עיניים מזהב מול הים התיכון: המבצר הרוחני של צ'פאלו
- גור זיו
- לפני יום 1
- זמן קריאה 7 דקות
כשאתה מעצב תאורה, אתה רגיל להגיע לחלל חשוך ולהתחיל לצייר. אתה מחליט מה להבליט, מה להסתיר, ואיפה הדרמה תתרחש. אבל כשהגעתי לפני שבוע לקתדרלה של צ'פאלו בסיציליה, הבנתי מהר מאד שאני לא הבוס כאן. עמד מולי קיר עצום, מצופה במיליוני אבני פסיפס מזהב טהור מהמאה ה-12. במרכזו דמות ענקית של ישוע ("פנטוקראטור") שמביטה עליך לכל מקום שתלך. לא משנה איפה שמתי את הפנסים שלי, הזהב העתיק הזה תפס את האור וזרק אותו בחזרה בעוצמה מסמאת. הבנתי שרוג'רו השני, המלך שבנה את המקום ב-1131, היה למעשה איש התאורה המתוחכם בהיסטוריה. במאמר זה אני משתף ביומן מסע מההפקה המיוחדת הזו: על הקרב בין הלד לזהב הביזנטי. זה סיפור על אגו של מלכים, על טכנולוגיה של ימי הביניים, ועל חיבור בין מזרח למערב בתוך מבצר של אמונה.
יש רגעים בנסיעה לאורך החוף הצפוני של סיציליה, שבהם הכביש מתפתל בין הים הכחול העמוק לבין הרים צחיחים, והעין מתרגלת לנוף הים-תיכוני המחוספס. ואז, אחרי עוד עיקול אחד, היא מופיעה. אי אפשר לפספס אותה, ואי אפשר להישאר אדיש אליה. העיירה צ'פאלו (Cefalù) נפרשת למטה, בתים לבנים קטנים מצטופפים על קו המים, ומעליהם, כמו הורה מגונן אבל גם מאיים, מזדקר "לה רוקה" (La Rocca) - צוק סלע עצום.
אבל את ההצגה גונב מה שיושב בחיבור המדויק בין העיר לצוק. שם, דחוסה בין הסלע לים, עומדת הקתדרלה של צ'פאלו (Duomo di Cefalù). במבט ראשון, היא לא נראית כמו כנסייה. היא נראית כמו מבצר. שני מגדלים תאומים, מסיביים, עם חרכי ירי, מזדקרים לשמיים, וביניהם חזית שנראית כאילו נועדה לבלום פלישה ימית, לא לקבל פני עולי רגל.
כשהגעתי לשם, עמדתי בפיאצה דואומו, מוקף בתיירים שאוכלים גרניטה, והרגשתי את כובד ההיסטוריה. אבל שום דבר בחזית הנורמנית הנוקשה הזו לא הכין אותי למה שקרה ברגע שעברתי את דלתות העץ הכבדות. המעבר מהאור המסנוור בחוץ לאפלולית של הספינה המרכזית היה חד. לקח לעיניים שלי כמה שניות להסתגל, ואז, בקצה הרחוק של הכנסייה, באפסיס המרכזי, ראיתי אותו.
יש רגעים בקריירה שבהם אתה מבין שה"תפאורה" של ההופעה חזקה יותר מכל מה שאתה יכול לבנות. בדרך כלל, כשאני מגיע לעצב תאורה להופעה, אני מתחיל מאפס: במה שחורה, טראסים, פנסים, חושך שאני צריך לפסל בתוכו. אבל כשהגעתי לקתדרלה של צ'פאלו, כדי לעצב את התאורה להופעה של אחינועם ניני (Noa), הבנתי מיד: אני לא כאן כדי "להאיר". אני כאן כדי להתחרות בשמש.
בקצה האולם, באפסיס המרכזי, קיר שלם זהר מעצמו. רוג'רו השני, המלך שבנה את המקום הזה, היה מפיק-על. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא לא בנה כנסייה, הוא בנה הצהרת כוונות פוליטית ותיאולוגית, והשתמש בטכנולוגיה המתקדמת ביותר של זמנו כדי להמם את כל מי שנכנס. הסיפור של הקתדרלה הזו הוא סיפורו של אחד הניסויים התרבותיים המרתקים ביותר בהיסטוריה - "סיציליה הנורמנית". במאה ה-12, האי הזה היה המקום היחיד בעולם שבו צפון אירופה, המזרח התיכון הערבי וביזנטיון היוונית נפגשו, התנגשו, ולתקופה קצרה וזהובה - גם שיתפו פעולה.
האגדה מספרת שהמלך רוג'רו השני נקלע לסערה איומה בים בדרכו מנאפולי לפלרמו בשנת 1131. הוא נדר נדר שאם יינצל, יבנה קתדרלה מפוארת במקום הראשון שבו ידרך על אדמה יבשה. הוא נחת בחוף החולי הקטן של צ'פאלו. אבל האמת ההיסטורית, כרגיל, צינית יותר. רוג'רו היה צריך לבסס את שלטונו מול האפיפיור ברומא ומול הבישופים המקומיים. הוא בחר בצ'פאלו, עיירה עתיקה עם שורשים יווניים ורומיים, כמקום אסטרטגי להפגין בו את כוחו הבלתי מעורער.
והכוח הזה התבטא במה שמכונה היום "סינקרטיזם" - שילוב של אמונות ותרבויות שונות. כשהסתובבתי בתוך הקתדרלה, התחלתי לקרוא את הבניין כמו ספר. השלד החיצוני, המסיביות, המגדלים - זהו הסגנון הרומנסקי-נורמני, שהגיע עם הכובשים מצפון צרפת. זהו האגרוף הצבאי. אבל אז הרמתי את הראש. הקשתות שמפרידות בין הספינה המרכזית לבין הספינות הצדדיות אינן עגולות כמו באירופה הקלאסית. הן מחודדות מעט, נשענות על עמודים רומיים עתיקים שנשדדו ממקדשים פגאניים. אלו קשתות בהשפעה ערבית-מוסלמית מובהקת. מעליהן, תקרת העץ המצוירת (ששרדה בחלקה) היא יצירת מופת של אמנים מוסלמים פטימיים, ששילבו בה מוטיבים גיאומטריים ואפילו כתב ערבי, בתוך לב ליבה של קתדרלה נוצרית.
והשיא, כמובן, הוא המזרח. הביזנטי. רוג'רו לא סמך על אמנים מקומיים עבור קודש הקודשים שלו. הוא ייבא את המאסטרים הגדולים ביותר מקונסטנטינופול (איסטנבול של היום) כדי ליצור את הפסיפס. הדמות של הפנטוקראטור בצ'פאלו נחשבת לאחת הפסגות של האמנות הביזנטית בעולם, אולי אפילו יותר מרשימה מאלו שנותרו באיסטנבול עצמה.
כמעצב תאורה, זה אתגר מטורף. איך אתה מייצר דרמה, כשיש מאחוריה דמות עצומה בגובה 10 מטרים, ש"גונבת את ההצגה" בלי להתאמץ? הבנתי שאני צריך לעבוד עם הזהב, לא נגדו. במקום לנסות להאיר את הקירות, נתתי לזהב של הביזנטים לתת את ה"קונטרה" לתאורה החמה והאינטימית ששמתי על המוזיקאים.
יש משהו מהפנט בעיניים של הדמות הזו. לא משנה איפה עומדים בחלל העצום - במרכז, בצדדים, קרוב למזבח או רחוק ליד הדלת - העיניים תמיד מביטות ישירות אליך. זוהי אשליה אופטית מתוכננת היטב, שנועדה להעביר מסר ברור: האל רואה הכל, והמלך (שבנה את זה) הוא נציגו עלי אדמות. ביד אחת הוא מברך, וביד השנייה הוא מחזיק ספר פתוח. התקרבתי כדי לראות את הכתוב. באופן מדהים, הטקסט (מתוך הבשורה על פי יוחנן: "אני אור העולם") כתוב בשתי שפות במקביל: בעמוד אחד ביוונית, ובעמוד השני בלטינית. זו הייתה הגאונות של רוג'רו. הוא שלט על אוכלוסייה מעורבת - יוונים אורתודוקסים, לטינים קתולים, מוסלמים ויהודים. הקתדרלה שלו דיברה אל כולם בשפתם.
וכאן מגיעה הזווית האישית, המחשבה שלא הרפתה ממני כשישבתי אחר כך לתכנת את התאורה. כמי שמגיע מישראל, המרחב הזה של "מפגש תרבויות" הוא חלק מהדנ"א שלי. אנחנו רגילים לחיות במקום שבו מזרח ומערב מתנגשים, שבו שפות ואמונות דרות באותו רחוב, ולפעמים באותו בניין. אבל לרוב, אנחנו חווים את זה כקונפליקט, כחיכוך.
בצ'פאלו, המפגש הזה הוליד הרמוניה אדריכלית עוצרת נשימה. נכון, זה לא היה גן עדן של סובלנות מודרנית, היה שם שלטון כוחני, והיהודים והמוסלמים היו בסופו של דבר נתינים סוג ב'. ובכל זאת, היה רגע בהיסטוריה שבו מלך נוצרי הבין שכדי לבנות משהו נשגב באמת, הוא חייב להשתמש בכישרון של המהנדס הנורמני, של האדריכל הערבי ושל האמן הביזנטי. הוא הבין שהתרבות שלו לבדה לא מספיקה.
הקהילה היהודית של צ'פאלו בימי הביניים, שחיה ב"ג'ודקה" (Giudecca) לא רחוק מהנמל, הייתה חלק בלתי נפרד מהמרקם הזה. הם היו סוחרים, מתרגמים, רופאים. הם היו הגשר בין העולם הערבי לעולם הלטיני. אמנם אין להם זכר באמנות הנוצרית של הקתדרלה, אבל הרוח הקוסמופוליטית שאפשרה את קיומם היא אותה רוח שאפשרה את בניית המופת הזו.
בזמן ההפסקה בסאונד צ'ק, כשהסתובבתי בחלל העצום, שמתי לב למשהו שיוצר את כל הקסם של המקום הזה. בניגוד לכנסיות אחרות בסיציליה שמלאות בקישוטים עד אפס מקום, בצ'פאלו יש "הפסקה". רוג'רו השני הספיק לצפות בזהב רק את האפסיס (האזור המרכזי שבו ישבנו). שאר הכנסייה - הספינה המרכזית והקירות הגבוהים - נשארו אבן נורמנית חשופה, גסה ואמיתית. כמעצב תאורה, הריק הזה הוא מתנה. הוא יוצר פוקוס טבעי. העין לא מתבלבלת. היא נמשכת כמו מגנט אל האור שבקצה המנהרה, אל הזהב. הניגוד הזה בין האבן ה"שותקת" לבין הזהב ה"מדבר" הוא מה שאפשר לי לייצר על הבמה רגעים של שקט ויזואלי, לפני שהתפוצצנו באור וצבע. לפעמים, מה שלא גמור הוא הכי שלם.
בערב, כשההופעה התחילה, הקסם התרחש. אחינועם וגיל דור עמדו במרכז הבמה. מאחוריהם, הזהב העתיק נצץ באור עמום ומסתורי. כשאחינועם שרה, הקול שלה הדהד בין הקשתות המחודדות - קשתות שבכלל הושפעו מהאדריכלות האסלאמית. זה היה הרגע שבו הכל התחבר לי. צ'פאלו היא לא סתם כנסייה. היא המקום היחיד בעולם שבו מלך נוצרי השתמש באדריכלים מוסלמים ובאמני פסיפס ביזנטים-יוונים כדי לבנות בית לאלוהים. ואנחנו הבאנו לשם את השכבה הנוספת: את הטכנולוגיה המודרנית ואת השירה של אחינועם, שמחברת בין עברית, אנגלית ואיטלקית.
באותו לילה, כשישוע הפנטוקראטור הביט בנו מלמעלה בעיניים הסלחניות והעצובות שלו, והפנסים שלי צבעו את האבנים העתיקות, הרגשתי שאנחנו לא סתם עושים "הופעה". אנחנו ממשיכים את השיחה שהתחילה שם ב-1131. שיחה על אור, על אמונה, ועל היכולת של היופי לחצות גבולות של דת וזמן.
חושבים שראיתם הרבה זהב בצ'פאלו? חכו. המסע שלי בסיציליה לא נגמר כאן. כמה ימים אחרי שסיימנו בצ'פאלו, בחג המולד עליתי להר שמשקיף על פלרמו, לעיירה שנקראת מונריאלה (Monreale). הפעם הגעתי לשם בלי אחריות מקצועית על הכתפיים, רק אני והבן שלי, שיצא שהוא חוגג את יום הולדתו יחד עם ישוע.
מסתבר שצ'פאלו הייתה רק יריית הפתיחה במלחמת אגו משפחתית מטורפת. הנכד של רוג'רו השני החליט שהוא לא מוכן שהסבא שלו יחזיק בתואר "הכנסייה היפה בעולם", ובנה מפלצת ארכיטקטונית שניסתה לנצח את צ'פאלו בנוק-אאוט. האם הוא הצליח? ומה קורה כשהיופי הופך למוגזם? על הקתדרלה שגרמה לי להבין את ההבדל בין "איכות" ל"כמות" - במאמר הבא.
תגובות