העולם הרגשי הנסתר של הצבים

האם צב יכול להיות במצב רוח רע? חשבתם שהם סמל השלווה הנצחית, אבל מחקר חדש ומרתק מראה שהם יכולים לחוות משהו דומה ל"פסימיות" כתגובה ישירה לתנאי המחיה שלהם. הצטרפו למסע מפתיע אל העולם הרגשי הנסתר של היצורים העתיקים הללו.

פרח ההיביסקוס האדום, פינוק שלרוב היה גורם לו לצעוד בקצב נמרץ (יחסית לצב, כמובן), נותר מונח על האדמה הלחה, שלם ומושלם. כבר קרוב לשעה שהצב אדום-הרגליים הזה, זכר בוגר עם שריון מפואר המנוקד בכתמים צהובים, כמעט לא זז. ראשו מבצבץ בקושי מפתח השריון, עיניו העתיקות והכהות בוהות באופק הלא-קיים של המתחם המגודר שלו, אדישות לחלוטין לפיתוי העסיסי שהונח לפניו. משהו היה שונה. בדרך כלל, מראה ההיביסקוס היה מעורר בו תגובה מיידית של התעניינות, תנועה איטית אך מכוונת מטרה אל עבר הפרס. היום, לעומת זאת, נראה היה כאילו מסך בלתי נראה ירד בינו לבין העולם, עוטף אותו באדישות כבדה. האם ייתכן שמה שאנו רואים כאן הוא יותר מסתם חוסר תיאבון? האם יצור שנראה כל כך סטואי, סמל מהלך של שלווה וזמן עתיק, יכול בכלל להיות במצב רוח רע? השאלה הזו, שנראית כמעט אבסורדית, עמדה במרכזו של מסע ארוך וסבלני אל תוך עולמם הפנימי החידתי של הזוחלים.

במשך מאות שנים, התרבות האנושית והמדע התייחסו לזוחלים, ובעיקר לצבים, כאל יצורים כמעט מכניים. מכונות הישרדות משוריינות שפועלות על פי קוד גנטי עתיק של אינסטינקטים: אכול, התחמם בשמש, התרבה, התחבא מסכנה. ייחסנו להם תכונות של חוכמה ושלוות סטואית, אך כמעט תמיד שללנו מהם את האפשרות לחיים רגשיים מורכבים. שמחה, עצב, תסכול או ייאוש נתפסו כשייכים באופן בלעדי ליצורים "חמי דם", יונקים ועופות, בעלי מוחות גדולים ומפותלים. אך האם ייתכן שהסתכלנו על הזוחלים דרך משקפיים אנושיות מדי, וציפינו מהם להביע רגשות באותה דרך שבה כלב מכשכש בזנבו או שקוף מייבב? מה אם עולמם הרגשי קיים, אך הוא שקט, איטי ופנימי יותר, נסתר מאחורי שריון פיזי ומטפורי? השאלות הללו הובילו צוות חוקרים מאוניברסיטת לינקולן בבריטניה, בראשותם של מומחים לקוגניציה של בעלי חיים כמו טטיאנה הואפורטנר (Tatjana Hoehfurtner) ואנה ווילקינסון (Anna Wilkinson), לתכנן ניסוי מבריק בפשטותו, בניסיון להציץ אל מאחורי הקלעים של התודעה הצבית.

החוקרים הבינו שהם לא יכולים פשוט לשאול את הצבים איך הם מרגישים. הם היו צריכים למצוא דרך עקיפה לבחון אם חוויה אחת משפיעה על התגובה הרגשית לחוויה אחרת - מה שמגדיר, במהותו, מצב רוח. הם לקחו קבוצה של צבים אדומי-רגל והציבו בפניהם אתגר פשוט. בקצה אחד של המתחם שלהם הוצב מסך אטום, ומאחוריו המתין פרס אהוב: תות שדה עסיסי. באופן טבעי, הצבים למדו במהירות ללכת אל מעבר למסך כדי להגיע לפינוק. זה היה קו הבסיס. כאן, החל החלק המכריע של הניסוי, שהתמקד בהשפעת תנאי המחיה על מצב הרוח. החוקרים חילקו את הצבים לשתי קבוצות שחיו בתנאים שונים לאורך זמן: הקבוצה ה"אופטימית": חיה ב'סביבה מועשרת', שכללה מתחם מגוון עם צמחייה, מקומות מסתור, בריכות מים וגירויים נוספים. קבוצת הביקורת: חיה ב'סביבה סטנדרטית' - מתחם בסיסי, "משעמם" ודל בגירויים. הרעיון לא היה לבחון תגובה לאכזבה רגעית, אלא לבדוק האם תנאי החיים המתמשכים האלה יצרו "מצב רוח" בסיסי שונה בין שתי הקבוצות.

כאן מגיעה שאלת מיליון הדולר של המחקר: האם שתי הקבוצות יגיבו אחרת לסיטואציה חדשה ועמומה? האם הצבים מהסביבה המועשרת יפגינו "אופטימיות" ואילו הצבים מהסביבה הסטנדרטית יפגינו "פסימיות"? כדי לבדוק זאת, החוקרים הציבו בפני כל הצבים משימה חדשה. הפעם, הם הציבו במרכז המתחם מסך שקוף למחצה. מאחוריו, ניתן היה לראות צללית מטושטשת של חפץ אדום. זה יכול היה להיות תות (פרס), או שזה יכול היה להיות חפץ אדום אחר, ניטרלי. זהו "מבחן ההטיה הקוגניטיבית", כלי מקובל לבדיקת מצב רוח בבעלי חיים. ההיגיון פשוט: בעל חיים במצב רוח חיובי ("אופטימי") יפרש את הגירוי העמום הזה כדבר טוב וימהר לבדוק אותו. בעל חיים במצב רוח שלילי ("פסימי") יפרש את הגירוי כסיכון פוטנציאלי או כאכזבה נוספת, ויהסס או יוותר לחלוטין.

הממצאים, שפורסמו בכתב העת המדעי Animal Cognition, היו חד-משמעיים. הצבים מקבוצת הסביבה המועשרת (ה"אופטימיים"), ניגשו ברובם בביטחון אל המסך העמום, מצפים למצוא את הפרס. אבל הצבים בקבוצה השנייה, אלו שחיו בסביבה הסטנדרטית וה"משעממת", התנהגו אחרת לגמרי. הם היססו. הם נשארו במקומם זמן רב יותר, התעלמו מהמסך, ובאופן כללי הראו חוסר מוטיבציה מובהק לבדוק את האפשרות לפרס. ההבדל בסביבת המחיה יצר מצב פנימי מתמשך שהשפיע על התנהגותם באופן דרמטי. כפי שמציינים החוקרים במאמרם, התנהגות זו היא העדות החזקה ביותר עד כה לקיומם של מצבי רוח בזוחלים, מכיוון שהיא מראה שהחוויה הרגשית אינה תגובה רגעית לגירוי, אלא מצב פנימי מתמשך שמשפיע על עיבוד מידע וקבלת החלטות.

מה באמת התרחש שם, בתוך מוחו של הצב? כמובן, יש להיזהר עד מאד משימוש במונחים אנושיים כמו "עצב", "ייאוש" או "פסימיות". מוחו של צב שונה אנטומית ותפקודית ממוחנו, ואין לנו גישה ישירה לעולמו הסובייקטיבי. אך הממצאים ההתנהגותיים הללו, המצטרפים למחקרים אחרים שמראים יכולות למידה מורכבות וזיכרון ארוך-טווח בצבים, מאתגרים אותנו לחשוב מחדש. הם מאלצים אותנו להודות שהפער בין "אנחנו" ל"הם" אולי קטן יותר ממה שחשבנו. המחקר מראה לנו שהיכולת לחוות מצב פנימי מתמשך, מצב שצובע את כל החוויה בגוון מסוים, אינה המצאה של המוח המפותח של היונקים, אלא תכונה אבולוציונית עתיקה הרבה יותר. האם יכול להיות שהיכולת הזו, להיות "במצב רוח", היא כלי הישרדותי בסיסי וחיוני, המאפשר ליצורים חיים להתאים את התנהגותם לסביבה משתנה ובלתי צפויה?

כשאנו מסתכלים שוב על הצב ההוא, האדיש לפינוק האהוב עליו, אנו כבר לא רואים מכונה ביולוגית. אנו רואים יצור מורכב, עם היסטוריה, עם חוויות שמעצבות את תגובותיו. אנו לא יודעים אם הוא "עצוב", אבל אנו כן יודעים שהעולם הפנימי שלו עשיר ודינמי יותר ממה שאי פעם דמיינו. המסע אל נבכי התודעה של הזוחלים עדיין בראשיתו, והוא מלא בסימני שאלה. אך כל פיסת מידע חדשה, כל תצפית סבלנית, מקרבת אותנו צעד נוסף להבנת המארג המופלא של החיים על פני כדור הארץ, ולהכרה בכך שמאחורי כל זוג עיניים, בין אם הן מכוסות בעפעפיים או בקשקשים, מתקיים עולם שלם.

המחקר:

Evidence of mood states in reptiles