המדע שחושף כיצד נשימה ומוזיקה יכולים לפתוח דלתות לתודעה

האם ידעתם שהריאות שלכם עשויות להיות המפתח למצבי תודעה עמוקים, הדומים לאלו המושגים בעזרת פסיכדלים? מחקר מדעי חדש הכניס מתרגלי נשימה מנוסים לסורקי MRI וחשף לראשונה מה בדיוק קורה במוח שלנו כשאנחנו נושמים באופן מודע ועוצמתי. התגליות מדהימות: ירידה בפעילות באזור ה"אני" הגופני ועלייה בפעילות במרכז הרגש והזיכרון, יוצרות חוויה של אחדות, אושר ושחרור רגשי. האם זו יכולה להיות הדרך הטבעית והבטוחה לריפוי נפשי?

זה מתחיל ונגמר בנשימה. הפעולה האוטומטית, הקצבית והשקטה הזו, שמלווה אותנו מהרגע הראשון ועד האחרון, היא עוגן הקיום הביולוגי שלנו. רוב הזמן איננו מקדישים לה מחשבה, אך מה קורה כשאנו כן? מה מתרחש כאשר אנו לוקחים את המושכות על התהליך הבסיסי הזה, מאיצים אותו, מעמיקים אותו, והופכים אותו לכלי מכוון לחקירת התודעה? במשך אלפי שנים, תרבויות עתיקות, יוגים, שמאנים ומיסטיקנים טענו שהתשובה טמונה בשער לעולמות פנימיים עשירים, לחוויות של התעלות, אחדות וריפוי עמוק. כיום, המדע המודרני מתחיל להקשיב, ומצויד בכלים משוכללים יוצא למסע מיפוי של הטריטוריה המסתורית הזו - המוח האנושי במצב תודעה משתנה (Altered State of Consciousness), שהושג לא באמצעות חומרים משני תודעה, אלא בכוחן של הריאות בלבד. זהו סיפורו של מחקר פורץ דרך שלקח את החוכמה העתיקה הזו והכניס אותה אל תוך שאון המכונות של סורקי ה-MRI, כדי לפענח את התזמורת הנוירו-כימית המופלאה המנוגנת בגופנו ובמוחנו באמצעות נשימה.

במרכז הסיפור שלנו עומדת קבוצת חוקרים מבית הספר לרפואה ברייטון וסאסקס (BSMS), בהובלת החוקרת איימי אמלה קרטר (Amy Amla Kartar) והחוקרים הבכירים הוגו קריצ'לי (Hugo Critchley) ואלסנדרו קולסנטי (Alessandro Colasanti). הם לא ביקשו לחקור חומר אקזוטי או תרופה חדשנית, אלא תופעה נגישה לכל אחד מאיתנו: עבודת נשימה באוורור גבוה (High Ventilation Breathwork או HVB), טכניקה שבה המתרגלים נושמים באופן רציף ועמוק, ללא הפסקות, ובדרך כלל לצלילי מוזיקה סוחפת. הפופולריות של תרגולים אלו, כמו "נשימה מודעת מקושרת" או "נשימה הולוטרופית", נוסקת בשנים האחרונות, ומטפלים ומטופלים כאחד מדווחים על תוצאות טיפוליות מרשימות, במיוחד בהקשר של חרדה, דיכאון וטראומה. אך בעוד העדויות האנקדוטליות נערמות, השאלה הגדולה נותרה פתוחה: מה באמת קורה שם בפנים? כיצד סדרה של שאיפות ונשיפות יכולה לייצר חוויות של אושר עילאי, תחושת אחדות עם היקום ופירוק של האגו, חוויות שעד כה יוחסו בעיקר לחומרים פסיכדליים כמו פסילוסיבין ו-LSD?

הצוות של קרטר תכנן ניסוי מורכב כדי לענות על שאלה זו. הם גייסו מתרגלי נשימה מנוסים ויצרו שלוש סביבות שונות כדי לבחון את החוויה: סדנה ביתית ומוכרת שהתנהלה מרחוק דרך הזום, סביבת מעבדה מבוקרת ושקטה, והגביע הקדוש של חקר המוח - סורק MRI תפקודי (fMRI), המאפשר להציץ בזמן אמת על הפעילות המוחית. המטרה הייתה כפולה: ראשית, לוודא שהחוויה העוצמתית ניתנת לשחזור באופן בטוח ועקבי גם בתנאים המלחיצים והמגבילים של מכונת MRI. שנית, וחשוב מכך, למפות את הקשר בין החוויה הסובייקטיבית של המשתתפים לבין השינויים הפיזיולוגיים המתרחשים בגופם ובמוחם. המשתתפים דיווחו לאחר כל סשן על תחושותיהם באמצעות שאלונים מפורטים, שהתמקדו במיוחד בחוויה המכונה בספרות המדעית "התמזגות אוקיאנית" (Oceanic Boundlessness או OBN) - מונח שטבע פרויד לתיאור תחושת האחדות חסרת הגבולות עם העולם, מצב של אושר עילאי ותובנות רוחניות עמוקות. חוויה זו נחשבת למרכיב מפתח בפוטנציאל הטיפולי של תרופות פסיכדליות.

התוצאות הראשוניות היו מעודדות. בכל שלוש הסביבות, המשתתפים דיווחו על ירידה ברגשות שליליים ובפחד, ועל עלייה משמעותית בכל המדדים של מצב תודעה משתנה, כאשר חווית ה-OBN הייתה הדומיננטית ביותר. באופן מרתק, למרות הרעש והתחושה הקלסטרופובית של מכונת ה-MRI, החוויות היו דומות בעוצמתן לאלו שהושגו בסביבה הביתית הנוחה. "הממצאים מראים שעבודת נשימה יכולה לעורר באופן אמין מצבים מנטליים עמוקים ללא שימוש בסמים", הסבירה איימי קרטר במאמר שפורסם על המחקר. "צפינו בשינויים ברורים באזורי מוח הקשורים לרגש, זיכרון ומודעות גופנית".

כאן הסיפור הופך למורכב ומדהים באמת. החוקרים התמקדו בשני מדדים ביולוגיים מרכזיים: זרימת הדם המוחית (Cerebral Blood Flow), שנמדדה באמצעות טכניקה מתקדמת בשם pCASL, ושונות קצב הלב (HRV), המשקפת את האיזון בין מערכת העצבים הסימפתטית (תגובת "הילחם או ברח") והפאראסימפתטית (תגובת "הרגע ונוח"). הנשימה המהירה והעמוקה גורמת לירידה חדה ברמות הפחמן הדו-חמצני בדם (מצב הנקרא היפוקפניה), מה שמוביל באופן טבעי לכיווץ כלי הדם ולירידה כללית של כ-40% בזרימת הדם למוח. תופעה זו כשלעצמה יכולה להסביר חלק מהתחושות המוזרות, כמו סחרחורת או עקצוצים, אך היא אינה מסבירה את החוויה הרגשית והרוחנית העמוקה. הסוד, כך גילו החוקרים, אינו טמון בירידה הכללית, אלא בריקוד העדין והמקומי של זרימת הדם באזורי מוח ספציפיים.

התגלית הראשונה הגיעה מאזור מוחי המכונה האינסוּלה האחורית (Posterior Insula). האינסולה היא מעין "מראה פנימית" של המוח, היא המקום שבו המוח מקבל דיווחים שוטפים מהגוף - מהלב, מהריאות, מהשרירים - ומרכיב מהם את התחושה המודעת של "העצמי" הגופני שלנו. באופן מפתיע, החוקרים גילו שככל שזרימת הדם ירדה יותר באזור זה, כך המשתתפים דיווחו על חוויה חזקה יותר של אחדות ואושר עילאי. נדמה שכאשר "הרדיו" הפנימי שמדווח ללא הרף על גבולות הגוף הפיזי שלנו מונמך, התודעה מסוגלת להתרחב מעבר לגבולות אלו, מה שמוביל לתחושת ההתמזגות האוקיאנית. הממצא מהדהד מחקרים על אפילפסיה אקסטטית, מצב נדיר שבו התקפים שמקורם באינסולה גורמים לפרצים של אושר עילאי ותחושת אחדות קוסמית.

אך בעוד חלק אחד במוח "נרגע", חלק אחר דווקא התעורר לפעולה. בניגוד לירידה הכללית בזרימת הדם, החוקרים זיהו אזור ספציפי שבו זרימת הדם דווקא עלתה ככל שהחוויה המיסטית התעצמה: צביר נוירונים הממוקם באמיגדלה הימנית ובהיפוקמפוס הקדמי. צמד אזורים זה אינו מקרי - הוא מהווה את ליבת המערכת הלימבית, המרכז לעיבוד רגשות וזיכרון במוחנו. האמיגדלה היא גלאי האיומים והרלוונטיות הרגשית שלנו, בעוד ההיפוקמפוס אחראי על קידוד זיכרונות אפיזודיים. עלייה בפעילות באזור זה, במקביל להנמכת תחושת העצמי הגופני, מצביעה על מנגנון אפשרי לפוטנציאל הטיפולי של עבודת הנשימה. ייתכן שהתהליך מאפשר לאדם לגשת לזיכרונות טעונים רגשית, אולי אפילו טראומטיים, ולעבד אותם מחדש מתוך מרחב תודעתי שונה, בטוח ורחב יותר, שאינו כבול לגבולות האגו המצומצם. זוהי השערה המקבילה באופן מרתק לאופן שבו טיפול פסיכדלי מסייע למטופלים להתמודד עם טראומה. כפי שניסחו זאת מחברי המאמר, ממצאים אלו "עשויים להצביע על כך ש-HVB מאפשר עיבוד של זיכרונות בעלי משמעות רגשית, מה שמוצע כמרכיב טיפולי חיוני בפסיכותרפיה הנעזרת בפסיכדלים".

הסיפור לא נגמר במוח. במקביל לתהליכים המוחיים, החוקרים עקבו אחר תגובת הגוף כולו. מדדי ה-HRV הראו שהגוף נכנס למצב של עוררות סימפתטית גבוהה - מצב של דריכות ומוכנות לפעולה. באופן פרדוקסלי, מצב פיזיולוגי זה, שבדרך כלל מקושר ללחץ וחרדה, היה קשור במחקר הנוכחי דווקא לחוויות החיוביות והמיסטיות ביותר. ייתכן שאנו עדים כאן לתופעה של הורמזיס - מצב שבו חשיפה קצרה ומבוקרת לגורם לחץ פיזיולוגי (במקרה זה, שינוי דרמטי בכימיה של הדם) מובילה דווקא לתגובת ריפוי וחוסן פסיכולוגי ארוכת טווח. הגוף חווה סערה, אך התודעה מוצאת בה שקט עמוק.

ממצאים אלו אינם עומדים בחלל ריק. הם מצטרפים לגוף ידע הולך וגדל המצביע על הפוטנציאל של טכניקות לא-תרופתיות להשפיע על בריאותנו הנפשית. חוקרים בתחום המדיטציה והתודעה, שלא היו מעורבים במחקר זה, רואים בכך כיוון חשוב. לדוגמה, ד"ר ריצ'רד דייווידסון (Richard Davidson), נוירולוג וחוקר מדיטציה מוביל מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, טען בעבר כי "אימון המוח באמצעות תרגולים מנטליים כמו מדיטציה יכול לשנות לא רק את תפקודו אלא גם את מבנהו... זוהי עדות מרגשת לגמישות של המוח האנושי". המחקר של קרטר וצוותה מרחיב את הרעיון הזה גם לנשימה, ומראה כיצד פעולה פיזיולוגית מודעת יכולה להוביל לשינויים מוחיים ותודעתיים עמוקים, בדומה לאלו המושגים באימון מנטלי ממושך.

כמובן, החוקרים עצמם מדגישים כי זהו צעד ראשון וחלוצי. המחקר נערך על קבוצה קטנה יחסית של מתרגלים מנוסים, ודרושים מחקרים נוספים עם קבוצות גדולות ומגוונות יותר, כולל אנשים ללא ניסיון קודם וקבוצות ביקורת, כדי להבין את מלוא התמונה. ובכל זאת, חשיבותו של המחקר עצומה. הוא מספק לראשונה מפה נוירו-ביולוגית ראשונית לתופעה עתיקת יומין, ומגשר בין חוויה רוחנית למנגנונים מוחיים מדידים. הוא מראה לנו שהיכולת לחולל שינוי עמוק בתודעתנו אינה תלויה בהכרח בגורמים חיצוניים, היא טבועה בתוכנו, מקודדת בביולוגיה שלנו, ונגישה דרך הפעולה הפשוטה והעוצמתית ביותר העומדת לרשותנו. זהו אינו קסם, אלא מדע. זהו אינו תחליף לטיפול מקצועי, אך אולי כלי רב עוצמה שניתן לשלב בו. המסע לחקר התודעה האנושית עוד רחוק מלהסתיים, אך כעת יש לנו כיוון חדש ומבטיח, והוא מתחיל, כמו תמיד, בשאיפה אחת עמוקה.

https://www.youtube.com/watch?v=2HojLhKlJto

המחקר:

Neurobiological substrates of altered states of consciousness induced by high ventilation breathwork accompanied by music