המדע החדש שחושף כיצד פסיכדלים יכולים לשחרר אותנו מדפוסי חשיבה הרסניים

האם מנה אחת של תרופה יכולה "לאתחל" את המוח ולשחרר אותנו מדפוסי חשיבה שליליים? מחקר חדש חושף כיצד מנה בודדת של חומר פסיכדלי הגבירה את הגמישות המחשבתית של עכברים למשך שבועות. התגלית הזו עשויה להיות המפתח לדור חדש של טיפולים בדיכאון ובהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).

דמיינו את המוח שלכם כנהר. ברוב הזמן, המים זורמים במסלול מוכר ונוח, ערוץ שנחצב לאורך שנים של הרגלים, אמונות וחוויות. אך מה קורה כאשר הנהר הזה נתקע? מה קורה כאשר המים מתחילים לזרום במעגלים, שוב ושוב באותו ערוץ צר ועמוק, ללא יכולת לפרוץ החוצה אל נופים חדשים? עבור מיליוני אנשים ברחבי העולם הסובלים מדיכאון, חרדה או הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), הדימוי הזה הוא מציאות יומיומית כואבת. מצבים אלה מתאפיינים לעיתים קרובות במה שפסיכולוגים מכנים "נוקשות קוגניטיבית" - נטייה להיתקע בדפוסי חשיבה שליליים, בזיכרונות מכאיבים ובהתנהגויות חוזרות ונשנות. המוח, במובן מסוים, מאבד את גמישותו. הוא שוכח כיצד הוא יכול לזרום אחרת.

במשך עשורים, הטיפולים המקובלים ניסו "לסכור" את הזרם הזה באמצעות תרופות יומיומיות או "לחפור" ערוצים חדשים באמצעות טיפול פסיכולוגי ממושך. אך כעת, חזית המדע הפסיכיאטרי בוחנת רעיון מהפכני: מה אם במקום לנסות לשנות את זרימת הנהר טיפה אחר טיפה, נוכל לגרום למעין "שיטפון" מבוקר, כזה שישבור את הסכרים הישנים ויאפשר למים לחצוב לעצמם מסלולים חדשים ובריאים יותר? מחקר חדש שפורסם בכתב העת Journal of Psychopharmacology מספק את אחת הראיות החזקות ביותר עד כה לכך שמנה בודדת של חומר פסיכדלי יכולה לעשות בדיוק את זה, ולגרום לשינוי ארוך טווח בגמישות המוחית.

המחקר מתמקד באחת היכולות החשובות ביותר של המוח הבריא: גמישות מחשבתית. זוהי היכולת שלנו להסתגל לשינויים, ללמוד מטעויות, ולשנות אסטרטגיה כאשר הכללים משתנים. חישבו על משחק קלפים שבו לפתע, באמצע המשחק, הקלף הגבוה ביותר הופך לנמוך ביותר. אדם בעל גמישות מחשבתית גבוהה יזהה את השינוי במהירות, יזנח את האסטרטגיה הישנה שלו, ויאמץ אחת חדשה. אדם עם גמישות נמוכה, לעומת זאת, ימשיך לשחק על פי החוקים הישנים, וייכשל שוב ושוב. אזור המוח המרכזי האחראי על היכולת הזו הוא קליפת המוח הקדם-מצחית, ה"מנכ"ל" של המוח שלנו. בדיכאון ובהפרעת דחק פוסט-טראומטית, אזור זה, יחד עם רשתות מוחיות הקשורות אליו, הופך לעיתים קרובות לנוקשה ו"תקוע". ממצאים אלה עולים בקנה אחד עם רעיונות שהעלה דייוויד אולסון (David Olson), חוקר מדעי המוח מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, שטבע את המונח 'פסיכופלסטוגנים' כדי לתאר חומרים המעודדים צמיחה מהירה של נוירונים וסינפסות.

כאן נכנסים לתמונה החומרים הפסיכדליים. מחקרים מהשנים האחרונות הראו שהם פועלים על קולטנים ספציפיים במוח (קולטני סרוטונין מסוג 5HT2A), ובכך מעודדים תהליך המכונה נוירופלסטיסיות - יכולתו המולדת של המוח לשנות את מבנהו ותפקודו בתגובה לניסיון. תחת השפעת חומר פסיכדלי, המוח נכנס למצב גמיש ו"כאוטי" יותר, שבו קשרים ישנים נחלשים וקשרים חדשים, בין אזורים שבדרך כלל אינם מתקשרים, נוצרים בקלות. השאלה הגדולה שתמיד נותרה פתוחה היא: האם השינויים המבניים הללו מתורגמים גם לשינוי התנהגותי ארוך טווח? האם ה"שיטפון" הזה באמת משאיר אחריו ערוצים חדשים ובריאים יותר?

כדי לענות על שאלה זו, צוות החוקרים תכנן ניסוי מתוחכם בעכברים. הם השתמשו במבחן קלאסי לגמישות קוגניטיבית המכונה "למידת היפוך" (Reversal Learning). תחילה, הם לימדו את העכברים למצוא פרס (מים ממותקים) באחד משני מיקומים במבוך. לאחר שהעכברים למדו את המשימה והצליחו בה בעקביות, החוקרים הפכו את היוצרות: הם העבירו את הפרס למיקום השני. כעת, כדי להצליח, העכברים היו צריכים "לשכוח" את מה שלמדו, להתגבר על ההרגל הישן, וללמוד חוק חדש. זהו מבחן מאתגר לגמישות המחשבתית שלהם. החוקרים נתנו לקבוצה אחת של עכברים מנה בודדת של חומר פסיכדלי (DOI, אגוניסט ספציפי לקולטן 5HT2A), ולקבוצת ביקורת נתנו תמיסת מלח. לאחר מכן, הם המתינו. הם לא בחנו את העכברים מיד, אלא נתנו להם לחזור לחייהם הרגילים. רק לאחר שבוע, ושוב לאחר חמישה שבועות, הם הכניסו אותם למבחן למידת ההיפוך.

התוצאות היו לא פחות ממדהימות. העכברים שקיבלו את המנה הבודדת של החומר הפסיכדלי הראו שיפור משמעותי ומתמשך ביכולתם לבצע את ההיפוך. הם עשו פחות טעויות, ולמדו את החוק החדש מהר יותר באופן מובהק מהעכברים בקבוצת הביקורת. והחלק המפתיע ביותר: האפקט הזה לא נעלם. גם לאחר חמישה שבועות, תקופה ארוכה מאד בחייו של עכבר, היתרון של הקבוצה הפסיכדלית נשמר. מנה אחת, שניתנה פעם אחת, יצרה שינוי התנהגותי ארוך טווח. זה כאילו שהתרופה לא רק טיפלה בסימפטום, אלא ממש "לימדה" את המוח שלהם כיצד להיות גמיש יותר.

הממצאים הללו מספקים בסיס מדעי מוצק לרעיון שטיפול פסיכדלי אינו דומה לשום טיפול פסיכיאטרי אחר. בניגוד לתרופות נוגדות דיכאון סטנדרטיות, שיש ליטול מדי יום כדי לשמור על השפעתן, פסיכדלים עשויים לפעול יותר כמו "זרז" לתהליך טיפולי. הם פותחים "חלון הזדמנויות" של נוירופלסטיסיות מוגברת, חלון שבו המוח פתוח וגמיש יותר לשינוי. במהלך "חלון" זה, שנמשך ימים ואולי אף שבועות, טיפול פסיכולוגי יכול להיות יעיל במיוחד. המטופל יכול ללמוד דפוסי חשיבה חדשים, לעבד מחדש זיכרונות טראומטיים, וליצור נרטיבים אישיים בריאים יותר, והמוח הגמיש שלו "יקלוט" את השינויים הללו בצורה עמוקה ומתמשכת. תפיסה זו מקבלת חיזוק מדבריו של רובין קארהרט-האריס (Robin Carhart-Harris), אחד החוקרים המובילים בתחום, שטוען לעיתים קרובות כי התרופה הפסיכדלית אינה הטיפול עצמו, אלא מה שמאפשר לתהליך הטיפולי להתרחש.

המחקר הנוכחי בעכברים מהווה צעד קריטי באימות המודל הזה. הוא מראה ברמה ההתנהגותית הבסיסית ביותר, שההשפעה על הגמישות הקוגניטיבית היא אכן אמיתית וארוכת טווח. כמובן, חשוב לזכור שאלו ניסויים בבעלי חיים, והמעבר לבני אדם הוא מורכב. אך הראיות המצטברות, הן ממחקרי בעלי חיים והן מניסויים קליניים בבני אדם, מצביעות על כיוון ברור. אנו עומדים בפתחו של עידן חדש בפסיכיאטריה, עידן שבו אנו עשויים לטפל במחלות נפש לא על ידי דיכוי סימפטומים, אלא על ידי הגברת יכולתו המולדת של המוח להשתנות ולהחלים.

הסיפור על העכברים שלמדו לפתור מבוכים לאחר שקיבלו חומר פסיכדלי הוא יותר מסתם מחקר מעניין. זוהי הצצה לעתיד שבו אנו עשויים להחזיק במפתח לשחרור המוח האנושי מכבליו שלו. זהו סיפור על תקווה - התקווה שגם הנהרות התקועים והעמוקים ביותר יכולים, בעזרת הדחיפה הנכונה, לפרוץ החוצה ולמצוא את דרכם חזרה אל הים הפתוח.

המחקר:

Single-dose psychedelic enhances cognitive flexibility and reversal learning in mice weeks after administration