בכל שנה בתחילת דצמבר, כ-2 מיליארד איש מתחילים להרגיש את שמחת חג המולד. בעוד שהחגיגה היא בעיקרה חגיגה נוצרית המכבדת את לידתו של ישוע, המסורות שלה מתמזגות עם האמונות והמנהגים של שורה שלמה של תרבויות עתיקות - הענקת מתנות וסעודות מהרומאים; זרים ועצים ירוקי-עד מהפגאנים; הודו מבושל מהילידים האמריקאים; וגזע חג המולד ממסורות נורדיות קדומות. ישנן גם מספר מסורות פחות מוכרות כמו הוואסילינג (Wassailing), המומינג (Mummering) ועץ חג המולד ההפוך.
תלוי מתי ואיפה בעולם העתיק, חגיגות בתקופה הזו של השנה היו שונות מאד ממה שהן היום. בתקופה הקלאסית, שיא האימפריה הרומית, חגיגת החורף השנתית הייתה ידועה בשם סאטורנליה (Saturnalia). ישנם מקורות יווניים עתיקים של הסאטורנליה, אך הרומאים החלו לחגוג אותה בסביבות 300 לפנה"ס. סאטורנליה הייתה חגיגה בת שבוע שכבדה את אל הקציר סטורן, המקבילה הרומית לטיטאן היווני, קרונוס. החגיגות החלו ב-17 בדצמבר והסתיימו ב-23 בדצמבר. לאורך כל השבוע הורשו אזרחים ועבדים רומיים להשתתף בחופשיות בחגיגות כשווים, מה שהפך אותו לחג פופולרי מאד.
לחגיגות סאטורנליה היתה צפיה כל כך גדולה עד שהעיר רומא התחילה בהכנות לחג שבוע מראש. אזרחים שכירים ניקו את הרחובות, הציבו קישוטים ובנו מבנים ארעיים ששימשו במהלך חגיגות. שום עסק לא היה אמור לעבוד במהלך השבוע הזה, אז האזרחים היו צריכים לוודא שיש להם את כל מה שהם צריכים. החגיגות החלו בשעות הבוקר המוקדמות ב-17 בדצמבר. אנשים ברחבי רומא, לבושים בצבעים עזים ובמצנפות פריגיות, נהרו לפורום והתייצבו לאורך הרחובות בתקווה להציץ בתהלוכה הגדולה של שוורי הקורבן העושים את דרכם לעבר מקדש סטורן. לאחר שאל קציר קיבל את מנחתו מהאנשים, החגיגות החלו באופן רשמי.
למען הסאטורנליה, רומא עברה לסדר חברתי זמני שבו התייחסו לעבדים כאזרחים, ואדון הבית יכול היה לשרת את עבדיו. במהלך השבוע הזה עבדים רומיים היו פטורים מעונש והיו חופשיים לעשות כרצונם. הם אפילו יכלו לזלזל ולהעליב את אדוניהם, בטווח ההגיון. אזרחים מהמעמד הנמוך יכלו להיות מוכתרים למלך סאטורנליה - ובזמן ששלטו האזרחים היו צריכים לציית להם. הקאץ' היה שהצווים היחידים ש"המלך" הורשה להוציא היו חסרי ערך וללא השלכות מתמשכות, והם "הודחו" באופן סמלי בסוף הפסטיבל.
סאטורנליה הייתה מסיבה ללא הפסקה. מוזיקה תמיד התנגנה, בזמן שאנשים אכלו, שתו ורקדו את עצמם בהשתטות. פרפורמרים מכל הסוגים בידרו בפורום, בעוד אחרים הקימו שולחנות הימורים ברחבי העיר. כמו כן, היה מקובל לתת מתנות אישיות לבני המשפחה, בעוד חברים קרובים קיבלו נר שעווה מיוחד. נרות אלה, כשהם דלקו, סימנו את כניסתו של תור הזהב המתקרב של השנה החדשה. יש החושבים על קשר בין מסורת זו לבין הדלקת נרות בעונת הציפייה, לציון תחילת השנה הליטורגית הנוצרית החדשה.
חגיגות סאטורנליה התפשטו בכל רחבי האימפריה הרומית והתקיימו במשך מאות שנים. אף ברגע שהנצרות החלה לצבור פופולריות במאה הרביעית לספירה, במקום לבטל את החג הפגאני הפופולרי, הם שיתפו רבות מהמסורות הקיימות, תוך תיוג רבים משמותיהם ומשמעויותיהם. מסורות סאטורנליה רבות עמדו במבחן הזמן, ועדיין נוכחות בחגיגות המודרניות של עונת החגים. דברים כמו הדלקת נרות ומתנות נובעים מסאטורנליה. אפילו חבישת כובעי סנטה או כתרי נייר יכולים להיות קשורים לחבישת מצנפות פריגיות, ולהכתרת מלך סטורן.
גרמאניים בימי הביניים, שחיו בצפון אירופה, חגגו את פסטיבל החורף יול (Yule), הידוע גם בשם Yuletide או Yulefest. החיים בצפון היו קשים, במיוחד בחודשי החורף, ואנשים היו צריכים משהו לצפות לו במהלך החורפים הבלתי סלחניים. פסטיבל יול היה זמן לחגוג את החיים במלואם. המשתה, השירה, הריקוד והשמחה הכללית נמשכו במשך שנים עשר ימים ולילות, החל מה-21 בדצמבר (מועד ההיפוך החורפי), והסתיימו ב-1 בינואר. ההכנות לחגיגה כללו הכנסת בולי מֵילָה (Ash) גדולים לתוך הבית והכנסתם לאח. בולי העץ הודלקו בצד אחד והושארו להישרף לאט מדי לילה במהלך חג היול. כל גיץ שהגיע מהגזע נחשב כמייצג את חייו של עגל חדש, שעתיד להיוולד במהלך השנה הקרובה. אמרו גם שבולי היול סימלו את החושך (מוות) של החורף המגורש על ידי אור (חיים) האש.
הכנות אחרות כללו הקמה וקישוט של עץ היול במרכז הכפר, תליית דבקון וקישוט הבית עם צינית וקיסוס (holly & ivy), סמלים שאומצו מאוחר יותר על ידי הנוצרים כסמלים של ישוע ומריה, בהתאמה. עם זאת, לכל מה שנעשה למען ובמהלך הפסטיבל הזה הייתה משמעות שונה לפגאנים הגרמאניים. לדוגמה, צינית שימשה לקישוט הבית מכיוון שהאמינו שהעלים הדוקרניים שלה מסוגלים להדוף או ללכוד כל רוח רעה לפני שהיא הצליחה להיכנס לבית. דבקון שימש גם כדי להגן על הבית. הוא נתלה מעל פתח הכניסה כדי להדוף כל רעם, ברק ושאר רעות. הגרמאנים גם האמינו שדבקון עוזר לפריון האישה, ולכן זוגות צעירים תלו את הצמח מעל ראשי המיטות שלהם בתקווה להוסיף חבר חדש למשפחתם בשנה הקרבה.
עץ החג גם היה סמל חשוב במסורת הפגאנית, המייצג את עץ החיים, הידוע גם בשם יגדראסיל (Yggdrasil) במיתולוגיה הנורדית. לרגל חגיגות החג הובא עץ למרכז הכפר. צעירים ומבוגרים סייעו בקישוט העץ במתנות, אצטרובלים, פירות יער ופירות אחרים. על העץ הוצבו גם סמלים שנחשבו מקודשים לאלים והאלות הנורדיות.
לחג המולד מסורות רבות שעדיין רווחות בחגיגות של היום. ניתן לקשור מסורות כמו תליית זרים, צלצול פעמונים ואפילו אלפים. כמובן שהמשמעויות מאחורי המסורות הללו התפתחו עם הזמן.
זר חג המולד
קחו למשל את תליית הזרים. עובדי אלילים גרמאניים תלו אותם כי הם סימלו את אינסוף הרצון הטוב, הידידות והשמחה. זה היה גם סמל של גלגל השנה, שהוא לוח השנה האלילי לשמונה השבתות. בנצרות, לעומת זאת, הוא בא לסמל חיי נצח ואת נצחונו של ישוע על המוות. מאז העת העתיקה הקלאסית, זרים היו סמלים של עוצמה, כוח ומעגל החיים. זרי דפנה הכתירו את המלכים והקיסרים היוונים והרומאים, והוענקו לספורטאים או מפקדי צבא מנצחים.
זרי קציר נוצרו מאז התקופה הפרהיסטורית ושימשו בטקסים כדי לעודד שפע. זרי פרחים של ענפים ירוקי-עד שזורים שימשו את הדרואידים, הקלטים והרומאים במהלך חגיגות נקודת ההיפוך החורפית שלהם. עד 1444 הפכו זרים לקישוטים פופולריים של חג המולד בלונדון ובמאה ה-16 שילבו הגרמאנים זרים עם חיי נצח ואהבת האל.
וואסילינג
וואסילינג (Wassailing) הוא מנהג אנגלי מתקופת ימי הביניים, שבמידה רבה נשכח מאחור על ידי החוגגים בימינו. ישנם שני סוגים: האחד שכרוך בהליכה לבוסתני הפקת סיידר ובשירה לעצים כדי לקדם יבול טוב, והשני שבו אנשים הולכים מדלת לדלת שרים ומציעים משקה וואסייל (wassail) בתמורה למתנות או אוכל. באופן מסורתי, הוואסילינג נעשה בלילה השנים עשר (5 או 6 בינואר).
המילה 'wassail' באה מ-'waes hael', ביטוי אנגלו-סקסי שפירושו 'בריאות טובה'. הכוונה היא למשקה העשוי מאייל חם, שמנת חמוצה, תפוחים קלויים, ביצים, ציפורן, ג'ינג'ר, אגוז מוסקט וסוכר. בימי הביניים, וואסייל הוגש בדרך כלל בקערות ענק, לפעמים עשויות פיוטר או כסף.
גרסת המטע של הוואסילינג עדיין חיה וכרוכה בדרך כלל במלך ומלכה של וואסייל שמובילים חקלאים, עובדי חווה וכפריים אחרים מבוסתן לבוסתן. בכל בוסתן מתאספים המשתתפים סביב העץ הגדול ביותר והמלכה מניחה חתיכת לחם ספוגה בוואסייל על אחד מענפיו. באופן מסורתי, הקבוצה שרה, צועקת, דופקת בסירים ויורה באוויר ברובה ציד. הם מקיימים את המהומה כדי להעיר את העץ ולהבריח רוחות רעות.
עץ חג המולד
עוד בשנת 600 לפנה"ס, עצים ירוקי-עד הוצבו לצד ישות אלוהית נוספת בחגיגת יום הולדת בדצמבר - אל השמש מיתרס (Mithras). גם לתרבויות שסגדו לשמש בצפון אירופה היה עניין רב בירוק-עד. תליית ענפים ירוקי-עד בבית נחשבה כעזרה להחיות את השמש החלשה כשהימים היו החשוכים והקודרים ביותר לקראת יום ההיפוך החורפי - 21 בדצמבר בחצי הכדור הצפוני.
עצי חג המולד לא היו עניין עד 1605, כאשר סיפורים מספרים שהרפורמטור הגרמני מרטין לותר קיבל השראה מהיופי של עץ ירוק-עד מתחת לשמי לילה זרועי כוכבים באחד מערבי חג המולד. הוא כרת את העץ, לקח אותו הביתה וניסה לשחזר את החזיון על ידי הנחת נרות דולקים עליו. לא לקח הרבה זמן עד שאחרים עשו את אותו הדבר.
עץ חג מולד הפוך
לאחרונה, יש טוויסט בכיצד לקשט עץ חג מולד - אנשים ועסקים החלו לתלות את עצי חג המולד היוקרתיים שלהם הפוך מהתקרה. אפילו זה יכול להיות קשור באופן רופף למסורת עתיקה - החג הפולני וויגיליה (Wigilia). במאה ה-12, החלק העליון או הענף של עץ האשוח היה תלוי כשהוא מצביע למטה מהקורה, בדרך כלל מול שולחן האוכל. העץ היה מקושט בפירות, אגוזים, ממתקים מבריקים, קש, סרטים, אצטרובלים זהובים וקישוטים נוספים.
בוניפציוס הקדוש הוא זה שלו מיוחסת הבאת עץ חג המולד ההפוך לנצרות. אגדות מספרות שהקדוש מהמאה ה-8 ראה פגאנים מתכוננים לחגוג את יום ההיפוך החורפי על ידי הקרבת גבר צעיר מתחת לעץ אלון וכעס על הטקס שלהם. הקדוש כרת את העץ וכאשר צמח עץ אשוח במקומו, הוא כרת גם אותו, ואז לכאורה תלה אותו הפוך כדי לנסות להשתמש בצורת המשולש ככלי שיסביר את השילוש הקדוש לפגאנים תוך כדי ניסיון להמיר אותם.
עוגת פירות וליקר ביצים
גם עוגת פירות וגם ביצה הם מרכיבים אהובים או שנואים של עונת החגים הנוצרית. עוגת פירות היא חלק נוסף של חג המולד שמקורו ברומא העתיקה. זו הייתה דרך לשמר פירות על ידי ערבובם עם מחית שעורה, זרעי רימון, צנוברים וצימוקים (ואולי תמד) ליצירת סאטורה (Satura). תבלינים ופירות משומרים נוספו במאות ה-18 וה-19. המרכיבים האלה היו יקרים, ולכן עוגת פירות הייתה מנה שנשמרה לאירועים מיוחדים, כמו חג המולד או חתונות. באנגליה הוויקטוריאנית, עוגת הפירות הייתה אוכל חובה באותם אירועים. המסורת עברה למושבות הבריטיות.
ליקר ביצים (Eggnog) נוצר בהשראת משקה בריטי מימי הביניים בשם Posset - תערובת של חלב מוחמץ עם יין או אייל, לעתים קרובות מתובל, אשר שימש לעתים קרובות כתרופה בחורף. במאה ה-13 הוסיפו לפעמים ביצים, תאנים, ברנדי או שרי - מרכיבים יקרים באותה תקופה - והמשקה הפך יקר עוד יותר כאשר כללו תבלינים כמו אגוז מוסקט וקינמון. המשקה היה כמעט אך ורק עבור הנזירים והעשירים.
הוא הפך למשקה חג פופולרי כשעבר לאמריקה במאה ה-18, שם היו ביצים בשפע ורום שימש במקום אלכוהול אחר. הטמפרטורה החמה והטעמים השתלבו היטב עם עונת החגים. ייתכן גם שהמחסור ברום במהלך המהפכה האמריקאית יכול להסביר מדוע המשקה הפך מיועד לאירועים מיוחדים.
דבקון
עם עוד קישור לרומא העתיקה, הדבקון (Mistletoe) גם הוא חלק פופולרי מקישוטי חג המולד. גם הרומאים וגם הדרואידים האמינו שדבקון יכול לרפא ולהרחיק את הרוע. נראה היה שהוא גדל בקסם, ללא שורשים, וגם קבוצות טרום-נוצריות ראו בפירות היער הלבנים סמל לפריון הגבר.
עבור הרומאים, הדבקון היה עיטור שנתלה מעל פתח הדלת במהלך סאטורנליה (Saturnalia) כסמל לשלום, אהבה והבנה. גם בריטונים קדומים תלו את הצמח בפתח ביתם כדי להרחיק את הרוע. כל מי שהצליח לחצות את הסף בשלום קיבל נשיקה מבורכת, ובכך התחילה מסורת חג המולד של נשיקות מתחת לדבקון. זוגות נוצרים התנשקו מתחת לדבקון כדי להגן עליהם מפני מכשפות ושדים ומעמד המשרתים של אנגליה הוויקטוריאנית עודד את המסורת, וטען שגבר יכול לנשק כל אישה שעומדת מתחת לדבקון ואם האישה תסרב יהיה לה מזל רע.
יול
יול (Yule) הוא שם נוסף לחגיגת חג המולד שמקורו בפסטיבלים במדינות הגרמאניות והנורדיות הפרה-נוצריות. Jól, Jul, ושמות דומים, מקשרים את החג לציד הפרא ולאל אודין. מקורו גם במודראנית (Mōdraniht) האנגלו-סקסוני הפגאני - חג ההיפוך והאש הבוערת. לאחר שבילו 35 ימים אפלים בחורף הסקנדינבי, הסיירים היו הולכים לפסגות ההרים ומחכים לשובה של השמש. עם האור הראשון, הם היו ממהרים לחזור לכפרים שלהם ולחלוק את החדשות הטובות. פסטיבל היולטייד (Yuletide festival) החל עם הבשורה המשמחת ומשתה מיוחד נערך סביב מדורה של יול.
בשוודיה יש עוד מאפיין אייקוני של יול - עז יול (Yule Goat). במאה ה-11 (או אולי אפילו קודם לכן), נאמר שניקולאוס הקדוש היה מלווה בדמות עז בגודל אדם שיכולה היתה לשלוט בשטן. במאה ה-17, גברים צעירים היו מתלבשים כמו העז ודורשים מתנות או שהם היו מבצעים מעשי קונדס. עד המאה ה-19, עז יול הייתה דמות שהעניקה מתנות. כעת, היצור נתפס לעתים קרובות יותר כקישוט חג המולד העשוי מקש המפאר עצים ברחבי שוודיה.
ילדים חלב ועוגיות
ילדים רבים משאירים עוגיות וחלב (או בירה ופשטידה טחונה, או פינוקים אחרים) לסנטה קלאוס בערב חג המולד. אבל מעטים יודעים שניתן לאתר את המסורת הזו מהמיתולוגיה הנורדית העתיקה, הכוללת עץ חג המולד גרמני, ועד ניקולאוס הקדוש.
נאמר שילדים המקווים למתנות מאודין, האב יול הנזכר לעיל, ישאירו פינוקים לסוסו בעל שמונה הרגליים סליפניר (Sleipnir), בתקווה שהאל יעצור בביתם בזמן מסע הציד שלו בחג. ברגע שסנטה קלאוס השתלט והסוס הפך לצוות של איילים הילדים היום מאמינים שהיצורים הקסומים האלה בדרך כלל אוהבים גזר או חציר.
מומינג
מומינג (Mumming), 'הסחה בתחפושת', היא מסורת חג נוספת שכמעט לא ידועה כיום. שורשיה עשויים להיות במנהגי ראש השנה הרומי הפגאני. בבריטניה, המנהג כלל גברים ונשים שהחליפו בגדים, עטו מסכות וביקרו את שכניהם. כשהם שם הם היו מבדרים בעזרת פנטומימה - ‘mum’ פירושו שקט.
עם הזמן, הבידור התרחב והחבורה הייתה שרה, רוקדת או מעלה מחזה שטותי. את החבורה הוביל אב חג המולד. מחזות חג המולד היו פופולריים במיוחד באירלנד של ימי הביניים ולעיתים קרובות הם כללו קרב בין שני גיבורים, ריקוד חרבות מורכב, אחד הגיבורים היה מובס ומוחזר לחיים על ידי רופא.
למרות הפופולריות, דברים היו יוצאים מכלל שליטה והתרחשו פשעים וקבצנות. בסופו של דבר, להנרי השמיני נמאס מההתנהגות הפרועה והסוררת והוא הכריז שכל מי שייתפס במסכת מומינג יישלח לכלא לשלושה חודשים. אף על פי כן, המסורת חיה בחלקים מעטים של בריטניה, ארה"ב וקנדה.
סנטה קלאוס
לדמות פופולרית שכולנו מכירים, סנטה קלאוס, יש שורשים טרום-נוצריים. למרות שהוא מייצג את ניקולאוס הקדוש, הבישוף הטורקי מהמאה ה-3, שהשאיר מתנות בנעלי אנשים, חלקים אחרים של הידע סביב סנטה מגיעים ממסורות עתיקות יותר. כשמסתכלים על דימויים מסורתיים של סנטה, ולא בגרסה המודרנית של קוקה קולה, ניתן למצוא קווי דמיון לאל הנורדי אודין. לדוגמה, במיתוסים נורדיים רבים אודין לובש צורה של נוסע זקן, לבן זקן לבוש בגלימה עם ברדס, ורוכב על סוס. אודין נודע גם כשהוא רוכב בשמים על סוס בעל שמונה רגליים בשם סליפניר. סנטה המקורי רכב על סוס לפני שהוא קיבל את שמונת איילי הצפון הקטנים שלו בשיר משנת 1823, "ביקור מסנט ניקולאוס" ("A Visit from St. Nicholas").
במהלך חג היול נאמר גם כי אודין ושאר האלים השתתפו בציד. במסעות ציד אלה נאמר שאודין דהר על פני השמים בחיפוש אחר ענקי קרח וכוחות רשע אחרים. מסעות ציד אלה נקשרו לסופות חורף, והאמינו שלמי שלא כיבד את האלים יהיה מזל רע, בעוד שאלו שאודין העדיף קיבלו מזל ומתנות. אפשר גם למצוא התייחסות לאלפים, כולם היו בעלי מלאכה מיומנים, המכונים "אנשי אודין" בשיר האדה, ת'ורסדרפה (Thorsdrapa). לסנטה המקורי לא הוזכר שהיו אלפים עד 1855 בסיפור הקצר "האלפים של חג המולד" (“Christmas Elves”) מאת לואיזה מיי אלקוט. עד כמה אודין השפיע בפועל על הדימויים של סנטה לא ניתן לומר בוודאות, אבל אפשר בהחלט לראות קווי דמיון בין השניים.
חג המולד משמר את השורשים של הנוצרים בזמן שהם חיים את המסורות שהחלו אבותיהם לפני זמן רב. מהקלטים עד לוויקינגים ועד הוויקטוריאנים, כולם הוסיפו למסורת העשירה של החג שמכונה חג המולד. מרתק לחשוב כמה מסורות חג המולד נובעות מהחגיגות העתיקות הללו. רבות מהמסורות האליליות הללו התנצרו עם השנים, אבל עדיין משתמשים בחלקן כדי לחגוג את חג המולד. זו אולי לא אותה חגיגות הוללות שהיו פעם, אך רבות מאותן מסורות עתיקות עדיין קיימות היום בצורות ממוזגות.
מקורות:
