שלד בן 12,000 שנה וחוד מסתורי משכתבים את ההיסטוריה של האלימות האנושית
- גור זיו
- לפני שתי דקות
- זמן קריאה 5 דקות
במעמקי מערה בווייטנאם, ארכאולוגים גילו שלד כמעט מושלם של צייד-לקט מסוף עידן הקרח. הוא היה גבר בריא בשיא כוחו, אז איך הוא מת? התשובה התחבאה בין עצמותיו: חוד קליע זעיר, עשוי מאבן "זרה" שלא שייכת לאזור, היה תקוע ליד צווארו. ניתוח פורנזי של הפציעה חשף סיפור על תקיפה, הישרדות של חודשים עם פצע מזוהם, וסוף טראגי. זוהי העדות הישירה הקדומה ביותר לאלימות בין בני אדם בדרום-מזרח אסיה, והיא משנה את מה שחשבנו שידענו על אבותינו הקדומים.
בתוך נוף קארסטי עוצר נשימה בצפון וייטנאם, במקום שבו צוקי גיר דרמטיים מזדקרים מתוך מישורי אורז ירוקים, שוכנת תעלומה בת 12,000 שנה. זהו אזור טראנג אן, אתר מורשת עולמית של אונסק"ו, מבוך של מערות, נהרות ויערות טרופיים שהיה בית לאבותינו הקדומים במשך עשרות אלפי שנים. במעמקי אחת המערות הללו, המכונה ת'ונג בין 1 (Thung Binh 1), התגלה סיפור קפוא בזמן - לא רק שלד אנושי כמעט מושלם מסוף עידן הקרח, אלא זירת פשע פרהיסטורית, טרגדיה אישית שחושפת אמת מטרידה על טבעה האלים של האנושות. הממצאים, שפורסמו לאחרונה, לא רק מספקים הצצה נדירה לחייו של אדם אחד שחי ומת לפני אלפי דורות, אלא גם משכתבים פרק שלם בהיסטוריה של דרום-מזרח אסיה, ומציגים את העדות הישירה הקדומה ביותר לעימות קטלני בין בני אדם באזור.
הסיפור מתחיל בעבודת נמלים ארכאולוגית. צוות חוקרים בינלאומי, בהובלתו של ד"ר כריסטופר מ. סטימפסון (Christopher M. Stimpson), בילה שנים בחפירות קפדניות במערות טראנג אן. "זהו נוף יוצא דופן", תיאר סטימפסון בעבר את עבודתו באזור, "ארכיון מדהים של אינטראקציה אנושית וסביבתית לאורך זמן רב". בין שכבות האדמה, תחת ערמות של שברי קדרות, עצמות בעלי חיים ושרידי מדורות, הם מצאו אותו: שלד של גבר, מכורבל בתנוחה עוברית, שזכה לכינוי המדעי TBH1. שימורו היה כמעט מושלם, מתנה נדירה מהעבר הרחוק. רוב השלדים מתקופת הפלייסטוקן נמצאים במצב מקוטע, אך TBH1 היה שלם מספיק כדי לאפשר לחוקרים לשחזר לא רק את מראהו, אלא גם את סיפור חייו - וחשוב מכל, את סיפור מותו.
השאלה הראשונה שעמדה בפני המדענים הייתה, "מי היה האיש הזה?". ניתוח העצמות גילה שמדובר היה בגבר חסון, בגובה של כ-1.70 מטר, שמת בגיל מוערך של 35 שנים - גיל מכובד למדי עבור צייד-לקט בתקופתו. להוציא פציעה קלה בקרסול שהחלימה, הוא היה אדם בריא. שיניו, אף שהיו שחוקות מעט מעיבוד צמחים, היו שלמות. הוא לא סבל ממחלות כרוניות או מתת-תזונה. הוא היה אדם בשיא כוחו. אז מדוע מת? התשובה החלה להתבהר כאשר החוקרים התעמקו בבדיקת הגולגולת והגנים שלו, והיא הייתה קשורה לאחת התעלומות הגדולות של ההיסטוריה האנושית באסיה.
במשך שנים, הוויכוח המרכזי סביב מוצאם של תושבי דרום-מזרח אסיה נסב סביב "השערת שתי השכבות" (Two-layer hypothesis). תיאוריה זו גרסה כי אוכלוסיית הציידים-לקטים המקורית של האזור, המכונה "הואבינהיאנים" (Hòabìnhian), הוחלפה כמעט לחלוטין לפני כ-4,000 שנה על ידי גל הגירה של חקלאי אורז שהגיעו מצפון סין. TBH1, שחי אלפי שנים לפני הגעת החקלאים, סיפק הזדמנות נדירה לבחון את התיאוריה הזו. ניתוח מדידות הגולגולת שלו (קרניומטריה) הראה דמיון לאוכלוסיות מודרניות של איי דרום-מזרח אסיה, וחשוב מכך, קירבה גדולה עוד יותר לשלדים אחרים בני תקופתו מהאזור.
אך ההוכחה המוחצת הגיעה מהדנ"א. לראשונה בהיסטוריה, הצליחו החוקרים להפיק דנ"א מיטוכונדריאלי (mtDNA) - החומר הגנטי שעובר מהאם לצאצאיה - משלד אנושי כה עתיק בווייטנאם. התוצאות היו חד-משמעיות. השושלת האימהית של TBH1 השתייכה למקרו-קבוצה M, שושלת גנטית עתיקה המזוהה עם אוכלוסיות הציידים-לקטים הראשונות שהתיישבו בדרום ובדרום-מזרח אסיה. לא היה לו כל קשר גנטי לאוכלוסיות החקלאים המאוחרות יותר. במילים אחרות, האיש ממערת ת'ונג בין 1 היה נצר ישיר לאנשים הראשונים שחיו באזור, עדות חיה לכך שהסיפור היה מורכב יותר מאשר החלפה מוחלטת. הוא היה חלק מאוכלוסייה ילידית שורשית, שחיה ושגשגה בנוף הווייטנאמי במשך אלפי שנים.
לאחר שקבעו את זהותו, חזרו החוקרים לשאלת מותו. הבדיקה המדוקדקת של השלד העלתה ממצא חריג ומטריד. בין עצמות הכתף והצוואר הימני, הם זיהו שבר שהחלים חלקית בצלע צווארית. צלע צווארית היא אנומליה מולדת נדירה - צלע עודפת קטנה הצומחת מאחת מחוליות הצוואר, המופיעה אצל פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה. כיצד נשברה הצלע הזו, המוגנת היטב על ידי שרירים? שברים כאלה נגרמים כמעט תמיד מפציעה חודרנית ישירה ובעוצמה גבוהה. ואז, במהלך ניקוי העצמות במעבדה, הגיעה התגלית שחיברה את כל חלקי הפאזל: חוד אבן זעיר, עשוי קוורץ, באורך של פחות משני סנטימטרים. "מיקרו-חוד" (micropoint), כפי שהוא מכונה בשפה המקצועית.
החוד הקטן הזה היה "האקדח המעשן". הוא נמצא בדיוק באזור הפציעה, בין שברי הצלע, עצם השכם ושרידי החוליות. יתרה מכך, הוא היה חפץ "אקזוטי". ניתוח טכנולוגי הראה שהוא יוצר בטכניקה שונה לחלוטין מכל כלי האבן האחרים שנמצאו במערה או באתרים אחרים בני אותה תקופה בטראנג אן. זה היה כלי נשק זר, שהובא מבחוץ. התמונה שהצטיירה הייתה מצמררת: TBH1 לא מת ממחלה או מתאונה. הוא הותקף. חץ או חנית קטנה, בעלת חוד קוורץ, נורתה לעברו וחדרה לאזור הצוואר והכתף שלו. הפגיעה הייתה מדויקת וקטלנית, אך לא באופן מיידי.
העצמות סיפרו את סיפור חודשיו האחרונים. השבר בצלע הראה סימני ריפוי, אך גם סימנים ברורים של זיהום חמור. החוקרים זיהו תופעה המכונה "מפרק מדומה" (pseudoarthrosis), מצב שבו העצם השבורה אינה מתאחה ונוצר מפרק שגוי במקום השבר, וכן "תעלה לניקוז מוגלה" (draining cloaca), חור זעיר בעצם שדרכו הגוף ניסה לנקז מוגלה מהזיהום הפנימי. הראיות הללו הצביעו על כך ש-TBH1 שרד את הפציעה הראשונית וחי במשך מספר חודשים עם פצע פתוח ומזוהם. בסופו של דבר, הזיהום הכריע אותו. הוא מת מוות איטי וכואב, תוצאה של עימות אלים שהתרחש לפני 12,000 שנה.
משמעות התגלית הזו מספקת את העדות המוחשית והמתוארכת הקדומה ביותר לאלימות בין-אישית ביבשת דרום-מזרח אסיה. עד כה, העדויות הקדומות ביותר לעימותים כאלה באזור היו מתקופות מאוחרות בהרבה, והיו קשורות בעיקר להופעת החקלאות והתחרות על קרקעות. המקרה של TBH1 מוכיח שאלימות קטלנית הייתה חלק מחייהם של ציידים-לקטים באזור כבר בסוף עידן הקרח.
הממצא מעלה שאלות חדשות ומורכבות. מי תקף את TBH1? העובדה שכלי הנשק היה זר מרמזת על עימות בין קבוצות שונות, אולי על רקע תחרות על טריטוריה או משאבים. האם היה זה סכסוך מקומי או חלק ממגמה רחבה יותר של אלימות בתקופה של שינויים אקלימיים דרמטיים בסוף עידן הקרח? כפי שאמר ארכאולוג שחקר אלימות פרהיסטורית, "כל שלד עם ראש חץ תקוע בו הוא כמו רומן מסתורין. הוא מספר לנו לא רק איך אדם מת, אלא גם פותח חלון לחברה שבה חי, לפחדים שלה ולקונפליקטים שלה".
סיפורו של TBH1 הוא תזכורת רבת עוצמה לכך שהעבר אינו פסטורלי או פשוט. הוא היה מורכב, דינמי, ולעיתים אכזרי, בדיוק כמו ההווה שלנו. בזכות עבודתם המאומצת של מדענים, שלד אנונימי שהיה קבור במשך 12,000 שנה במערה חשוכה בווייטנאם, קיבל חזרה את קולו. הוא מספר לנו על מוצאו הגנטי, על בריאותו, ועל סופו האלים. הוא מאלץ אותנו לחשוב מחדש על הנרטיבים הגדולים של ההיסטוריה האנושית, ומזכיר לנו שמאחורי התיאוריות הרחבות והנתונים היבשים, תמיד מסתתרים סיפורים אנושיים של חיים, מאבקים ומוות.
המחקר:
