הרוקחים של פרעה: חוקרים שחזרו תרופות בנות 3,500 שנה וגילו סוד ביוכימי מדהים
- גור זיו
- לפני יומיים
- זמן קריאה 5 דקות
מה אם תרופות מצריות בנות 3,500 שנה עדיין עובדות? חוקרים נכנסו למעבדה, רקחו מתכונים עתיקים מפפירוס אברס, והכניסו אותם למכשור אנליטי מתקדם. מה שהם גילו על הרוקחות של פרעה היה לא פחות ממדהים. מתברר שהמצרים הקדמונים הבינו בסינרגיה בין צמחים, והמתכונים שלהם מכילים תרכובות פעילות שהמדע המודרני רק מתחיל להבין.
דמיינו לרגע פילולוג, חוקר שפות עתיקות, כפוף מעל מגילת פפירוס עדינה ושברירית בארכיון של אוניברסיטת לייפציג. המגילה, באורך שמונה עשר מטרים, ידועה בשם "פפירוס אברס", והיא אחד מכתבי הרפואה השמורים והמקיפים ביותר שהותירה אחריה ציוויליזציה אנושית. היא נכתבה בסביבות 1530 לפנה"ס, בתקופת הממלכה החדשה במצרים, והיא אוצר בלום של מאות מתכונים, לחשים ותרופות למגוון רחב של מחלות. במשך שנים, חוקרים כמוהו פענחו את הכתב ההייראטי המסולסל, תרגמו את שמות הצמחים והמינרלים, וניסו להבין את תפיסת עולמם של הרופאים המצרים. אך תמיד נותרה תחושה של תסכול, של מסך ערפל שקשה לחדור דרכו. הטקסטים מתארים קטגוריות חולי במונחים זרים לנו, כמו סֶטֶט וסֶרְיְת, מילים שמשמעותן המדויקת אבדה בזמן. המתכונים עצמם כוללים הוראות עיבוד - "לחמם", "לכתוש", "להשרות" - אך האם להוראות אלו הייתה משמעות פרמקולוגית אמיתית, או שמא היו חלק מטקס סמלי בלבד? במשך זמן רב, הנטייה הרווחת הייתה לראות ברפואה המצרית תערובת של אמונות טפלות, קסמים, ושימוש מקרי בצמחים בעלי סגולות רפואיות. אך מה אם מאחורי ההוראות הפשוטות הללו הסתתר ידע כימי מתוחכם, הבנה אינטואיטיבית של תגובות מולקולריות שהקדימה את זמנה באלפי שנים?
זו בדיוק השאלה שעמדה במרכזו של מחקר פורץ דרך, שהעז לגשר על התהום שבין מדעי הרוח למדעי הטבע. צוות חוקרים בינלאומי, בהובלת האגיפטולוג והארכיאולוג ג'וני ראסל (Jonny Russell) ובהנחיית פרופ' טניה פומרנינג (Tanja Pommerening) ופרופ' מיי וואנג (Mei Wang), החליט לעשות משהו שאף אחד לא עשה לפניהם באופן שיטתי. הם לא הסתפקו בקריאת המתכונים העתיקים; הם נכנסו למעבדה כימית מודרנית ורקחו אותם מחדש. הם הפכו לרוקחים של פרעה, השתמשו במרכיבים המקוריים ופעלו בדיוק לפי ההוראות בנות 3,500 השנים. לאחר מכן, הם לקחו את התוצרים - שיקויים, משחות ותערובות - והעבירו אותם תחת עיניהן הבוחנות של מכונות אנליטיות משוכללות, כדי לפענח את הפרופיל הכימי שלהם ולגלות אילו סודות מולקולריים הם מסתירים. הפרויקט הזה, המשלב ארכיאולוגיה ניסויית, פילולוגיה וכימיה מתקדמת, אינו רק תרגיל אקדמי, הוא מסע בלשי בזמן, המנסה לפצח את הקוד האבוד של הרוקחות המצרית.
האתגר הראשון שעמד בפני הצוות היה פענוח הטקסט עצמו. קטגוריות החולי המצריות אינן תואמות את האבחנות המודרניות שלנו. המונח סֶטֶט, למשל, התייחס ככל הנראה לחומר פתוגני פנימי שכאשר הוא נחסם, הוא גורם למגוון תסמינים, מכאבי בטן עזים ועד לחום גבוה, שאותו כינו המצרים "חום דֶהְרֶת". המונח סֶרְיְת תורגם באופן מסורתי כ"שיעול", אך ניתוח מעמיק יותר הראה שגם הוא נתפס כחומר מזיק שיש "להסיר מהבטן", מה שמרמז על קשר למערכת העיכול ולא רק למערכת הנשימה. כדי לנסות ולהבין את ההיגיון מאחורי הטיפולים, בחרו החוקרים שלושה מתכונים המבוססים על מרכיבים שזיהוים ודאי יחסית: אחד שהשתמש בשעורה נובטת לטיפול בכאבי בטן הקשורים לסטט; אחד שהשתמש בפשתן לטיפול בסרית; ואחד שהשתמש בחרוב, שיועד באופן מסקרן לטיפול בשני המצבים גם יחד, ובכך אולי סימן את הגבול המטושטש בין שתי קטגוריות החולי.
הניסוי הראשון, והמכריע ביותר, התמקד במתכון פשוט לכאורה לטיפול בכאבי בטן עזים. ההוראות בפפירוס אברס היו ברורות: יש לקחת "שעורה ירוקה" (כלומר, שעורה נובטת כמו בתהליך ייצור הלתת), לחמם אותה במים "בלי לתת לה לרתוח", ולאחר מכן לסנן ולערבב את הנוזל עם תמרים. במשך שנים, ההנחה הייתה שהשעורה שימשה בעיקר כמקור לסיבים תזונתיים. אך החוקרים חשדו שיש כאן משהו עמוק יותר. הם שיחזרו את התהליך בקפידה, שמרו על טמפרטורה של 60 מעלות צלזיוס, והכניסו את התוצר למכשירי הניתוח הכימי (NMR, LC-MS). התוצאות היו לא פחות ממהממות. הניתוח זיהה נוכחות גבוהה של תרכובת בשם הורדנין (hordenine), אלקלואיד טבעי המצוי בריכוז גבוה דווקא בזרעי שעורה נובטים. כיום, ידוע שלהורדנין יש השפעה פרמקולוגית על מערכת העיכול, הוא יכול להקל על עוויתות, לשפר את זרימת הדם למערכת העיכול, ויש לו גם השפעות נוגדות דלקת ומשככות כאבים. "על ידי שחזור התרופות הללו, אנו יכולים לראות כעת שהתוצאות אכן תואמות את התסמינים", מסביר ג'וני ראסל. "לדוגמה, המתכון לכאבי בטן הכיל הורדנין, חומר משעורה נובטת שידוע כבעל השפעה משככת כאבים על המעיים".
אך הגילוי לא עצר שם. החוקרים תהו מדוע המצרים התעקשו להוסיף תמרים למתכון. האם זה היה רק כדי להמתיק את התרופה המרה? הניתוח הכימי חשף סוד נוסף, מתוחכם עוד יותר. התמרים עשירים בתרכובות אחרות (כמו קוורצטין ואפיגנין) הידועות כמעכבות של אנזימי מונואמין אוקסידאז (MAO) בגוף. אנזימים אלו אחראים לפירוק מהיר של מולקולות כמו הורדנין. במילים אחרות, המצרים גילו, ככל הנראה דרך ניסוי וטעייה, ששילוב של שעורה נובטת ותמרים יוצר אפקט סינרגטי: התמרים מאטים את פירוק ההורדנין, ובכך מאריכים ומעצימים את השפעתו משככת הכאבים. זו לא הייתה סתם תרופה, זו הייתה פורמולה פרמקולוגית מורכבת, שבה כל מרכיב מילא תפקיד חיוני. זו הייתה הוכחה ניצחת לכך שהרוקחים של פרעה לא פעלו באופן אקראי, אלא התבססו על ידע אמפירי עמוק.
לאחר ההצלחה עם מתכון השעורה, פנה הצוות לחקור את שני המתכונים האחרים. המתכון לטיפול בסרית (שיעול) התבסס על פשתן, שחומם עם שומן אווז ודבש ליצירת מעין "עוגייה" רפואית. הניתוח הכימי של התוצר אכן זיהה תרכובות בעלות תכונות אנטי-דלקתיות, שעשויות להקל על גירוי בדרכי הנשימה. בנוסף, האפקט המשלשל הידוע של פשתן תאם את התפיסה המצרית של "הסרת" המחלה מהבטן. המתכון השלישי, שהשתמש בחרוב, יועד גם לשיעול וגם לחום (דהרת). הניתוח זיהה בו תרכובות (כמו חומצה גאלית) הידועות כמקלות על גירויים בסימפונות. באופן מסקרן, לתרכובות אלו יש גם פעילות אנטי-מלרית מסוימת, מה שיכול להסביר את השימוש במתכון לטיפול בחום עונתי, שאולי היה קשור למחלות המועברות על ידי יתושים בתקופת ההצפה של הנילוס.
הממצאים של שלושת הניסויים הללו שוברים פרדיגמה ותיקה בחקר העולם העתיק. הם מוכיחים שהוראות העיבוד בפפירוסים לא היו קישוט פולחני, אלא טכנולוגיה פרמצבטית חיונית. החימום, ההשריה והשילוב בין מרכיבים שונים היו חלק בלתי נפרד מהפעילות הרפואית של התרופה. כפי שמסכמת פרופ' טניה פומרנינג: "המחקר שלנו הוא דוגמה טובה לאופן שבו ניתן לחקור טקסטים עתיקים. לעיתים קרובות חושבים שלמרכיבים בתרופות עתיקות הייתה רק משמעות סמלית או פולחנית. אך על ידי התבוננות בהם מנקודת מבט כימית, אנו יכולים לראות שהם עסקו גם במציאת החומרים הנכונים". הגישה החדשנית הזו מספקת לאגיפטולוגים כלי חדש ורב עוצמה. במקומות שבהם הטקסט שותק והתרגום אינו ודאי, הפרופיל הכימי של התרופה המוכנה יכול לספק רמזים מכריעים לגבי התסמינים שהיא נועדה לטפל בהם, ובכך לשפוך אור חדש על האופן שבו המצרים הקדמונים חוו והבינו את גופם ואת מחלותיהם.
המחקר הזה אינו טוען שלמצרים היה ידע תיאורטי בכימיה מולקולרית. סביר להניח שהם לא ידעו על קיומם של הורדנין או אנזימי מונואמין אוקסידאז. אך הם כן היו מדענים במובן האמפירי העמוק של המילה. הם היו משקיפים חדי עין, שערכו ניסויים, תיעדו את תוצאותיהם, ושיכללו את מתכוניהם לאורך דורות על בסיס מה שעבד בפועל. הפפירוסים אינם רק רשימות של מרכיבים; הם תמצית של מאות שנים של מחקר קליני פרה-מודרני. עבודתם של ראסל ועמיתיו מזמינה אותנו להסתכל מחדש על הידע של תרבויות עתיקות, לא כשרידים פרימיטיביים, אלא כארכיון של חוכמה אקולוגית ורפואית שנצברה לאורך זמן. היא מראה לנו שהגשר בין העבר להווה אינו חד-כיווני. לא רק שאנו יכולים להבין את העבר טוב יותר באמצעות הכלים של ההווה, אלא שלעיתים, בתוך המתכונים המאובקים של העבר, אנו עשויים למצוא רמזים חשובים לעתיד הרפואה.
המחקר:
תגובות