייחס לעצמם כמשרתי מדינה שחבים לו את נאמנותם ותמיכתם.
הרייך השלישי הייתה מדינת משטרה המאופיינת במעצר ובכליאה שרירותיים של יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים במחנות ריכוז. עם הפירוש המחודש של "מעצר מגן" (Schutzhaft) בשנת 1933, כוח המשטרה הפך לבלתי תלוי בפיקוח שיפוטי. בטרמינולוגיה הנאצית, מעצר מגן פירושו מעצר - ללא ביקורת שיפוטית - של מתנגדים אמיתיים ופוטנציאליים למשטר. אסירי "מעצר מגן" לא היו כלואים במערכת הכליאה הרגילה אלא במחנות ריכוז בסמכות הבלעדית של האס אס (Schutzstaffel; פלוגות המגן של המדינה הנאצית).
הרייך השלישי כונה מדינה כפולה, שכן מערכת המשפט הרגילה התקיימה במקביל לכוח השרירותי של היטלר והמשטרה. עם זאת, כמו רוב תחומי החיים הציבוריים לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, מערכת המשפט הגרמנית עברה "תיאום" (התאמה למטרות הנאציות). כל האגודות המקצועיות העוסקות במנהל המשפט אוחדו לאיגוד הלאומי-סוציאליסטי של המשפטנים הגרמנים. באפריל 1933, העביר היטלר את אחד החוקים האנטישמיים המוקדמים ביותר, וטיהר שופטים יהודים וגם סוציאליסטים, עורכי דין ופקידים משפטיים אחרים ממקצועותיהם. יתרה מכך, האקדמיה למשפט גרמני ותיאורטיקנים משפטיים נאצים, כמו קרל שמיט, דגלו בנאציפיקציה של החוק הגרמני, תוך ניקויו מ"השפעה יהודית". שופטים הצטוו לתת ל"רגש עממי בריא" (gesundes Volksempfinden) להנחות אותם בהחלטותיהם.
היטלר, נחוש להגביר את המהימנות הפוליטית של בתי המשפט, ב-1933 הקים בתי משפט מיוחדים ברחבי גרמניה כדי לדון במקרים רגישים מבחינה פוליטית. היטלר שלא היה מרוצה מפסקי הדין 'לא אשם' שניתנו על ידי בית המשפט העליון (Reichsgericht) במשפט שרפת הרייכסטאג, הורה על הקמת בית הדין העממי (Volksgerichtshof) בברלין ב-1934 כדי לשפוט בגידה ו"מקרים פוליטיים" חשובים אחרים. תחת רולאן פרייזלר, בית הדין העממי הפך לחלק ממערכת הטרור הנאצית, המגנה עשרות אלפי אנשים כשרצים ("Volk Vermin") ואלפים נוספים דן למוות בגין בגידה ("Volk Treason"). משפטם וגזר הדין של הנאשמים בשותפות בקשר העשרים ביולי, הניסיון להרוג את היטלר ביולי 1944, היו לא הוגנים באופן מיוחד.
לאחר המלחמה נשפטו משפטנים נאצים בולטים כמו קורט רוטנברגר, פרנץ שלגלברגר ויוזף אלטסטוטר במשפט השופטים במשפטי נירנברג באשמת "רצח שיפוטי" ומעשי זוועה אחרים. מקרה זה יוצא דופן בכך שהנאשמים מואשמים בעבירות שבוצעו בשם החוק. אנשים אלה, יחד עם עמיתיהם המתים או הנמלטים, היו התגלמות של מה שקרה לצדק ברייך השלישי.
מקורות:
