מאת: Kaushik Patowary
מקור: Amusing Planet
ייצור כובעים במאה ה-18 וה-19 היה עסק מסוכן, משום שהוא כלל שימוש בכימיקלים רבים, אחד מהם היה החומר הרעיל כספית. בעבודה בחדרים לא מאווררים, יצרני כובעים שאפו כל כך הרבה אדי כספית, עד שמספר לא מבוטל מהם יצא מדעתו עקב הנזק המוחי שנגרם מכספית. האמונה הרווחת היא כי הרעלת כספית בקרב יצרני הכובעים היא מקור האמרה המוכרת "מטורף ככובען" (“mad as a hatter”). אפילו דמותו של הכובען בהרפתקאות אליס בארץ הפלאות של לואיס קרול הפגינה התנהגות פסיכוטית בדומה לאדם הסובל מהרעלת כספית.
כובעים היו אביזר אופנה כמו גם פריט ביגוד חיוני ושימושי מזה אלפי שנים. אך ייצור כובעים כתעשייה מתחיל רק לפני כארבע מאות שנה בעיר האיטלקית מילאנו, שם יוצרו הכובעים המשובחים ביותר מלבד, סיבים וקש. סוחרים ממילאנו טיילו ברחבי אירופה וסחרו במשי, סרטים, צמות, קישוטים, וכמובן, כובעים, והעבירו את החדשות על האופנה האחרונה לאצילים האריסטוקרטים. ממילאנו מגיע המונח "millinery" או ייצור כובעים.
כספית שימשה לראשונה בייצור כובעים בצרפת. יצרני כובעים היו לוקחים פרווה של בעלי חיים, בדרך כלל מארנב, ולוחצים אותם בעזרת קיטור ומים חמים כך שהסיבים ישתלבו יחד למארג אחד. הצרפתים גילו כי הוספת כמויות קטנות של חנקת כספית למים חמים מקשיחה את השערות הרכות והחלשות וגורמת להן להתאחד בקלות רבה יותר. השימוש בחנקת כספית היה סוד מסחרי שלא נחשף עד שההוגנוטים נאלצו לברוח לאנגליה כדי להימלט מהרדיפה הדתית. בבריטניה התהליך זכה לשם "carrotting" מכיוון שהטיפול במלח הכספית הפך פרווה לבנה לחומה אדמדמה.
הסימפטום האופייני ביותר להרעלת כספית הוא רעד; תנועות רעד גסות שמתחילות בדרך כלל באצבעות, ואז מתפשטות לעפעפיים, לשפתיים וללשון. ככל שהמצב מחמיר, הרעידות עוברות לידיים ולרגליים, כך שקשה מאוד לאדם אפילו ללכת. מצב זה היה כל כך ברור עד שהוא כונה "רעידות הכובען" (“hatter’s shakes”). לעומת זאת, השינוי הבולט ביותר הוא בהתנהגותו של הסובל. רואים עצבנות, ביטחון עצמי נמוך, דיכאון, אדישות, ביישנות, ובמקרים מסוימים הזיות ואובדן זיכרון.
מאמר של כתב העת הבריטי לרפואה תעשייתית (British Journal of Industrial Medicine) תיאר את תסמיני הכובען המטורף בשנת 1946:
"האיש שנפגע הופך נסער ונבוך בקלות, מאבד כל שמחת חיים וחי בפחד מתמיד מפיטוריו מעבודתו. יש לו תחושה של חוסר בטחון ועלול לאבד שליטה עצמית בפני המבקרים. לפיכך, אם מישהו עוצר לצפות באדם כזה במפעל, הוא לעיתים הוא ישליך את כליו ויפנה בכעס אל המטריד באומרו שהוא אינו יכול לעבוד אם צופים בו. לעיתים אדם מחויב לוותר על עבודתו מכיוון שאינו יכול עוד לקבל הוראות מבלי לאבד את העשתונות או, אם הוא מנהל עבודה, מכיוון שאין לו סבלנות לעובדים תחתיו. ישנוניות, דיכאון, אובדן זיכרון ונדודי שינה עלולים להתרחש, אך הזיות, אשליות ומאניה הן נדירות."
במקרים הכרוניים ביותר, הכובען עלול לסבול מבלבול נפשי, הפרעות רגשיות וחולשת שרירים. תסמינים אחרים כוללים נזק נוירולוגי וכליתי, אובדן שמיעה, דימום מהאוזניים ומהפה ואובדן שיניים, שיער וציפורניים.
הקשר בין כספית לתסמונת הכובען המטורף נוצר לראשונה בשנת 1829 בקרב יוצרי הכובעים בסנט פטרסבורג, רוסיה. מחקר מקיף של הרעלת כספית בקרב כובעני ניו ג'רזי נערך על ידי הרופא האמריקאי ג'יי אדיסון פרימן (J. Addison Freeman) בשנת 1860. במאמרו פורץ הדרך הגיע פרימן למסקנה כי "התייחסות ראויה לבריאותו של מעמד אזרחים זה דורשת הפסקת השימוש בכספית באופן כה נרחב בייצור כובעים, וכי אם השימוש בה הוא חיוני, כי חדר גימור הכובעים יהיה גדול, עם תקרה גבוהה ומאוורר היטב". לרוע המזל, קריאתו של פרימן למניעה לא נענתה.
בסוף המאה ה-19, הסכנות בעבודה עם כספית כבר הובנו היטב, אך מעטים מיצרני הכובעים נקטו צעדי מנע כלשהם. בשנת 1878, כאשר ד"ר ל. דניס (Dr L. Dennis) הסתובב בסדנאות ליצור כובעים סביב אסקס באנגליה ותשאל עובדים, רבים היססו לחשוף את מצוקתם מחשש לאבד את מקום עבודתם. כבר אז מצא ד"ר דניס כי אחד מכל ארבעה עובדים מראה סימני הרעלת כספית.
המדהים ביותר היה חוסר המודעות בקרב העובדים ומעסיקיהם. כובענים רבים התייחסו לרעידות כאל מחיר בלתי נמנע עבור עבודתם ולא כמחלה הניתנת למניעה. הממשלה והציבור במידה רבה נותרו אדישים, והאינטרסים של המעסיקים היו רק ברווחים. מלחמת העולם השנייה פתרה את הבעיה על ידי הפיכת כספית לבעלת ערך רב מדי מכדי לבזבז אותה על כובעי לבד. רק בשנת 1941 קרא שירות הבריאות הציבורי האמריקני לאסור מרצון על שימוש בחנקת כספית לטובת מי חמצן.
