הפרי שברא אותנו: כיצד תאנים, פרימטים וצרעה זעירה עיצבו את עולמנו

הידעתם שכאשר אתם אוכלים תאנה, אתם אוכלים גם את גופתה של הצרעה שהאביקה אותה? התאנה אינה סתם פרי. היא עולם ומלואו, עם דרמת חיים ומוות מורכבת שמתרחשת בתוכה. מסתבר שמערכת היחסים העתיקה הזו, בין פרימטים, תאנים וצרעות, היא שעיצבה את היערות שבהם התפתחנו ואת העולם כפי שאנו מכירים אותו.

כאשר אתם נוגסים בתאנה, במתיקותה העסיסית והמורכבת, אתם לא רק טועמים פרי. אתם משתתפים בתיאטרון אבולוציוני עתיק, דרמה בת עשרות מיליוני שנים שנכתבה על ידי עצים, פרימטים וחרקים זעירים. כל ביס הוא שחזור של מערכת יחסים גורלית, ברית בלתי כתובה בין צמח לבעל-חיים, ששינתה את פני כדור הארץ וסללה את הדרך להופעת האנושות. זהו סיפור על איך אהבתם של אבותינו הקדמונים לפרי אחד ספציפי הפכה אותם, מבלי דעת, לגננים של עולמם שלהם.

מקוק מזוקן אוכל פירות פיקוס

הסיפור מתחיל בעולם שקט וירוק, הרבה לפני הפרי. בתחילת הדרך, זרעים היו עניין של כוח המשיכה בלבד. הם נשרו מהעץ, נחתו למרגלותיו, וברוב המקרים, מצאו את מותם בצילה החונק של אימם. צמחים מסוימים פיתחו כנפיים זעירות לזרעיהם, בתקווה שהרוח תישא אותם מעט רחוק יותר, אך מסעותיהם היו תלויים בגחמותיה של בריזה מקרית. ואז, לפני כ-85 מיליון שנה, הגיעה המהפכה האבולוציונית שתשנה הכל: הפרי. הפרי היה רעיון רדיקלי, עסקה גאונית שהציע עולם הצומח לעולם החי. סביב הזרע היקר, פיתח הצמח מעטפת בשרנית, מתוקה ומזינה, והכריז בקול רם, בשפה של צבעים עזים וריחות מפתים: "אכלו אותי". המסר היה פשוט: קחו את הסוכר, את האנרגיה, ובתמורה, שאו את זרעיי למרחקים, אל מקומות חדשים שבהם יוכלו לנבוט. כל גלל שהותירה ציפור או יונק הפך לכרטיס לוטו אבולוציוני, הבטחה ליער חדש.

אל תוך העולם החדש והמתוק הזה נולדו שותפים אידיאליים לעסקה: הפרימטים הראשונים. הם הופיעו בנופים הטרופיים לפני כ-60 מיליון שנה, זמן קצר לאחר הכחדת הדינוזאורים, ככל הנראה כיצורים קטנים שניזונו מפירות, פרחים, והחרקים שנמשכו אליהם. עם הזמן, הפכו צאצאיהם למומחים באכילת פירות. במקביל, עצים רבים הפכו תלויים יותר ויותר באותם פרימטים כדי להפיץ את זרעיהם. נוצרה מערכת יחסים של תלות הדדית. הפרימטים חיו על העצים, והעצים, בתורם, השתמשו בפרימטים כדי לנוע. באופן מטאפורי, יער שלם יכול היה לצעוד על פני יבשת בתוך מעיהם של להקת קופים, במסע של גלל אחר גלל.

אבותינו הקדמונים היו חלק בלתי נפרד מהסימביוזה הזו. האב הקדמון המשותף האחרון לנו ולשימפנזים, מין שחי לפני כ-5.5 עד 7.5 מיליון שנים ומכונה בחיבה CHLCA, היה ככל הנראה אוכל-כל שניזון מעלים, חרקים, ואולי אף יונקים קטנים, אך תזונתו התבססה, יותר מכל דבר אחר, על פירות. וכאשר בוחנים את תזונתם של קרובינו החיים הקרובים ביותר, השימפנזים, מתגלה העדפה ברורה לפרי אחד דומיננטי: התאנה. תאנים אדומות, ירוקות, סגולות, קטנות וענקיות - הן מהוות עד 80% מהארוחות היומיות של שימפנזה בעונת התאנים. שימפנזה ממוצע אוכל לעיתים מאות תאנים ביום אחד. סביר להניח שגם עבור אבותינו, התאנה הייתה מרכיב מרכזי בתפריט.

כאן הסיפור מקבל תפנית מרתקת. אבותינו לא היו רק צרכנים פסיביים של הפירות ביער, הם היו הגננים שלו. בכל פעם שהם אכלו תאנה והטילו את צואתם במקום אחר, הם שתלו עץ תאנה חדש. ככל שהם אכלו יותר תאנים, כך הם שתלו יותר עצי תאנה, עד שהיערות שבהם חיו הפכו לגני עדן של תאנים, שבתורם סיפקו מזון גם לחרקים ולקופים אחרים שאבותינו אולי צדו. תהליך זה, המכונה בפי מדענים "בניית נישה" (Niche construction) או "הנדסת מערכת אקולוגית", מראה כיצד יצורים חיים אינם רק מסתגלים לסביבתם, אלא מעצבים אותה באופן פעיל כדי שתתאים לצרכיהם. הפרימטים הקדמונים, באמצעות העדפותיהם הקולינריות, הפכו את העולם למקום שקל יותר לשרוד בו.

אך התאנה עצמה אינה פרי פשוט. למעשה, היא כלל אינה פרי במובן הבוטני המקובל. היא עולם ומלואו, מערכת אקולוגית זעירה וסגורה, שבמרכזה דרמת חיים ומוות מורכבת. מה שאנו אוכלים הוא מבנה כדורי הנקרא סיקוניום (Syconium), ובתוכו כלואים מאות פרחים זעירים. הכניסה לעולם הפרחוני הזה היא דרך פתח זעיר בקצהו, האוסטיול (Ostiole), שרוחבו מותאם בדיוק לגופה של אורחת אחת ספציפית: צרעת הפיקוס.

כאן מתחילה הדרמה. צרעה נקבה, הרה ובעלת כנפיים, נמשכת לריח של סיקוניום צעיר. היא דוחקת את עצמה דרך האוסטיול הצר, ובמהלך המעבר האלים, כנפיה העדינות נתלשות. זוהי כניסה ללא חזרה. בתוך הסיקוניום, היא מתחילה במשימתה האחרונה. היא עוברת בין הפרחים הזכריים, ואוספת מהם אבקה שבה היא מכוסה. לאחר מכן, היא מטילה את ביציה בתוך חלק מהפרחים הנקביים. בסיום המשימה, מותשת, היא מתה בתוך התאנה, שהופכת לקברה. ביציה בוקעות, והזחלים ניזונים מהפרח שבתוכו נולדו. הזכרים, חסרי כנפיים, בוקעים ראשונים. משימתם היחידה בחיים היא להזדווג עם אחיותיהם המכונפות, עוד כשהן בתוך הפרחים, ולאחר מכן לכרות במנדיבולות החזקות שלהם מנהרת מילוט דרך דופן הסיקוניום. זהו מעשם האחרון והמועיל; הם מתים זמן קצר לאחר מכן. הנקבות ההרות, שכעת מכוסות באבקה מהדור החדש של הפרחים הזכריים שצמחו בתוך הסיקוניום, זוחלות החוצה דרך המנהרה שאחיהן כרו, ויוצאות לעולם כדי למצוא סיקוניום צעיר משלהן ולהתחיל את המחזור מחדש.

כאשר אתם, או שימפנזה, או אבותינו הקדמונים, נוגסים בתאנה, אתם אוכלים את כל הביולוגיה המורכבת הזו: את הפרחים, את הזרעים, את גופתה של הצרעה האם, ואת שרידיהם של בניה ובנותיה. למעשה, התאנה היא מזון עשיר יותר בזכות הדרמה הזו. גופות הצרעות עשירות בחלבון, והצמח מפרק אותן במהירות והופך אותן לחומרי הזנה נוספים בתוך הפרי. זוהי מערכת של שיתוף פעולה אכזרי. צ'ארלס דרווין, שדיבר על הטבע "האדום בשיניו ובטפריו", ולין מרגוליס, שדיברה על שיתוף פעולה ככוח אבולוציוני, צדקו שניהם. התאנה מוכיחה שהטבע יכול להיות גם תחרותי וגם שיתופי בעת ובעונה אחת.

מערכת היחסים הזו היא רק חוליה אחת ברשת סבוכה של תלויות. הפרימטים תלויים במיקרובים שבמעיהם כדי לפרק את הסיבים התזונתיים שבתאנים. עצי התאנה תלויים בפטריית המיקוריזה המתחברות לשורשיהם ומסייעות להם לספוג חומרי הזנה מהאדמה. והכל, בסופו של דבר, תלוי בריקוד העדין שבין התאנה לצרעה הזעירה שלה.

בנקודה כלשהי בהיסטוריה שלנו, אולי לפני כ-4.5 מיליון שנה, בתקופתו של קרוב משפחה בשם ארדיפיתקוס רמידוס, המכונה "ארדי", אבותינו החלו לרדת מהעצים ולבלות יותר ויותר זמן על הקרקע. ידיו של ארדי כבר היו פחות מותאמות לטיפוס מאלו של שימפנזה, ורגליו היו מותאמות מעט יותר להליכה זקופה. המעבר הזה לחיים על האדמה היה צעד מכריע בדרך לאנושיות, אך הייתה לו תוצאה בלתי צפויה. הפירות, ובמיוחד התאנים, שהיו פעם בהישג יד, הפכו פתאום למשאב מרוחק יותר. כמו טנטלוס במיתולוגיה היוונית, אבותינו הביטו למעלה אל הענפים העמוסים, אל המתיקות שהייתה פעם ביתם, וכעת הפכה למשהו שנמצא נגיעה מעבר להישג ידם. ייתכן שהאתגר החדש הזה, הצורך למצוא דרכים חדשות להשיג את המזון האהוב עליהם, היה אחד הכוחות שהניעו את ההתפתחות האנושית קדימה - המצאת כלים, שיתוף פעולה, ותכנון. כך, הפרי שברא את עולמנו, המשיך לעצב את גורלנו גם כשהתרחקנו ממנו.

מקורות:

We Owe It All to Figs

Love the Fig

Do we owe our existence to the fig?