כשהשחמט נחשב לסם מסוכן: ההיסטוריה מראה שתמיד פחדנו מדברים חדשים

האם ידעתם שבימי הביניים, הכנסייה ראתה בשחמט משחק מסוכן שמוביל לגיהינום? מהמצאת הכתב ועד ספרי קומיקס, ההיסטוריה מלאה בפאניקות המוניות מפני "דברים חדשים" שאיימו להרוס את החברה. מסתבר שהפחד שלנו מטיקטוק ובינה מלאכותית הוא לא המצאה חדשה.

חשבו על הפעם האחרונה ששמעתם אזהרה אפוקליפטית על הסכנות הטמונות בטכנולוגיה חדשה. אולי היו אלה הרשתות החברתיות ש"הורסות את המוח של הנוער", משחקי המחשב ש"מעודדים אלימות", או הבינה המלאכותית ש"עומדת להשמיד את האנושות". התחושה הזו, של חרדה עמוקה מפני החדש והלא מוכר, נראית לנו מאד עכשווית, תוצר של העולם המהיר והמשתנה שלנו. אך מה אם היינו מגלים שהפחד הזה הוא אחד הדחפים העתיקים והחוזרים על עצמם בהיסטוריה האנושית? מה אם היינו מגלים שכל דור ודור, מאז שחר הציוויליזציה, חווה את אותה חרדה בדיוק כלפי החידושים של זמנו? זהו סיפורה של ה"פאניקה המוסרית", תופעה סוציולוגית מרתקת שמראה כיצד חברות אנושיות נוטות להגיב בפחד מוגזם, לעיתים היסטרי, כלפי כל דבר שמאיים לשנות את סדרי עולמן. זהו סיפור שמתחיל בפילוסוף יווני מודאג, ממשיך בנזירים מימי הביניים שראו בשחמט כלי של השטן, ומגיע עד לוועדות בקונגרס האמריקאי שדנו בסכנות הטמונות בסופרמן.

נתחיל באתונה, בסביבות שנת 370 לפנה"ס. הפילוסוף סוקרטס, אחד המוחות המבריקים בהיסטוריה, מודאג מאד מטכנולוגיה חדשנית ומסוכנת שמתחילה להתפשט בחברה - הכתב. מנקודת המבט שלנו, זה נשמע אבסורדי. הכתב הוא הבסיס לכל מה שאנו מכירים כציוויליזציה. אך עבור סוקרטס, שחי בעולם שבו הידע הועבר בעל פה, דרך שיחה, ויכוח וזיכרון, המילה הכתובה הייתה איום קיומי. בדיאלוג "פיידרוס", כפי שתיעד אותו תלמידו אפלטון, מזהיר סוקרטס מפני ההמצאה החדשה. "כי המצאה זו", הוא אומר, "תגרום לשכחה במוחם של הלומדים להשתמש בה, שכן הם לא יאמנו את זיכרונם... הם ייראו כאילו הם יודעים דברים רבים, בעוד שלרוב הם אינם יודעים דבר... מאחר שהם אינם חכמים, אלא רק נראים כחכמים". סוקרטס חשש שהכתב יהפוך את הידע לדבר חיצוני, מת, ויחליף חוכמה אמיתית, הנרכשת דרך דיאלוג, באשליה של מידע. הוא פחד בדיוק מאותה סיבה שאנחנו פוחדים היום מהאינטרנט: שהוא יהפוך אותנו לרדודים יותר, עצלנים יותר מבחינה מחשבתית, ויטביע אותנו בים של מידע חסר משמעות.

נקפוץ קדימה כ-1,500 שנה, אל אירופה של ימי הביניים. משחק חדש וממכר שהגיע מהמזרח - השחמט - מתחיל לצבור פופולריות בקרב האצולה ואנשי הכמורה. שוב, מנקודת המבט שלנו, שחמט הוא סמל לאינטליגנציה, אסטרטגיה וריכוז. אך עבור מנהיגים דתיים רבים באותה תקופה, לוח העץ המחולק למשבצות היה שדה קרב של השטן. הם גינו את המשחק בחריפות, בטענה שהוא עיסוק בטלני המסיח את הדעת מתפילה ומעבודה. הם טענו שהוא מעודד רגשות שליליים כמו גאווה (על ניצחון) וכעס (על הפסד), ושהוא קשור קשר הדוק להימורים, חטא חמור בפני עצמו. הפאניקה הגיעה לשיאה עד כדי כך שבכמה מדינות, כמו צרפת של המאה ה-13, הוצאו צווים מלכותיים ודתיים שאסרו על כמרים ונזירים לשחק במשחק, מחשש שידרדר אותם מוסרית ויפגע בתפקידם הרוחני. הפחד מהשחמט היה פחד מהפנאי, מהתשוקה האינטלקטואלית ומהתחרותיות, ערכים שעמדו בניגוד לאידיאל של צניעות וענווה דתית.

הפאניקה הבאה הגיעה עם עלייתה של המצאה מהפכנית נוספת: הרומן המודרני. במאות ה-18 וה-19, היכולת לקרוא והזמינות של ספרים מודפסים יצרו תופעה חדשה - קריאה לשם הנאה. הרומנים, עם סיפורי האהבה, ההרפתקאות והדרמות שלהם, הפכו לפופולריים להפליא, במיוחד בקרב נשים צעירות מהמעמד הבינוני והגבוה. והממסד, איך לא, נכנס לפאניקה. רופאים, מחנכים ואנשי דת הזהירו מפני "מחלת קריאה" ו"קדחת רומנים". הם טענו שקריאת סיפורים בדיוניים מרעילה את הנפש, גורמת לקוראות לפתח רגישות יתר, בלבול בין מציאות לדמיון וציפיות לא ריאליות מהחיים ומהנישואין. נטען שהרומנים מעודדים עצלות, הזנחת חובות הבית, ואף מעוררים מחשבות לא מוסריות. הפחד מהרומן היה פחד מהעולם הפנימי, מהדמיון הבלתי נשלט, ובעיקר - מהאפשרות שנשים יפתחו רעיונות ורגשות עצמאיים שאינם תואמים את תפקידן המסורתי בחברה.

כל המקרים הללו הם דוגמאות קלאסיות למה שהסוציולוג הבריטי סטנלי כהן (Stanley Cohen) הגדיר בשנת 1972 כ"פאניקה מוסרית". בספרו המכונן "שדי עם ופאניקות מוסריות" (Folk Devils and Moral Panics), ניתח כהן את התגובה התקשורתית והציבורית בבריטניה לעימותים בין שתי תת-תרבויות של נוער - ה"מודס" וה"רוקרס". הוא הראה כיצד התקשורת לקחה אירועים שוליים יחסית, ניפחה אותם לממדי מלחמה, ויצרה דמות סטריאוטיפית ומאיימת של "הנוער האלים". תהליך זה, טען כהן, יוצר מעגל קסמים של פחד: "נראה כי חברות נתונות, מדי פעם, לתקופות של פאניקה מוסרית", כתב. "מצב, אירוע, אדם או קבוצת אנשים צצים ומוגדרים כאיום על הערכים והאינטרס החברתי". כהן זיהה דפוס חוזר: התקשורת מאתרת "שד עם" (Folk Devil) - קבוצה שניתן להאשים בבעיות החברה - מה שמוביל לדאגה ציבורית, שבתורה גורמת לפוליטיקאים ולרשויות להגיב בחקיקה או באכיפה מוגברת, ובכך מחזקת את תחושת האיום הראשונית.

הדוגמה הקיצונית והמשפיעה ביותר של פאניקה מוסרית במאה ה-20 התרחשה בשנות ה-50 בארה"ב, והאויב החדש היה לא אחר מאשר סופרמן, באטמן וחבריהם. חוברות הקומיקס, שהיו אז בשיא הפופולריות שלהן, הפכו למטרה של פסיכיאטר בשם פרדריק ורתהם. בספרו רב המכר "פיתוי התמימים" משנת 1954, טען ורתהם טענה מרחיקת לכת: הקומיקס הוא הגורם המרכזי לעלייה בפשיעת נוער. הוא ניתח באופן מעוות וסלקטיבי את תוכן החוברות, ו"מצא" בהן עידוד לאלימות, סטייה מינית, מרדנות וביזוי סמכות. הוא טען שבאטמן ורובין נמצאים במערכת יחסים הומוסקסואלית, שוונדרוומן היא לסבית המקדמת שנאת גברים, ושסופרמן, בהיותו חייזר כל-יכול, מקדם אידיאולוגיה פשיסטית. טענותיו המופרכות, שהוצגו בכסות מדעית, נפלו על אוזניים קשובות בחברה אמריקאית שהייתה שרויה בחרדות המלחמה הקרה. הספר הצית פאניקה לאומית. הורים שרפו ערימות של ספרי קומיקס, ועדות של הסנאט האמריקאי קיימו שימועים דרמטיים לבחינת השפעת הקומיקס על הנוער. תעשיית הקומיקס, מחשש לחקיקה ממשלתית, נכנעה ללחץ והקימה גוף צנזורה עצמית מחמיר, "רשות קוד הקומיקס" (Comics Code Authority), שדיכא את היצירתיות בתחום למשך עשרות שנים.

אך השקט התעשייתי שהושג לאחר צנזורת הקומיקס היה זמני בלבד. ככל שהטכנולוגיה האיצה, כך התקצרו המרווחים בין פאניקה אחת לבאה אחריה. בשנות ה-90, כשהמחשב האישי והקונסולות נכנסו לכל סלון, "השד" התורן החליף צורה שוב. הפעם, האויב לא היה מודפס על נייר זול, אלא ריצד על המסך בפיקסלים אדומים. משחקי וידאו כמו "דום" ו"מורטל קומבט" הפכו למטרה החדשה של זעם ההורים והמחוקקים. הטיעון נשמע מוכר להחריד: אם הקומיקס רק הציג אלימות, הרי שמשחקי המחשב מאמנים את הילדים לבצע אותה באופן פעיל. לאחר הטבח בתיכון קולומביין ב-1999, התקשורת מיהרה לסמן את המשחקים הללו כאשמים הישירים בטרגדיה, תוך התעלמות מורכבת גורמים חברתיים ונפשיים עמוקים יותר. שוב, כמו בימי השחמט, הפחד לא היה מהטכנולוגיה עצמה אלא מהאובדן המוחלט של השליטה על עולמם הפנימי של הצעירים, ששקעו במרחבים וירטואליים שהמבוגרים לא היו מסוגלים להבין או לחדור אליהם.

והנה הגענו למאה ה-21, והפאניקה המוסרית קיבלה שדרוג משל עצמה: היא הפכה לוויראלית. אם בעבר פחדים התפשטו דרך עיתונים ושיחות סלון, הרשתות החברתיות והאלגוריתמים של ימינו מאיצים את החרדה במהירות האור. הפחד הנוכחי מטיקטוק, למשל, הוא גלגול מודרני של אותו פחד עתיק, אך בעוצמה גבוהה פי כמה. ההורים המודאגים רואים באפליקציה לא רק בזבוז זמן, אלא כלי שמשנה פיזית את מוחם של המשתמשים, מקצר את קשב הריכוז לרסיסי שניות והופך דור שלם לזומבים בוהים. אך החרדה הגדולה מכולם, זו שמעוררת כיום את הדיונים הסוערים ביותר, מחזירה אותנו באופן אירוני הישר אל הפחדים של סוקרטס באתונה העתיקה: הבינה המלאכותית.

כשכלים כמו ChatGPT החלו לכתוב מסות, לפתור מבחנים ולייצר אמנות, העולם עצר את נשימתו. הפחד הקדמון מפני "החלפת האדם" התעורר לחיים. אם סוקרטס פחד שהכתב ינוון את הזיכרון, אנחנו פוחדים שהבינה המלאכותית תנוון את המחשבה עצמה. החשש הוא שאם המכונה תדע לכתוב, לצייר ולחשוב עבורנו, אנחנו נאבד את הניצוץ שהופך אותנו לאנושיים. במקביל, טכנולוגיית ה"דיפ-פייק" מעוררת פאניקה מסוג חדש - אובדן האחיזה באמת. הפחד מכך שלא נוכל להאמין למראה עינינו ולמשמע אוזנינו מערער את היסוד הבסיסי ביותר של החברה האנושית: האמון המשותף במציאות.

אולם, כדי לא ליפול לאותה מלכודת היסטורית של היסטריה, עלינו לאמץ גישה סקפטית ומורכבת יותר. ההיסטוריה של הפאניקות המוסריות אין פירושה שכל חידוש טכנולוגי הוא תמים ושכל פחד הוא מופרך. לעיתים, בתוך רעש הפאניקה, מסתתר גרעין של אמת שדורש התייחסות רצינית. הרי הצבעים התעשייתיים החדשים של המאה ה-20 אכן הכילו עופרת רעילה, והמכוניות המהירות אכן דרשו חגורות בטיחות. הסכנה האמיתית ברשתות החברתיות, למשל, אינה בהכרח "טימטום הנוער", אלא במודלים עסקיים דורסניים של איסוף מידע ופגיעה בפרטיות. הסכנה בבינה המלאכותית אינה בהכרח "סוף האנושות" בסגנון שליחות קטלנית, אלא הטעיה המונית ושחיקה של זכויות יוצרים.

הבעיה היא שמנגנון הפאניקה המוסרית גורם לנו תמיד להסתכל לכיוון הלא נכון. הוא גורם לנו לשרוף ספרי קומיקס במקום לטפל בבעיות חינוך, או לאסור על משחק שחמט במקום לשאול מדוע אנשים מחפשים מפלט מהמציאות. הפחדים שלנו הם כמו זרקור ענק המאיר בעוצמה על "המפלצת" התורנית, אך משאיר בצל את הבעיות האמיתיות והאפורות שדורשות תיקון. בסופו של דבר, סיפורן של הפאניקות המוסריות חושף אמת עמוקה ובלתי נוחה על הטבע האנושי: הפחד מדברים חדשים נובע מהחשש לאובדן שליטה. הכתב איים על המסורת שבעל פה, השחמט איים על הסדר הדתי, הרומנים איימו על המבנה הפטריארכלי, והבינה המלאכותית מאיימת על תפיסתנו את האינטליגנציה האנושית. בכל פעם, הדור המבוגר מביט בחידוש שמאמץ הדור הצעיר ורואה בו את סוף העולם, במקום לראות בו את תחילתו של עולם חדש. ההיסטוריה מלמדת אותנו להיות מעט יותר צנועים כלפי הפחדים שלנו, לדעת להבדיל בין זהירות בריאה להיסטריה המונית, ולזכור שהפאניקה של היום היא ככל הנראה האנקדוטה המשעשעת - או כלי העבודה הבסיסי - של המחר.

מקורות:

Folk Devils and Moral Panics

Moral Panic

The concept of moral panic and its use in social psychology