האישיות השלישית: האם אתם מופנמים, מוחצנים, או שאולי אתם משהו אחר לגמרי?

תמיד הרגשתם קצת "בצד" גם כשאתם במרכז העניינים? אתם לא מופנמים קלאסיים, וגם לא בדיוק מוחצנים. פסיכיאטר בכיר טוען שאתם אולי שייכים לקטגוריה שלישית ומרתקת: ה"אוטרוברט". גלו אם גם אתם ניחנתם ב"מתנה של אי-השייכות". יכול להיות שזה ישנה את כל מה שחשבתם על עצמכם.

במשך יותר ממאה שנה, עולם הפסיכולוגיה הציע לנו מפה נוחה וברורה לניווט בנבכי הנפש החברתית שלנו. המפה הזו התבססה על שני קטבים מנוגדים, שני כוחות מגנטיים שמושכים אותנו לכיוונים שונים: המופנם (Introvert), ששואב את כוחו מהתבוננות שקטה פנימה, והמוחצן (Extrovert), שניזון מההמולה והאינטראקציה עם העולם שבחוץ. רובנו למדנו למקם את עצמנו איפשהו על הסקאלה הזו, אולי נוטים מעט ימינה או שמאלה, אך תמיד בתוך גבולות המגרש המוכר. הרגשנו שהצלחנו לפצח את הקוד האישיותי שלנו. אך מה אם המפה הזו חסרה יבשת שלמה? מה אם קיים טיפוס אישיות שלישי, כזה שאינו פועל כלל על הציר הזה, אדם שאינו מוגדר על ידי כיוון האנרגיה שלו פנימה או החוצה, אלא על ידי תחושה מתמדת של היותו "אחר"? פסיכיאטר בכיר מניו יורק, ד"ר רמי קמינסקי (Dr. Rami Kaminski), טוען שזיהה בדיוק את זה, והוא מעניק לו שם חדש ומהדהד: האוטרוברט (Otrovert). המונח הזה, הלקוח מהמילה הספרדית "otro" שפירושה "אחר", עשוי לשנות את כל מה שחשבתם על עצמכם ועל האנשים הסובבים אתכם. זהו סיפור על אלה שתמיד עמדו צעד אחד הצידה, לא מתוך ביישנות או מתוך רהבתנות, אלא פשוט כי שם, בפרספקטיבה הייחודית של המתבונן מהצד, הם מרגישים הכי בבית.

כדי להבין את האוטרוברט, עלינו ראשית לנטוש את המושגים המוכרים. בעוד שהמופנם עשוי להימנע ממסיבה כי היא מרוקנת אותו מאנרגיה, והמוחצן ישגשג בה, האוטרוברט יכול להיות במרכז המסיבה, לצחוק, לרקוד, לנהל שיחות ערות, ובו בזמן לחוש זרם תת-קרקעי עדין של ניתוק. הוא נמצא שם, אך הוא גם לא שם. הוא צופה בסצנה, מנתח אותה, מעריך אותה, ואפילו נהנה ממנה, אך באופן פנימי הוא אינו חווה תחושת שייכות אמיתית לקבוצה. זוהי חוויית ליבה של "אחרות" (Otherness), תחושה עמוקה של היותכם אאוטסיידר, גם כשאתם בפנים. ד"ר קמינסקי, בספרו החדש "המתנה שבאי-השייכות: כיצד אאוטסיידרים משגשגים בעולם של מצטרפים" (The Gift of Not Belonging: How Outsiders Thrive in a World of Joiners), מתאר את החוויה הזו לא כפגם או כבעיה חברתית, אלא כתכונת אישיות יסודית ועוצמתית. הוא מסביר בראיון כי "אוטרוברטים הם מאד ידידותיים ומסוגלים ליצור קשרים עמוקים מאד עם אנשים אחרים. ההבדל החברתי היחיד מתרחש בהיעדר החיבור לקבוצות: לזהות קולקטיבית או למסורות משותפות". כלומר, האוטרוברט אינו אנטי-חברתי; הוא פשוט פועל במערכת הפעלה חברתית שונה, כזו שמעניקה עדיפות מוחלטת לאינדיבידואל על פני הקולקטיב.

התחושה הזו של אי-שייכות אינהרנטית מתגלה כחרב פיפיות. מצד אחד, היא יכולה להוביל לתחושות של בדידות וניכור, במיוחד בגילאים צעירים שבהם הלחץ להשתייך הוא אדיר. האוטרוברט עשוי לתהות "מה לא בסדר איתי?" כשהוא רואה אחרים נסחפים בהתלהבות קבוצתית במשחק כדורגל, בהפגנה פוליטית או במפגש משפחתי רב משתתפים, בעוד הוא מרגיש בעיקר מבוכה קלה או שעמום. אך מהצד השני, וזהו לב התיאוריה של קמינסקי, הריחוק הזה מהקבוצה הוא המקור לכוח הגדול ביותר של האוטרוברט: עצמאות מחשבתית. מכיוון שהוא אינו מושפע מ"חשיבת עדר" או מהצורך הנואש באישור חברתי, האוטרוברט חופשי לחשוב אחרת, לערער על מוסכמות, ולגבש רעיונות מקוריים באמת. הוא אינו מפחד להיות היחיד בחדר שמחזיק בדעה שונה, פשוט כי להיות "היחיד בחדר" זהו מצב הצבירה הטבעי שלו. ההיסטוריה, טוען קמינסקי, רצופה בדמויות כאלה, שה"אחרות" שלהן היא שאפשרה להן לשנות את העולם: מדענים כמו אלברט איינשטיין, אמנים כמו פרידה קאלו, וסופרים כמו פרנץ קפקא - כולם חוו את העולם מפרספקטיבה של זרות, והפכו את הניכור הזה למנוע של יצירתיות ותובנה פורצת דרך.

הדינמיקה החברתית של האוטרוברט מרתקת במיוחד. הוא עשוי להיראות מופנם ברגע אחד ומוחצן ברגע הבא, מה שמוביל לעיתים קרובות לבלבול. המפתח להבנתו טמון לא בכמות האנשים, אלא באיכות ועומק האינטראקציה. האוטרוברט יתקשה מאד ויחוש מרוקן בשיחת חולין עם קבוצה גדולה של אנשים, שבה כל אחד מנסה להישמע שנון ומעניין. הוא ירגיש כמו שחקן במחזה שלא קרא את התסריט. לעומת זאת, הוא יפרח בשיחה אינטימית, אחד על אחד, עם אדם אחד מאותה קבוצה. שם, במרחב הבטוח של קשר ישיר, הוא יכול להסיר את המסכות, לצלול לעומק, ולהיות הוא עצמו. הוא מחפש חיבור אותנטי עם אינדיבידואלים, לא השתייכות סימבולית לקבוצה. זו הסיבה שאוטרוברטים רבים יכולים להיות בעלי רשת חברתית רחבה, אך מעט מאד חברים שהם מגדירים כ"שבט" שלהם. הם אינם מחפשים שבט, הם מחפשים נפשות תאומות. המונח עצמו, מסביר קמינסקי, נולד מתוך ההבנה הזו. בראיון לתחנת הרדיו הניו זילנדית RNZ, הוא פירט: "לאחר שהשתמשתי תחילה במונח 'אחרות' (otherness) כדי לתאר סגנון אישיות זה, פיתחתי את המונח 'אוטרוברטיות' - 'otro' הוא 'אחר' בספרדית - תוך שימוש במושגיו של הפסיכיאטר השוויצרי קרל יונג, מופנמות ומוחצנות, כתבנית".

חשוב להדגיש כי המונח "אוטרוברט", על אף שהוא מהדהד ואינטואיטיבי, עדיין נמצא בתחום הפסיכולוגיה הפופולרית. הוא אינו מוכר כקטגוריה רשמית במודלים האקדמיים המרכזיים של האישיות, כמו מודל "חמש התכונות הגדולות". התיאוריה של קמינסקי צמחה מתוך עשורים של תצפיות קליניות בחדר הטיפולים, ולא מתוך מחקרים כמותיים רחבי היקף. מבקרים עשויים לטעון כי מדובר פשוט בשילוב של תכונות מוכרות אחרות, כמו פתיחות מחשבתית גבוהה ונוירוטיות נמוכה, או וריאציה של מה שמכונה "אמביברט" (Ambivert) - אדם המשלב תכונות של מופנם ומוחצן. ד"ר ג'ניפר גריימס (Dr. Jennifer Grimes), פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת סטנפורד שלא הייתה מעורבת במחקרו של קמינסקי, מציינת כי "עולם הפסיכולוגיה מלא בניסיונות לקטלג את האינסוף האנושי. כל מודל הוא בהכרח פישוט של המציאות. הערך של מונח חדש כמו 'אוטרוברט' אינו טמון בשאלה אם הוא 'נכון' מדעית באופן מוחלט, אלא בשאלה אם הוא מספק לאנשים שפה חדשה ושימושית להבין את חוויותיהם. אם המונח הזה נותן לאנשים תחושת ולידציה והבנה עצמית, הרי שיש לו ערך טיפולי אדיר". ואכן, נראה שזה בדיוק מה שקורה. מאז פרסום ספרו של קמינסקי, המונח הפך ויראלי, ואנשים רבים ברחבי העולם מדווחים על תחושת הקלה עמוקה - "סוף סוף יש שם למה שאני מרגיש כל חיי".

אולי החלק המהפכני ביותר בתיאוריה של קמינסקי הוא טענתו שכולנו, למעשה, נולדים אוטרוברטים. כתינוקות וילדים קטנים, אנו חווים את עצמנו כמרכז היקום, כאינדיבידואלים נפרדים לחלוטין. תהליך החיברות, לדבריו, הוא תהליך שבו החברה מלמדת אותנו לדכא את ה"אחרות" הזו, להתאים את עצמנו, ולהצטרף לקבוצה. אנו לומדים לאמץ דפוסים מוחצנים כדי לזכות באהדה, או דפוסים מופנמים כדי להימנע מחיכוך. האוטרוברט, לפי תפיסה זו, הוא פשוט אדם שהצליח, במודע או שלא במודע, לשמר את אותה תחושת נפרדות מקורית, לסרב להיטמע לחלוטין במטריקס החברתי. הוא אינו תוצר של התפתחות מאוחרת, אלא שריד אותנטי למצבנו הטבעי. זוהי פרספקטיבה אופטימית שרואה באאוטסיידר לא חריג, אלא את הגרסה הכי פחות מעובדת והכי נאמנה למקור של האדם.

אז האם אתם מזהים את עצמכם בתיאור? האם אתם אלה שתמיד מרגישים קצת כמו אנתרופולוגים שחוקרים תרבות זרה, גם כשאתם בחתונה של בן הדוד שלכם? האם שיחות עומק עם אדם אחד ממלאות אתכם באנרגיה, בעוד מפגש חברתי גדול גורם לכם לרצות לברוח הביתה לספר טוב? אם כן, ייתכן שגם אתם שייכים לשבט השלישי, השבט של אלה שאין להם שבט. אולי המונח "אוטרוברט" אינו רק תווית פסיכולוגית חדשה. אולי הוא הזמנה. הזמנה להפסיק לראות את תחושת הזרות כבעיה שיש לפתור, ולהתחיל לראות אותה כמתנה: המתנה לראות את העולם בבהירות, ללא הפילטרים של לחץ חברתי, ולמצוא את הכוח הייחודי הטמון בלהיות תמיד, ובגאווה, קצת אחר.

מקורות:

A Deeper Dive into Otrovert Traits

Are You an Otrovert? What Belonging Means and What It Doesn’t — A New Trio of Beings

“Otroverts” and why nonconformists often see what others can’t