הנה סיפור שמאתגר את המחשבה ושוב מציב סימן שאלה לגבי טבע המציאות בה אנו חיים, זהו סיפורה של דורותי אידי (Dorothy Eady), איגיפטולוגית מהמאה ה-20. כל חייה היא טענה שהיא גלגול של כוהנת פולחן איזיס - ונראה שהיה לה ידע אינטימי כדי לגבות את זה. היא אף ידעה פרטים על דברים שלא פורסמו בזמנה וכאלה שמעולם לא פורסמו. במאמר שפורסם ב-1987 בניו-יורק טיימס נכתב:
"החיפוש אחר אום סתי" מספק את אחד מהמקרים [של גלגול נשמות] המסקרנים והמשכנעים בהיסטוריה המודרנית של העולם המערבי.
התאונה שהחלה את הסיפור
הסיפור המדהים של אידי, שנולדה בלונדון בשנת 1904 להורים אירים, החל בגיל שלוש. זה קרה כאשר נפלה במורד גרם מדרגות בביתה ואיבדה את הכרתה. ההתייחסויות חלוקות לגבי מה שקרה בהמשך, יש האומרים כי נקבע מותה לפני שחזרה לאחר שעה לחיים, אחרים טוענים שהיא פשוט סבלה מפגיעה מוחית נדירה כלשהי, כמו תסמונת המבטא הזר.
לא משנה מה המקרה, הנפילה שינתה אותה לנצח. ראשית, דפוסי הדיבור שלה השתנו בצורה ניכרת, היא החלה לדבר במבטא זר ומוזר. חוץ מזה, היא כל הזמן ביקשה מהוריה לקחת אותה הביתה. כששאלו איפה ה'בית', הילדה לא יכלה לומר. בנוסף היא גם חלמה חלומות על מבנה גדול וגנים קסומים ופורחים המקיפים אותו. היא לא חדלה מלדבר על המקום הזה לו קראה 'בית'. באופן מובן אמה ואביה היו מבולבלים מאד.
מתישהו בשנה הראשונה לתאונה, הוריה של דורותי הלכו איתה לתערוכה מצרית במוזיאון הבריטי. בשלב זה הסיפור שלה באמת נהיה מוזר. כשהיא משוטטת בין הממצאים, אומרים שהיא פתאום הצביעה על תמונה והחלה לצעוק: "הנה הבית שלי!". התמונה היתה של מקדש סתי הראשון, שהיה אביו של רעמסס השני. הילדה התעקשה בלהט שהיא התגוררה פעם באותו בניין ממש, אבל אז הבחינה שמשהו חסר וזעקה: “איפה העצים? איפה הגנים?"
הסיפור ממשיך בכך שדורותי התרוצצה בחדווה בחדרים המצריים במוזיאון, נישקה את רגלי הפסלים ואמרה שהיא "בין אנשי עמה". הוריה באופן מובן ניסו להניא אותה מדבריה, אך ללא הואיל, היא לא רצתה לעזוב את המוזיאון וזהו הרגע בו היא הבינה שביתה הוא במצרים. בגיל 6 היא התחילה להתעניין בהירוגליפים, היא טענה שזה מוכר לה אך היא שכחה איך לקרוא אותם. כשהתבגרה, הילדה ביקרה בתערוכות המיצריות כמה שיכלה. בשלב מסוים היא משכה את תשומת לבו של האגיפטולוג הידוע ארנסט ווליס באדג', שהתפעל ממנה והציע ללמד אותה הירוגליפים, שהיא למדה במהירות כי על פי טענתה רק היה צריך להזכיר לה את השפה.
שנות העשרה שלה היו קשות, מורה אחת בבית הספר של יום ראשון, למשל, ביקשה מהוריה להשאיר אותה בבית בגלל הנטייה שלה להשוות בין הנצרות לפגאניות המצרית. בית הספר לבנות בו למדה פלט אותה לאחר שסירבה בעקשנות לשיר מזמור המבקש מאלוהים "לקלל את המצרים הזדוניים". אף נאמר שהיא השליכה את המזמור לעבר המורה שלה לפני שהסתערה החוצה מהכיתה. היא אף נאלצה לעזוב את המיסה הקתולית, שלפי כל הדעות היא נהנתה ממנה מאד, הערתה כי היא היא מזכירה לה את "הדת העתיקה" של הפרעונים הביאה כומר זועם לביתה, הוא אמר לה שהיא כבר לא רצויה בקהילה שלו.
נערה בהפרעה
האובססיה שלה למצרים העתיקה רק העמיקה עם התבגרותה. בגיל 14 היא החלה לתאר את מערכת היחסים המינית שלה עם סתי הראשון, בטענה שהיא הייתה אהובתו בחייה הקודמים. לאחר התחמקות של הרגע האחרון מהפצצה במהלך מלחמת העולם הראשונה, היא עברה לבית סבתה בסאסקס. כאן המשיכה את לימודיה על מצרים העתיקה בספרייה הציבורית איסטבורן.
כשהייתה בת חמש עשרה תיארה ביקור לילי של המומיה של פרעה סתי הראשון. התנהגותה, יחד עם הליכה מתוך שינה וסיוטי לילה, הובילו אותה לאישפוזים במספר סנטוריומים. כשנשרה סופית מבית הספר בגיל שש עשרה, ביקרה במוזיאונים ובאתרים ארכיאולוגיים ברחבי בריטניה, וזאת בסיוע אביה שחקר את ענף הקולנוע הפורח ברחבי המדינה.
אידי הפכה לסטודנטית חלקית בבית הספר לאמנות בפלימות' והחלה לאסוף עתיקות מצריות שיכלה להרשות לעצמה. בתקופתה בפורטסמות' היא הפכה לחלק מקבוצת תיאטרון שלעתים העלתה הצגה המבוססת על סיפורם של איזיס ואוסיריס. היא מלאה את התפקיד של איזיס ושרה את הקינה על מותו של אוסיריס, שהתבססה על תרגומו של אנדרו לאנג (Andrew Lang):
שרים אנו אוסיריס מת, מקוננים על הראש שנפל; האור עזב את העולם, העולם אפור. בניגוד לשמי הכוכבים רשת האפלה עוטפת; שרים אנו אוסיריס, מת. דמעות, כוכבים, שריפות, נהרות נשפכים; בכו, ילדי הנילוס, בכו - כי אדונכם מת.
בגיל עשרים ושבע החלה לעבוד בלונדון עם מגזין יחסי ציבור מצרי, שעבורו כתבה מאמרים ואיירה איורים ששיקפו את תמיכתה הפוליטית במצרים עצמאית. בתקופה זו פגשה את בעלה לעתיד עמאן עבד אל מגיד, סטודנט מצרי, עמו המשיכה להתכתב כשחזר הביתה.
המעבר למצרים
בשנת 1931 היא עברה להתגורר במצרים לאחר שעמאן עבד אל מגיד, שאז היה כבר מורה לאנגלית, ביקש ממנה להתחתן איתו. עם הגעתה למצרים היא נישקה את האדמה והודיעה שהיא חזרה הביתה כדי להישאר. בני הזוג שהו בקהיר ומשפחת בעלה העניקה לה את הכינוי "בולבול" (זמיר). לזוג נולד בן והוא נקרא סתי, ממנו נגזר שמה העממי 'אום סתי' ("אם סתי").
לאחר פגישה מקרית עם מזכירתו של ג'ורג' אנדרו רייזנר, ארכאולוג אמריקאי שפעל במצרים, שהתייחסה ליכולתה לכאורה לכשף נחשים ואמרה לה כי כשפים בעוצמות כאלה מופיעים בספרות המצרית הקדומה, אום סתי ביקרה בפירמידה של אונס (Unas) מהשושלת החמישית. האיגיפטולוג קלאוס באר (Klaus Baer) נזכר באדיקותה כשליוותה אותו בביקור בסקארה בראשית שנות ה-50, כשהביאה מנחה וחלצה את נעליה לפני שנכנסה לפירמידה של אונס. היא המשיכה לדווח על התגלויות פרעוניות ועל חוויות חוץ גופיות במהלך תקופה זו, מה שגרם לחיכוכים עם המשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה של בעלה. בסופו של דבר הנישואים נמשכו כמעט שנתיים לפני שהתפרקו ושעמאן עזב אותה ועבר לעירק.
שנתיים לאחר שהנישואים התפרקו היא עברה להתגורר בנזלת אל-סמאן ליד הפירמידות בגיזה, שם פגשה את הארכיאולוג המצרי סלים חסן (Selim Hassan) ממחלקת העתיקות, שהעסיק אותה כמזכירתו וכשרטטת. היא הייתה העובדת (האישה) הראשונה במחלקה וקרובה לחסן. לדברי החוקרת ברברה לסקו (Barbara Lesko), "היא עזרה מאוד לחוקרים מצרים, במיוחד לחסן ולאחמד פקהרי (Ahmed Fakhry), בתיקון האנגלית שלהם ובכתיבת מאמרים בשפה האנגלית עבור אחרים. האשה האנגליה הזו עם ההשכלה הדלה התפתחה במצרים להיות שרטטת מדרגה ראשונה וכותבת מוכשרת ופורה, שאפילו תחת שמה הפיקה מאמרים, חיבורים, מונוגרפיות וספרים במגוון, שנינות ותוכן רחבים."
דרך התעניינותה הרבה בעתיקות, היא פגשה והתיידדה עם רבים מהמצרים המפורסמים של התקופה. אום סתי תרמה תרומה כה משמעותית לעבודותיו של חסן, כי עם מותו היא הועסקה על ידי אחמד פקהרי במהלך חפירותיו בדחשור. יצירת המופת של חסן, "חפירות בגיזה" ("Excavations at Giza") בן עשרת הכרכים, מעניק "אזכור מיוחד, בתודה כנה", לדורותי אידי על עבודת העריכה, הרישום, האינדקס וההגהה שלה. היא למדה מחוקרים אלה את טכניקות הארכיאולוגיה, תוך שהם נהנו ממומחיותה בהירוגליפים וברישום.
במהלך תקופה זו היא התפללה, הגישה מנחות לאלי מצרים העתיקה, ולעתים קרובות בילתה את הלילה בפירמידה הגדולה. אום סתי הפכה למושא לרכילות בכפר משום שהיא התפללה תפילות ליליות והגישה מנחות בפני הורוס בספינקס הגדול. אך היא גם זכתה לכבוד על כנותה מתושבי הכפר בכך שלא הסתירה את אמונתה האמיתית באלים המצריים. היא הייתה גם רגישה למצוות דתיות של אחרים, צמה עם הכפריים המוסלמים במהלך הרמדאן וחגגה עם הנוצרים בחג המולד.
הקשרים שלה עם העובדים ובני משפחותיהם העניקו לה חוויה ממקור ראשון של חיי המצרים העכשוויים. היא ראתה חוט משותף המחבר את כל תקופות ההיסטוריה המצרית: הפרעונית, היוונית-רומית, הנוצרית והאסלאמית. חוט זה היה הנילוס, שעורר את חיי האנשים ברבדים רבים.
סיפור חייה ע"פ הור-רע
בשנתה הראשונה במצרים דיווחה דורותי על ביקורים ליליים של האל הור-רע. בעלה שחזה בטראנס הלילי אליו היתה נכנסת לא הצליח להרגיע אותה, היא כתבה בהירוגליפים במהירות ובאובססיביות במשך לילות שלמים. הור-רע הכתיב לה אט אט, במשך 12 חודשים, את סיפור חייה הקודמים. הסיפור תפס כשבעים עמודים של טקסט הירוגליפי רהוט. הוא תיאר את חייה של צעירה במצרים העתיקה, המכונה בנטרשיט (Bentreshyt), שהתגלגלה מחדש בדמותה של דורותי אידי. בנטרשיט ("נבל השמחה") מתוארת בטקסט ממוצא צנוע, אמה מוכרת ירקות ואביה חייל בתקופת סתי הראשון (1290 עד 1279 לפנה"ס). כשהייתה בת שלוש אמה מתה והיא הושמה במקדש קום אל סולטן (Kom El Sultan) מכיוון שאביה לא יכול היה להרשות לעצמו לגדל אותה. שם היא טופחה להיות כוהנת. כשהייתה בת שתים עשרה שאל אותה הכהן הגדול אם ברצונה לצאת לעולם או להישאר ולהיות בתולה מקודשת. בהיעדר הבנה מלאה וללא אלטרנטיבה מעשית, היא נדרה את הנדרים.
בשנתיים הבאות למדה את תפקידה בדרמה השנתית של תשוקתו ותחייתו של אוסיריס, תפקיד שרק כוהנות בתולות שקודשו לאיזיס יכלו לבצע. יום אחד סתי הראשון בא לביקור ודיבר איתה. הם הפכו לנאהבים ואכלו "את האווז הלא מבושל", מונח מצרי קדום שהושווה ל"אכילת הפרי האסור". כשבנטרשיט נכנסה להריון היא אמרה לכוהן הגדול מי האב, הכהן הגדול הודיע לה כי חומרת העבירה נגד איזיס הייתה כה נוראית עד שמוות יהיה העונש הסביר ביותר במשפט. היא לא רצתה להתמודד עם השערוריה הציבורית שתגרם לסתי והעדיפה להתאבד מלעמוד למשפט.
עבודה באבידוס
פרויקט מחקר פירמידת דחשור של אחמד פקהרי הופסק בתחילת 1956 והותיר את אום סתי מובטלת. פקהרי הציע לה "טפסי על הפירמידה הגדולה, וכשאת מגיעה לפסגה, פשוט הסתובבי מערבה, פני ללורד אוסיריס ושאלי אותו 'קווו ואדיס'?" הוא הציע לה אופציה של עבודה בשכר טוב במשרד הרשומות בקהיר, או תפקיד בשכר גרוע כשרטטת באבידוס, היא בחרה בשניה. היא דיווחה כי סתי הראשון אישר את המהלך, הוא טען ש"גלגל הגורל" מסתובב ושזה יהיה זמן של מבחן. אם היא טהורה, היא כעת תתיר את חטאה העתיק של בנטרשיט.
ב-3 במרץ 1956 עזבה אום סתי בת ה-52 לאבידוס. היא הקימה את ביתה בערבט אבידוס (Arabet Abydos), שנמצאת למרגלות הר פגה-דה-גאפ (Pega-the-Gap). המצרים הקדמונים האמינו שההר הזה מוביל לעולם התחתון (Duat) ולחיים שלאחר המוות. כאן היא החלה להיקרא 'אום סתי', כי היה נהוג בכפרים במצרים להתייחס לאם בשם ילדה הבכור.
לאבידוס הייתה חשיבות מיוחדת עבורה, משום שהיא האמינה ששם בנטרשיט חיה ושירתה במקדש סתי. היא עשתה עליה לרגל לאתר, במהלכה הוכיחה את הידע המתקדם שלה. באחת מהנסיעות הללו למקדש, החליט המפקח הראשי ממחלקת העתיקות, שידע על טענותיה, לבדוק אותה בכך שביקש ממנה לעמוד בחושך מוחלט, הוא תיאר בפניה סדרת ציורי קיר, לאחר כל תיאור, הוא ביקש ממנה ללכת לכיוון ציור הקיר המסוים שתיאר. היא עשתה זאת בלי לטעות אפילו פעם אחת, על סמך הידע המוקדם שלה ככוהנת במקדש. יש לציין שבתקופה ההיא מיקומי הציורים טרם פורסמו.
היא בילתה את השנתיים הראשונות ברישום ובתרגום של יצירות מארמון מקדש שנחפר אז. עבודתה שולבה במונוגרפיה של אדורארד גאזולי (Edouard Ghazouli) "הארמון והמחסנים המחוברים למקדש סתי הראשון באבידוס" ("The Palace and Magazines Attached to the Temple of Sety I at Abydos"). הוא הוקיר לה תודה מיוחדת בעבודה זו והתרשם מהמיומנויות שהפגינה בתרגום של טקסטים אניגמטיים, יחד עם חברים אחרים במחלקת העתיקות. בשנת 1957 היא כתבה לוח שנה של ימי חג המבוססים על טקסטים מצריים קדומים.
עבורה, מקדש סתי היה מקום של שלום וביטחון בו היא נשמרה על ידי עיניהם המיטיבות של אלים מצריים קדומים. אום סתי טענה כי בחייה הקודמים כבנטרשיט למקדש היה גן, שם פגשה לראשונה את סתי הראשון. הוריה לא האמינו לתיאוריה כילדה צעירה, אך בזמן שהיא גרה באבידוס, הגן התגלה במקום בו היא אמרה שהוא יימצא. חפירות חשפו גן שתאם את תיאוריה עד לרמה של המבנה המדוייק של הגן ומיקומי העצים, הכל אושר במהלך החפירה. אום סתי גם הצביעה על מיקום מצפון למקדש בו טענה כי קיימת מנהרה המובילה מתחת למקדש, נערכה חפירה במקום ונמצאה המנהרה עליה דיברה ותיארה.
בכל בוקר ולילה היא ביקרה במקדש כדי לקרוא את תפילות היום. בימי ההולדת של אוסיריס ואיזיס היא הייתה מקיימת את התנזרות האוכל הקדומה, ומביאה מנחות של בירה, יין, לחם וביסקוויטים למקדש של אוסיריס. היא גם שרה את הקינה של איזיס ואוסיריס, שלמדה כילדה. היא הפכה את אחד מחדרי המקדש למשרד אישי, שם ביצעה את עבודתה והתיידדה עם נחש קוברה אותו האכילה באופן קבוע, לחרדת שומרי המקדש.
היא תיארה את מקדש סתי כאילו נכנסה למכונת זמן, בה העבר הופך להווה והמוח המודרני מתקשה להבין עולם בו הכישוף מקובל. היא טענה שהסצינות המתוארות על קירות המקדש היו פעילות במוחם של המצרים הקדומים בשני מישורים. בראשון, הן הפכו את הפעולות המתוארות לקבועות. הציור של פרעה שמציע לחם לאוסיריס, למשל, המשיך את המעשה כל עוד הציור נשאר. בשני, הציור יכול להיות מונפש על ידי רוח האל, אם האדם העומד לפני הציור קורא בשם האל.
התצפיות של אום סתי על מנהגים עממיים ששרדו
אום סתי הבחינה שלמרות שנשות הכפר המודרניות היו יכולות לקבל אמצעי מניעה בחינם, הן לא רצו בכך. "אם היתה שנה אחת בה לא הביאו ילד לעולם, הן התרוצצו בכל מקום - אפילו לרופא! ואם זה לא עבד, הן ניסו כל מיני דברים אחרים". אלה כללו עלייה לציור של איזיס במקדש באבידוס ("הגברת הטובה"), חתחור בדנדרה (Dendera), פסל של סנוסרת השלישי מדרום לאבידוס, פסל של תאורת במוזיאון המצרי והפירמידות בגיזה.
היא גם דיווחה כיצד אנשים הגיעו אליה בחיפוש אחר תרופה לאין אונות. עבור אנשים אלה היא הייתה מקיימת טקס המבוסס על טקסטים של הפירמידה. זה תמיד עבד. השימוש בהקה (Heka) ללא מאע'ת היה מנוגד ל"רצון האלים", ולכן היא התמקדה בריפוי אנשים או בגירוש של "השפעות של לחשי רשע". לדברי מקורב, "אום סתי לא תזיק לאף אחד אלא אם כן הוא או היא יזיקו לה."
לדבריה, שיטות יוצאות דופן של האכלת תינוקות הנהוגות בתקופה המודרנית במצרים, כמו למשל חלב אם המסופק באמצעות קערה, מהדהדות סצינות דומות מתקופת הפרעונים. קווצת השיער בצד הראש שילדי מצרים קדומים נשאו שרדה יחד עם כמה ילדי איכרים מצריים מודרניים, שנותרו עם קווצת שיער לאחר ששאר השיער גולח במהלך התספורת הראשונה שלהם. נערים מצריים קדומים נימולו, ככל הנראה מטעמי היגיינה, והיא האמינה כי היהודים אימצו זאת, ובתורם זה עבר גם למוסלמים מודרניים. צעצועים ומשחקי ילדים מודרניים רבים שוחקו גם על ידי ילדים במצרים העתיקה.
אום סתי ציינה כי 'עץ הגבול הרחוק ביותר' ('Sidrat al-Muntaha'), המוזכר בקוראן עם עלים כתובים, שווה לסצינות המקדש המצרי העתיק בהן מוצג אל שכותב את הקרטוש המלכותי על עלים המעטרים את עץ החיים.
באופן ייחודי לארץ מוסלמית, ציינה אום סתי כי לכפריים המצרים המודרניים היה מנהג של אבלות נראית לעין. היא ייחסה זאת למורשת העתיקה של מצרים. מנהגים כאלה נכתבו לראשונה בטקסטים של הפירמידה במהלך האלף ה-3 לפנה"ס. היא השוותה טקסי מוות מודרניים אחרים עם פרקטיקות קדומות, למשל שמירה על המתים (למרות שהיא נוגדת את ההוראה האיסלאמית הרשמית), בישום המתים, סירות בקברים, אורות למתים, נוהג האיכרים המודרני להציב לחם על ערש המתים, ושטיפת בגדי המתים. אום סתי ציינה כי במצרים התחתונה המודרנית, "אנשים מיושנים" האמינו שהכוכבים בשמי הלילה מייצגים את המתים, ומציינת כיצד גם בטקסטים של הפירמידה המתים המלכותיים נחשבו ככוכבים. הנוהג בתקופת אום סתי לא להסתפר או להתגלח כסימן לאבל מהדהד גם במצרים העתיקה.
אף שהיא אינה מהווה חלק מההוראה האסלאמית הרשמית, היא ציינה את האמונה הרווחת בקרב המצרים המודרניים, משכילים וחסרי השכלה, שלכל אדם היה 'קארינה' ('Qareen'), מרכיב רוחני הנפרד מהנשמה, והיא השוותה זאת לאמונה המצרית הקדומה ב'קה' של אדם. מצרים קדמונים האמינו כי צל האדם הוא חלק מהותי במבנה האנושי, ואום סתי ציינה כי איכרי מצרים המודרנית החזיקו באמונות דומות והתייחסו לצל בזהירות.
היא השוותה את האמונה המצרית המודרנית בעפריות (ישויות שד המופיעות הפוך) לבין היצורים ההפוכים הדמוניים המופיעים בטקסטים של הפירמידה. המצרים הקדמונים האמינו ב'הקה', 'קסם', והשתמשו בקמיעות מגן עם כישופים שכתובים עליהם. היא השוותה זאת לפרקטיקות מודרניות, שביצעו מוכרים דלים בכיכרות השוק, שבהן פסוקי הקוראן נכתבים על קמיעות או תחובים בתוך קמיעות.
מצרים קדומים וגם מודרניים בדרך כלל האמינו בפלישות רוחניות ותרגלו טכניקות לשחרור הקורבן. דוגמאות ששרדו מימי קדם מראות כיצד פסל של אל, המפויס עם מנחות, הביא לשחרורו של אדם מדיבוק. בעידן המודרני מי שמנהל טקס כזה נקרא שייח, ובדומה למנהגים קדומים, המנחות ניתנות לרוח שפלשה לאדם. דרך אלטרנטיבית היא טקס שנקרא בוטאדג'יה (butadjiyya), ובו נאמרות מילים מהקוראן כשהמטופל עטוף בעשן של קטורת. שיטה נוצרית כוללת עלייה לרגל לכנסייה קופטית במיט דמסיס (Mit Damsis). לאחר עשרה ימים ללא רחצה מקווים כי סנט ג'ורג' יופיע ויחורר את כף רגלו של המטופל שממנה ייצא השד.
אום סתי האמינה בכוחות הריפוי של מים ממקומות קדושים מסוימים. היא הייתה מרפאת את עצמה בקפיצה בלבוש מלא לבריכה המקודשת באוסיריון. חברים דיווחו כיצד היא לא רק ריפאה את עצמה אלא גם אחרים באמצעות שיטה זו. תינוק שהובא אליה על ידי הורים מוטרדים בגלל קשיי נשימה החלים לאחר שימוש במים מהאוסיריון. אום סתי דיווחה כי היא כבר לא זקוקה למשקפיים, ונרפאה מדלקת פרקים ודלקת התוספתן באמצעות המים של האוסיריון.
יחד עם קנט וויקס (Kent Weeks), היא התעניינה והיתה בקיאה מאוד בנושא הרפואה העממית. הוא מציין כי ניתן למצוא את הטיפולים המשמשים כיום בטקסטים מצריים עתיקים המקשרים עצים מסוימים עם אלות כמו חתחור ואיזיס. אום סתי כתבה כי זמן רב לאחר המרת מצרים לאיסלאם, עדיין הכירו בכוחם של "האלים הישנים". ההיסטוריון אל-מקריזי כתב כי לאחר ששייח פנאטי השחית את פני הספינקס, האדמה המעובדת סביב גיזה כוסתה בחול. בניגוד לאלים הקשורים לפוריות, היא ציינה את הפחד שהתעורר בחלק מהמצרים המודרניים מפסל האלה סח'מת למרות שהם לא היו מודעים לאיזכורים המצריים הקדומים שקושרים אותה להשמדת האנושות.
אמונה שכיחה בקרב הכפריים מתייחסת ל"בוגימן" ו"טרוריסט", הנקרא 'בא באה' (Ba Bah), והיא משווה אותו לאל המצרי הקדום והעלום 'בוובי' ('Bwbi'), שהפעיל טרור באופן דומה. כפריים מהעיירה ערבט (Arabet) באבידוס דיווחו מדי פעם שראו "סירת זהב גדולה" צפה על אגם זמני. אום סתי ציינה כי תושבי הכפר לא היו מודעים למחזה המסתורין העתיק המצרי, ששוחק פעם באבידוס, ובו מעורבת סירת נשמת (Neshmet boat). תושבי הכפר, בלי משים, הבחינו במראה במקום בו היה בעבר אגם קדוש.
מנהגים פופולריים הקשורים לחג הפסחא, שקויימו על ידי קופטים ומוסלמים כאחד, נחשבו בעיניה ככאלה שמקורם כנראה במצרים העתיקה. ביום "רביעי איוב", בשבוע שקודם ליום הראשון של חג הפסחא, טבלו באמבטיה ושפשפו את הגוף עם צמח "אמרנאת מצרי" ("Egyptian Amaranath"), שנקרא על ידי המוסלמים גאבירה (Ghabira), ודמיסה (Damissa) על ידי הקופטים. הם מאמינים כי איוב נרפא מצרעת באמצעים דומים. בהיעדר תיאור כתוב לאירוע הזה, היא שיערה כי הוא מבוסס על טקסטים של הפירמידה שבהם אותו צמח שימש את המלך לטיהור של עצמו.
בין דצמבר לינואר, חודש קויאק (Koiak) בלוחות השנה המצריים הקדומים, מוסלמים וקופטים, אך בעיקר האחרונים, זורעים גנים קטנים שנחשבים כמביאים שגשוג למשק הבית כשהם נובטים. אום סתי סברה כי המקור הוא הנוהג המצרי הקדום של זריעת "גני אוסיריס" ו"ערוגות אוסיריס" במהלך חודש קויאק. הצמחייה הנובטת סימלה את התחייה. ההיסטוריון אנדרו סטרום (Andrew Strum) מציין נוהג דומה בקרב יהודי מצרים, במקרה זה הוא מתייחס לכפרה על חטא, וגם הוא משער כי מקורו באמונות האוסיריות במצרים העתיקה.
אום סתי פירטה שיטות מודרניות רבות אחרות שהועברו מימי קדם במאמרים קצרים שנכתבו בין השנים 1969 ל-1975. אלה נערכו ופורסמו על ידי האגיפטולוגית ניקול הנסן (Nicole Hansen) בשנת 2008, תחת הכותרת "מצרים החיה של אום סתי: מנהגים עממיים ששרדו מתקופת הפרעונים" ("Omm Sety's Living Egypt: Surviving Folkways from Pharaonic Times").
חייה המאוחרים
בהגיעה לגיל שישים בשנת 1964, עמדה אום סתי בפני חובת פרישה ממחלקת העתיקות ויעצו לה לחפש עבודה במשרה חלקית בקהיר. היא נסעה לקהיר, אך נשארה יום אחד בלבד לפני שחזרה לאבידוס. מחלקת העתיקות החליטה לעשות החרגה מכללי גיל הפרישה שלהם ואפשרה לה להמשיך בעבודתה באבידוס למשך חמש שנים נוספות, עד שפרשה בשנת 1969. לפנסיה שלה בסך 30 דולר לחודש הוא הוסיפה עוד באמצעות עבודות רקמה שנמכרו לחברים ותיירים, שהביאו לה גם מתנות של בגדים, אוכל וחומרי קריאה.
היא החלה לעבוד כיועצת במשרה חלקית עבור מחלקת העתיקות, הדריכה תיירים ברחבי מקדש סתי והסבירה את הסמליות של סצינות הקיר המצוירות. בשנת 1972 לקתה בהתקף לב קל ובעקבות זאת החליטה למכור את ביתה הישן ולעבור לזרבה (zareba - חדר יחיד רעוע עשוי קנים). אחמד סולימאן, בנו של שומר מקדש סתי, בנה בית לבנים פשוט בסמוך לבית משפחתו אליו עברה אום סתי והתגוררה בו כחלק ממשפחת סולימאן. היא דיווחה ביומנה כי כשעברה לראשונה לביתה החדש הופיע סתי הראשון וביצע טקס שקידש את בית המגורים, והשתחווה בכבוד בפני פסלים קטנים של אוסיריס ואיזיס ששמרה בנישות מקדש קטנות.
במהלך ביקור זה תיאר סתי את הפעם היחידה בה ראה את האל סת, שעל שמו הוא נקרא. כהקדמה למפגש עם סת הוא צם במשך כעשרה ימים לפני שנכנס לקפלה של הכוח הגדול, שם הופיע האל עם "יופי שאי אפשר לתאר". כשחש שהוא רוחו של כל מה שהיה אכזרי ורשע, סתי ברח לקול צחוקו הלועג של האל, ולעולם לא שירת את סת שוב. הוא אמר כי "אסור לשרת ישות רעה, גם אם נראה שיש לה תכונה או פונקציה טובים או שימושיים". סתי ערך כמה ביקורים במהלך השבועות הבאים, במהלכם נתן את דעתו על הסיפור היווני של אטלנטיס - תושב כרתים אמר לו פעם כי איי הים האגאי הם פסגות ההרים של הארץ הגדולה ששקעה בים התיכון, ועל מקורו של אוסיריס - "אדוננו בא מאמנטי (Duat), ולשם חזר".
קשריה עם איגיפטולוגים
אום סתי הכירה את כל האגיפטולוגים המובילים של ימיה במהלך שהותה באבידוס. לני בל (Lanny Bell) וויליאם מורנן (William Murnane) מבית שיקגו (Chicago House) נזכרו שנסעו "לאבידוס לראות את אום סתי, לשתות תה בביתה" ואז לראות איתה את המקדשים. ג'ון רומר (John Romer) נזכר שלקח בקבוק וודקה לביתה ואת אום סתי נהנית לספר את הסיפורים הגסים יותר של האלים והאלות.
היא דיברה על רעמסס השני, בנו של סתי הראשון, אותו ראתה תמיד כנער, כמו כשבנטשיט הכירה אותו לראשונה. היא התיחסה אליו, במשותף עם איגיפטולוגים אחרים, כ"מושמץ ביותר מבין כל הפרעונים", בגלל איזכורים הנגזרים מהתנ"ך המתארים אותו כפרעה של הדיכוי וכשוחט של תינוקות, תכונות שעומדות בסתירה לתיעוד העכשווי. קנת קיטצ'ן (Kenneth Kitchen), מומחה לתקופה הזו, ראה בה "רעמסייד אמיתית" ("a true Ramesside"). לדבריו, יש "אמת מסוימת בגישתה המשפחתית" וכי היא "הגיעה לכל מיני מסקנות הגיוניות לחלוטין לגבי החומר האמיתי והאובייקטיבי של מקדש סתי."
ניקולאס קנדל (Nicholas Kendall) מהוועד הלאומי לקולנוע בקנדה (National Film Board of Canada), ביקר במצרים בשנת 1979 בכדי ליצור סרט דוקומנטרי, "הפרעה האבוד: החיפוש אחר אחנתון" ("The Lost Pharaoh: The Search for Akhenaten"). דונלד רדפורד (Donald Redford), שהוביל צוות שחשף לאחרונה חומר הנוגע לתקופת שלטונו של אחנתון, ביקש מאום סתי להופיע בסרט. היא, במשותף עם איגיפטולוגים אחרים, לא ראתה את המלך כאידיאליסט רומנטי המוקדש לאל אוניברסלי, אלא כ"כופר סמכותי במוסכמות בעל אופי חד-ערוצי, ששיפד שבויים וגירש אוכלוסיות."
באוקטובר 1980 הגיעה ג'וליה קייב (Julia Cave) וצוות ה-BBC לאבידוס כדי לצלם את הסרט התיעודי 'אום סתי ומצרים שלה' ('Omm Seti and Her Egypt'). בראיונות עם האגיפטולוגים ת.ג.ה. ג'יימס (T. G. H. James) ורוזלי דייוויד (Rosalie David), תוארה אבידוס והחפירות שבוצעו. היה בסרט מידע רב מאום סתי, שהשתמשה בקביים בגלל מצבה הבריאותי המידרדר. הסרט התיעודי שודר ב-BBC 2 במאי 1981. בזמן שה-BBC הקליטו את הסרט התיעודי שלהם, המפיקה האמריקאית מרים בירש (Miriam Birch) ביקשה מאום סתי להופיע, יחד עם האגיפטולוגים קנט וויקס ולני בל, בסרט תיעודי שצילם ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, 'מצרים: החיפוש אחר הנצח' ('Egypt: Quest for Eternity'). הסרט התרכז ברעמסס השני, בנו של סתי הראשון. הצילומים התרחשו במרץ 1981, במקביל למסיבת יום ההולדת ה-77 של אום סתי בבית שיקגו, שצולם בסרט. היא סבלה מכאבים רבים אך היתה מלאה ברוח טובה, וצוות הסרט הביא אותה למקדש סתי לצילומים. זה היה אמור להיות ביקורה האחרון במקדש בו האמינה כי כיהנה ככוהנת 3000 שנה קודם לכן.
אום סתי אמרה פעם "המוות אינו מפחיד אותי... אני פשוט אעשה כמיטב יכולתי לעבור את פסק הדין. אני הולכת להתייצב בפני אוסיריס, שכנראה יתן לי כמה מבטים מלוכלכים כי אני יודעת שביצעתי כמה דברים שלא הייתי צריכה לעשות". מכיוון שהמוסלמים והנוצרים לא הניחו ל"עובדי אלילים" להיקבר בבתי הקברות שלהם, בנתה אום סתי קבר תת קרקעי משלה מעוטר בדלת שווא (false door). דרך דלת זו האמינו כי ה'קה' עובר מהעולם הזה לעולם הבא, והיא נחרטה עם תפילת מנחה בהתאם לאמונות העתיקות. הצוות של בית שיקגו נתן לה העתק של צלמית אושבטי (Ushabti) כדי להציב בקברה. ב-10 באפריל 1981, כשמצבה התדרדר, מסרה את שני חתוליה. ב-15 באפריל קיבלה מכתב מאוליביה רוברטסון (Olivia Robertson) המאשר כי אום סתי נרשמה ב-23 במרץ במסדר האחווה של איזיס (Fellowship of Isis), תנועה רוחנית בין-דתית שמתמקדת באלה. ב-21 באפריל 1981 מתה אום סתי באבידוס. רשות הבריאות המקומית סירבה לאפשר לה להיקבר בקבר שבנתה, ולכן נקברה בקבר לא מסומן, הפונה מערבה, במדבר מחוץ לבית קברות קופטי.
אתרים למחקר ארכיאולוגי
בתחילת שנות ה-70, זמן קצר לאחר מותו של נאצר, אום סתי גילתה כי היא מאמינה שהיא יודעת את מיקום קברה של נפרטיטי, אשתו של אחנתון, אך גילתה חוסר רצון לחשוף את "המקום הכי לא סביר" מכיוון שסתי הראשון לא אהב את אחנתון בגלל ניסיונו לדכא את המסורת והמנהגים המצריים. "אנחנו לא רוצים שיידעו שום דבר יותר על המשפחה הזו". היא תיארה את מיקום הקבר כקרוב לזה של תות ענח' אמון, מה שהיה מנוגד לדעה הרווחת אז, שלא יימצאו עוד קברים חדשים בעמק המלכים. בשנת 1998 החלה קבוצת ה-ARPT בראשות ניקולס ריבס (Nicholas Reeves) לחקור את אזור קברו של תות ענח' אמון, על סמך שתי חריגות שנמצאו במהלך סריקת סונאר בשנת 1976. במהלך החפירה התגלו שני חותמים של הסופר ון-נפר (Wen-nefer) מהשושלת ה-20, אדם ידוע שחותמו נמצא על קברים רבים בעמק. סריקת מכ"ם בשנת 2000 סיפקה עדויות לשני חדרים ריקים, אך העבודה הופסקה עד לחקירת מקרה של שוד עתיקות. בשנת 2006, אוטו שאדן (Otto Schaden), בחפירה שלא קשורה לחלוטין, פרץ בטעות לאחת ה"אנומליות", שהכילה ממצאים משובחים במיוחד לציוד חניטה ששימש לקבורה מלכותית, ככל הנראה בקרבת מקום. דעתו של ריבס היא ש"האנומליה" השנייה עשויה להיות קבר שלא הופרע. באוגוסט 2015 פורסם מאמר חדש של האגיפטולוג ניקולאס ריבס, המאשר ככל הנראה את הממצא.
בעוד שהציבור הרחב נוטה להתמקד ביופיים של חפצי אמנות מצריים קדומים, חוקרים מעריכים מאוד טקסטים המגלים יותר מידע על היסטוריה ועל אמונות דתיות. מאז טען אדגר קייסי (Edgar Cayce), רואה נסתרות מרקע פרסביטריאני, בשעה שהיה במצב של טראנס כי היכל הרשומות (Hall of Records) נמצא באזור הספינקס, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים למצוא את מיקומו. בשנת 1973 אום סתי נזכרה ששאלה את סתי הראשון על היכל הרשומות הזה. הוא ענה שלכל מקדש יש מאגר ספרים ("Per-Medjat"), אך זה המקושר למקדש אמון-רע בלוקסור מכיל את כל המסמכים החשובים "מימי האבות", כולל אלה ששרדו את הטלטלה הפוליטית בסוף השושלת השישית. בשנת 1952 תרגמה אום סתי עבור עבדול קאדר כתובות מפסלי איילים שגילה במקדש בלוקסור. הם נמצאו באזור בו סתי איתר את היכל הרשומות. בניגוד לפרקטיקה הרגילה של פסל מסוג זה, לא היה שום כיתוב על הגב, דבר המצביע על כך שהם הוצבו פעם על קיר או מבנה אחר שאינו ידוע. בהתבסס על התיאור של סתי ומיקומם של האיילים, גם היא וגם ד"ר זייני האמינו כי היכל הרשומות עשוי להימצא מתחת לבניין המודרני בו נמצאת הליגה הסוציאליסטית הערבית.
דעות של איגיפטולוגים ואחרים
על פי ג'ון א. ווילסון המנוח (John A. Wilson), ראש המכון האוריינטלי, ומכונה על ידי בני דורו "דיקן האגיפטולוגיה האמריקאית", אום סתי ראויה להתייחסות כאל "חוקרת אחראית". היא הייתה מקור לחוקרים מודרנים המבקשים להבין כיצד מנהגים מסורתיים דתיים עתיקים שרדו עד ימינו כ"מנהגים עממיים" הנהוגים על ידי קופטים ומוסלמים מודרניים. בניגוד לאנשים אחרים שטענו כי הם התגלמויות של דמויות ממצרים העתיקה, איגיפטולוגים התייחסו אליה בכבוד, ולמרות שאיש לא תמך בפומבי בתופעות עליהן דיווחה, איש לא הטיל ספק בכנותה ורבים השתמשו בתצפיותיה על מצרים בעבר ובהווה כמקור של חומר אמין.
קנט וויקס כתב כי חוקרים "מעולם לא פקפקו בדייקנות תצפיות השדה של אום סתי. בהיותה אתנוגרפית, משתתפת-צופה בחיי הכפר המצריים המודרניים, לא היו עוד כמו אום סתי. עבודותיה עומדות בקלות ליד עבודותיהם של ליין, בלקמן, הניין ואחרים שבחנו את המסורות התרבותיות העתיקות והמרתקות של מצרים."
איגיפטולוגים שהכירו את אום סתי התרשמו מהידע שלה על מצרים העתיקה. קלאוס באר מהמכון האוריינטלי העיר כי "היו לה חזיונות והיא סגדה לאלים המצריים הקדומים. אבל היא הבינה את השיטות והסטנדרטים של המחקר, שבדרך כלל זהו לא המקרה עם מטורפים", והיא גם לא "רצתה להמיר אף אחד". אום סתי התרשמה מהרמן יונקר (Hermann Junker), "מזקני הארכיאולוגיה של המאה ה-20", שלימד את סלים חסן. הוא דגל בגישה כנה יותר לחקר הדת המצרית העתיקה, וסבר ש"איש לא עשה מאמץ אמיתי להעמיק בזה". היא העריצה את ראשו הפתוח, במיוחד מכיוון שיונקר היה גם כומר קתולי. אחד מהאגיפטולוגים הידועים, שלא רצה שידעו את שמו, הגיב "הייתי המום מאוד כאשר באחד הלילות השתתפתי במסיבה שערך ד"ר אחמד פקהרי מאחורי הפירמידה הגדולה... ושם תחת הירח המלא הייתה דורותי אידי כשהיא רוקדת ריקודי בטן. לא האמנתי למראה עיני!". ויליאם מורנן מהמכון האוריינטלי נזכר "תמיד היה תענוג להיות איתה ולהקשיב לכל מה שהיא אמרה... אתה באמת לא יכול לקחת אותה אלא ברצינות."
קנת קיטצ'ן, מחבר שבעת הכרכים של הספר "Ramesside Inscriptions", תיאר את אום סתי כ"רעמסייד אמיתית" ש"הגיעה לכל מיני מסקנות לגבי החומר האובייקטיבי של מקדש סתי - שאולי גם חופף לדברים שהיא הרגישה שהיא מכירה בדרך אחרת... וזה שילם דיבידנדים". דונלד רדפורד (Donald B. Redford) הזמין את אום סתי להופיע בסרט התיעודי "פרעה האבוד", בו היא נותנת את תיאורה של אחנתון, כולל השקפה שלילית על המהפכה הדתית שהוא ניסה לבצע (השוותה אותו להאייתוללה חומייני - "פנאט"), נקודת מבט המשותפת לרוב על ידי חוקרים כמו סיטון וויליאמס (Seton-Williams) ורדפורד.
ג'ון א. ווילסון מהמכון האוריינטלי בשיקגו שיבח את ספרה 'אבידוס, העיר הקדושה של מצרים העתיקה' ('Abydos, Holy city of Ancient Egypt') על "הכיסוי המקיף של כל אלמנט קדום באבידוס". במהלך ביקור של צוות יפני עם ציוד חישה מתוחכם בפירמידה הגדולה, אמר אחד האגיפטולוגים האנגלים, עם הנהנון של אישור מאחרים, "אם אום סתי היתה עדיין כאן הייתי מקבל את דבריה לגבי המקום בו ניתן למצוא דברים, בכל יום, עם הציוד החדיש ביותר שיש". ויליאם סימפסון (William Simpson), פרופסור לאגיפטולוגיה באוניברסיטת ייל, ראה באום סתי "אדם מלבב" וחשב ש"הרבה מאוד אנשים במצרים ניצלו אותה משום שהיא סחרה בידע שלה של מצרים העתיקה באמצעות כתיבה או עזרה לאנשים על ידי שרטוט עבורם תמורת שכר זעום". ד"ר לביב חבשי, אחד מ"שני הארכיאולוגים המצריים המובילים בימיו" ומעריץ גדול של יצירותיה של דורותי אידי, טען שהיא סופרת צללים.
ג'יימס פ. אלן (James P. Allen) הגיב "לפעמים לא היית בטוח אם אום סתי לא עובדת עליך. לא שהיא היתה מזויפת במה שהיא אמרה או האמינה - היא ממש לא היתה אמנית הונאה - אבל היא ידעה שיש אנשים שמסתכלים עליה כמשוגעת, אז היא קצת נכנסה לרעיון הזה ונתנה לך ללכת איתה לשני הכיוונים... היא האמינה מספיק כדי להפוך את זה למפחיד, וזה גרם לך לפקפק לפעמים בתחושת המציאות שלך". ויליאם גולדינג כתב על האגיפטולוגים שפגש במסעותיו במצרים בשנות ה-80 שהיו "גם מכורים למסתורין. כמו שכל ילד יכול היה לאחל לעצמו". כאשר "נשאלה השאלה על גברת יקרה שהאמינה שהיא כוהנת של מקדש מסוים, הם לא פסלו אותה כמטורפת אבל הסכימו שיש לה משהו."
קרל סייגן ראה באום סתי "אישה תוססת, אינטליגנטית, מסורה, שתרמה תרומות אמיתיות לאגיפטולוגיה. זה נכון בין אם אמונתה בגלגול נשמות היא עובדה או פנטזיה". הוא האמין שתופעות כאלה נעוצות בפחד ממוות וכי האנושות חיפשה בדרך כלל ביטחון בצורה של חיים לאחר המוות. הוא ציין כי אין תיעוד עצמאי, פרט לתיעודיה, המאמת את טענותיה. לדעתו, בעוד שהיא "מתפקדת בצורה יציבה ובונה ברוב ההיבטים של חייה הבוגרים", היא בכל זאת "סיפקה פנטזיות ילדותיות של נערה מתבגרת". פסיכיאטר שהתמחה בהתנהגות של גיל ההתבגרות העלה השערה כי הנפילה במדרגות בילדותה עלולה היתה לגרום לפגיעה במח האחורי, מה שעלול היה לגרום לניתוקה מסביבתה וכתוצאה מכך לאובססיה. הפסיכולוג מייקל גרובר (Michael Gruber) ציין כי אום סתי חיה "חיים פונקציונאליים במה שנקרא המציאות היומיומית", כולל עבודה באגיפטולוגיה, רקמה, יצירת תכשיטים והתרועעות עם אנשים. חוויותיה המדווחות העשירו את חייה עד כדי כך ש"יהיה זה אובדן קיצוני לראות אותה פשוט כמי שהייתה הזויה". מאמר בניו יורק טיימס משנת 1987 תיאר את הביוגרפיה שלה כ"היסטוריה מודרנית מסקרנת ומשכנעת" של האמונה בגלגול נשמות.
עד היום, כארבעים שנה לאחר מותה, עדיין נמשכים המאמצים להפריך את טענותיה. מתנגדיה חושדים שאום סתי איכשהו קיבלה גישה לחומרים שלא פורסמו והשתמשה בהם כדי להונות אנשים. וכן, זה מפתה לפסול אותה כעוד שרלטנית רודפת תשומת לב. אך ראוי שנזכור גם את מה שהמלט אומר להורציו:
"ישנם יותר דברים בשמיים ובארץ, הורציו, מכפי שחולמת הפילוסופיה שלך"
(ווילאם שייקספיר)
מקורות:
