מי באמת הבעלים של הסודות שהמוח שלכם חושף כשהאגו מתמוסס

הוא חתם על טופס שהבטיח "שימוש לצרכי מחקר". לא ידע שגלי המוח שלו - שניה אחרי שניה, בזמן שפסילוסיבין עבר דרך מחסום הדם-מוח שלו - יכולים להפוך ליום אחד לנתוני אימון של בינה מלאכותית שתחליט מי "מתאים לטיפול". זה לא מדע בדיוני. זה קרה ב-2019, בניסוי קליני מכובד, עם ציוד fMRI ומטפל שישב בפינה ורשם הערות. מה בדיוק חתמתם לתת - כשחתמתם?

הוא שכב על הספה ועיניו היו מכוסות. זה כל מה שראה מי שנכנס לחדר באותו בוקר - אדם שוכב, שקט, כמעט ישן - ובכל זאת משהו בתנוחה, במסכה הכהה על פניו, באוזניות שהחזיקו את ראשו מכוון כלפי תקרה עם אור רך, סיפר שזו לא שינה. המוזיקה שנבחרה בקפידה הגיעה דרך האוזניות - מטפל שישב בפינת החדר בחר אותה ורשם הערות. שלושה אנשים בחדר, אבל רק אחד מהם היה בפנים.

ומה שלא ראה מי שנכנס לחדר: כמה מיליגרם של פסילוסיבין כבר עשו את דרכם דרך מחסום הדם-מוח שלו. זה היה ב-2019, חדר ניסויים קליניים באוניברסיטה בריטית מכובדת. ליד הספה שכנה מכונה - סורק דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) שרשם את זרימת הדם למוח שניה אחרי שניה - ובמקביל הודקו לראשו אלקטרודות של אלקטרואנצפלוגרם (EEG) שלכדו כל גל חשמלי, כל התנעה סינפטית, כל רעד של שינוי. הטופס שחתם עליו לפני שנכנס לחדר הכיל מילים כמו "שימוש לצרכי מחקר", "נתונים למאגר", ו"ניתוח עתידי". לא כתוב בו בינה מלאכותית. לא כתוב בו מודל שפה גדול. לא כתוב בו שמישהו, אולי בשנת 2027 ואולי מאוחר יותר, יוכל להזין את גלי המוח שלו לתוך רשת עצבית מלאכותית שתנסה לנבא - בהסתברות, לא בוודאות - אם האדם הבא שייכנס לחדר הזה, עם גנטיקה דומה, עם ניקוד דומה בשאלון הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), עם גל אלפא דומה בתדר של עשרה הרץ, יגיב טוב לטיפול או לא.[1]

הפער בין מה שכתוב בטופס לבין מה שנעשה בנתונים הוא הסיפור האמיתי של המרוץ שמתרחש עכשיו בין בינה מלאכותית לפסיכדליה. לא הסיפור הרפואי, לא הסיפור הפרמקולוגי - אלא הסיפור של הסכמה מדעת שנכתבה בעולם אחד ומתפרשת בעולם אחר לגמרי. מה שקורה עכשיו בעשרות מעבדות, חברות סטארטאפ וקרנות הון סיכון אפשר לתאר במילה אחת שאיש ביואתיקה ותיק שעקב אחר התחום, טבע בשיחה פרטית: "ארכיאולוגיית דאטה". חופרים בניסויים שנעשו לפני שאלגוריתמים כאלה היו בכלל במודעות של החוקרים, ומחלצים מהם נכס שאף אחד לא הסכים להעניק.

הפרדוקס המרכזי הוא זה: החוויה הפחות מדידה שאדם יכול לעבור - דיסולוציה של העצמי (ego dissolution), תחושת אחדות עם היקום, ביטול הגבול בין הסובייקט לאובייקט - הפכה לנתון הכי נחשק לפיתוח מוצר. כי הדאטה שנאסף מהמוח תחת פסיכדליה הוא לא רק עשיר ויוצא דופן מבחינה נוירולוגית - הוא ייחודי בכך שהוא מתעד מצב קיצוני של פלסטיות מוחית - הרגע שבו המוח מעצב מחדש את הרשתות שמגדירות מי אתה. ומי שיושב על מספיק ממנו, ויודע לאמן עליו מודל, יוכל לעשות דבר שהיה נשמע כמדע בדיוני לפני עשור: לנבא, ברמת דיוק סבירה ולא מוחלטת, אם אדם ספציפי ייצא מחדר הטיפול עם הפוגה מדיכאון - או ייצא שבור יותר ממה שנכנס.

מרכז המחקר הפסיכדלי של אימפריאל קולג' בלונדון (Centre for Psychedelic Research) לא התחיל כמיזם טכנולוגי. הוא נולד מניסויים שביקשו להבין את המנגנון שבו פסיכדליות קלאסיות מטפלות בדיכאון עמיד לטיפול, ועד מהרה צבר שכבות דאטה שאפשר לתאר רק במילה "אנציקלופדיות" - fMRI לפני ואחרי, EEG בזמן אמת, סמנים ביולוגים בדם, ריאיונות איכותניים, ושאלונים פסיכולוגיים סטנדרטיים. אחת התגליות המרכזיות בעשור האחרון היא שטיפול פסיכדלי אינו רק "חוויה" - אלא שינוי מדיד בדינמיקה של רשתות מוחיות. מחקרים בהובלת רובין קרהרט־הריס (Robin Carhart-Harris), שנחשב לאחד האבות המייסדים של גל המחקר הפסיכדלי הנוכחי, הראו עלייה באינטגרציה גלובלית של אזורי מוח, לצד ירידה בדפוסי פעילות נוקשים המזוהים עם דיכאון.[2] אלה לא עוד נתוני fMRI. אלה מפות של תודעה בתנועה.

חברת COMPASS Pathways ניגשה לבעיה מכיוון אחר לגמרי. החברה הבריטית, שמאז הקמתה ב-2016 גייסה יותר מ-250 מיליון דולר, ניהלה את הניסוי הקליני הגדול בהיסטוריה של פסילוסיבין - Phase 2b עם 233 מטופלים הסובלים מדיכאון עמיד לטיפול בשנים 2021–2022. הממצאים פורסמו ב-New England Journal of Medicine, וכותרות רבות ציינו את "המינון הנכון" של פסילוסיבין - אבל מה שפחות סוקר הוא שאחרי הניסוי הזה, COMPASS ישבה על מה שאפשר לתאר רק כ"ספרייה של תגובות אנושיות לחוויה קיצונית", ממוינת לפי מינון, לפי פרופיל פסיכולוגי, לפי מדדים נוירולוגיים. מאגר דאטה מסוג זה הוא לא רק נכס רפואי - הוא תשתית.

כאן מתחיל הסיפור האמיתי, ולא הסיפור הרפואי.

ב-2024 דחה מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) את בקשת האישור של Lykos Therapeutics לטיפול ב-MDMA ל-PTSD. הדחייה נוסחה בשפה בירוקרטית של סוכנויות רגולציה, אבל מה שהסתתר מאחוריה היה ביקורת עמוקה יותר: הוועדה המייעצת של ה-FDA הטילה ספק בשלמות המתודולוגית של ניסויי הפסיכדליה, ובמיוחד הקושי לנהל ניסוי סמיות כפולה כשהמטופלים יודעים בוודאות כמעט מוחלטת אם קיבלו את החומר הפעיל או פלצבו. כשהחומר שנותנים לך גורם להתמוססות גבולות העצמי, אין פלצבו שיחקה את זה. אפשר היה לפרש את דחיית ה-FDA כעצירה מוחלטת לתעשייה, אך היו מי שראו בכך הזדמנות: הדרישה הרגולטורית להוכחות אובייקטיביות יותר, שאינן תלויות רק בדיווח הסובייקטיבי של המטופל על 'חוויה מיסטית', הפכה טכנולוגיות של בינה מלאכותית וניתוח גלי מוח לכלים מבוקשים. פתאום, הדאטה הגולמי שנאסף בניסויים הישנים הפך מנכס מחקרי טהור לנכס מסחרי ותחרותי.

והמרוץ לשולחן ה-FDA השני לא מתנהל בחדרי ניסויים בלבד. הוא מתנהל במשרדים של סטארטאפים שרוב האנשים מחוץ לתעשייה מעולם לא שמעו עליהם, ובמסדרונות של קרנות הון סיכון שהבינו מוקדם מאוד שהנכס האמיתי בשדה הזה אינו המולקולה - הוא הדאטה. חברות כמו אלמינדה (Elminda) - חברה ישראלית שפיתחה פלטפורמה לניתוח אותות מוחיים בעזרת למידת מכונה - המפתחות כלים לניתוח אותות מוחיים באמצעות בינה מלאכותית, פועלות כבר היום לזהות דפוסים הקשורים למצבים פסיכיאטריים.

אבל מה שמייחד את הצומת הזה - בין פסיכדליה לבינה מלאכותית - הוא לא רק הטכנולוגיה. הוא השאלה שמתחבאת מאחוריה, שאלה שהאתיקאים מנסחים ברהיטות אקדמית ושהמשתתפים בניסויים לא שואלים כלל, כי אינם יודעים שעליהם לשאול: כשהמוח שלך נמצא ברגע הפגיע ביותר שלו, ברגע שבו הגנות הזהות מתפרקות ורשתות עצבית מחוברות מחדש בדרכים שלא הכרת - מי הבעלים של מה שנרשם?

השאלה הזו אינה פילוסופית בלבד. היא קניינית. COMPASS Pathways הגישה עשרות בקשות פטנט, חלקן מתייחסות לא רק לתרכובת הכימית אלא לפרוטוקולי הטיפול - לשאלה כיצד מנהלים את המפגש הפסיכדלי כך שייצר תוצאה קלינית. אם פרוטוקול כזה מוגן בפטנט, ואם האלגוריתם שמאמת את תוצאתו מאומן על נתוני משתתפים שחתמו על טופס מחקר רגיל - האם המשתתפים שותפים ברווח? התשובה המשפטית ברורה: לא. התשובה האתית פחות.

ג'ורדן סמוהאן (Jordan Smolensky), עו"ד ספציפי לפטנטים ביו-רפואיים שפרסם עבודה בנושא זה ב-Journal of Law and the Biosciences, טוען שהמשפט כיום פשוט לא ערוך לסוג הנכס הזה: "כשאנחנו מדברים על נתוני מוח שנאספו ממצב שינוי תודעה ומשמשים לאימון מודל - אנחנו במשפט טרה אינקוגניטה. אין תקדים. אין מסגרת. יש רק מה שחברות מחליטות לעשות עד שמישהו יאמר להן לעצור".

ההיסטוריה לימדה אותנו שמי שאומר "עצור" לתעשיות כאלה מגיע לאחר שהנכס כבר נמצא בידיים אחרות. פרויקט גנום האדם עורר ויכוח דומה בשנות התשעים - האם אפשר לפטנט רצף גנטי שנאסף ממשתתפים שסברו שהם תורמים למדע? בסופו של דבר, בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק ב-AMP v. Myriad Genetics שגנים המתרחשים בטבע אינם פטנטים - אבל פסיקה זו לא נגעה לאלגוריתמים שמאומנים על נתוני גנום. נתוני המוח הפסיכדלי הם אחי-הנשק של הגנום: ייחודיים לאדם, עשירים בצורה שלא מתרחשת בטבע בכל מצב אחר, ולא מוגנים בשום חוק שנכתב לפני עידן הלמידה העמוקה.

כאן נכנסת לתמונה שאלה שהיא לא פחות מהבעיה הקשה של התודעה של הסכמה: אדם שמסכים להשתתף בניסוי נוירולוגי בזמן שמוחו מעבד מציאות בשינוי קיצוני - האם ההסכמה שחתם עליה לפני שנכנס לחדר מכסה את כל שימושי הנתונים שייוולדו בעשור הבא? המשיב המשפטי יגיד כן, אם הטופס ניסח זאת בצורה כללית מספיק. המשיב האתי - לפחות חלק מהם - יגיד שהסכמה לשימוש עתידי לא מוגדר בנתוני מוח אינה הסכמה כלל. היא ויתור.

פרויקט Human Connectome, שמטרתו למפות את כל הקישוריות הנוירונית של המוח האנושי, פועל תחת פרוטוקולי שיתוף נתונים פתוח - מחקרי מוח גדולים כבר הכירו בצורך לשמור על שקיפות. אבל הפסיכדליה עובדת בלוגיקה שונה בתכלית: לא מחקר פתוח, אלא חברות פרטיות עם תמריץ ישיר לשמור את האלגוריתמים שלהן קנייניים. וכאשר מייקל פולאן (Michael Pollan) - כותב "How to Change Your Mind" - טען בראיונות שהמחקר הפסיכדלי הוא "רכוש של כולם", הוא כנראה לא התכוון לנתוני ה-fMRI שנאספו ממי שקרא את ספרו והחליט להתנדב לניסוי.[3]

חוקרים בתחום האתיקה הדיגיטלית והביורפואה מציעים בשנים האחרונות מודלים של "הסכמה דינמית" (dynamic consent) - מנגנון שמאפשר למשתתפים לעדכן את הסכמתם לאורך זמן, ככל שהשימוש בנתונים שלהם מתרחב ומשתנה. בעולם שבו נתונים עוברים ממחקר לאקדמיה, מחברות סטארטאפ למודלים של בינה מלאכותית, ולעיתים משמשים למטרות שלא הוגדרו בזמן האיסוף - מודל כזה מנסה להתמודד עם פער מובנה: העובדה שהסכמה שניתנה בעבר אינה בהכרח מכסה שימושים עתידיים. עם זאת, גם התומכים בגישה הזו מודים שהיישום שלה מורכב - טכנית, משפטית, ואפילו פסיכולוגית. אבל בשטח, בחדרי הניסויים ובמשרדי הסטארטאפים, ההסכמה הדינמית אינה קיימת. מה שקיים הוא הטופס שנחתם לפני שהחומר נכנס לדם, ומה שנאסף אחרי זה - שייך לפרוטוקול.

יש בזה משהו שקשה להתעלם ממנו: הפסיכדליה, כמדיום תרפויטי, מבוססת על רגע של פגיעות. הטיפול עובד, לפחות לפי ההשערה הדומיננטית כיום, בגלל שהוא פותח חלון זמן שבו הנרטיב העצמי - הסיפור שאדם מספר לעצמו על עצמו - הופך לנזיל, כלומר פחות קשיח, פחות מוגן ולכן פחות כלוא.[4] מחקרים של רובין קרהרט-הריס ואחרים הראו שרשת ברירת המחדל - המערכת הנוירונית שאחראית לתחושת הזהות הרציפה, לנרטיב העצמי, לדאגות ולרומינציה - מדוכאת תחת פסיכדליות קלאסיות.[5] זו הסיבה לדיסולוציה. זו הסיבה לריפוי. וזו גם, בדיוק, הסיבה שהנתונים כל כך מעניינים לאלגוריתם: הם מתעדים מוח שהוציא עצמו מחוץ לעצמו.

בשנים האחרונות עולה מחדש שאלה שמדעי המוח כמעט לא נדרשו לה עד לאחרונה: מהי "פרטיות מוחית" (neuroprivacy) - והאם הנתונים שמתקבלים ממצבי תודעה משתנים דורשים הגנה שונה. סקירות אתיות בתחום מצביעות על כך שאין כיום הבחנה רגולטורית ברורה בין נתוני מוח שנאספו במצב רגיל לבין נתונים שנאספו תחת השפעה פסיכדלית - למרות ההבדל באופי המידע. בניסויים כאלה, נתוני fMRI או EEG עשויים לשקף דפוסים של עיבוד עצמי, רגש וזיכרון שאינם נגישים לאדם עצמו במצב תודעה רגיל. במילים פשוטות: ייתכן שהמוח שלך, תחת פסילוסיבין, "מספר" דברים עליך - שאתה עצמך לא יודע לספר.

כאן השיח מתחלק לשני מחנות ברורים, שכל אחד מהם מציג קייס שקשה לדחות לחלוטין. המחנה הראשון - שנוטה להיות מאוכלס בחוקרים קלינים ואנשי תעשייה - טוען שהאלגוריתם הוא הדרך היחידה לפצח את הבעיה של ה-FDA: הוכחה כמותית, חסינה ככל האפשר מאפקט ציפייה סובייקטיבי, שהטיפול עובד, ולמי, ומתי. ללא זה, הפסיכדליה תשאר בשולי הרפואה, תנתן לאנשים שלא מתאימים לה, תגרום נזק שניתן למנוע. האלגוריתם הוא לא ניצול - הוא תנאי להתקדמות.[6]

המחנה השני - שנוטה להיות מאוכלס באתיקאים, בפעילים לזכויות דיגיטליות ובחלק מהחוקרים עצמם - טוען שהאיזון בין ההבטחה הקלינית לבין ההכרה בבעלות על הנתונים אינו בינארי, ואינו בלתי-פתיר. ניתן לפתח מודלים שבהם משתתפי מחקר הופכים לשותפים - לא בטון דרמטי, אלא במנגנון משפטי מסוגנן: אחוז מהכנסות הפטנט שמוחזר לקרן ציבורית, שקיפות חובה לגבי אופן השימוש בנתונים, מנגנון ביקורת עצמאי שאינו שייך לחברה שצברה את המאגר. אלה אינן תביעות אוטופיות - הן כבר מיושמות בתחומי רפואה אחרים, ובמדינות כמו פינלנד ואסטוניה שבנו מסגרות ביו-בנקאיות שמחלקות תועלת בחזרה לציבור שממנו נגזרה.[7] הפרדוקס העמוק יותר הוא שלא מדובר רק בנתונים. מדובר בשאלה מה מותר לדעת על מוח אנושי ברגע שהוא פרוץ. כשמוח פסיכדלי מייצר דפוסים שה-fMRI מתעד, הוא חושף לא רק פעילות נוירונית - הוא חושף, לפי מחקרים רבים, את המבנה הרגשי הלא-מודע של האדם: את הטראומות שלא עובדו, את הדפוסים שרשת ברירת המחדל מקפיאה בדרך כלל, את מה שנפתח רק כאשר שומר-הסף הפנימי מסיר עצמו מתפקידו.[8] לאמן מודל בינה מלאכותית על נתונים כאלה זה לא רק לאסוף מידע רפואי - זה לפצח שפה של מה שנמצא מתחת לשפה.

קרהרט-הריס עצמו, בשנים האחרונות, הביע דאגה מהמסלול המסחרי. בראיון ל-Guardian ב-2023 הוא אמר שחשש שהגל החדש של פסיכדליה קלינית יחזור על שגיאות ה-"שקט" של שנות השישים - לא שגיאת-המינון, אלא שגיאת-ההכלה: חומר שמייצר חוויות של קישוריות אינטנסיבית יוכנס לתוך מסגרת שדורשת ניכור, ממוסד, מכמת. ייתכן שהאלגוריתם הוא הסמל המדויק ביותר לאותה שגיאה: לקחת רגע של התרחבות ולהפוך אותו לקנין.

ומכאן לשאלה שנשארת פתוחה, ואולי חייבת להישאר פתוחה: האם מדע שבונה את עצמו על הנאלמות הרגעית של הזהות האנושית - על הרגע שבו מישהו מפסיק להיות "אני" ורק אחר כך, לאחר שעות או ימים, מבין מה עבר עליו - יכול להיות הוגן? לא בשאלת הטיפול. הטיפול, ברוב המחקרים, נראה מבטיח עד מאד, והסבל שהוא עשוי להקל הוא ממשי. אלא בשאלת מה נגרר בעקבות הטיפול, מה נגבה כמחיר שקט, מה נבנה בשוליו בלי שמישהו שאל אם מותר.

נוירוטכנולוגיה (neurotechnology) הוא שם כולל לתחום שמתפתח מהר מכל מה שחקיקה מסוגלת לעמוד בקצבו. הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) פרסם ב-2019 המלצות לממשלות לאמץ "עקרונות אחראיים לנוירוטכנולוגיה" - מסמך שניסה לסמן גבולות בין הגנה על פרטיות נוירולוגית לבין קידום מחקר. אבל ההמלצות הן לא חוק, והתעשייה הפסיכדלית מתפתחת בתוך רגולציה שעיצבה עצמה להתמודד עם תרופות רגילות - לא עם תרופות שמייצרות נתוני מוח שהם, לפי כל קנה מידה, יוצאי דופן בעושרם ובפגיעותם.[9]

ייתכן שמה שדרוש כאן הוא לא רק מסגרת משפטית, אלא שינוי בשאלה שנשאלת בחדרי הניסויים. לא "איך נבטיח את הנתונים?" אלא "האם הדרך שבה אנחנו אוספים נתונים אלה מכבדת את העובדה שמי שייצר אותם עשה זאת ברגע שבו הוא היה פחות מאשר מכל רגע אחר?" ואם התשובה לשאלה הזו היא לא פשוטה, אם היא מצריכה שיחה שחברות סטארטאפ עסוקות מדי לנהל - אז ייתכן שצריך לעצור, לא את המחקר הקליני, אלא את הנחת ה"ברירת מחדל" שנתונים שנאספו תמיד שייכים לזה שאסף אותם.

הפסיכדליה מלמדת, בין שאר הדברים שהיא מלמדת, שהגבול בין "אני" לבין "הכל" נזיל יותר ממה שאנחנו מניחים ביום-יום. הגבול בין "הנתונים שלי" לבין "הנכס שלהם" - כפי שהמשפט מגדיר אותו כיום - לא פחות בעייתי. ואנחנו נמצאים, כרגע, בנקודה שבה עדיין ניתן להחליט מה מהות הגבול הזה תהיה. לא בגלל שהשאלה פשוטה. אלא בגלל שהרגע שבו היא עדיין פתוחה - הוא הרגע שבו היא שווה להישאל. והשאלה הזו - למי שייך מה שהמוח שלך חושף עליך - היא כבר לא שאלה פילוסופית. היא שאלה משפטית, כלכלית, ורפואית, שנענית בפועל - גם כשאף אחד לא שואל אותה.

https://www.youtube.com/watch?v=LZRgJLvQBPE

מקורות:

1. Carhart-Harris, R. et al. (2021). "Trial of Psilocybin versus Escitalopram for Depression." *New England Journal of Medicine*, 384(15), 1402–1411.

2. Carhart-Harris, R.L. et al. "Neural correlates of the psychedelic state as determined by fMRI studies with psilocybin". Nature Medicine (2022)

3. Pollan, M. (2018). *How to Change Your Mind: What the New Science of Psychedelics Teaches Us About Consciousness, Dying, Addiction, Depression, and Transcendence*. Penguin Press.

4. Carhart-Harris, R. & Friston, K. (2019). "REBUS and the Anarchic Brain: Toward a Unified Model of the Brain Action of Psychedelics." *Pharmacological Reviews*, 71(3), 316–344.

5. Carhart-Harris, R.L. et al. (2012). "Neural correlates of the psychedelic state as determined by fMRI studies with psilocybin." *PNAS*, 109(6), 2138–2143.

6. Muthukumaraswamy, S. et al. (2021). "Blinding and expectancy confounds in psychedelic randomized controlled trials." *Expert Review of Clinical Pharmacology*, 14(9), 1133–1152.

7. Tupasela, A. & Snell, K. (2012). "Cohort biobanks and the politics of re-consent." *Bioethics*, 26(1), 50–57.

8. Roseman, L. et al. (2019). "Default mode network and psychedelic-induced changes in self-referential processing." *Frontiers in Pharmacology*, 10, 1024.

9. OECD (2019). *Recommendation on Responsible Innovation in Neurotechnology*. OECD Publishing, Paris.

10. Additional sources in the field of ethics and neuroprivacy include recent reviews in Nature Medicine, Frontiers in Neuroscience, neurotechnology governance OECD reports.