המסתורין של לואיס קרול
- גור זיו
- לפני 7 דקות
- זמן קריאה 11 דקות
מאת: Jenny Woolf
מקור: Public Domain Review
מחבר הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, המציין השנה 160 שנה לפרסומו, נותר עד היום דמות חידתית. ג'ני וולף חוקרת את ההנאות והמאבקים של האיש המבריק, החשאי והמורכב הזה - יוצרו של אחד הסיפורים האהובים ביותר בעולם.
כאשר צ'ארלס לוטווידג' דודג'סון נולד בינואר 1832, שלחה דודתו מצד אביו מכתב להוריו, בו בירכה את "הזר הקטן והיקר" והפצירה בהם לנשק אותו בשמה. אביו הכומר, שכבר היה "מוצף בשמחה" בכל פעם שהתבונן במשפחתו, פרסם הודעה בעיתון הטיימס כדי להודיע על לידת בנו הבכור, לו ייחל זמן רב.
התינוק הזה יגדל להיות לואיס קרול, מחבר שניים מספרי הילדים המפורסמים ביותר בעולם. מסתורין, ואפילו מחלוקות, יקיפו אותו בשנותיו המאוחרות, אך דבר אחד לא השתנה מעולם: הקשר העמוק שלו אל בני משפחתו, ושל משפחתו אליו.
במהלך 11 שנות חייו הראשונות, חיו בני משפחת דודג'סון בבית כומר קטן בלב שדות, בכפר דארסברי (Daresbury) שבמחוז צ'שייר. הבית נשרף לפני יותר ממאה שנה, אך מיקומו עדיין קיים, מסומן בלבנים ומוקף גדר ברזל נאה, כשסביבה פרוש טבע כפרי.
חדרי הבית היו זעירים, שכן אביו של צ'ארלס היה רק כומר עני, ונאלץ לקלוט תלמידים בביתו ולגדל בעצמו חלק מהמזון. אך צ'ארלס זכר את בית הכומר בדארסברי כמקום מאושר - "חווה על אי, בלב ים של שדות חיטה". הוא ומספר הולך וגדל של אחים ואחיות נהגו לשוטט בנוף הכפרי שסבב אותם. אחיותיו זכרו אותו כילד טיפוסי - מטפס על עצים, משתכשך בשלוליות המקומיות. לאחר שאביו קיבל קידום בתפקידו, עברה המשפחה לבית כומר גדול בכפר קרופט-און-טיז (Croft-on-Tees) שבמחוז יורקשייר, ועד מהרה גדלה המשפחה ל-11 ילדים.
צ'ארלס היה צעיר מאד כשנראה שהחליט להיות הבדרן הראשי של המשפחה. הוא שעשע את אחיו ואחיותיו ללא לאות: המציא עבורם משחקים מתוחכמים לשחק בהם בגינה, סיפר להם סיפורים, ויצר כתבי עת ביתיים במיוחד עבורם. תרומותיו הצעירות לכתבי העת הללו רומזות לעיתים על מה שעתיד לבוא. הדוכסית של אליס, שרואה מוסר השכל בכל דבר, מהדהדת את שירו "הפיה שלי", שכתב בגיל 13, ובו הוא מותח ביקורת עדינה על המוסרניות המפורשת של ספרי הילדים בתקופתו.
יש פיה לידי שאומרת שאסור לי לישון. כשפעם כאב לי ובכיתי בקול היא אמרה, "אסור לך לבכות". ...כשפעם רציתי לטעום מהאוכל, אמרה: "אסור לך לנגוס" וכשהלכתי לקרב בלהט, אמרה: "אסור לך להילחם". "אז מה אני יכול לעשות?" לבסוף בכיתי, עייף מן המאמץ המכאיב. הפיה השיבה בשקט ואמרה "אסור לך לשאול". מוסר השכל: "אסור לך".
לפי כל האיזכורים, צ'ארלס נהנה מאד מתפקיד האח הבכור, ואחיו ואחיותיו העריכו אותו רבות; הם שמרו עמו על קשר הדוק לאורך כל חייו. נראה שהיה מגונן במיוחד - כילד בבית הספר נודע בכך שהיה נכנס לקטטות כדי להגן על ילדים קטנים ממנו. גם בבגרותו, חברים העידו לא פעם על האכפתיות שגילה כלפיהם - אחיינית אחת אף השוותה אותו בחיבה ל"אמא תרנגולת".
היו לו קווי דמיון רבים עם אחיותיו, ופחות חיבה לתחביבים הכפריים שנהנו מהם אחיו. כמתנגד מוקדם לניתוחים בבעלי חיים (Anti-vivisectionist), חלק עם אחותו הצעירה הנרייטה דאגה עמוקה לרווחת בעלי החיים.
באותה תקופה, לימודים בבית ספר לא היו חובה, אך עבור ילד ששאף לקריירה מקצועית, היה עדיף שילמד במסגרת מסודרת. צ'ארלס התחנך בעיקר בבית, אך בגיל 12 נשלח לבית ספר קטן בעיירה הסמוכה ריצ'מונד (Richmond), שם התגורר בפנימייה עם המנהל, אשתו ומשפחתם - והיה מאושר מאד.
לעומת זאת, הוא תיעב את שלוש השנים שבילה בפנימייה ברגבי (Rugby). אמנם הצליח בלימודיו וזכה בפרסים, אך שנא את היעדר הפרטיות, את ההוראה חסרת ההשראה, ואת הבריונות האכזרית. שנים לאחר מכן הודה שלא כל התקופה הייתה רעה לחלוטין, שכן רכש שם כמה חברים - אך הוסיף ש"אין שיקולים ארציים כלשהם" שיגרמו לו לשוב ולחוות את השנים ההן פעם נוספת.
בגיל 19 החל ללמוד ב"כרייסט צ'רץ'" באוקספורד - המכללה שבה למד גם אביו. הוא הצליח מאד, ועד מהרה מונה לעמית, המכונה במוסד זה "סטודנט", והחל ללמד מתמטיקה. ככל שהעמיק בעבודתו בשנות ה-20 לחייו, שמר על קשר קרוב עם משפחתו, נסע צפונה במהלך החופשות, ובילה עם אחיו ואחיותיו גם בזמנים אחרים.
קשה לדעת מה באמת חש כלפי "כרייסט צ'רץ'". המקום אמנם סיפק לו הזדמנות לקרוא, להרהר ולהפעיל את מוחו, ובהצלחתו שם מילא את הציפיות של עצמו ושל משפחתו. הוא גם נחשף לדמויות מרכזיות בתקופתו, ורבים מידידיו היו אנשים מפורסמים. הוא נזקק גם להכנסה ראויה, שכן לאביו כמעט ולא היה כסף, וכבן הבכור ידע שיישא באחריות למשפחתו לאחר מותו של האב.
מצד שני, הקולג' היה סביבה גברית כמעט לחלוטין, ללא ילדים, ועשוי היה להיראות קפוא רגשית. כדי לעמוד בכללי המוסד הארכאיים, נאלץ בעל כורחו לקבל על עצמו את ההסמכה לכהונה, בידיעה שיהיה עליו להישאר רווק ונזיר כל עוד יישאר בתפקידו.
הוראת סטודנטים לתואר ראשון לא התאימה לו במיוחד. בשל קולו השקט, אופיו העדין והגמגום ממנו סבל, התקשה לשמור על סדר בכיתה. בני דורו הבוטים לעיתים לגלגו עליו בשל קשייו בדיבור, ורבים מהסטודנטים היו בני עשירים שלא רצו ללמוד וראו עצמם טובים ממנו. נראה כי התמודד עם חוסר הנוחות הרגשית בכך שהציג חזות קרירה ומרוחקת כלפי מי שלא הכיר מקרוב.
מנגד, הוא כתב מכתבים ארוכים ומשעשעים לאחיו ואחיותיו, היה פעיל בפוליטיקה של הקולג', ובילה ככל שיכול היה עם ילדי משפחת לידל (Liddell) - הארי, אינה, אדית ואליס - שהתגוררו בדיינרי, בית הדיקן של המוסד. איתם היה יכול להיות הוא עצמו - כפי שהתנהג בקרב משפחתו. הוא לקח את הילדים לטיולים, עזר להם בפרויקטים שונים, והמציא עבורם סיפורים.
כך נראה כלפי חוץ האיש שיצר את סיפור "אליס בארץ הפלאות" בשנת 1862, כאשר היה בן 30. על פי המסורת, הסיפור המפורסם סופר לראשונה במהלך שיט בסירה ב-4 ביולי, כאשר צ'ארלס, חברו דאקוורת' ושלוש בנות משפחת לידל חתרו לעבר הכפר גודסטו (Godstow). בפועל, ייתכן שהסיפור התגבש לאורך שניים או שלושה טיולי שיט באותו קיץ - אך כך או כך, הילדים אהבו אותו מאד.
אליס לידל הייתה אז בת עשר, שלוש שנים מבוגרת יותר מה"אליס" שבסיפור. היא הייתה ילדה פקחית ואמנותית, בעלת שיער כהה וקצר ומבט נועז ובטוח. צ'ארלס חיבב אותה מאד. כשהציקה לו שיכתוב לה את הסיפור, הוא נעתר, על אף שעברו יותר משנתיים עד שהופיע בדיינרי עם הכרך בכתב ידו הנאה, שנקרא הרפתקאות אליס מתחת לאדמה (Alice’s Adventures Under Ground).
לעיתים נטען כי צ'ארלס היה מאוהב באליס, או שרצה לשאת אותה לאישה כשתתבגר - אך אין לכך שום ראיה. ייתכן שאף קרא לדמות בשם "אליס" רק כדי לשמח את חברתו הקטנה, שכן לימים טרח להדגיש שאליס הילדה אינה אותה "אליס" שדמיין בסיפור. גם האיורים שיצר בעצמו בתקופה ההיא מציגים ילדה בעלת שיער בהיר וארוך, שונה לחלוטין מהתספורת הכהה והקצרה של אליס לידל.
צ'ארלס שמר על קשר ידידותי עם אחותה הבכורה של אליס, לורינה, עד סוף חייו. למעשה, נפוצו אז שמועות שאולי חיבב אותה במיוחד. לא היה זה רגיל לגבר במעמדו לחפש בגלוי את קרבתם של ילדים, ורבים סברו כי ודאי תלה תקוות באחות הבכורה או באומנת. אמנם לא קיימת כל ראיה שתתמוך בכך, אך ידוע שהקשר עם אליס עצמה דעך ככל שיצאה מילדותה. צ'ארלס מעולם לא היה חלק מרכזי במעגל החברתי של משפחת לידל, וישנם רמזים לכך שאליס לא אהבה במיוחד את פרסומה העולמי בזכות ספר שכתב אדם אחר.
צ'ארלס לא תיעד את תגובתה של אליס למתנה שהעניק לה, אך רבים אחרים שקראו את הסיפור אהבו אותו; כה רבים, למעשה, שכבר בעת שהגיש לה את הספר, החליט לפרסמו. המו"ל אלכסנדר מקמילן (Alexander MacMillan) הסכים להוציאו לאור, אך ההסכם היה שצ'ארלס ישלם את רוב עלויות ההפקה.
צ'ארלס התחייב באומץ להשקיע בפרויקט סכום השווה לשכר של יותר משנה. לאחר מכן, ביטל לחלוטין את המהדורה הראשונה שכללה 2,000 עותקים, כיוון שהמאייר ג'ון טניאל לא היה מרוצה מאיכות ההדפסה. הקפדנות הייתה אחת מהתכונות הבולטות של צ'ארלס, יחד עם נטייה מסוימת לאימפולסיביות, אומץ, ונחישות עיקשת לפעול על פי מה שחש נכון - גם אם היה זה לא נוח או קשה.
כשהספר יצא לראשונה, צ'ארלס לא היה אופטימי באשר לסיכוייו. הוא העריך שיפסיד כ-200 פאונד - סכום עצום באותם ימים. אולי יוכל לכסות את ההפסד אם המכירות תהיינה יוצאות דופן, "אבל בזה", סיכם בקדרות, "בקושי אפשרי לי לקוות".
בסופו של דבר, אליס אפשרה לו לפרוש מוקדם, אם כי הרווח לא התקרב אף לשבריר מהסכומים שיכניס רב-מכר כזה בימינו. בתוך עשור הפך שם העט "לואיס קרול" לשם מוכר בכל בית, ובמותו של צ'ארלס בשנת 1898, היו הרפתקאות אליס בארץ הפלאות והמשכו 'מבעד למראה' מוכרים ברחבי העולם. כיום זמינים שני הספרים בכל העולם - הן בטקסט המקורי, הוויקטוריאני הבלתי מצונזר, והן באינספור גרסאות, עיבודים, סרטים, יצירות אמנות, מחזות זמר וסרטי אנימציה.
ככל שגדלה תהילת הספרים, כך גברה גם הסקרנות בנוגע לאיש שכתב אותם - אך לצ'ארלס לא היה כל רצון לחשוף את עצמו בפני הציבור. כתיבת ספר ילדים לא נחשבה בעיניו כמקדמת את הקריירה המקצועית שלו, והוא סירב בתוקף להודות בפומבי שהוא "לואיס קרול".
למעשה, בחייו היומיומיים, "לואיס קרול" לא התקיים כלל. צ'ארלס היה מוכר תמיד בשמו האמיתי בלבד; מכתבים שנשלחו לשם העט הוחזרו ללא מענה, והוא אף היה עוזב את המקום אם מישהו זר העז להזכיר את "אליס" בנוכחותו.
ככל שחלפו השנים, לא פחת העניין בדמותו של צ'ארלס, והוא הלך והציג כלפי חוץ דמות רצינית, מוסרנית ומרתיעה - תדמית שהרתיעה לא רק את הציבור הרחב, אלא גם רבים מעמיתיו ב"כרייסט צ'רץ'".
לא פעם תמהו מדוע הרחיק למרחקים כאלה. חלק מהתשובה נעוץ, ככל הנראה, בצורך עז שלו לפרטיות. הוא חי בסביבה חצי קהילתית, והקדיש לא מעט מזמנו למשפחתו המורחבת והרחבה. הוא נרתע ממפגשים עם זרים, והוקיר תקופות של בדידות שקטה, בהן יכל להקדיש את עצמו למתמטיקה שהקסימה אותו כל חייו.
אך מעבר לכך, הוא ביקש להשתחרר מביקורת חיצונית. במסגרת המשפחה, עם ילדים, ועם חבריו הרבים מקרב אמנים ובוהמיינים, היה אדם מתלוצץ, משעשע, לעיתים רגשני, לעיתים נמהר ושובר מוסכמות. תכונות כאלה לא תאמו את הציפיות מן האקדמאי השמרני והפקידותי בעולמו החונק של המעמד הבינוני הוויקטוריאני. במובן זה, אולי גם בבגרותו חלו עליו תחושותיו משירו המוקדם "הפיה שלי": אסור לך.
במיוחד הקשתה על תדמיתו הציבורית אהבתו לתיאטרון והתשוקה שהייתה לו כלפי אנשי הבמה. בתקופה זו, אמצע המאה ה-19, לא נחשב התיאטרון למכובד כלל - ההצגות נחשבו שטחיות וקלות דעת, והתדמית הכללית הייתה שלילית. אף שבמהלך חייו של צ'ארלס שופרה התדמית הציבורית של מוסדות התיאטרון, הוריו ורוב אחיותיו מעולם לא דרכו בהצגת תיאטרון.
אבל בעיניו, התיאטרון היה עולם פנטזיה שלם - ושחקניו היו תושביו. הוא היה מבקר חד הבחנה ובקיא ביצירתם, וגם מספר סיפורים מוכשר ובעל כישרון דרמטי נדיר. בנסיבות אחרות, ייתכן שהיה עוסק בתיאטרון באופן מקצועי - אך בחייו כפי שהיו בפועל, לא הייתה לכך אפשרות.
המבוגרים המעטים להם סיפר סיפורים זכרו את צ'ארלס כאמן סיפור יוצא דופן, בעל כישרון נדיר להתאים סיפור מצחיק לכל מצב, ולהביא את מאזיניו להתקפי צחוק חסר שליטה. כאשר רצה, ידע גם לרכז סביבו קהל בקלות רבה - כפי שתיארה רות, כלתו של האדריכל הוויקטוריאני אלפרד ווטרהאוס (Alfred Waterhouse), בזיכרונותיה.
כאשר הייתה ילדה קטנה, הגיעה פעם למסיבת ילדים, וראתה כומר מבוגר, חיוור ולבוש שחורים. היא הניחה באכזבה שהוא יקלקל את המסיבה. אך לדבריה, "המסיבה הפכה עד מהרה למסיבה של מר דודג'סון", והוא דיבר בצורה כה מרתקת, ש"אני זוכרת כמה מתסכל היה שמישהו שאל אותי אם אני רוצה עוד חתיכת עוגה - בדיוק כשניסיתי כל כך להקשיב למה שהוא אומר".
אף שהיו לו כמה חברים ילדים שהיו בנים, לא הסתיר צ'ארלס את העדפתו לחברתן של ילדות, ואף הביוגרף שלו, אחיינו, עשה צעד יוצא דופן לזמנו והצביע במפורש על כך שרוב חבריו היו נשים.
הוא חש בנוח בנוכחות נשים בכל גיליהן, וחדר הרווק שלו בקולג' כרייסט צ'רץ' היה מלא במאות ספרי שירה, מיתולוגיה, קסמים ואגדות, לצד צעצועים ותחפושות. בתקופה שבה הגבולות בין המינים היו נוקשים מאד, הוא לא התעניין בספורט או במלחמה, אלא נהנה מפיות, בעלי חיים, משחקי תחפושת, אמנות ויופי, וכן מבובות, מריונטות ובובות פרווה. גם בגיל מבוגר, נזכרה אחייניתו איירין כמה היה מהנה לזחול עמה על הרצפה ולשחק עם דובי צעצוע. אולי יש בכך רמז לכך שהצעצוע היחיד מתקופת ילדותו שצילם אי פעם היה בובת ילד או בובת תיאטרון בשם "טים".
בנוסף לאהבתו לתיאטרון, היה גם צלם נלהב, בעיקר של אנשים - ובמיוחד של ילדים. חלק מדוגמניו הצעירים זכרו כיצד ידע להעסיק ולהסיח את דעתם בהצלחה במהלך תהליך הצילום הממושך והמשעמם באותם ימים. לעיתים אף שכרו אותו הורים כצלם מקצועי שיצלם את ילדיהם. צילומי העירום של ילדים מעוררים כיום מחלוקת, אך בזמנו, עירום של שני המינים ובכל הגילאים נחשב נושא לגיטימי לחלוטין בתחום האמנות, וחלק מהתצלומים של ילדים על ידי עמיתתו המכובדת ג'וליה מרגרט קמרון נראים כיום אפילו נועזים יותר לעין המודרנית.
עם זאת, אהבתו לילדים והערכתו ליופיו של גוף הילד העירום מתפרשות לעיתים כראיה לכך שהיה פדופיל. אך בלתי אפשרי לדעת את האמת המוחלטת על חייו המיניים של אדם - במיוחד אדם שמת מזמן וחי בתרבות שונה לחלוטין. ושוב ושוב, ילדים שהכירו אותו, כולל אלו שצילם בעירום, זוכרים אותו באהבה ובחיבה עמוקה, בעדויות שמעידות כי לא התנהג בשום אופן כפדופיל. כפי שנזכרת אוולין האץ', אותה צילם בעירום כ"אודליסק": "מה שאני זוכרת יותר מכל על מר דודג'סון הוא טוב־הלב שלו... מטרתו הייתה לגרום אושר ולהעשיר את החיים... הוא היה אורח שתמיד שמחנו לבואו". עשרות עדויות נוספות של ילדות מהדהדות תחושות דומות.
באופן כללי, נדמה שלצ'ארלס הייתה גישה חיובית ובונה לחיים, והוא עשה את המיטב עם מה שהיה לו. אך בדרכים מהותיות מסוימות, לא היה יכול להיות הוא עצמו. משפחתו סיפרה כי מעת לעת סבל מדיכאון עמוק ושחור. בזמנים אלה, חשו כי אהבתם הכנה של חבריו הצעירים היא שהחזיקה אותו בחיים.
החיבה שהרעיף עליהם, בתורה, הייתה בעלת משמעות עמוקה עבור רבים מהם. שוב ושוב סיפרו כי התייחס אליהם ברצינות - כשאיש לא עשה זאת - והבין את נקודת מבטם. בין הזיכרונות המרגשים הרבים נמצאות גם מילותיה של אתל, אחייניתו של המשורר מת'יו ארנולד, שכתבה: "השעות שביליתי במחיצתו האהובה והיקרה, היו איים של אור בילדות אפורה ועצובה למדי".
צ'ארלס מעולם לא נישא, וככל הנראה מעולם לא רצה בכך. נישואין ויקטוריאניים (עם הציפייה למשפחה מרובת ילדים) היו בוודאות מוסיפים נטל כבד נוסף על המגבלות בהן כבר חי. נישואין היו גוזלים ממנו את מעט העצמאות שעמדה לרשותו, והעובדה הפשוטה שהיה נשוי הייתה מעוררת בעיות מעשיות חמורות במשך שנים רבות. גם הקרבה העמוקה לאחיו ואחיותיו הייתה ככל הנראה גורם תורם להחלטתו. מתוך 11 האחים והאחיות במשפחה, רק שלושה נישאו; השבעה הנותרים נותרו תחת חסותו של צ'ארלס למשך כל חייו.
עם זאת, ככל שהתבגר, יצר קשרים עם רבות מנשות אוקספורד. הדבר עורר לעיתים מחלוקות קלות, שכן החברה הוויקטוריאנית הייתה פורמלית מאד, ונחשב לבלתי ראוי שגבר רווק יבלה בחברת נשים מבוגרות ללא ליווי נאות.
בנעוריו לא היה יכול לבלות לבד עם נשים "מכובדות", אך לאחר שעבר את מה שהוויקטוריאנים כינו "גיל הרומנטיקה", החל לנסוע בגלוי לחופשות עם חברותיו, וריכז סביבו מעגל לא קטן של נשים מעריצות. כפי שכתב הסופר לורנס האטון (Laurence Hutton) בשנת 1903, זמן קצר לאחר מותו: "הוא אהב נשים צעירות, וכולן אהבו אותו. ואוקספורד של היום מלאה בנשים - בוגרות וצעירות - שמעריצות את זכרו העדין של יוצרו של ‘אליס’".
בשנות חייו המאוחרות, למרות שהיה טוב לב, נדיב ומעורב כלפי הקרובים אליו, הפך צ'ארלס לדמות יותר ויותר קשה, מוזרה ומעצבנת בעיני זרים. הוא גם החל להקדיש זמן רב לחרדות מוסריות מזעריות ולבחינה מדוקדקת של מצפונו. ככל שחש שמותו מתקרב, הלכה וגברה דאגתו שלא יפגע באלוהים בשום צורה. חלק ניכר מיצירתו המאוחרת - מודעת לעצמה, מבולבלת במבנה ומוסרנית באופן מוגזם - משקף את החרדה הזו.
מפלטו הגדול היה בלימוד אינטלקטואלי של תחום הלוגיקה, שכבש את תשומת לבו יותר ויותר. ובכל זאת, נותר לו גם מקור כוח אחר: נוכחותם של הילדים שאהב. הוא המשיך לספר להם סיפורים מקוריים, מצחיקים, מפתיעים ומבריקים - כדי לשמח אותם. מבוגרים כמעט לא שמעו את הסיפורים האלה, אך חברתו הקרובה גרטרוד תומסון (Gertrude Thomson) תיארה אותם כ"מעין קשתות בענן" - חד־פעמיים, יפים ונעלמים.
מעולם לא כתב את הסיפורים האלה. ובפרץ נדיר של גילוי לב, זמן קצר לפני מותו, סיפר לגרטרוד תומסון שהוא כלל לא מבין מה אנשים מוצאים בספרי "אליס". ואף שלכאורה בחר לראות בהם מעשיות חסרות חשיבות, אנו יודעים שהרפתקאות אליס בארץ הפלאות ומבעד למראה נכתבו שניהם בתקופות של מצוקה אישית עמוקה עבורו. סביר להניח שהכתיבה שימשה עבורו מעין תהליך תרפויטי - וייתכן שפשוט לא רצה לחשוב לעומק על מה שבאמת ייצגו עבורו הסיפורים הללו.
על אף שמעולם לא רצה לדון בהם עם מבוגרים, תמיד שאף שיגיעו לקהל הילדים הרחב ביותר האפשרי. ובמהלך 160 השנים האחרונות, מיליוני ילדים ברחבי העולם גדלו על סיפורי "אליס". רבים מהם יצרו בהמשך דרכם יצירות אמנות משל עצמם, בהשראת הילדה הסקרנית ההיא. עבור רבים מאיתנו, השפע המופלא של היצירות התרבותיות שנולדו בעקבותיה הוא תחום עיון מרתק - כזה שכמעט, אך לא ממש, משתווה לעיסוק בדמותו של צ'ארלס דודג'סון עצמו.
