לפעמים, הצורך בפיתוח מודרני מחייב לנטוש מבנים, כפרים או אפילו ערים, להרוס אותם או אפילו להציף אותם במים. זו בהחלט לא החלטה פשוטה לא לאוכלוסיה ולא לפקידים, אבל ההתפתחות מכתיבה קידמה. זה בדיוק מה שתושביו של כפר פורטוגלי שליו היו צריכים לעשות: לולירינהו דה פורנה (Vilarinho da Furna) הייתה היסטוריה ארוכה מאד כיישוב נידח, אבל בכל זאת הוא כוסה במים על ידי המדינה הפורטוגלית. כיצד הגיעו להחלטה כזו - ומדוע?
לפעמים, הצורך מכתיב לנטוש מבנים, חפצים ואפילו ישובים שלמים שפועלים במלואם. אם זו בנייה חדשה, ההשפעה לא תהיה כל כך גדולה. אבל אם זה כפר שקט ושליו עם דורות של תושבים, הדברים מתנהלים אחרת. ובאופן לא מפתיע, לולירינהו דה פורנה הייתה היסטוריה ארוכה מאד מאחוריו.
מסורות בעל פה שעברו מדור לדור כולן קובעות שהכפר נוצר במהלך התיישבות הויזיגותים הגרמאניים, בסביבות שנת 70 לספירה. זה הופך את הכפר לבן כמעט אלפיים שנה. האם ניתן לאשר עובדה זו או לא, איננו יודעים. לא נעשו הרבה חפירות ארכיאולוגיות יסודיות לפני שקיעת הכפר, וייתכן שהאדמה שמתחת לישוב מסתירה שפע של ממצאים היסטוריים ייחודיים.
אחד האזכורים המוקדמים ביותר של הכפר מתוארך לשנת 1623, כאשר הוא נכלל באחד מפנקסי הכנסיות האזוריים. הוא הוזכר גם על ידי נוסע גרמני חולף בתחילת המאה ה-18, שתיעד בפירוט את הדרך בה חיו הכפריים ואת מעמדם האמיד. הודות למיקומם המרוחק והאדמות הפוריות מסביבם, הם היו עשירים יחסית, לא חסר להם מזון והיה להם גם הרבה בקר. המחבר הגרמני הזה אישר זאת, וקבע שכפריים רבים בגרמניה היו מקנאים במעמדם האמיד של תושבי ולירינהו דה פורנה.
אילו הכפר לא היה מוצף על ידי המאגר, ייתכן שהוא היה נשכח לחלוטין. בניית הסכר גרמה לחוקרים לשים לב לכפר ולמערכת החברתית הקהילתית שלו, שלא הייתה שכיחה במאה ה-20, אך בתקופות מוקדמות יותר התקיימה ברחבי אירופה.
לכפר הייתה מועצה, שנקראה חונטה, עם נציג לכל משפחה. מאמינים כי זהו נוהג שראשיתו עוד מתקופת הוויזיגותים, עם "אסיפה ציבורית של שכנים" (conventus publicus vicinorum) שלהם. מנהיג החונטה, זלדור (Zelador או Juíz), נבחר מבין הגברים הנשואים, וישב לתקופה של שישה חודשים יחד עם הלשכה המחוקקת שלו, "אוס סייס" (Os Seis). בתחילת כל קדנציה נכנסו כל המצביעים בזה אחר זה לחדר עם הזלדור החדש ונתנו לו פתק עם שמות שישה מהשכנים לבחירת ה"אוס סייס" החדשה. על פי המסורת היה הזלדור הישן מעניק לזלדור החדש שוט שאיתו החדש נשבע שבועת סנטוס אוונג'להוס (Santos Evangelhos). המועצה דנה וקיבלה החלטות הנוגעות להיבטים רבים של חיי הכפר, ודנה בעניינים שונים בפירוט רב. הדיון הזה במועצה הפך את ולירינהו דה פורנה לדמוקרטיה השתתפותית המבוססת על המנהגים המשפטיים שלה.
העניינים שבהם דנה החונטה כללו בניית דרכים חדשות ותיקון קיימות; ארגון התפקידים הקהילתיים, לרבות רעיית הבקר; השקיית השדות; כריתת עצים ופינוי יערות; לכידת זאבים; ובציר ענבים. בעיקרו של דבר, החונטה היתה אחראית לוודא ששום דבר לא ישאר ללא אחראים בקהילה שבמידה רבה קיימה את עצמה. בשנים האחרונות לקיומו של הכפר, החונטה הקדישה עצמה גם לתכנון אסטרטגיות למלחמה באויבה האחרון, החברה שבנתה את הסכר.
החונטה גם שפטה והענישה על כל פשע; לפיכך המנהיג כונה השופט (juiz). היעדרות מישיבות החונטה חייבה בענישה: עיכובים קלים נקנסו; בגין היעדרויות, העבריין היה חייב לכפר ביום אחד של עבודה קהילתית. העונש החמור ביותר על כל עבירה בתוך הקהילה היה הרחקה ממנה (botar fora do vizinho). העבריין לא קיבל כל עזרה במסגרת אורח החיים הקהילתי, כך שאף אחד אחר לא רעה את הבקר שלו; ונשללה ממנו גישה לקרקע הקהילתית. למעשה, משמעות הדבר הייתה גלות מהכפר.
כלכלת הכפר התבססה על בקר. בשנת 1968, העדר כלל למעלה מ-1600 ראשים, ללא ספירת עגלים שנולדו באותה שנה. בתום מלחמת העולם השנייה, המספר היה גבוה בכמעט 1000 ראשים, כתוצאה מהמחיר הגבוה של בשר מתוצרת מקומית. על שולחנות הכפר נמצאו מעט בשר בקר או חמאה, וחלב נלקח רק לאחר ההמלטה; ההתמקדות הייתה בהאכלת בקר למכירה. מרעה הבקר היה בדרך כלל באדמות הנמוכות; עיזים הוחזקו על הגבעות. שטחי המרעה של הפרות חולקו על ידי גדרות אבן כדי למנוע ערבוב של בעלי החיים, בפרט כדי להפריד בין הבקר המסורס לשוורים כדי להימנע מהטרדה של האחרונים. תושבי הכפר התחלפו כרועים, כך שכולם נאלצו לבלות זמן מחוץ לכפר. רועה נקנס אם נקבע שחיה נהרגה או נעלמה באשמתו או ברשלנותו. תושבי הכפר בשדות הכינו ארוחת ערב למי שרעו את העדרים. בהרים שמסביב לכפר, במיוחד בסרה אמרלה (Serra Amarela), יש מספר בקתות קטנות (Casarotas) ששימשו כמקום לינה זמני עבור הרועים. מדי אביב יצאו תושבי הכפר לתקן את גדר האבן שהגדירה את ההיקף החיצוני של האדמה (termo).
ממוקם ברובע הצפוני של בראגה הפורטוגזית, הכפר השליו פעם, ולירינהו דה פורנה, היה חלק מרוחק של עיריית טראס דה בורו (Terras de Bouro). למרות שלכפר הייתה כביכול היסטוריה מאד מרחיקת לכת, בכל זאת הוחלט על ידי ממשלת פורטוגל שיש להטביעו מתחת למים של מאגר חדש שנבנה - לטובת כל אזרחי האזור. לכפר היה היבט אחד מיוחד ובסופו של דבר מצער. הוא היה ממוקם בשולי הנהרות הומם (Homem) וריבירה דו אידו (Ribeira do Eido). מיקום זה היה אידיאלי ליצירת מאגר מלאכותי שיתמלא - ככל הנראה - על ידי שני הנהרות הללו.
הממשלה החלה את תוכניותיה למאגר כבר ב-1950, וערכה סקרים נחוצים וקידוחי ניסוי. הצעדים הראשונים של בניית המאגר החלו בשנת 1967. בתקופה זו מנה ולירינהו דה פורנה כ-300 תושבים, מפוזרים בכ-80 בתים ומורכב מ-57 משפחות עם שורשים ישנים. משפחות אלו נאלצו לפנות את בתיהן הישנים כדי לאפשר את מילוי המאגר. כפי שהדברים האלה מתנהלים בדרך כלל, הממשלה לא הייתה הוגנת לחלוטין כלפי התושבים. הבעיה היתה טמונה בכספי השיפוי: לכפריים הוצע הרבה פחות מהשווי האמיתי של הבתים שלהם.
הקרקע הוערכה על ידי Companhia Hidroeléctrica do Cavado ב-0.5 אסקודו בלבד (Escudo - המטבע הפורטוגזי של אז) למ"ר אחד. לשם השוואה, זה היה המחיר של חצי סרדין. כשלוקחים בחשבון את כל הדברים, התשלום הזה היה קומי, והרבה מתחת לסטנדרטים של אז. אך למרות זאת, לתושבי הכפר לא הייתה ברירה בעניין - הם נאלצו לקבל את התנאים או לשקוע יחד עם בתיהם.
בעיה נוספת עבור ולירינהו דה פורנה הייתה הריחוק שלו. הוא היה ממוקם על המדרונות הדרומיים של סרה אמרלה, בפארק הלאומי גרס (Geres National Park). האזור היה פורה מספיק, ומוגן מפני רוחות מקפיאות בחורף, עם חשיפה טובה לשמש בחודשים החמים יותר. אבל למרות זאת, זה היה כפר אמיתי בכל מובן, הממוקם הרחק מעיניים סקרניות ומעיירות גדולות. המשמעות היא שכבישים טובים ועבירים היו מעטים. ובהתחשב בכך שכל הדרכים אל הכפר וממנו נבנו על ידי תושבי הכפר עצמם, הפינוי היה איטי ובעייתי. הפקידים לא הצליחו לבנות דרך אספלט תקינה, וכך בעצם נותרו תושבי הכפר לדאוג לעצמם כדי לפנות את חפציהם.
בסופו של דבר, תושבי הכפר נטשו את מה שהם כינו בית במשך כל כך הרבה שנים. אחרון התושבים עזב ב-1971, ובשנה שלאחר מכן הכפר כבר היה שקוע לחלוטין מתחת למים. היכן שהיה פעם כפר הררי תוסס ועסוק היה כעת מאגר עצום עם מים שלווים וכחולים המשקפים את אור השמש. כיום, בעונה היבשה, המים נסוגים מספיק כדי לחשוף את שרידי הכפר לתיירים חולפים.
בניסיון לשמר את זכרו של הכפר הפורטוגזי הייחודי והמסורתי הזה, בנתה הממשלה מוזיאון מיוחד המאכלס כלים, פריטים ובגדים מסורתיים שהיו שייכים לחלק מתושבי הכפר. למרבה הצער, זה לא עשה מספיק כדי לתקן את הנזק שנגרם לתושבים, וזה בהחלט לא העלה את הכפר ולירינהו דה פורנה מהמעמקים שבהם הוא שוכב.
הייתה בעיה אחת שהחונטה של ולירינהו דה פורנה לא הצליחה לתקן, וזו הייתה הזרוע הפולשת של התעשייה המודרנית. את הממשלה המודרנית של המאה ה-20 כמעט לא הטרידה ההיסטוריה הארוכה של הכפר הזה, או המנהגים המסורתיים והייחודיים שתושבי הכפר טיפחו במשך דורות. באופן דומה, היא לא התייחסה לחייהם השלווים והאידיליים. כל מה שהיה חשוב לחברות הוא בניית המאגר בשם הקידמה.
מקורות:
