הקוסמוס החי: ההיסטוריה של תפיסת היקום כיצור אורגני
- גור זיו
- 6 בנוב׳
- זמן קריאה 12 דקות
האם היקום חי? מה שהתחיל כרעיון פילוסופי אצל אפלטון על "נפש העולם", מקבל היום צורות חדשות ומפתיעות במדע המודרני. האם כדור הארץ הוא אורגניזם חי שמווסת את עצמו? והאם זרמים חשמליים עצומים מעצבים את הגלקסיות שלנו? הצטרפו למסע אינטלקטואלי מרתק שחוצה אלפי שנים, מהפילוסופיה היוונית ועד לקוסמולוגיית הפלזמה.
השאלה "האם היקום חי?" אינה חקירה שולית או מודרנית, אלא אחת השאלות העיקשות והעמוקות ביותר בהיסטוריה האינטלקטואלית האנושית. זהו מושג שקדם למדע המודרני, אך שב ועולה ללא הרף בלבוש חדש, המבוסס על תובנות מדעיות. הוא מייצג דחף אנושי בסיסי להבין את הקוסמוס לא כאוסף אקראי של חומר דומם, אלא כמערכת שלמה, מקושרת ודינמית. במאמר נתחקה אחר מסעו של רעיון זה, מחזון פואטי ומטאפיזי של "נשמת עולם" ועד למודלים מודרניים של מערכות מורכבות המארגנות את עצמן.
ההנחה המרכזית של מאמר זה היא שתפיסת הקוסמוס החי עברה אבולוציה ממודל טלאולוגי (תכליתי), הפועל "מלמעלה למטה" ומונע על ידי "נשמה" אלוהית, למודל מכניסטי, הפועל "מלמטה למעלה" ומונע על ידי תכונות מתהוות של מערכות מורכבות. נתיב אינטלקטואלי זה מתחיל בפילוסופיה המכוננת של אפלטון, ממשיך דרך התפתחויותיה בסטואיציזם ובנאופלטוניזם, ומגיע לשיאו בגלגוליו המדעיים המודרניים: השערת גאיה, תורת המורכבות (Complexity Theory), והאלטרנטיבה הרדיקלית של קוסמולוגיית הפלזמה (Plasma cosmology).
בבסיס מסע זה עומד שינוי תפיסתי מהותי: המעבר מ"נשמה" ל"מערכת" כעיקרון המארגן של היקום. המושג האפלטוני של Anima Mundi ("נפש העולם") הוא עיקרון מטאפיזי מובהק, כוח חיוני המוחדר לקוסמוס על ידי בורא אלוהי, מודל של סדר המוכתב מלמעלה. לעומת זאת, מושגים מדעיים מודרניים כמו השערת גאיה מתארים את כדור הארץ כ"מערכת בעלת ויסות עצמי", תורת המורכבות מדברת על "התארגנות עצמית" שבה סדר נובע מאינטראקציות מקומיות, וקוסמולוגיית הפלזמה טוענת שמבנה היקום נובע מחוקי האלקטרומגנטיות הפועלים על פלזמה. אלו הם מודלים של סדר מתהווה, הפועלים מלמטה למעלה. אם כן, השינוי האינטלקטואלי המרכזי לאורך ההיסטוריה הוא החלפתה של "נשמה" טרנסצנדנטית ותכליתית ב"מערכת" אימננטית, המונעת על ידי תהליכים. השפה משתנה ממטאפיזיקה לקיברנטיקה, תרמודינמיקה ופיזיקה, אך החיפוש אחר הבנת היקום כשלימות דינמית ומשולבת נותר בעינו. שינוי זה מספק את הקשת הנרטיבית המרכזית למאמר כולו.
נפש העולם בפילוסופיה העתיקה
בריאתו של אפלטון – ה-Anima Mundi בדיאלוג "טימאיוס"
הדיאלוג "טימאיוס" של אפלטון הוא הטקסט המכונן בפילוסופיה המערבית לתפיסת היקום כיצור חי. אפלטון קובע במפורש: "ובהתאם לתיאור הסביר, עלינו להכריז כי הקוסמוס הזה אכן נוצר כיצור חי הניחן בנפש ובתבונה". תיאור זה אינו רק מטאפורה פואטית, אלא מסד למערכת קוסמולוגית מורכבת ומפורטת. במודל האפלטוני, היקום אינו נוצר מעצמו אלא מעוצב על ידי אומן אלוהי ומיטיב, הדמיורג. אומן זה אינו בורא "יש מאין", אלא פועל כארכיטקט המארגן חומרים קיימים מראש ומטביע בהם סדר ותבונה. הדמיורג מביט במודל נצחי ומושלם - עולם האידאות (הצורות) - ובונה את הקוסמוס הפיזי כ"צלם נע" שלו. כך, היקום הפיזי הוא ביטוי חומרי ודינמי של סדר אינטליגיבילי וסטטי.
נפש העולם היא יצירתו הראשונה והחשובה ביותר של הדמיורג, והיא מוצבת בתוך גוף הקוסמוס. היא אינה ישות פשוטה, אלא חומר מתווך, תערובת שנוצרה בקפידה משלושה יסודות אונטולוגיים:
הזהה (The Same): מהות בלתי-מתחלקת, בלתי-משתנה ונצחית, המייצגת אחדות וזהות.
השונה (The Different): מהות מתחלקת, חומרית וזמנית, המייצגת ריבוי ושינוי.
ההוויה (Being): מהות שלישית, מתווכת, המשתתפת בטבעם של שני הראשונים.
לאחר יצירת תערובת בסיסית זו, הדמיורג מחלק אותה על פי יחסים מתמטיים והרמוניים מדויקים, המבוססים על עקרונות פיתגוראיים. חלוקה זו יוצרת את המבנה היסודי של התנועה הקוסמית והזמן. בכך, אפלטון מכונן קשר מהותי ועמוק בין מתמטיקה, מוזיקה, ועצם נשמתה של המציאות.
נפש העולם היא העיקרון של כל החיים, התנועה, הסדר והתבונה ביקום. היא מניעה את הקוסמוס, מנהלת את התנועות הסדירות של הגופים השמימיים (כוכבי הלכת), ומבטיחה שהיקום יפעל בהתאם לתוכנית אלוהית ורציונלית. הנשמות האנושיות האינדיבידואליות נגזרות משאריות תהליך יצירתה של נפש העולם, מה שהופך את האנושות למיקרוקוסמוס של הנפש המקרוקוסמית. עבור אפלטון, הדרך לחכמה טמונה בתיאום הנפש הפרטית עם התנועות הרציונליות של הקוסמוס, ובכך להשיב את ההרמוניה הפנימית.
נפש העולם של אפלטון היא יותר מכוח חיים רוחני, היא מהווה טכנולוגיה קוסמולוגית של סדר. אפלטון מתמודד עם בעיה פילוסופית יסודית: כיצד עולם האידאות המושלם והבלתי משתנה מתייחס לעולם החומרי, הבלתי מושלם והמשתנה? כיצד ניתן להטיל סדר על הכאוס? נפש העולם אינה רק מהות רוחנית אלא פתרון טכני לבעיה זו. הדמיורג משתמש בה כמנגנון מתווך. "מרכיביה" - הזהה, השונה וההוויה - אינם רק מושגים פואטיים אלא קטגוריות אונטולוגיות יסודיות. ה"מתכון" ליצירתה הוא מתמטי והרמוני במפורש, הנפש בנויה הלכה למעשה כמו מכונה מורכבת או כלי נגינה. תפקידה הוא לתווך בין העולם האינטליגיבילי לעולם המוחשי. היא מתרגמת את התוכנית המושלמת והסטטית של האידאות לתנועה הדינמית והמסודרת של השמיים. לפיכך, נפש העולם היא הטכנולוגיה המושגית של אפלטון להסברת האופן שבו סדר רציונלי ומתמטי יכול להיות מוטבע בתוך היקום הפיזי ולשלוט בו. זוהי תוכנית-אב לתבונה קוסמית.
הקוסמוס הסטואי – יקום של תבונה ואש
האסכולה הסטואית הציעה חזון שונה בתכלית, חזון שהיה מוניסטי ומטריאליסטי. עבור הסטואיקנים, היקום אינו נברא על ידי דמיורג חיצוני, אלא הוא אלוהים בעצמו. היקום הוא יצור חי יחיד, רציונלי, אורגניזם מושלם. הקוסמוס הסטואי מורכב משני עקרונות שאינם נפרדים זה מזה:
פנאומה זו היא "נשמת" היקום הסטואי, הכוח המניע והמנהל אותו.
מכיוון שהיקום הוא ישות רציונלית לחלוטין, כל מה שמתרחש בתוכו הוא חלק מתוכנית קוהרנטית, בעלת השגחה ונגזרת מגורל קבוע מראש. "לחיות בהסכמה עם הטבע" הופכת למטרה האתית הסטואית, ומשמעותה היא התאמת הרצון האישי להתפתחות הרציונלית של הקוסמוס. האדם החכם מבין שכל אירוע, בין אם נתפס כטוב או כרע, הוא חלק הכרחי ורציונלי מהשלם הגדול. ליקום הסטואי יש מחזור חיים קבוע. הוא נולד, חי, ובסופו של דבר מגיע לקצו בהתלקחות גדולה (ekpyrōsis), שבה הכל נספג מחדש אל תוך האש הראשונית. מכיוון שזהו העולם הטוב ביותר האפשרי, הוא נולד מחדש באופן זהה לחלוטין, וחוזר על המחזור עד אינסוף.
הסטואיציזם מייצג את ההתגלמות המלאה של רעיון היקום החי האימננטי, תוך קריסה של ההבחנה בין בורא לבריאה שהייתה מרכזית אצל אפלטון. המודל של אפלטון מציג היררכיה ברורה: האידאות (המודל), הדמיורג (הבורא), והקוסמוס (הבריאה). אלוהים הוא טרנסצנדנטי, חיצוני לעולם. הסטואיקנים דוחים זאת. עבורם, אלוהים אינו מחוץ לעולם, אלוהים הוא המבנה הרציונלי של העולם. העיקרון הפעיל (פנאומה/לוגוס) מעורבב לחלוטין עם העיקרון הסביל (החומר). לשינוי זה יש השלכות עמוקות. בפלטוניזם, העולם הוא תוצר אלוהי. בסטואיציזם, העולם הוא אורגניזם אלוהי. אין הפרדה. משמעות הדבר היא שהגורל אינו תוכנית חיצונית שנכפית על העולם, אלא טבעו הרציונלי של העולם המתפתח מתוכו. התבונה האנושית אינה רק חיקוי חיוור של תבונה אלוהית, היא שבר (apospasma) ממשי של התבונה הקוסמית. לפיכך, המודל הסטואי מקצין את רעיון היקום החי על ידי הפיכתו לישות עצמאית ואימננטית לחלוטין - תפיסה שתהדהד מאוחר יותר בתיאוריות מדעיות המחפשות עקרונות מארגנים בתוך הטבע עצמו, ולא ממקור חיצוני.
האצלה הניאופלטונית - הנשמה הקוסמית בהיררכיה אלוהית
הניאופלטוניזם, שנוסד על ידי פלוטינוס במאה השלישית לספירה, יצר סינתזה בין רעיונות אפלטוניים ואריסטוטליים לכדי קוסמולוגיה היררכית חדשה. אסכולה זו הפכה למסגרת הפילוסופית הדומיננטית של העת העתיקה המאוחרת. במודל של פלוטינוס, המציאות נובעת (נאצלת) ממקור יחיד וטרנסצנדנטי בסדרה של שלבים יורדים:
האחד (הטוב): המקור האולטימטיבי, הבלתי-ניתן לתיאור, של כל הקיום. הוא מעבר להוויה ולמחשבה, אחדות טהורה.
האינטלקט (Nous): ההאצלה הראשונה מן האחד. זהו תחום המחשבה הטהורה, המכיל את האידאות האפלטוניות. כאן מופיע הריבוי לראשונה.
הנפש (Psyche): ההאצלה מן האינטלקט. הנשמה היא העיקרון הדינמי המחבר בין העולם האינטליגיבילי של ה-Nous לבין העולם החומרי והמוחשי.
פלוטינוס מחלק את הנפש לחלק עליון וחלק תחתון. הנפש העליונה מתבוננת ב-Nous, בעוד הנפש התחתונה (הנקראת גם טבע או physis) עוסקת בעולם החומרי, מעצבת ומארגנת אותו בהתאם לאידאות שהיא מקבלת מלמעלה. נפש העולם היא "החוליה המקשרת בין העולם העל-חושי לעולם החושי", והיא אחראית ליצירתו ולהנעתו של הקוסמוס הפיזי. מודל היררכי זה של קוסמוס חדור-נשמה היה בעל השפעה עמוקה. הוא הועבר לימי הביניים וזכה לתחייה מחודשת בתקופת הרנסנס, שם התמזג עם הרמטיציזם ואלכימיה. האלכימאים, למשל, חיפשו את ה-lumen naturae, "אור הטבע", שאותו זיהו עם נפש העולם (Anima Mundi) החבויה בתוך החומר.
הניאופלטוניזם ממסגר מחדש את נפש העולם לא כיצירה שוות-מעמד לגוף הקוסמי, אלא כחוליה חיונית ב"שרשרת אספקה" קוסמית של מציאות. בדיאלוג "טימאיוס" של אפלטון, הדמיורג יוצר את הנפש ואת הגוף של היקום בו-זמנית, ומציב את האחת בתוך השני. הם חלק מאותו מעשה אומנות. פלוטינוס, לעומת זאת, מציג היררכיה קפדנית ומדורגת של האצלה: האחד -> אינטלקט -> נפש -> חומר. כל שלב מייצר את השלב שמתחתיו. במודל זה, תפקידה העיקרי של נפש העולם הוא העברה ותיווך. היא מביטה "למעלה" אל האינטלקט כדי לקבל את התוכנית (האידאות) ומביטה "למטה" כדי להטיל את התוכנית הזו על החומר חסר הצורה. הדבר הופך את נפש העולם לפחות "יצור חי" עצמאי ויותר לעיקרון מתווך ודינמי - מנהל קוסמי או צינור. זהו המנגנון שבאמצעותו כוחו של האחד הטרנסצנדנטי "מונחת" ומופץ אל היקום הפיזי. מושג זה של רמות ארגון היררכיות יופיע מחדש בצורה שונה מאד בתורת המורכבות.
המטאפורה האורגנית בעידן המודרני
גאיה – כדור הארץ כמערכת חיה בעלת ויסות עצמי
השערת גאיה נולדה מעבודתם של הכימאי האטמוספרי ג'יימס לאבלוק והמיקרוביולוגית לין מרגוליס בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. לאבלוק, שעבד עבור נאס"א על פיתוח שיטות לאיתור חיים על מאדים, הבין שכוכב לכת חי יתאפיין באטמוספירה דינמית מבחינה כימית, הרחוקה משיווי משקל, בניגוד לאטמוספירות האינרטיות של מאדים ונוגה. תובנה זו הולידה את הרעיון המרכזי: החיים אינם רק מסתגלים לכדור הארץ, הם מעצבים באופן פעיל את סביבתם ומתחזקים אותה. השם "גאיה", על שם אלת האדמה היוונית, הוצע על ידי הסופר ויליאם גולדינג.
תאוריית גאיה טוענת שהביוטה (כלל היצורים החיים), האטמוספירה, ההידרוספירה והפדוספירה (קרקע) של כדור הארץ משולבים באופן הדוק ליצירת מערכת מורכבת אחת, בעלת ויסות עצמי. מערכת זו שומרת על תנאים פלנטריים מרכזיים - כגון טמפרטורה גלובלית, הרכב אטמוספרי (למשל, 21% חמצן) ומליחות האוקיינוסים - במצב יציב (הומאוסטאזיס) המאפשר את קיום החיים. לאבלוק השתמש באנלוגיה רפואית כדי להמחיש זאת: "אני מדבר כרופא פלנטרי שמטופלו, כדור הארץ החי, מתלונן על חום". הוא מתאר את גאיה כ"מערכת פיזיולוגית דינמית" עם "מטרה לא-מודעת לווסת את האקלים והכימיה למצב נוח לחיים".
גאיה פועלת באמצעות לולאות משוב לא מודעות, ולא מתוך תכלית מודעת. לדוגמה, עלייה ברמת הפחמן הדו-חמצני יכולה לעודד צמיחת צמחים, אשר בתורם סופחים פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה. מומחיותה של מרגוליס במיקרוביולוגיה והתיאוריה המהפכנית שלה על אנדוסימביוזה היו חיוניות לפיתוח הרעיון. היא הדגישה שמיקרואורגניזמים, ובמיוחד חיידקים, הם האדריכלים הראשיים של המחזורים הביוגאוכימיים של כדור הארץ, ולפיכך הבסיס לוויסות הגאיאני (הרעיון שהחיים אינם רק מגיבים באופן סביל לסביבתם, אלא מעצבים אותה באופן פעיל). השקפתה הייתה ש"החיים לא השתלטו על העולם באמצעות קרב, אלא באמצעות רישות".
כדי להתמודד עם ביקורות שהאשימו את גאיה בטלאולוגיה ובהתנגשות עם עקרונות דרוויניסטיים, לאבלוק ואנדרו ווטסון (Andy Watson) פיתחו את סימולציית המחשב "עולם החינניות" (Daisyworld). מודל פשוט זה הראה כיצד כוכב לכת היפותטי המאוכלס רק בחינניות שחורות (הבולעות חום) ולבנות (המחזירות חום) יכול לשמור על טמפרטורה גלובלית יציבה על פני טווח רחב של תפוקות אנרגיה מהשמש שלו, וזאת אך ורק באמצעות מנגנון של תחרות וברירה טבעית ברמת הפרט. המודל הדגים כיצד ויסות עצמי גלובלי יכול להיות תכונה מתהווה של המערכת, ולא מטרה שנקבעה מראש.
ההשערה נתקלה בתחילה בלעג מצד ביולוגים אבולוציוניים רבים, שראו בה "דת ניו-אייג'ית נאו-פגאנית". הביקורת המרכזית הייתה שהיא דורשת ברירה טבעית ברמת כוכב הלכת, דבר שאינו אפשרי מכיוון שכדור הארץ אינו חלק מאוכלוסייה של כוכבי לכת מתחרים. עם זאת, הרעיון המרכזי של קו-אבולוציה בין החיים לסביבה הפך למקובל במדע, והיווה את הבסיס לתחום המודרני של מדעי מערכת כדור הארץ (Earth System Science).
תאוריית גאיה מייצגת שבר פילוסופי קריטי על ידי החלפת המטאפורה של "אורגניזם" יחיד ומאוחד במודל של "מערכת מורכבת" המוגדרת על ידי התנהגותה הרגולטורית המתהווה. המודלים העתיקים של אפלטון והסטואיקנים תיארו את הקוסמוס כאורגניזם יחיד ומאוחד עם נפש או עיקרון מניע. "חייו" של היקום היו טבועים במהותו. לאבלוק השתמש בתחילה במטאפורת "האורגניזם החי" באופן חזק, ותיאר את גאיה כ"חיה כמו עץ", מה שמשך תמיכה עממית לצד בוז מדעי. ההתנגדות המדעית, במיוחד מצד דרוויניסטים, אילצה עידון של התיאוריה. המפתח היה מודל עולם-החינניות. מודל זה הדגים כיצד מראית עין של ויסות מכוון מטרה, דמוי-אורגניזם, יכולה לנבוע מאינטראקציות לא מתואמות ותחרותיות של מרכיביו. הוויסות הוא תכונה מתהווה של רשת לולאות המשוב של המערכת. הדבר משנה את הגדרת ה"חיים". מערכת גאיאנית אינה "חיה" כי יש לה נפש או כי היא יצור יחיד במובן הביולוגי. היא "חיה" במובן קיברנטי: היא מערכת מורכבת, מסתגלת, הומאוסטטית ובעלת ויסות עצמי. מעבר זה ממטאפורה ביולוגית למודל מתורת המערכות היה חיוני לקבלתה המדעית החלקית ולהתפתחותה למדעי מערכת כדור הארץ.
סדר מתוך כאוס – מורכבות, התארגנות עצמית והיקום המתפתח
כאן נציג את תורת המורכבות ואת מושג ההתארגנות העצמית. התארגנות עצמית היא תהליך שבו סדר כולל נוצר באופן ספונטני מתוך אינטראקציות מקומיות של רכיבים במערכת לא מסודרת, ללא שליטה של גורם חיצוני.
עקרונות מפתח:
מערכות מחוץ לשיווי משקל: התארגנות עצמית מתרחשת במערכות פתוחות הרחוקות משיווי משקל תרמודינמי, עם זרימה מתמדת של אנרגיה. כוכב, למשל, הוא "מבנה דיסיפטיבי" מורכב השומר על סדרו על ידי הקרנת אנרגיה (אי-סדר) לסביבתו.
כללים מקומיים, סדר גלובלי: תבניות גלובליות מורכבות מתהוות מרכיבים הפועלים על פי כללים מקומיים פשוטים. להקת דגים או ציפורים הן דוגמאות קלאסיות.
התהוות: השלם גדול מסכום חלקיו. לא ניתן לחזות את תכונות המערכת המורכבת (כמו תודעה במוח או ויסות בגאיה) על ידי חקר הרכיבים הבודדים (נוירונים, אורגניזמים) בנפרד.
ניתן לראות את ההיסטוריה של היקום כסיפור של מורכבות גוברת באמצעות התארגנות עצמית. מהפלזמה הפשוטה והחמה של היקום המוקדם, אינטראקציות מקומיות (הנשלטות על ידי חוקי הפיזיקה) הובילו להיווצרות ספונטנית של מבנים מורכבים יותר ויותר: אטומים -> כוכבים -> גלקסיות -> מערכות פלנטריות -> חיים. הפיזיקה המודרנית משתמשת בכלים כמו תורת האינפורמציה כדי לכמת את המורכבות המתהווה הזו. תיאוריות מסוימות אף מציעות שהיקום מתנהג כמערכת כאוטית, עם תקופות של התפתחות מורכבות ו"פירוק מורכבות".
ניתן למסגר מחדש את גאיה כמערכת מורכבת מסתגלת (CAS). הביוספרה מתארגנת עצמית ליצירת מצב חסון ועמיד. פרספקטיבה זו מסייעת לפתור את הוויכוח על הטלאולוגיה: למערכת אין מטרה, אלא, יציבות היא מצב מושך (attractor state) שהמערכת מתפתחת אליו באופן טבעי.
תורת המורכבות מספקת "דקדוק" פיזיקלי אוניברסלי למושג "היקום החי", תוך הפשטת עקרונות החיים מעבר לביולוגיה ויישומם על הקוסמוס עצמו. המודלים העתיקים היו ביולוגיים או מטאפיזיים במהותם, היקום היה חי כמו חיה או כי הייתה לו נפש. השערת גאיה הייתה צעד לקראת הפשטה אך נותרה קשורה לכוכב לכת ספציפי ולביולוגיה הייחודית שלו. תורת המורכבות עושה את הצעד הסופי. היא מזהה את העקרונות המופשטים המאפשרים לכל מערכת - פיזיקלית, כימית, ביולוגית או קוסמולוגית - להפגין התנהגויות דמויות-חיים: התארגנות עצמית, התהוות, הסתגלות ושמירה על סדר הרחק משיווי משקל. תחת מסגרת זו, ניתן לראות כוכב, הוריקן, מערכת אקולוגית, והיקום כולו כמשתתפים באותו תהליך יסודי של יצירת סדר ממדרגי אנרגיה. לפיכך, תורת המורכבות מציעה דרך לומר "היקום חי" מבלי להזדקק למטאפורות ביולוגיות או רוחניות. היא מציעה שהתכונות שאנו מקשרים עם חיים אינן בלעדיות לאורגניזמים מבוססי-פחמן, אלא הן יסודיות לאופן שבו חומר ואנרגיה מקיימים אינטראקציה בקוסמוס מורכב ומתפתח. היקום אינו כמו אורגניזם, הן היקום והן האורגניזמים הם ביטויים של אותם עקרונות יסוד של התארגנות עצמית.
יקום הפלזמה – קוסמוס מחשמל ונצחי
כאן נציג אלטרנטיבה רדיקלית למודל המפץ הגדול הסטנדרטי, אף על פי שמודל זה אינו מקובל על הזרם המרכזי בקהילה המדעית, הוא מציע מטאפורה עוצמתית ליקום 'חי': קוסמולוגיית הפלזמה, שחלוצה היה חתן פרס נובל הנס אלוון. העיקרון המרכזי שלה הוא שמכיוון ש-99.9% מהיקום הנראה הוא פלזמה (גז מיונן), הכוחות האלקטרומגנטיים - שהם חזקים מכוח הכבידה בסדרי גודל עצומים (כ-10 בחזקת 39) - הם הכוח הדומיננטי בעיצוב מבנה הקוסמוס, ולא כוח הכבידה. קוסמולוגיית הפלזמה דוחה את רעיון המפץ הגדול של התחלה בזמן (creatio ex nihilo). אלוון ראה במפץ הגדול "מיתוס שנועד להסביר את הבריאה" והעדיף "גישה אקטואליסטית" - אקסטרפולציה לאחור מהמצב הנצפה בהווה במקום הנחת התחלה נבואית ובלתי ידועה. לפי גישה זו, היקום הוא אינסופי בזמן ובמרחב, ומתפתח ללא הרף.
המנגנון המרכזי ליצירת מבנים קוסמיים הוא זרם בירקלנד (Birkeland current). אלו הם זרמים חשמליים עצומים, דמויי-סיבים (פילמנטים), הזורמים לאורך קווי שדה מגנטי בפלזמה הקוסמית. אלוון טוען כי "החלל מלא ברשת של זרמים המעבירים אנרגיה ותנע על פני מרחקים גדולים מאד", מה שמעניק ליקום "מבנה תאי". זרמים אלה מקיימים אינטראקציה באמצעות כוחות אלקטרומגנטיים, הדוחסים את הפלזמה לסיבים (תופעת ה-"z-pinch") וגורמים להם להסתלסל למבנים דמויי-חבל. תלמידו של אלוון, אנתוני פראט (Anthony Peratt), פיתח סימולציות-על במחשב שהראו כיצד שני זרמי בירקלנד המקיימים אינטראקציה יכולים להתפתח באופן טבעי למבנה של גלקסיה ספירלית. סימולציות אלו שחזרו מאפיינים נצפים כמו עקומות סיבוב שטוחות מבלי להזדקק להנחת קיומו של חומר אפל היפותטי. המבנה רחב-ההיקף של היקום, המורכב מסיבים וחללים, נתפס כעדות ישירה לרשת פלזמה קוסמית זו.
תומכי קוסמולוגיית הפלזמה טוענים שמודל המפץ הגדול נשען על מספר גדל והולך של ישויות היפותטיות שמעולם לא נצפו (אינפלציה, חומר אפל, אנרגיה אפלה) כדי לתקן את סתירותיו עם התצפיות, מה שהופך אותו דומה למודל האפיציקלים של תלמי. לעומת זאת, הם טוענים, קוסמולוגיית הפלזמה מסבירה תופעות קוסמיות באמצעות פיזיקת פלזמה ידועה, הניתנת למדידה ולהרחבה מהמעבדה לקנה מידה קוסמי.
קוסמולוגיית הפלזמה מציגה את היקום לא רק כ"חי" במובן מטאפורי או מערכתי, אלא כישות פעילה, מטבולית ואלקטרודינמית, הדומה לאורגניזם ביולוגי בקנה מידה קוסמי. המודלים הקודמים (אפלטון, הסטואיקנים, גאיה, מורכבות) מתארים צורה של חיים המבוססת על סדר, ויסות או עיבוד מידע. קוסמולוגיית הפלזמה מציגה מודל אנרגטי ויסצרלי יותר. היקום מתואר כבעל "רשת של זרמים", "מבנה תאי", ו"מעגל חשמלי קוסמי". זוהי שפה של פיזיולוגיה והנדסת חשמל. זרמי בירקלנד פועלים כמערכת דם או עצבים קוסמית, המעבירה אנרגיה ומארגנת חומר. היווצרות גלקסיות באמצעות אינטראקציה בין סיבים מקבילה למורפוגנזה או אמבריולוגיה. אלוון עצמו ערך הקבלות בין פיזיקת פלזמה לביולוגיה, ועבודתו של פראט על "אנלוגיות ניסיוניות" מחזקת זאת. הבריאה וההתפתחות המתמדת במסגרת נצחית דומות יותר לביוספרה חיה מאשר ליקום שנולד מאירוע התפוצצות יחיד. לפיכך, קוסמולוגיית הפלזמה מציעה את האנלוגיה המודרנית הישירה ביותר לתפיסה העתיקה של אורגניזם חי. בעוד שמדובר במודל פיזיקלי המבוסס על אלקטרומגנטיות, תיאורו את היקום כישות דינמית, מקושרת ומובנית, המונעת על ידי זרימות אנרגיה, הופך אותו, מבחינה תפקודית ותיאורית, ל"אורגני" ביותר מבין התיאוריות המדעיות שנדונו.
יקום של מערכות
במאמר התחקנו אחר הקשת ההיסטורית של רעיון הקוסמוס החי - מנפש העולם כישות אלוהית ומתמטית בתודעתו של אפלטון, דרך האורגניזם הבוער והרציונלי של הסטואיקנים, אל המערכת הקיברנטית בעלת הוויסות העצמי של גאיה, ולבסוף אל הרשת הסיבית והטעונה חשמלית של יקום הפלזמה. למרות ההבדלים העצומים בין המודלים, ניתן לזהות נושאים משותפים ועיקשים החוזרים ונשנים: הוליזם (היקום כשלימות משולבת), קישוריות (החלקים אינם ניתנים להפרדה מהשלם), וסדר דינמי (היקום אינו סטטי אלא תהליך מתפתח תמידית).
בסופו של דבר, תפקידה של מטאפורת "האורגניזם החי" במחשבה האנושית הוא רב-עוצמה ומפרה. בין אם היא מובנת פשוטה כמשמעה או כאנלוגיה, מטאפורה זו מאלצת אותנו לשקול מחדש את מקומנו בתוך מערכת גדולה יותר, מאתגרת את האנתרופוצנטריות ומטפחת תחושת שייכות וחיבור לקוסמוס. ייתכן שהשאלה "האם היקום חי?" אינה נוגעת למציאת תשובה חד-משמעית של "כן" או "לא", אלא למה שהשאלה עצמה חושפת על אודות החיפוש האנושי המתמיד אחר משמעות ויחסינו עם המציאות שבה אנו שוכנים.
מקורות:
